שיחת יום ב' פ' פינחס, י"ט תמוז, ה'תשכ"ח

298

בס"ד. שיחת יום ב' פ' פינחס, י"ט תמוז ¹⁸⁷⁴ , ה'תשכ"ח.

– לפני תפלת מנחה –

בלתי מוגה

א. מבואר ברשימה שנדפסה זה עתה ¹⁸⁷⁵ בסוף המאמר ד"ה תפילין דמארי עלמא (תרנ"ג), שסיום המאמר הי' ביום השביעי של "שבעת ימי המשתה" (כפי שנקראים ברשימה) – יום ב' י"ט תמוז, דכיון שביום א' הי' התענית (נדחה), לכן הוסיפו (לימי המשתה) את יום ב' י"ט תמוז, והתחלתו היתה בפסוק ¹⁸⁷⁶ "וחזקת והיית לאיש", שזהו חלק ההמשך שהתחלתו "והנה בשל"ה פ' ויחי .. איתא כו'" ¹⁸⁷⁷ , עד סיום ההמשך כפי שבא בדפוס.

ובענין זה יש הדגשה מיוחדת עתה – במלאות שבעים וחמש שנים למאורע זה ¹⁸⁷⁸ .

ב. ובהקדם ביאור הענין המיוחד דשבעים וחמש שנים:

ידוע המבואר בתורה אור ¹⁸⁷⁹ (ובתוספת ביאור בהדרושים שלאחריו) על הפסוק ¹⁸⁸⁰ "ואברם בן חמש שנים ושבעים שנה בצאתו מחרן", וז"ל: "כי ממוחין למדות צריך לילך דרך הגרון, ואחר שירד ממדרגת מוחין ועדיין לא נעשו מדות קודם שיבואו להלב, נק' אז חרן, וכשהי' אברם בן ע"ה, היינו, ז"פ עשר בחי' חיצוני' וה' חסדים בחינת פנימי', יצא מחרן, שבא הארה והתגלות מחכמה למדות".

והענין בזה:

ענינו של אברם הוא – כמבואר בתו"א לפנ"ז ¹⁸⁸¹ – א"ב ר"ם, שהו"ע שכל הנעלם מכל רעיון, דהיינו, בחי' החכמה, אלא שזוהי הדרגא העליונה שבחכמה.

299

וענין זה נמשך ע"י שבעים שנה וחמש שנים: שבעים שנה – קאי על שבעת המדות כפי שהם בשלימותם, שלכן כל אחת כלולה מעשר, ואז מספרם שבעים. אלא שזהו עדיין חיצוניות המדות; וחמש שנים (שהזכיר קודם לע' שנה) – קאי על חמשה חסדים המגדילים, שעל ידם נמשכים גם פנימיות המדות.

וזהו "ואברם בן חמש שנים ושבעים שנה בצאתו מחרן" – שאז נעשה אצלו היציאה וההמשכה ממוחין למדות, כי, כדי שיומשך ממוחין למדות, הרי להיותם מהותים שונים, ועד למהותים הפכיים (כמדובר גם לעיל ¹⁸⁸² ), צריך להיות ביניהם הפסק וצמצום דמיצר הגרון, ועד שנמשכים גם מוחין דאבא, ואז נעשים המדות באופן דחמש שנים ושבעים שנה.

[ולהעיר, שאע"פ שלפי ביאור הנ"ל, הרי ה"חמש שנים" אינם ענין בפני עצמו ביחס ל"שבעים שנה", אלא ענינם הוא המשכת הפנימיות בהחיצוניות דהשבעים שנה שלפנ"ז, הרי "אין מקרא יוצא מידי פשוטו" ¹⁸⁸³ , שלאחרי השבעים שנה היו חמש שנים נוספות.

וע"ד שמצינו בדרושי סוכות שבסידור ¹⁸⁸⁴ , בפירוש מאמר הזהר ¹⁸⁸⁵ על הכתוב ¹⁸⁸⁶ "בחמשה עשר יום לחודש גו'", שמחלק את ה"חמשה" ואת ה"עשר" לדרגות שונות, ואעפ"כ, בנוגע לכמות הזמן, הרי זה באופן שמצרפים אותם ביחד, ועי"ז נעשה "חמשה עשר יום". וכן הוא גם בנוגע לחמש שנים ושבעים שנה].

