אוצר החסידיםפסקי אדמו"ר הזקן בהלכות איסור והיתרסימן קיסעיף א (א)

סעיף א (א)

דבר חשוב אוסר במינו בכל שהוא.

וכתב הפרי תואר, שאף בדברים החשובים לא אמרו שאינם בטלים אלא באיסורי הנאה שאיסורם מן התורה, אבל דברים שלא נאסרו אלא באכילה או שאין איסורם אלא מדרבנן בטלים. ³⁵⁶

ודעת רבנו נראה שאפילו דבר חשוב שאינו אסור אלא מדרבנן ואינו אסור אלא באכילה אינו בטל (ודלא כדעת הפרי תואר).

(ב)

דבר חשוב אוסר במינו בכל שהוא.

וכתב הש"ך שבאיסור הנאה מותר למכרו לנכרי חוץ מדמי איסור שבו, אבל הולכת הנאה לים המלח לא מהני אלא בע"ז ולא בשאר איסורים.

ונחלקו הפר"ח והמג"א אם מהני היתר מכירה לנכרי אף בממשו של איסור דאורייתא שנתערב בהיתר לח בלח, שדעת הפר"ח דמהני, ודעת המג"א דלא מהני. ³⁵⁷

ודעת הלבוש והמנח"י שאף היתר הולכת הנאה לים המלח מהני אף בשאר איסורים, ודלא כהש"ך (אלא שלמעשה לא התיר המנח"י אלא במקום הפסד מרובה מאוד או בשעת הדחק). ³⁵⁸

ובדעת רבנו:

א. דעת רבנו כדעת הש"ך, שמותר למכור תערובת איסור הנאה לנכרי חוץ מדמי איסור שבה (ודלא כהחולקים). וכתב בטעם הדבר, שכשמוכר את התערובת לנכרי חוץ מדמי איסור שבה הרי זה כמפריד את האיסור מן ההיתר, כיון שאינו נוטל דמים בעד האיסור. ³⁵⁹

ב. ממשו של איסור דאורייתא שנתערב בהיתר לח בלח מין במינו, אין לו היתר ע"י מכירה לנכרי חוץ מדמי איסור שבו. אבל אם נתערב מין בשאינו מינו, או שלא נתערב אלא טעמו ולא ממשו, או שאינו אסור אלא מדרבנן, מותר למכרו לנכרי חוץ מדמי איסור שבו. ³⁶⁰

ג. הולכת הנאה לים המלח לא מהני אלא בע"ז ולא בשאר איסורים (כדעת הש"ך, ודלא כהמנח"י).

(ג)

אבל שאר דברים, אף על פי שדרכן לימנות הרי אלו עולים בשיעורן.

וברמ"א: ויש אומרים דכל דבר שבמנין, דהיינו שדרכו למנותו תמיד, אינו בטל, וכן נוהגין.

ודעת רש"ל, שגם דבר שאין דרכו למנותו תמיד אלא לפעמים אינו בטל. וכתב הט"ז שבמקום שאין הפסד יש להחמיר כדעתו. ³⁶¹

ודעת רבנו משמע כדעת הרמ"א, שרק דבר שדרכו למנותו תמיד אינו בטל, אבל דבר שאין דרכו למנותו תמיד אלא לפעמים בטל.

(ד)

ברמ"א: ויש אומרים דכל דבר שבמנין, דהיינו שדרכו למנותו תמיד, אינו בטל, וכן נוהגין. ³⁶²

וכתב רבנו, שככר שלם הוא דבר שבמנין אף לאחר שנחתך ממנו מעט.

