ספרי כ"ק אדמו"ר הזקןשוע"ר עם ביאור דברי שלוםהלכות ברכות השחר וקריאת שמעהלכות קריאת שמעסו באיזה מקום יכול להפסיק ובאיזה מקום לא יפסיק

סו באיזה מקום יכול להפסיק ובאיזה מקום לא יפסיק

במקור חיפוש חדש

ובו י"ג סעיפים

א אע"פ שאסור לספר בברכות קריאת שמע אפילו בדברי תורה¹²⁸⁶ ואפילו בלשון הקודש¹²⁸⁷, התירו שאילת שלום מפני היראה ומפני הכבוד ומפני דרכי שלום¹²⁸⁸.

כיצד, בין פרק לפרק שואל בשלום אדם נכבד מפני כבודו, ומשיב שלום לכל אדם מפני דרכי שלום¹²⁸⁹. ומותר לשאול בשלום הקורא אע"פ שיודע שיצטרך להשיב לו¹²⁹⁰. ומי שלא ראינו שיקפיד על חבירו כלל, לא יפסיק אפילו בין הפרקים¹²⁹¹ (בין להשיב בין לשאול מפני הכבוד). ובאמצע הפרק שואל בשלום אדם מי שהוא ירא ממנו, כגון אביו, שנאמר בו איש אמו ואביו תיראו, או רבו, שאמרו בו מורא רבך כמורא שמים, ומשיב שלום לכל אדם נכבד ¹²⁹² .

וכל תלמיד חכם שהוא מופלג בדורו, אע"פ שאינו רבו, הוא גם כן בכלל מורא¹²⁹³. ואם אינו מופלג בדורו, רק שהוא גדול ממנו בחכמה, אינו בכלל מורא אלא בכלל כבוד. אבל אם הקורא גדול ממנו, אין מפסיק לו, אלא כמו לשאר כל אדם אע"פ שהוא תלמיד חכם¹²⁹⁴:

ב כל מקום שמותר להפסיק באמצע הפרק, מותר אפילו באמצע הפסוק ¹²⁹⁵ . חוץ מפסוק שמע ישראל שלא יפסיק בו כלל, אם לא מפני מי שירא ממנו שמא יהרגנו. והוא הדין לברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, שגם הוא בכלל היחוד ¹²⁹⁶ . ומטעם זה אין להפסיק גם כן בין שמע ישראל לברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד ¹²⁹⁷ .

ויש אומרים¹²⁹⁸ שאפילו באמצע שאר הפסוקים לא יפסיק אלא בסיום ענין, אבל לא באמצע הענין, כגון פסוק ושמתם וגו' יכול להפסיק בין נפשכם לוקשרתם שהוא ענין אחר, אבל עד נפשכם לא יפסיק בין תיבה לתיבה שהוא באמצע הענין. ואם פסק חוזר לתחלת הפסוק (שהאיך יתחיל מאמצע הענין שלא יהיה פירוש כלל לדבריו)¹²⁹⁹.

ולענין מעשה, כשמפסיק לעניית קדיש ולקדושה ולברכו כמו שיתבאר¹³⁰⁰, יכול להפסיק אפילו באמצע הענין, ולסמוך על בעלי סברא הראשונה שלא חלקו בכך והתירו בכל ענין, וכדאי הם לסמוך עליהם לצורך מצוה רבה כזו אם אי אפשר למהר להגיע לסיום ענין ולענות עם הצבור. אבל כשחוזר למקום שפסק, יש לחוש לסברא האחרונה לחזור לתחלת הפסוק¹³⁰¹:

ג אם שכח להניח ציצית ותפילין, יש אומרים ¹³⁰² שיכול להפסיק בין הפרקים להניחן ולברך עליהן. ויש אומרים ¹³⁰³ שתפילין, מפני שחובה לקרות ולהתפלל בהן כדי לקבל מלכות שמים שלימה¹³⁰⁴, מפסיק להניחן ויברך גם כן ¹³⁰⁵ , אבל ציצית אינה חובת הגוף, שאם אין עליו טלית פטור מציצית¹³⁰⁶, ויכול לקרות ואינו כמעיד עדות שקר ¹³⁰⁷ כיון שאין עליו טלית החייבת בציצית, לפיכך אסור להפסיק בברכתן אפילו בין הפרקים של קריאת שמע וברכותיה, אלא לובשן בלא ברכה¹³⁰⁸, ולאחר התפלה ימשמש בהן ויברך¹³⁰⁹. וכן יש לנהוג הלכה למעשה¹³¹⁰:

ד לעניית ¹³¹¹ קדיש וקדושה וברכו ומודים מפסיק אפילו באמצע הפרק ואפילו באמצע הפסוק, שאם מפסיק לשאול מפני היראה ולהשיב מפני הכבוד של בשר ודם, קל וחומר לכבוד של הקדוש ברוך הוא¹³¹². ומטעם זה הוא הדין אם שמע קול רעמים יפסיק ויברך¹³¹³:

ה כשמפסיק למודים ישחה ויאמר מודים אנחנו לך, ולא יותר ¹³¹⁴ , שבזה די שלא יהיה נראה ככופר במי שחביריו משתחוים ומודים לו¹³¹⁵.

וכשמפסיק לברכו, לא יאמר רק ברוך ה' המבורך לעולם ועד, ולא נוסח יתברך וישתבח כו' ¹³¹⁶ שאינו אלא מנהג¹³¹⁷, ואפילו בפסוקי דזמרה אין מפסיקין לאמרו ¹³¹⁸ .

וכשמפסיק(ים) לקדיש יאמר אמן יהא שמיה רבא עד יתברך, ועד בכלל, וישמע מהש"ץ עד ואמרו אמן ויענה אמן. כי יש מחלוקת אם חייב לומר כל הנוסח מיתברך ואילך כמ"ש בסי' נ"[ו]¹³¹⁹, לכן אין להפסיק באמירתו במקום שאסור להפסיק. ומכל מקום תיבת יתברך צריך לומר מטעם שנתבאר שם ¹³²⁰ . ומתתקבל ואילך לא יענה אמן, כי אינה אלא מנהג ¹³²¹ . וכל שכן הנוהגין לומר ועתה יגדל נא וגו' קודם שמתחיל הש"ץ יתגדל¹³²², שאין מפסיקין לאמרו בכל מקום שאסור להפסיק ¹³²³ .

ובקדושה יאמר רק קדוש וברוך, ולא ימלוך, שימלוך אין אומרים המלאכים ואינו מעיקר הקדושה¹³²⁴. ויש מי שאומר ¹³²⁵ שגם ימלוך הוא מעיקר הקדושה. והעיקר כסברא הראשונה ¹³²⁶ . ולדברי הכל נוסח שמוסיפין בשבת אינו מנוסח הקדושה ¹³²⁷ , ואין אומרים אותו במקום שאסור להפסיק ¹³²⁸ .

ועל ברכת התורה יענה ברוך ה' המבורך לעולם ועד. וגם אמן אחר נותן התורה, מפני שברכה זו היא גם כן כמו דבר שבקדושה, שהרי אינה נאמרת על קריאת ספר תורה אלא כשקורין בעשרה ¹³²⁹ .

אבל אחר שאר ברכות אין עונין אמן בקריאת שמע וברכותיה אפילו בין הפרקים, חוץ מן אמן שעונין אחר ברכת האל הקדוש ואמן שאחר שומע תפלה, שיש להם דין דבר שבקדושה, עונין אותן אפילו באמצע הפסוק ¹³³⁰ :

ו כהן שהיה קורא קריאת שמע וקראוהו לקרות בתורה, יש אומרים¹³³¹ שאינו מפסיק, שלא אמרו¹³³² להקדימו אלא משום כבוד כהונתו, ואם היה פנוי ומקדימין אחר לפניו נמצא מקילין לכבוד כהונתו, אבל זה שאינו יכול לקרות משום קריאת שמע, אין בכאן זלזול לכבוד כהונתו במה שעולה ישראל במקומו. ויש אומרים¹³³³ שאפילו ישראל שקורא קריאת שמע וקראוהו לעלות לספר תורה מפסיק אפילו באמצע הפרק, קל וחומר מכבוד הבריות ויראתם. וכן נוהגין במדינות אלו¹³³⁴, ואין לשנות המנהג מפני המחלוקת¹³³⁵.

ומכל מקום לא יקרא עם החזן כלל, ויסמוך על דברי האומרים¹³³⁶ שיכול לברך על שמיעה מהחזן¹³³⁷, כמו שיתבאר בסי' קמ"א¹³³⁸. ומכל שכן שלא יפסיק ויאמר להחזן שיאמר מי שבירך¹³³⁹.