וענין זה קשור גם עם כללות ענין התפילין – שהרי ענין התפילין הוא המשכת מוחין למדות, כהפי' ¹⁸⁸⁷ במארז"ל ¹⁸⁸⁸ "הקב"ה מניח תפילין", שקוב"ה קאי על בחי' ז"א, שזהו"ע המדות, ומניח תפילין הו"ע המשכת המוחין בכלל, ועד למוחין דאריך אנפין בפרט – שזהו כללות ענין המשכת המוחין במדות.

[אך עדיין אין להסתפק בהמשכת המוחין במדות, אלא יש צורך שיומשך עד למטה בעולמות בי"ע (עד למטה מטה בעולם העשי' הגשמי) – שהם ב' הענינים דתפילין של ראש ותפילין של יד, כמבואר בסיום ההמשך ¹⁸⁸⁹ , וכפי שיתבאר לקמן ¹⁸⁹⁰ ].

300

ג. ומזה מובן גם בהנוגע לפועל – כמדובר כמ"פ ¹⁸⁹¹ שבכל ענין צ"ל הוראה ו"בכן":

כאשר עוברים שבעים שנה וחמש שנים מאותו זמן, אזי ישנה תוספת כח מיוחד מלמעלה,

– ובפרט ע"י התעוררות רחמים רבים של רבותינו נשיאינו: בעל המאמר ד"ה תפילין דמארי עלמא, ועאכו"כ כ"ק מו"ח אדמו"ר שאמירת ההמשך דמאמר זה התחילה ביום הבר-מצוה שלו –

שיוכלו לפעול את כל הענינים, ויומשכו כל ההמשכות מלמעלה מעלה עד אין קץ עד למטה מטה עד אין תכלית, היינו, שבעשי' הגשמית כפשוטה יפעלו וימשיכו את כל ההמשכות מלמעלה מעלה, עד להאופן היותר נעלה המבואר בההמשך ¹⁸⁹² בפי' "הקב"ה מניח תפילין".

ובאופן שיומשך במעשה בפועל – לעשות לו ית' דירה בתחתונים, מתוך שמחה וטוב לבב,

– שבאופן כזה צ"ל קיום המצוות בכלל, ובפרט קיום מצות תפילין, ש"הוקשה כל התורה כולה לתפילין" ¹⁸⁹³ –

וכמבואר בסיום המשך המאמר ¹⁸⁹⁴ בנוגע לספירת היסוד (ששייכת לצדקה ¹⁸⁹⁵ לפי שממנה נמשך למלכות), ש"נק' היסוד ששון, דהמל' נק' שושנה, ויסוד ששון, וידוע דששון הוא בסוף השמחה, ויש בזה תענוג יותר מבעצם השמחה" (וכפי שמבאר שם "המשל בזה" מענינים גשמיים).

ועי"ז יקויים מ"ש ¹⁸⁹⁶ "וראו כל עמי הארץ כי שם הוי' נקרא עליך ויראו ממך", ש"נפל פחד היהודים עליהם" ולכן "רבים מעמי הארץ מתיהדים" ¹⁸⁹⁷ , ועד שיקויים היעוד ¹⁸⁹⁸ "ועמדו זרים ורעו צאנכם", בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, בקרוב ממש.

* * *

ד. אע"פ שנמצאים עתה בימי בין המצרים, הנה, לכל לראש, הרי קביעות השנה היא באופן ששבעה עשר בתמוז (התחלת בין המצרים) נדחה (כנ"ל מהרשימה שגם אז נדחה התענית), ואז, הנה גם ע"פ דין

301

הנגלה יש ענינים שבהם נעשה שינוי לקולא ¹⁸⁹⁹ , ועאכו"כ ע"פ המדובר ¹⁹⁰⁰ אודות הנוסח הידוע: "כיון דאידחי אדחי" ¹⁹⁰¹ .