הערות

356. סעיף א (א) א. ענין דבר חשוב שאינו אסור אלא מדרבנן נתבאר לעיל סי' קא סעיף א (ב) לענין חתיכה הראוי' להתכבד, ונכלל בו גם הביאור לענין שאר דברים החשובים. ב. הפרי תואר (סק"ג) האריך לבאר שדין דברים החשובים שאינם בטלים לא נאמר אלא באיסורי הנאה, אבל דברים שאינם אסורים אלא באכילה בטלים (מלבד חתיכה הראוי' להתכבד שאינה בטלה אפילו אם אינה אסורה אלא באכילה). והכו"פ (במטה יהונתן כאן) והפמ"ג (שפ"ד סק"ב) דחו דבריו, וכתבו שאפילו דבר חשוב שאינו אסור אלא באכילה אינו בטל. וכן דעת היד יהודה (פיה"ק סק"ג) ועוד אחרונים שהובאו בדרכ"ת (סק"א) ובכה"ח (סק"ג). וכן משמע מסתימת שאר האחרונים. וכתב רבנו (או"ח סי' תמז סעיף כ): ככר שלם של חמץ שנתערב אפילו באלף ככרות של מצה אינו מתבטל בתוכם, ואסור לאכול מהתערובת בערב פסח משעה חמישית ואילך, לפי שככר שלם הוא דבר שבמנין (פירוש שצריך למכרו במנין מחמת חשיבותו ואינו נמכר באומד כמו שדרך למכור דברים שאינן חשובין), וכל דבר שבמנין אפילו באלף לא בטל כמו שיתבאר ביורה דעה סי' ק"י. [וראה לעיל סי' קא שם, שלכאורה מ"ש "שצריך למכרו במנין" הוא ט"ס, וצ"ל "שדרך למכרו במנין"]. הרי שכתב רבנו להדיא שאסור לאכול מהתערובת משעה חמישית ואילך, אף שבשעה חמישית אינו אסור עדיין בהנאה כלל אפילו מדרבנן. ונמצא דעת רבנו, שדבר שבמנין אינו בטל אף אם אינו אסור אלא באכילה, ואף אם אין איסורו אלא מדרבנן (דלא כהפרי תואר), וכנ"ל בסי' קא שם.
357. (ב) א. ענין זה נתבאר לעיל סי' קא סעיף א (א). ב. כתב הש"ך (סק"ב), שדברים החשובים האסורים בהנאה שנתערבו מותר למכרן לנכרי חוץ מדמי איסור שבהם. וכתב הפר"ח (או"ח סי' תסז סעיף י) שדין זה הוא אף באיסור שנתערב בהיתר לח בלח, שמותר למוכרו לנכרי חוץ מדמי איסור שבו, דכל איסורין שבתורה לסתם יינם מדמינן להו דשרי למכרו לנכרי אפילו נתערב יין ביין (ולא כיין נסך דאסור למכרו לנכרי אלא בתערובת חביות בחביות ולא בתערובת יין ביין). וכ"כ החוו"ד (חידושים סק"ב וביאורים סק"א). והמג"א (או"ח סי' תמה סק"ו) כתב שאיסור דאורייתא שנתערב לח בלח ליין נסך מדמינן לי', ואסור למכרו לנכרי חוץ מדמי איסור שבו. וכ"כ הח"י (או"ח סי' תמז סק"ג). והפמ"ג (שפ"ד סק"ב) נסתפק בדין לח בלח לב' צדדים, אי שרי לגמרי למכרו לנכרי ולא בעינן חוץ מדמי איסור שבו, דלא אמרינן טעם כעיקר אלא לענין אכילה ולא לענין הנאה, או דילמא לאידך גיסא, דאפילו חוץ מדמי איסור שבו לא מהני אם הוא איסור תורה, כיון שמעורב בו ממשות האיסור ודמי ליין נסך ביין נסך. והכריע להקל בהפ"מ באיסור תורה עכ"פ למכרו חוץ מדמי איסור שבו (ומשמע דבאיסור דרבנן לא בעינן הפ"מ). אמנם בשאר דוכתי (פתיחה להלכות בשר בחלב ד"ה שוב ראיתי, מש"ז סי' פז סק"ב, פתיחה כוללת להל' פסח ח"ג פ"ג) משמע דעת הפמ"ג להתיר עכ"פ למכרו חוץ מדמי איסור שבו, ולא הצריך הפ"מ (וכדעת הפר"ח והחוו"ד).