ואחר כך חוזר למקום שפסק בקריאת שמע. ואין צריך לחזור לראש אפילו שהה כדי לגמור את כולה, כיון ששהה ברצונו שזה אינו נקרא אונס כלל¹³⁴⁰, ובלא אונס כלל הכל מודים, כמו שנתבאר בסימן ס"ה¹³⁴¹:

ז ואלו הן בין הפרקים, בין ברכה ראשונה לשניה, בין שניה לשמע ¹³⁴² , בין שמע לוהיה אם שמע, בין והיה אם שמע לויאמר. אבל בין ויאמר לאמת ויציב לא יפסיק בשום ענין, שלא להפסיק בין ה' אלקיכם לאמת, משום שנאמר וה' אלקים אמת¹³⁴³.

אלא יאמר אני ה' אלקיכם אמת, ואז יפסיק כדין הפסק באמצע הפרק¹³⁴⁴. ויש ליזהר לומר גם ויציב, לפי שויציב הוא גם כן לשון אמת, על כן אין להפסיק בי[נו] לה' אלקיכם בדיבור אחר, אלא במלת אמת בלבדה¹³⁴⁵:

ח אם פסק מפני היראה או הכבוד ¹³⁴⁶ אחר שאמר אמת, וכן אם סיים ה' אלהיכם אמת קודם הש"ץ וממתין על הש"ץ שיאמר עמו ברכת אמת ויציב, אינו חוזר ואומר אמת, אלא מתחיל מויציב או ממקום שפסק¹³⁴⁷:

ט צריך לסמוך גאולה לתפלה¹³⁴⁸, מטעם שיתבאר בסימן קי"א¹³⁴⁹, ולא יפסיק אחר שסיים גאל ישראל אפילו כמו באמצע הפרק¹³⁵⁰.

ולכן יש אומרים¹³⁵¹, שאין עונין אמן אחר גאל ישראל, לא אחר ברכת עצמו, אפילו במקום שנוהגין לענות אחר ברכות עצמו בסיום ב' או ג' ברכות¹³⁵², ולא אחר הש"ץ. ויש אומרים¹³⁵³ שעניית אמן אינה חשובה הפסק כיון שהיא צורך הברכה וסיומה. וכן נוהגין במדינות אלו לענות אמן בין גאולה לתפלה אחר שמסיים הש"ץ ברכה זו. אבל לא אחר ברכת עצמו¹³⁵⁴, כמו שנתבאר בסימן נ"ד¹³⁵⁵.

ומי שרוצה לצאת לדברי הכל, יוכל לכוין לסיים עם הש"ץ, ואז אינו מחוייב לענות אמן אחר הש"ץ, לפי מנהגינו שאין עונין אמן אחר ברכת עצמו אפילו אחר ישתבח וכיוצא בו ממקומות שמותר לענות אמן אחר הש"ץ ¹³⁵⁶ , כמו שנתבאר שם ובסי' נ"א¹³⁵⁷.

ויש ¹³⁵⁸ מדקדקים להמתין בצור ישראל כדי לענות אמן אחר הש"ץ¹³⁵⁹. (א) ויש אומרים ¹³⁶⁰ שאסור להפסיק באמצע הברכה בעניית אמן אפילו אמן שאחר ברכה זו בעצמה, אלא באמן שהוא כמו דבר שבקדושה בלבד, כמו שנתבאר למעלה¹³⁶¹ (ולפיכך אין לזוז בזה מהמנהג, או יעשה בענין שיוצא לדברי הכל):

י אין להפסיק לענות קדיש וקדושה בין גאולה לתפלה, כמו שאין מפסיקין בתפלה עצמה¹³⁶², שמסיום הגאולה הוא התחלת התפלה ¹³⁶³ . וכיצד הוא עושה, ממתין בשירה חדשה כדי לענות. ואפילו אם שוהה כדי לגמור את כולה, אין בכך כלום ¹³⁶⁴ , כמו שנתבאר בסי' ס"ה¹³⁶⁵:

יא מי שאין לו תפילין והצבור מתפללים, מוטב שיתעכב עד אחר תפלת הצבור לשאול לו תפילין מחבירו, כדי שיקרא קריאת שמע ויתפלל בתפילין ויקבל עליו מלכות שמים שלימה ¹³⁶⁶ , ממה שיתפלל עם הצבור בלא תפילין ויעיד עדות שקר בעצמו ¹³⁶⁷ .

