ספרי כ"ק אדמו"רלקוטי שיחותכרך לומשפטיםשיחה א103

103

ובמאירי¹⁰ כתב ש"יציאת השור מרשות לרשות משנה מזלו וטבעו"¹¹. ולכאורה צ"ע, למה יגרום שינוי בעלות שינוי במזל וטבע השור. ואף שיש לומר שזהו מצד דין תורה, וכדמצינו שדין תורה פועל שינוי בטבע העולם¹², קשה לומר כן בנדו"ד, כי היכן מצינו בתורה (אפילו ברמז) ששינוי הרשות פועל שינוי ב"מזלו וטבעו" דהשור.

ג. והנה בפרש"י¹³ כתב "רשות משנה, מועד שיצא מרשות זה ונכנס ליד בעלים אחרים הרשות משנה את דין העדאתו". ונראה לפרש כוונת רש"י, שאין הפירוש שנשתנה טבע השור, שנתבטל ממנו טבע הנגיחה, אלא שזהו"ע דין, שבטל "דין העדאתו".

והסברת הענין:

שנינו בברייתא¹⁴ "אין השור נעשה מועד עד שיעידו בו בפני בעלים ובפני ב"ד" (כדילפינן¹⁵ ממ"ש¹⁶ "והועד בבעליו", ד"אין¹⁷ עדות אלא בבית דין"). זאת אומרת, דגם אם הבעל יודע ששורו נגחן, ואפילו באו אליו שני עדים ואמרו לו כן, מ"מ "אין השור נעשה מועד עד שיעידו בו בפני בעלים ובפני ב"ד", דכך היא גזירת הכתוב¹⁸ שצ"ל עדות והתראה בב"ד, ועד אז אין לחייב את הבעלים נזק שלם.

ומזה מובן, שבדין מועד, "והועד בבעליו", יש שני ענינים: א) לגבי השור, שע"י ששור זה נגח ג' פעמים נקבע ש"שור נגח הוא"¹⁹ והוא "מועד לאותו דבר שהרגיל בו", ב) בנוגע להבעלים, שאין לחייב אותם בנזק שלם אא"כ מתרים בהם תחילה ג' פעמים, וכפרש"י על "והועד בבעליו" — "ל' התראה בעדים"²⁰.

[ואע"ג דאיבעיא היא בגמרא²¹ "לייעודי תורא או לייעודי גברא"²² — ה"ז רק לענין "שלשה ימים דקתני"²³, דבמשנה²⁴ איתא ד"מועד כל שהעידו בו שלשה ימים", וע"ז בעי בגמ' אי הא דבעינן שלשה ימים היינו רק שג' נגיחות דהשור צ"ל בג' ימים (ולא ביום א'), או

הערות

10. במשנה ב"ק לט, א.
11. ולהעיר משטמ"ק ב"ק לט, ב (ד"ה רשות בשם ר' יהונתן) גבי אפוטרופוס, "למ"ד חזר לתמותו סבר כשם שנשתנה בעל השור מחרשות לפקחות ומקטנות לגדלות כן נשתנה חולי השור ונתרפא מהעדאתו. . ור"י לא ס"ל רשות משנה משום שאין שווין האדם שיש לו מזל והשור שאין לו מזל (ב"ק ב, ב)".
12. כדברי הירושלמי הידועים (כתובות פ"א סה"ב. וש"נ. הובא בש"ך יו"ד סקפ"ט סקי"ג. שו"ע אדה"ז שם סקכ"ג).
13. במשנה ב"ק לט, א ד"ה חזר לתמותו. וברש"י שם, ב ד"ה רשות משנה "משנה את העדאתו".
14. ב"ק כד, א. וכ"ה ברמב"ם שם פ"ו ה"ב.
15. ובמהר"ם שם, שכצ"ל בגמ' "שנאמר והועד בבעליו", "וכן משמע מפירוש רש"י". וכ"ה ברמב"ם שם.
16. פרשתנו כא, כט.
17. רש"י ב"ק שם. רמב"ם שם.
18. ובפרט לפמ"ש התוס' (ב"ב כח, ב סד"ה אלא) ד"בהעדאה. . גזירת הכתוב הוא דאין נעשה מועד אלא אם כן מעידים בפניו, אפילו יתברר לו באלף עדים שהעידו על שורו בב"ד" (אבל ברש"י שם (ד"ה התם) דהעדאה בפני בעלים היא כדי "שידעו לטעון ולהכחיש העדים ולהביא אחרים להזימן". ואכ"מ).
19. ל' הכתוב פרשתנו שם (וכן שם, לו).
20. ועד"ז במכילתא עה"פ. וראה תוד"ה ולא ישמרנו ב"ק כג, סע"ב. ועוד. ואכ"מ.
21. ב"ק כד, א. שם מא, א.
22. וברמב"ם שם פ"ו ה"א פסק שהוא ספק מועד (כי הוא בעיא דלא איפשיטא — מגיד משנה שם).
23. ל' הגמ' שם כד, א. וראה גם רש"י שם מא, א.
24. שם כג, סע"ב.

עמודים המצטטים את אותם מקורות

הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד — קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. 32 עמודים.