358. ודעת היד יהודה (פיה"א סק"ג ופיה"ק סק"ג) שבאיסור דאורייתא שנתערב לח בלח בשאינו מינו, שלא נתבטל מן התורה, אסור מדינא למכרו לנכרי חוץ מדמי איסור שבו, ובנתערב במינו נסתפק וכתב דיש להחמיר, אבל באיסור דרבנן כתב להתיר כדין סתם יינם. הרי לנו ד' דעות למעשה בדין ממשו של איסור דאורייתא שנתערב לח בלח: (א) דעת הפר"ח ודעימי' דמותר למכרו לנכרי חוץ מדמי איסור שבו, (ב) דעת הפמ"ג כאן שהתיר למכרו בהפ"מ, (ג) דעת המג"א והח"י שאסור למכרו, (ד) דעת היד יהודה שבנתערב באינו מינו אסור מדינא ובנתערב במינו יש להחמיר. וכתב רבנו (או"ח סי' תמב בקו"א סק"ב, לענין חמץ שעבר עליו הפסח שמותר למכרו חוץ מדמי איסור שבו): הנה פרי חדש פסק כן אף בתוך הפסח לפי שכל איסורין לסתם יינן מדמינן להו, כמ"ש הר"ן בפרק [ג'] דע"ז שכך כתבו הראשונים ז"ל, עכ"ל בסי' תס"ז סעיף [י']. אבל אנן לא קיי"ל הכי אלא כמ"ש רמ"א שם, והוא מדברי הר"מ שהובא במרדכי פרק כל שעה והעתיקו במ"א סי' תמ"ה, שכל שגוף איסור דאורייתא מעורב בו לא מהני תקנה זו, דמדמינן ליין נסך ודאי שנתערב יין ביין ע"ש. וא"כ באיסור דרבנן כ"ע מודו דלסתם יינן מדמינן להו דאף יין ביין שרי (...) וכ"מ בהדיא במ"א וחק יעקב סי' תמ"ה דכל היכא דליכא איסורא דאורייתא לסתם יינן מדמינן להו אף בתוך הפסח. ולקמן (סי' תמז סעיף א, בדין תערובת חמץ): אם אין ממשות החמץ כלום בתערובת אפילו משהו, יש מתירין למכור לנכרי כל התערובת (אם הוא דבר שאין לחוש שמא יחזור הנכרי וימכור התערובת לישראל אחר שאינו יודע שיש בו תערובת חמץ ויאכלנה בפסח, כמו שנתבאר בסי' תמ"ב), שהרי אין הנכרי מוסיף לו דמים בעד טעם החמץ משהו שבתוכו, ונמצא שאינו נהנה כלל מהחמץ (...) אבל אם יש בתערובות משהו ממשות חמץ והוא מעורב בו כעין תערובות לח בלח שהן נבללין יפה שאי אפשר להפרידן זה מזה, כגון קמח מתבואה חמוצה שנתערב ונבלל עם קמח של תבואה שאינה חמוצה, שהקמח הוא נימוח ונבלל בכל הקמח של היתר ואי אפשר למעט קמח מן התערובת שלא יהי' בו משהו מן קמח של איסור, אסור למכור לנכרי כל התערובות אפילו חוץ מדמי איסור שבו, דהיינו שלא יטול ממנו דמים רק מה שהתערובת הי' שוה קודם שנתערב החמץ בתוכו, לפי שלא התירו חכמים לעשות כן אלא בחמץ שנתערב יבש ביבש, דהיינו ככר של חמץ שנתערב עם שני ככרות של מצה, שהאיסור וההיתר אינן נבללין זה בזה אלא כל אחד עומד בפני עצמו, רק שאין אנו מכירין את האיסור, ואילו היינו מכירין אותו הי' אפשר להפרידו משם, ולפיכך כשמוכרו לנכרי חוץ מדמי איסור שבו, כיון שאינו נוטל דמים ביד האיסור הרי זה כאילו מפרידו מן ההיתר. אבל כל שהאיסור מעורב בהיתר כעין תערובות לח בלח שאי אפשר להפרידן זה מזה, לא התירו חכמים לעשות כן, אלא צריך לבער כל התערובות מן העולם מיד, אלא אם כן אין בתערובות כלום ממשות החמץ אלא טעם משהו שנפלט ממנו לתוך התערובת. (ובס"ב:) אבל יש חולקין על כל זה, ואומרים דאפילו אין בתערובת כלום ממשות החמץ אלא שנפלט לשם טעם חמץ משהו, אסור למכרו לנכרי, אלא שורפין כל התערובת מיד. וכן נוהגין במדינות אלו, ואין לשנות המנהג אלא אם כן יש הפסד גדול (מאד), שאז יש לסמוך על סברא הראשונה. אבל בתערובת יבש ביבש לדברי הכל יכול למוכרו לנכרי חוץ מדמי איסור שבו כמו שנתבאר.