אבל מי שמתיירא שמא יעבור זמן קריאת שמע עד שימצא תפילין, קורא קריאת שמע בלא תפילין. ואם מתיירא שמא יעבור גם זמן תפלה, מתפלל גם כן. וכשיבואו תפילין לידו אחר כך, יניחן במנחה, או יניחן באמצע היום ויאמר בהם איזה מזמור ¹³⁶⁸ .

ואם באו לידו בין קריאת שמע לתפלה¹³⁶⁹, (ב) יש אומרים¹³⁷⁰ שאין מפסיקין לברך עליהן אלא בין הפרקים, אבל לא באמצע הפרק. לפיכך מויאמר ואילך יניחן בלא ברכה, ואחר התפלה ימשמש בהם ויברך¹³⁷¹. (ג) ויש אומרים¹³⁷² אפילו באמצע הפרק יכול לברך עליהן. אבל לא בין גאולה לתפלה, שהרי דינו כמו באמצע התפלה ממש אפילו לענות קדיש או קדושה ¹³⁷³ שהיא מצוה עוברת, וכל שכן בברכת התפילין שיכול לברך אחר כך. וכן יש לנהוג¹³⁷⁴.

וכל זה בתפילין שהן חובה לתפלה כדי לקבל מלכות שמים שלימה. אבל ציצית שאין חובת הגוף אלא כשיש עליו טלית החייבת בציצית, לא יפסיק להתעטף בה בין גאולה לתפלה¹³⁷⁵, אפילו בלא ברכה¹³⁷⁶, שהעיטוף חשוב גם כן הפסק בתפלה עצמה¹³⁷⁷, כמו שיתבאר בסי' צ"[ז]¹³⁷⁸, והוא הדין בין גאולה לתפלה, כיון שאין בו צורך כל כך לתפלה. אבל קודם שסיים גאל ישראל יכול להתעטף בלא ברכה ¹³⁷⁹ אפילו באמצע הפרק, שהרי אפילו לעסוק במלאכתו מותר בעוד שהוא קורא קריאת שמע, חוץ מבפרשה ראשונה כמו שנתבאר בסימן ס"ג¹³⁸⁰:

יב כל מי שלא אמר ברכת אמת ויציב שחרית (כמו שתקנוהו), ואמת ואמונה ערבית, אע"פ שיצא ידי קריאת שמע ¹³⁸¹ , שהברכות אינן מעכבות את קריאת שמע¹³⁸² (אפילו לא אמרן כלל), לא יצא ידי חובת המצוה כתיקונה, שנאמר להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות. וברכת אמת ויציב כולה הוא על חסד שעשה עם אבותינו שהוציאם ממצרים ובקע להם הים והעבירם ¹³⁸³ . וברכת אמת ואמונה מדבר בה גם על העתידות שאנו מצפים שיקיים לנו הבטחתו ואמונתו לגאלנו מיד מלכים ומיד עריצים ולשום נפשנו בחיים ולהדריכנו על במות אויבינו, כל אלה הניסים התדירים תמיד¹³⁸⁴. ובסוף ברכה חוזר לגאולת מצרים כדי לסמוך לגאל ישראל, שהוא לשון עבר¹³⁸⁵.

ומה שנוהגים לסיים במערבית מלך צור ישראל וגואלו¹³⁸⁶, אין למחות, מפני שלשון זה כולל גם כן לשון עבר, שלשון גואל כולל עבר והוה ועתיד¹³⁸⁷ (כמו מוציא לחם שכולל גם עבר, כמו שיתבאר בסי' קס"ז¹³⁸⁸).

וצריך להזכיר יציאת מצרים ומלכות וקריעת ים סוף ומכת בכורות באמת ויציב¹³⁸⁹, וכן באמת ואמונה¹³⁹⁰. ואם לא הזכיר אחת מהן לא יצא ידי חובתו (ומחזירין אותו ¹³⁹¹ ). אבל שאר הנוסח, אם שינה אותו ולא אמר אותו לשון אלא בנוסח אחר ¹³⁹² , ואפילו אם דילג הרבה, יצא¹³⁹³. וכן הוא בנוסח שאר כל הברכות הארוכות. ולא אמרו¹³⁹⁴ שהמשנה ממטבע שטבעו חכמים לא יצא, אלא כשמשנה בפתיחתן או בחתימתן, אבל שאר הנוסח אינו מעכב, אלא התיבות שפרטו חכמים שהן מעכבות¹³⁹⁵, כגון אלו שאמרנו (וכגון ברית ותורה ומלכות בברכת המזון¹³⁹⁶, וגשמים בתפלה¹³⁹⁷ וכל כיוצא בהן):