והעיקר, שזהו המשך לענין של שמחה שהתחיל לפני בין המצרים – בי"ב תמוז, ועכשיו נמצאים בסוף השמחה, וע"פ המבואר בסיום ההמשך, הנה "בסוף השמחה .. יש .. תענוג יותר מבעצם השמחה" (כנ"ל ס"ג) – תענוג הכי גדול, תכלית ושלימות התענוג, כמובא שם הדוגמא בענינים גשמיים, ועאכו"כ בענינים רוחניים.

וענין זה קשור במיוחד עם בעל הגאולה והשמחה, שאז היתה הבר-מצוה שלו – שלכן מדובר בסיום המאמר (שנעוץ תחילתן בסופן וסופן בתחלתן ¹⁹⁰² ) אודות מעלתו של יוסף (שמו הראשון של בעל הבר-מצוה), ומבאר20 ש"יוסף הוא בחי' יסוד", ו"נק' היסוד ששון (וממנו נמשך לבחי' המלכות שנק' שושנה) .. וידוע דששון הוא בסוף השמחה, ויש בזה בחי' תענוג יותר מבעצם השמחה".

ה. וישנו עוד ענין של שמחה, הקשור עם נגלה דתורה (כמדובר כמ"פ ¹⁹⁰³ שמקשרים נגלה עם חסידות ביחד):

בימים אלו4 נסתיימה הדפסת השולחן ערוך של רבינו הזקן ¹⁹⁰⁴ (פעם נוספת) בחצי כדור התחתון (כידוע שבו נפעל הענין דמ"ת מתוך קשיים, כמבואר במכתבו של בעל הבר-מצוה ובעל השמחה והגאולה ¹⁹⁰⁵ ), ויש בו גם הוספות, ועד להוספה מהענינים של רבינו הזקן בעל התניא והשו"ע בעצמו, ובקרוב – בימי בין המצרים – יהי' זה באופן שיוכלו להמשיך זאת ב"חוצה".

והרי זה ענין ד"גמרה של תורה", שבו מחוייבים ע"פ דין בעשיית שמחה ¹⁹⁰⁶ , בהוספה על כל הענינים האמורים לעיל.

* * *

ו. איתא ברשימה הנ"ל1 בנוגע ל"המשך" תפילין דמארי עלמא, שבכתב לא נרשם התחלת וסיום כל מאמר בפ"ע, אלא רק ההמשך עצמו

302

כמו שנדפס (ועכשיו אין גם מי שזוכר איך היתה אמירתם בע"פ). ועל זה מספר בהרשימה, שחלק המאמר שנאמר ביום ב' י"ט תמוז, התחיל בפסוק2 "וחזקת והיית לאיש".

ומובנת שייכות הציווי "וחזקת והיית לאיש " לענין הבר-מצוה ¹⁹⁰⁷ – ע"פ המבואר במחזור ויטרי על המשנה במסכת אבות ¹⁹⁰⁸ : "בן שלש עשרה למצוות", וכן הוא בפירוש רש"י במסכת נזיר ¹⁹⁰⁹ , שהרמז בתורה על השיעור ד"בן שלש עשרה למצוות" נלמד ממ"ש ¹⁹¹⁰ "ויקחו .. שמעון ולוי .. איש חרבו גו'", ו"וגמירי .. בההיא שעתא בני י"ג שנה הוו", וכיון שאז נקראו בתורה בשם "איש", למדים מזה ש"איש הוי מבן י"ג שנה".

ואע"פ שיש כאלו שמגיעים למעלה זו עוד לפנ"ז, הרי התורה על הרוב תדבר ¹⁹¹¹ , כפי שהענין הוא מצד הנתינת-כח מלמעלה וההמשכה מלמעלה למטה (ככל הפרטים שבדבר), שבהיותו בן י"ג שנה נעשה "איש" ע"פ תורה בנוגע לכל הענינים בעולם למטה, כמבואר בהלכה.

ונוסף על המעלה ד"איש" שבאה מלמעלה כשנעשה בן י"ג שנה, ישנו גם הציווי "וחזקת והיית" – ע"י העבודה דלמטה.