359. ובקו"א (סק"ב, לענין ההיתר במקום הפסד גדול מאד): זה פשוט, כיון שהשו"ע מתיר לכתחילה, ואף רמ"א לא נחלק עליו אלא מחמת המנהג, אבל מעיקר הדין הוא כפסק השו"ע (...) ובפרט שיש אומרים (הר"ן בשם הראשונים והובא בפרי חדש סי' תס"ז) שכל איסורין לסתם יינם מדמינן להו דאפילו יין ביין שרי, וזהו בודאי ג"כ דעת הרשב"ם וראבי"ה שהביא המרדכי בפרק כל הצלמים ובהגהת מיימוני סוף הלכות חמץ דהולכת הנאה לים מהני גם בחמץ, והוא הדין למכור לנכרי חוץ מדמי איסור, כדאיתא שם בהדיא בראי' שהביא ראבי"ה ורשב"ם מהירושלמי ע"ש בהגהות מיימוניות, אלמא דבלח בלח נמי מהני תקנתא דר' שמעון בן גמליאל ודר' אליעזר, משום דלסתם יינם מדמינן לה, כמו חרס הדריוני שבירושלמי שהביא ראבי"ה ראי' ממנו. אלא דאנן לא קיי"ל הכי בלח בלח, אלא כמ"ש המרדכי בפרק כל שעה דליין נסך מדמינן לה. ואף ר"י מפרי"ז לא נחלק בזה, אלא דמיקל משום שאין ממשות החטה כלום בתרנגולת, וכ"פ בש"ע סי' תס"ז, אבל בש"ע כאן בסי' תמ"ז מיירי בלח בלח ממש, דאף ר"י מפרי"ז מודה בזה, כדמשמע מלשון המרדכי שחידש דטיפה לחלוחית כו', מכלל דר"י מפרי"ז לא ס"ל הכי ולכן הוא מתיר, דוק ותשכח דהכי ס"ל (עיין באשל אברהם שנדחק בדברי הש"ע והשיג על הפרי חדש, ולפי מ"ש ניחא). (ובסק"ג:) ואף דבשאר איסורי הנאה מועלת בה תקנה זו גם בלח בלח אם נתערב בשאינו מינו כגון יין נסך במים, ואנו מחמירין לשרוף התרנגולת שנמצא בה חטה, היינו משום דסבירא לן כנוסחאות שלפנינו שבגמרא דף ל' ע"א בין במינו בין שלא במינו במשהו כרב, ולרב ודאי דאסור למכור לנכרי חמץ חוץ מדמי איסור אפילו נתערב בשאינו מינו, גזירה משום דמינו דאסור מן הדין לדעת המרדכי וסיעתו דומיא דיין ביין (ועיין במס' ע"ז דף ע"ד דשמע שם דלרב אפילו בסתם יינן לא מהני תקנה זו ביין ביין עיי"ש), שהרי משהו שלא במינו אינו אסור לרב אלא מחמת גזירה זו, משא"כ ביין נסך דלא גזרינן גזירה לגזירה זו. ועיין בתוס' שם דאף לדידן דבשאר איסורין לא קיי"ל כרב מ"מ בחמץ מחמירינן כוותי'. ואצ"ל לדעת הרמב"ם והרמב"ן שטעם איסור משהו הוא משום דבר שיש לו מתירין. ונמצא מכל זה דעת רבנו, שממשו של איסור דאורייתא שנתערב לח בלח אין לו היתר ע"י מכירה לנכרי, דליין נסך מדמינן לה שאסור למכרו כשנתערב יין ביין (כדעת המג"א, ודלא כהפר"ח ודעימי'). אלא שכתב רבנו שאין איסור זה אלא בנתערב מין במינו, אבל נתערב מין בשאינו מינו מותר למכרו לנכרי חוץ מדמי איסור שבו (והוא להיפך מסברת היד יהודה, דס"ל שמין בשאינו מינו חמיר טפי).