יג אם אין פנאי לאדם להתפלל בעונת קריאת שמע ולסמוך גאולה לתפלה, יקרא קריאת שמע בעונתה בלא ברכותיה, ואחר כך יקראנה בברכותיה ויסמוך גאולה לתפלה ¹³⁹⁸ . (ד) ויש אומרים ¹³⁹⁹ שיכול גם כן לומר ברכות שלפניה, ולשייר ברכת אמת ויציב, ואחר כך לסמוך גאולה לתפלה:

קונטרס אחרון

(א) ויש אומרים שאסור להפסיק כו'. הלכה ברורה¹⁴⁰⁰. וכ"מ בטור וב"י סי' נ"ט ¹⁴⁰¹ שאין דרך לענות אלא כמו שעשה הרא"ש. וכ"פ בשו"ע שם¹⁴⁰² ובסי' נ"א¹⁴⁰³. וכ"מ בהדיא בלבוש סי' נ"ט¹⁴⁰⁴ שכתב כיצד יעשה כו':

(ב) יש אומרים שאין מפסיקין לברך כו'. ר"מ מקוצי [ב]תוספות וב"י¹⁴⁰⁵:

(ג) ויש אומרים שאפילו באמצע הפרק כו'. טור ¹⁴⁰⁶ , מגמרא¹⁴⁰⁷.

[ובדרכי ¹⁴⁰⁸ משה¹⁴⁰⁹ שפירש הכל לפני קודם גאל ישראל. ולא קשה מידי כל מה שכתוב באבן העוזר¹⁴¹⁰. ורבי יצחק ברבי יהודה לא מסתבר ליה שלעולם לא היה מברך רב על התפלין בשעת הנחתן שחרית¹⁴¹¹].

ועיין ¹⁴¹² במה שכתוב בסי' נ"ח¹⁴¹³, שהתוספות¹⁴¹⁴ והרא"ש¹⁴¹⁵ ורשב"א¹⁴¹⁶ פליגי על רמב"ן¹⁴¹⁷ והרב רבינו יונה¹⁴¹⁸ ודו"ק:

(ד) ויש אומרים שיכול גם כן לומר כו'. רמ"א¹⁴¹⁹. וכן משמע מלשון רוקח שבב"י¹⁴²⁰ ולא יאמר אמת כו' להרחיק כו'.

וכוונת המ"א¹⁴²¹ צ"ע ¹⁴²² . דהא מדינא אין צריך לחזור ולקרות, כמו שנתבאר בסי' ס' בסעיף ב' ¹⁴²³ , ואם כן הפסיק בין ה' לאמת (וגם אם תמצי לומר [כ]חייא בר רב דף י"ד¹⁴²⁴, איך קרא כך תחלה ¹⁴²⁵ ). ואם ירצה להחמיר לחזור ולקרות כדי לסמוך ¹⁴²⁶ , גם לרמ"א יעשה כן ¹⁴²⁷ . ומשום סמיכה לחתימת אהבת אין לחוש ¹⁴²⁸ לפי דעת הרשב"א¹⁴²⁹ בשם הגאונים. וגם הרוקח סבירא ליה הכי, ומשום הכי לא הקפיד אלא על בין ה' לאמת ¹⁴³⁰ :