וזוהי השייכות של התחלת המאמר, "וחזקת והיית לאיש", לענין הבר-מצוה – נוסף על השייכות של כללות התחלת ההמשך, "תפילין דמארי עלמא מה כתיב בהו, ומי כעמך ישראל גו'"14, וכמבואר בהמשך המאמר ¹⁹¹² ש"תפילין נק' פאר .. וכתיב ¹⁹¹³ ישראל אשר בך אתפאר, והוא, שהפאר דתפילין הוא ע"י ישראל דוקא", והיינו, שהענין ד"הקב"ה מניח תפילין"14 נעשה ע"י הנחת תפילין דלמטה.

ונוסף על השייכות דכהנ"ל לכללות הענין דבר-מצוה, ישנה גם שייכות בפרטיות ובמיוחד לבר-מצוה זה , ששמו (הראשון: יוסף) מורה עליו – כי בהמשך המאמר ¹⁹¹⁴ מדובר אודות מעלת יוסף.

ולאחרי ההתחלה "וחזקת והיית לאיש" – בא חלק המאמר שהוא סיום ההמשך.

ז. מאמר (כעין שיחה) ד"ה וחזקת והיית לאיש (הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א).

* * *

303

ח. נתבאר לעיל (במאמר ¹⁹¹⁵ ) בנוגע לענינו של יוסף, שפועל שעניני עולם האצילות יומשכו לעולמות בי"ע.

ויש להוסיף בזה, שע"י ההמשכה לעולמות בי"ע ניתוסף ענין חדש לגמרי – הענין דאתהפכא , שאינו שייך בעולם האצילות, כי אם בעולמות בי"ע דוקא. וע"ד המבואר ¹⁹¹⁶ בנוגע למעלת התשובה, שהיא רק בעוה"ז הגשמי, ששם יכול להיות הענין דאתהפכא, משא"כ בעולמות העליונים (כולל גם עולם האצילות) שעליהם נאמר ¹⁹¹⁷ "עולם ברור ראית".

וכמדובר כמ"פ הנה גם החידוש של משיח הוא לא רק בענינים שלמעלה, אלא גם בענינים שלמטה:

החידוש בביאת המשיח הוא – לא רק שמתגלית נשמה שמדריגתה היא בחי' היחידה, שזהו למעלה גם ממשה רבינו ע"ה (כפי שהי' בגילוי "גואל ראשון" ¹⁹¹⁸ ) שנשמתו היא מדריגת חי' ¹⁹¹⁹ (ועאכו"כ ע"פ המבואר ¹⁹²⁰ שחי' היא מדרגתו של אדה"ר, ומדריגת משה היא בחי' נשמה), ואילו מדריגת משיח (שעליו נאמר ¹⁹²¹ "אני היום ילידתיך") היא בחי' יחידה46, אלא עוד זאת, שזהו גילוי שנמשך גם למטה באופן שפועל הענין דאתהפכא (כמדובר לעיל ¹⁹²² ) – כפי שמצינו בפשטות הכתובים ¹⁹²³ , שגם בעלי-חיים שנמצאים בעוה"ז הגשמי והחומרי, שקודם ביאת המשיח הם חיות טורפות, כמו נחש ("צפעוני", וכלשון הכתוב ¹⁹²⁴ : "נחשים צפעונים אשר אין להם לחש"), וכן זאב, דוב וארי' – יפעל בהם משיח צדקנו ש"לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי", ועד ש"נער קטן נוהג בם".

[וכמבואר בכ"מ ומדובר בארוכה כמ"פ ¹⁹²⁵ , שהכוונה בכל ענינים אלו היא לפשוטם של כתובים, והיינו, שאין זה רק משל, והנמשל הוא בענינים רוחניים שלמעלה או בנוגע לאומות העולם, אלא הכוונה היא גם בנוגע לענינים כפשוטם. וזהו החידוש של קבלה וחסידות, ולכן מבאר

304

גם רבינו הזקן בדרושים ¹⁹²⁶ שבהם מדובר אודות פסוקים אלו, שהכוונה היא לפשוטם של ענינים, שהם לא רק למטה מעולם האצילות, אלא בעולמות בי"ע עצמם הרי הם בעולם העשי' הגשמי והחומרי, שגם שם יהי' הענין ד"לא ירעו ולא ישחיתו"].