360. אלא שכ"ז בשאר איסורין, אבל בחמץ בפסח כתב רבנו (ע"פ הרמ"א) להחמיר גם בנתערב מין בשאינו מינו, וגם בנתערב טעמו ולא ממשו (אא"כ יש הפסד גדול מאד). ג. הש"ך (שם) הביא מדברי הלבוש (או"ח סי' תמה ס"ב), שכתב להתיר פת שנאפה בגחלי חמץ ע"י הולכת הנאה לים המלח, וכתב דהיתר הולכת הנאה לים המלח אינו אלא בע"ז שתופסת דמי' ולא בשאר איסורין. וכן הסכימו רוב האחרונים (פר"ח סק"ב, כרתי סק"ב ופלתי סק"א, פמ"ג שפ"ד שם, חוו"ד חידושים שם, יד יהודה שם). והמנח"י (כלל מ סק"א, ובח"י או"ח סי' תמז סק"ב) האריך לדחות דברי הש"ך, וכתב להתיר אף בשאר איסורין (ואף בחמץ בפסח) ע"י הולכת הנאה לים המלח, ואף במקום שאסור למכור לנכרי חוץ מדמי איסור שבו. והביא ראי' לדבריו מדברי הרשב"ם וראבי"ה (הובאו במרדכי פרק כל הצלמים סי' תתמא) שהתירו הולכת הנאה לים אף בחמץ בפסח. אלא שלמעשה כתב שאין להקל נגד דעת הרמ"א והש"ך, אבל במקום הפסד מרובה מאוד או בשעת הדחק כתב דהמיקל לא הפסיד. וכתב רבנו (או"ח סי' תמה סעיף ט): ואם הוסק התנור בחמץ ואפה בו את הפת או שבישל בו תבשיל (...) הרי פת ותבשיל זה אסורין בהנאה, ואם נתערבו באחרים כולן אסורים בהנאה, ואין להם תקנה על ידי פדיון דמי הנאת החמץ שישליך הדמים לאיבוד, מטעם שנתבאר ביו"ד סי' ק"י. ולקמן (סי' תמז סעיף ב, לענין תערובת חמץ יבש ביבש): אבל אסור לו ליטול מהנכרי דמי כל התערובת עם החמץ שבתוכו ולהשליך דמי החמץ שבו לים, שאין תקנה זו מועלת אלא בעבודה זרה אבל לא בשאר איסורי הנאה, כמו שנתבאר ביו"ד סימן ק"י ע"ש הטעם. ובקו"א (סק"ב, בהמשך למ"ש שם שהרשב"ם וראבי"ה המתירים ע"י הולכת הנאה לים המלח מתירים גם למכור לנכרי חוץ מדמי איסור, הובא לעיל אות א): וזהו ג"כ כוונת רמ"א בדרכי משה שהביא בתחילה דעת הרשב"ם וראבי"ה שבמרדכי פרק כל שעה, שחולק על ר"י מפרי"ז דאפילו תרנגולת שנמצא בה חטה אסור למוכרה, ובלח בלח ממש אף ר"י מפרי"ז מודה משום דליין נסך מדמינן לה, וה"ה דאין פדיון מועיל לפסק הש"ע ביו"ד שפסק כרי"ף ורמב"ם ורא"ש, והיינו דלא כרשב"ם וראבי"ה דס"ל דאף תקנתא דרשב"ג מהני בשאר איסורין אפי' בלח בלח כמו גבי סתם יינן, כמבואר בראי' שהביא ראבי"ה ורשב"ם, עיין היטב בכל המקומות שרמזתי ותראה שכן הוא. ובזה עלו כהוגן דברי הש"ע ורמ"א ושאר כל אחרונים ז"ל, דלא כחק יעקב דאשתמיטתי' מקור הדין של רשב"ם וראבי"ה ולא ראה אלא מ"ש באיסור והיתר בשמם כדמשמע להדיא מלשונו, וגם אשתמיטתי' מ"ש רמ"א בדרכי משה, שהביא המרדכי פרק כל הצלמים ואפ"ה לא פסק כן מטעם שנתבאר, וזה גרם לו להשיג על רמ"א שלא כדת . ונמצא דעת רבנו כדעת הש"ך, שהיתר הולכה לים המלח אינו אלא בע"ז ולא בשאר איסורין, ודחה דברי הח"י שנחלק עליו בזה.
361. (ג) הט"ז (סק"א) והש"ך (סק"ט) הביאו דעת רש"ל (באו"ש סי' מב אות א) והב"ח (כאן), שפסקו לחומרא כמ"ד כל שדרכו לימנות שנינו, ואף דבר שאין דרכו למנותו תמיד אלא לפעמים נמכר באומד אינו בטל (ודלא כהרמ"א שפסק כמ"ד את שדרכו לימנות שנינו, כלומר שלא אסרו תערובת דבר שבמנין אלא כשאינו נמכר לעולם אלא במנין, אלא אם לפעמים נמכר באומד בטל). ונראה שכן נוטה דעת הש"ך (וכ"כ בשמו בחוו"ד חידושים סק"ו). וכתב הט"ז שבמקום הפסד יש לסמוך על שיטת הרמ"א, ומשמע דבלאה"כ יש להחמיר כרש"ל. וכן דעת המנח"י (כלל מב סק"ב) והפמ"ג (מש"ז סק"א) והיד יהודה (פיה"ק סק"ח), וכן הכריע בכה"ח (סקכ"ד). ודעת הכו"פ (פלתי