ט. וכן הוא גם בנוגע למ"ש בסיום הענין – "כי מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים":

ובהקדם – המוזכר בהמכתב ¹⁹²⁷ בקיצור שהרמב"ם מביא את הענין ד"מלאה הארץ דעה את הוי'" בד' מקומות ¹⁹²⁸ , ורק בב' מקומות ¹⁹²⁹ מוסיף גם את סיום הכתוב "כמים לים מכסים".

והחילוק בזה – שבב' המקומות שבהם מוסיף הרמב"ם גם את סיום הכתוב "כמים לים מכסים", מבאר תחילה הענין דידיעת דעת ה' , כמו בהלכות מלכים: "ולא יהי' עסק כל העולם אלא לדעת את הוי' בלבד, ולפיכך יהיו ישראל חכמים כו' וישיגו דעת בוראם כו'", ועד"ז במורה נבוכים.

והענין בזה:

הפירוש ד"כמים לים מכסים" הוא – כמבואר במפרשי הכתובים בפשטות ¹⁹³⁰ – ש"מקום המים קרוי ים, והמים ממלאים אותו המקום עד שלא יראה הקרקע, ואמר כמו שכל הים מכוסה במים, כן יהיו כולם מכוסים וממולאים בדעה".

ומובן, שאין זה רק ענין של אתכפיא (שזהו באופן שרואים את הענין, ורק פעולתו היא באופן אחר), אלא זהו ענין של אתהפכא – שהרי לולי כיסוי המים הרי זה מקום הראוי לזריעה או להליכה וכו', וכמ"ש ¹⁹³¹ "ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים", והיינו, שיכולים לילך בקרקעית הים, אבל כאשר "מים לים מכסים", אין זה מקום הראוי להליכה, ואדרבה: זוהי סתירה להליכה.

ובפנימיות הענינים – שקרקעית הים (ארץ) מורה על עלמא דאתגלייא, ואילו "כמים לים מכסים", שהמים מכסים את קרקעית הים

305

באופן שלא רואים אלא את המים, מורה על עלמא דאתכסייא, עלמין סתימין, שאינם עלמין דאתגליין, כמבואר במ"א ¹⁹³² כל פרטי החילוקים בזה.

ומזה מובן גם בנוגע לנמשל – שכאשר הנברא משיג דעת בוראו, אזי בטלה מציאותו בתור נברא.

ואע"פ שהרמב"ם אזיל לשיטתו שמסיים "וישיגו דעת בוראם כפי כח האדם " ¹⁹³³ – הרי ע"פ ביאור רבינו הזקן בתניא ¹⁹³⁴ שענין ההשגה הוא באופן של "יחוד נפלא שאין יחוד כמוהו ולא כערכו נמצא כלל כו'", מובן, שכאשר מתאחד עם "הוא המדע והוא היודע והוא הידוע" ¹⁹³⁵ , אזי אינו מציאות לעצמו, אלא כל מציאותו היא המציאות של הקב"ה, כביכול. והרי זהו שלימות הענין דאתהפכא.

ובענין זה יש גם נפק"מ בנגלה דתורה בנוגע לדין והלכה, וכפי שיתבאר לקמן (סי"ב) בקיצור.

והעיקר – שהענין דאתהפכא יומשך בפועל גם למטה, ש"לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי", וטעם הדבר, "כי מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים", היינו, שמציאות הארץ נעשה באופן ש"מלאה .. דעה את הוי'", ועד שהארץ היא במעמד ומצב ד"כמים לים מכסים".