סק"ד) כדעת הרמ"א, שהעיקר כמ"ד את שדרכו לימנות שנינו, אבל אם לפעמים נמכר באומד בטל. ודעת הפר"ח (סק"ט) והפרי תואר (סק"א) כדעת המחבר, שכל דבר שבמנין בטל, ולא אסרו אלא שבעה דברים שמנו חכמים. הרי לנו ד' דעות למעשה בדין דבר שבמנין: (א) דעת המחבר שבטל מלבד שבעה דברים שמנו חכמים, (ב) דעת הרמ"א שאם דרכו למנותו תמיד אינו בטל, אבל אם נמכר לפעמים באומד בטל, (ג) דעת הט"ז ודעימי' שאף אם נמכר לפעמים באומד אין להתיר אלא בהפ"מ, (ד) דעת רש"ל שאף אם נמכר לפעמים באומד אינו בטל כלל. וכתב רבנו (או"ח סי' תמז סעיף כ): ככר שלם של חמץ שנתערב אפילו באלף ככרות של מצה אינו מתבטל בתוכם, ואסור לאכול מהתערובת בערב פסח משעה חמישית ואילך, לפי שככר שלם הוא דבר שבמנין (פירוש שצריך למכרו במנין מחמת חשיבותו ואינו נמכר באומד כמו שדרך למכור דברים שאינן חשובין), וכל דבר שבמנין אפילו באלף לא בטל כמו שיתבאר ביורה דעה סי' ק"י. [וראה לעיל סי' קא (ב), שלכאורה מ"ש "שצריך למכרו במנין" הוא ט"ס, וצ"ל "שדרך למכרו במנין"]. ומשמע מלשון רבנו דלא חשיב דבר שבמנין שאינו בטל אלא דבר שאינו נמכר באומד כלל, אבל דבר שנמכר לפעמים באומד בטל, כמ"ד את שדרכו לימנות שנינו, וכפסק הרמ"א (ודלא כרש"ל שפסק כמ"ד כל שדרכו לימנות שנינו).
362. (ד) כתב המג"א (או"ח סי' תמז סק"מ), שככר של חמץ שנתערב בככרות של מצה אינו בטל, לפי שככר הוא דבר שבמנין. אבל ככר של מצה שלא נאסר אלא מחמת בליעת חמץ, כגון מצה שנתכפלה מצד אחד וחתכו ממנה את מקום הכפל, בטלה בשאר ככרות, כיון שאינה אסורה מחמת עצמה אלא מחמת הבלוע בה. ומשמע שאם היתה אסורה מחמת עצמה לא היתה בטלה אף שנחתך מקצתה. וכן הם דברי רבנו (או"ח סי' תמז סעיף כ): ככר שלם של חמץ שנתערב אפילו באלף ככרות של מצה אינו מתבטל בתוכם, ואסור לאכול מהתערובת בערב פסח משעה חמישית ואילך, לפי שככר שלם הוא דבר שבמנין (פירוש שצריך למכרו במנין מחמת חשיבותו ואינו נמכר באומד כמו שדרך למכור דברים שאינן חשובין), וכל דבר שבמנין אפילו באלף לא בטל כמו שיתבאר ביורה דעה סי' ק"י. (ובסעיף כא:) במה דברים אמורים, שהככר הוא אסור מחמת עצמו שהוא חמץ, אבל ככר של מצה שנאסר מחמת שנבלע בו איסור, כגון (...) מצה שנתכפלה מקצתה, ואחר שחתך ממנה מקום הכפול שהוא חמץ צריך להסיר ממנה עוד כדי נטילה כמו שיתבאר בסימן תס"א מפני שנבלע בה טעם החמץ, ואם קודם שהסיר ממנה כדי נטילה נתערבה באחרות, כולם מותרין ומותר לאכלם בערב פסח עד הלילה, ואין צריך להסיר מהם כלום, שאותה מצה הבלועה מאיסור נתבטלה ברוב, אע"פ שהוא דבר שבמנין אף לאחר שנחתך ממנו מעט, מכל מקום הרי היא בעצמה מותרת היא, והאיסור שבתוכה אינו דבר שבמנין. הרי שכתב רבנו כמשמעות דברי המג"א, שככר שלם הוא דבר שבמנין אף לאחר שנחתך ממנו מעט (אלא שבנדו"ד בטל מאחר שלא נאסר אלא מחמת בלוע).

עמודים המצטטים את אותם מקורות

הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד — קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. 11 עמודים.