* * *

י. ברשימות הצ"צ לישעי' ¹⁹³⁶ על הפסוק "לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי כי מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים", מביא מ"ש הבחיי על הפסוק ¹⁹³⁷ "ולמקוה המים קרא ימים", "אין שם הים נקרא על המים, כי אם על החפירה .. שהיא בית המקוה שהמים נקוים שם, וכן אמר הכתוב כמים לים מכסים, כי המים מכסים את החפירה הנק' ים".

וממשיך לבאר ¹⁹³⁸ , ש"החפירה של הים שהוא עמוק עמוק זהו משל לבחי' מוחא סתימאה, והמים שבו הוא החכמה דא"ס ממש".

וממשיך, ש"בחי' מים שבים נק' בגמ' ¹⁹³⁹ מים שאין להם סוף, ופי'

306

בזח"ג ¹⁹⁴⁰ .. ובגין דאיהו מכתר אתקריאו שאין להם סוף, דכתר א"ס אתקרי".

[ומובן, שהכוונה היא לא רק לבחי' הכתר סתם, אלא גם לדרגא הכי עליונה שבכתר (בדוגמת האמור לעיל ¹⁹⁴¹ בענין פנימיות אבא פנימיות עתיק), ולמעלה יותר, ככל פרטי הדרגות שנתבארו בהמשך תפילין דמארי עלמא18 (שנדפס זה עתה)].

ומסיים, ש"עז"נ ומלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים, בחי' גילוי מים שאין להם סוף, שהוא חכמה דא"ס, יומשך בבחי' ארץ כו'".

יא. וזהו גם הקישור עם המבואר באמרי בינה בסוף פתח השער ¹⁹⁴² , בענין "מלאה הארץ דעה את הוי' גו'" כפי שהוא בעבודה:

"ארץ" – הו"ע האמונה. ובענין זה פועל יהודי ע"י עבודתו – ש"מלאה הארץ דעה גו'", היינו, שהענינים שעד עתה היו אצלו באופן של אמונה, יומשכו להיות באופן של ידיעה ("וידעת" ¹⁹⁴³ ), הבנה והשגה,

– וענין זה גופא יהי' באופן ש" מלאה הארץ דעה", ועד לאופן ד"כמים לים מכסים" (ולא כמו בזמן הזה, שיש אמנם דעה בארץ, אבל אין זה באופן ד"מלאה", ועאכו"כ שאין זה באופן ד"מים לים מכסים") –

ואז יהי' ענין האמונה בענינים נעלים יותר, כמבואר בארוכה בלקו"ת ¹⁹⁴⁴ בהדרושים על הפסוק69 "וידעת היום והשבות אל לבבך".

וזהו כללות ענין גילוי רזין דתורה, ובפרט תורת חב"ד, ועד לאופן הגילוי ע"י בעל השמחה והגאולה, בעל הבר-מצוה – שיומשך בארץ הענין ד"דעה את הוי'", באופן ד"מלאה", ועד לאופן ד"כמים לים מכסים".

יב. וכאמור לעיל (ס"ט) – יש בענין זה גם נפק"מ בנוגע לנגלה דתורה:

הענין ד"לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי" קשור גם עם מ"ש ¹⁹⁴⁵ "והשבתי חי' רעה מן הארץ", שבזה יש פלוגתא בתו"כ בין ר' יהודה לר'

307

שמעון: "ר"י אומר מעבירם מן העולם (ביטול מציאותם לגמרי), ר"ש אומר משביתן שלא יזוקו", היינו, שנשארת מציאותם של המזיקין, אלא שאינם מזיקים.

ומבאר הרגצ'ובי ¹⁹⁴⁶ , שר"י אזיל לשיטתי' בדין ביעור חמץ – "ר"י אומר אין ביעור חמץ אלא שריפה, וחכמים אומרים אף מפרר וזורה לרוח או מטיל לים" ¹⁹⁴⁷ :

לדעת ר"י – יכול להיות ענין הביעור רק באופן שמבטלים את כל המציאות לגמרי, לא רק ביטול האיכות , אלא גם ביטול הכמות , ולכן יש צורך בשריפה דוקא; ולדעת חכמים – אין הכרח בשריפה דוקא, אלא אפשר לבער גם באופן ד"מפרר וזורה לרוח או מטיל לים", שאז נשארת מציאות החמץ, אלא שאין זו מציאות של חמץ בגלוי – ביטול האיכות.

וכן הוא בנוגע להשבתת המזיקין לדעת ר"ש – שצ"ל רק ביטול האיכות, היינו, שנשארת מציאותם אלא שאינם מזיקים, וכמו "לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי", שישנה מציאותם של נחש ("צפעוני"), זאב, דוב וארי', אלא שהם במעמד ומצב ש"לא ירעו ולא ישחיתו", ו"נער קטן נוהג בם".

וזהו גם כללות הענין ד"מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים" – שגם בים יש מציאות של נבראים, כמארז"ל ¹⁹⁴⁸ "כל שיש ביבשה יש בים", אלא שהם באופן של עלמא דאתכסייא, וכן בנוגע לארץ, ש"ידגו לרוב בקרב הארץ" ¹⁹⁴⁹ , אלא שזהו באופן ש"מלאה הארץ דעה את הוי'".

יג. וכיון שכל הענינים של ימות המשיח תלויים ב"מעשינו ועבודתינו כל זמן משך הגלות" ¹⁹⁵⁰ , הנה גם העבודה עתה צריכה להיות באופן כזה:

ההתחלה היא אמנם בענין האמונה, "ארץ", אבל לאח"ז צ"ל גם ענין הידיעה, "דעה את הוי'", כמ"ש ¹⁹⁵¹ "דע את אלקי אביך ועבדהו", ועד "בלב שלם" – " מלאה הארץ דעה את הוי'".

וכידוע שהתחלת העבודה היא באופן של יחודא תתאה, שהתחלתה

308

הו"ע האמונה, ועד שבאים להתכלית – ביטול היש, ולאח"ז באים לעבודה דיחודא עילאה.

וכן הוא גם בהנחת תפילין (ש"הוקשה כל התורה כולה לתפילין"19, שהכוונה בזה היא לענין המצוות ¹⁹⁵² ) – שתחילה צ"ל הנחת תפילין של יד, שקשור עם יד כהה ¹⁹⁵³ , שמורה על התחלת העבודה, ולאח"ז באים לתפילין של ראש, וכמבואר לעיל (במאמר16) שעי"ז פועלים הענין ד"אלה תולדות יעקב יוסף" ¹⁹⁵⁴ (יעקב – תש"ר – המשכה באצילות, ויוסף – תש"י – המשכה בבי"ע), שיומשך בהענין ד"ואתה מחי' את כולם" ¹⁹⁵⁵ , כפי שנעשה מצד עבודת בנ"י למטה.

וכללות הענין בזה – שישראל ע"י עבודתם, "מעשינו ועבודתינו כל זמן משך הגלות", ממשיכים הענין דימות המשיח, גילוי משיח ותכלית השלימות דימות המשיח ועיקר השכר ¹⁹⁵⁶ , ועד לה"מאור" עצמו, ועד למעלה מעלה – שכל זה נעשה ונפעל במשך הגלות.

וענין זה נמשך לאח"ז באופן ד"והפכתי אבלם לששון" ¹⁹⁵⁷ , ובלשון הכתוב ¹⁹⁵⁸ : "השיגוה בין המצרים", היינו, שמ"בין המצרים" באים להשגות נעלות ביותר ¹⁹⁵⁹ , כי, דוקא "מן המיצר" נעשה לאח"ז "ענני במרחב י"ה" ¹⁹⁶⁰ , מרחב העצמי ¹⁹⁶¹ .

ויומשך כאן למטה מעשרה טפחים בגלוי, שכל אחד מישראל וכל בנ"י יהיו במעמד ומצב ד"מרחב" כפשוטו ו"מרחב" בכל הפירושים ¹⁹⁶² , וילמדו תורה ויקיימו מצוות מתוך הרחבה, ועד לגאולה האמיתית והשלימה, בקרוב ממש, ע"י משיח צדקנו.

[טרם צאתו התחיל כ"ק אדמו"ר שליט"א לנגן הניגון "ניעט ניעט ניקאַוואָ"].