הערות

1286. עיין סי' ס[ח] ס"א (יש מקומות שמפסיקים בברכות קריאת שמע לומר פיוטים, ונכון למנוע מלאמרם משום דהוי הפסק), וברמ"א שם (ויש אומרים דאין איסור בדבר ... ומכל מקום לא יעסוק בשום דבר, אפילו בדברי תורה אסור להפסיק ולעסוק כל זמן שהצבור אומר פיוטים).
1287. תוס' יג, א ד"ה ובאמצע (ופסק רבינו שמעיה דבמקום שאסור לספר, אסור לדבר אפילו בלשון הקודש). מ"א בריש הסימן (כתבו התוס' רפ"ב דברכות, כל מה שאסור לדבר, אפילו בלה"ק אסור).
1288. טעם ההיתר יתבאר לקמן סי' קפג סי"א (לפי שבקריאת שמע נאמר ודברת בם, ודרשו חכמים מכאן שיש לך רשות לדבר בם דבר אחר, ואין צריך לקרותה כולה בתכיפה אחת מן התורה, אלא מדברי סופרים, והם אמרו להקל מפני היראה והכבוד. ולא ראו להחמיר בברכת קריאת שמע, שעיקרן מדברי סופרים, יותר מבקריאת שמע עצמה).
1289. משנה יג , א (רבי יהודה אומר ... ובפרקים שואל מפני הכבוד ומשיב שלום לכל אדם). טור ושו"ע ס"א (בין הפרקים, שואל בשלום אדם נכבד, ומשיב שלום לכל אדם). לבוש ס"א (בין הפרקים שואל בשלום אדם נכבד מפני כבודו, ומשיב שלום לכל אדם, משום דרכי שלום).
1290. מ"א ס"ק ב (משמע שם ברשב"א דף י"ד, דמותר לכתחלה לשאול בשלום הקורא אף על פי שיודע שיצטרך להשיבו).
1291. ספר החינוך מצוה תכ (וזה כמה שלא ראינו מי שיקפיד על חבירו כלל אם לא יפסיק לו, ואפילו בין הפרקים). מ"א ס"ק א (ובס' החינוך כתב, ומי שלא ראינו שיקפיד על חבירו כלל, לא יפסיק אפילו בין הפרקים).
1292. משנה שם (באמצע שואל מפני היראה ומשיב מפני הכבוד). רשב"א ברכות שם בשם הגאונים (מפני הכבוד היינו מי שגדול ממנו בחכמה ... ואביו ורבו היינו מפני היראה שהוא מצווה ביראתם, גבי אב דכתיב (קדושים יט, ג) איש אמו ואביו תיראו, ורבו דכתיב (קדושים יט, לב) מפני שיבה תקום ויראת, ותנן (אבות פ"ד מי"ב) מורא רבך כמורא שמים. וכן פירשו הגאונים ז"ל). רא"ש פ"ב סי' ה (ונראה דאביו ואמו ורבו חשיב מפני היראה, דכתיב איש אמו ואביו תיראו, ותנן מורא רבך כמורא שמים). טור ושו"ע שם (ובאמצע, שואל בשלום מי שהוא ירא ממנו, כגון אביו או רבו או מי שהוא גדול ממנו בחכמה ... ומשיב שלום לאדם נכבד).
1293. תרומת הדשן סי' קלח (מצאתי בתוס' פרק שור שנגח ד' וה', דתלמיד חכם מופלג בכלל זה, אפילו לא למד כלום לפניו, דהא מחוייב במורא דאת ה' אלהיך תירא, ואית לו תורת רבו לעניין דרש דהא קרא, את ה' אלהיך תירא. וכל שכן אם התלמיד חכם נחשב לגדול הדור, דחשיב לכל מילי כרבו אפילו לא למד כלום מלפניו). והוא בב"ק מא, ב (היה דורש כל אתין שבתורה, כיון שהגיע לאת ה' אלהיך תירא פירש ... עד שבא ר' עקיבא ולימד, את ה' אלהיך תירא לרבות תלמידי חכמים). ובתוס' שם ד"ה לרבות (ואם תאמר, מפני שיבה תקום למה לי, תיפוק ליה מהכא. ויש לומר, דהכא ברבו מובהק ... או ברב מופלג דהוי כעין רבו). והיינו שרב מופלג ילפינן מאת ה' אלקיך תירא, ורבו סתם ילפינן מפני שיבה תקום ויראת. מ"א סק"ב (ובתה"ד סי' קל"[ח] איתא דתלמיד חכם מופלג בדורו הוה בכלל מורא. ע' סי' תע"ב ס"ה). והוא כדלקמן סי' תעב סי"א (וכן האוכל אצל תלמיד חכם מופלג בדורו, אע"פ שלא למד ממנו כלום, חשוב כרבו).
1294. מ"א שם (דמי שגדול ממנו בחכמה הוי מפני הכבוד ... ואם הקורא גדול ממנו, אינו מפסיק אפילו לתלמיד חכם).
1295. ירושלמי פ"ב דברכות סוף ה"א (באמצע הפרשה ואפילו באמצע הפסוק). הובא בתוס' וברא"ש שם. טור ושו"ע ס"א (ואפילו באמצע הפסוק).
1296. כדלעיל סי' סא סי"ד (צריך להפסיק מעט בין ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד לואהבת, כדי להפסיק בין קבלת מלכות שמים לשאר מצות, כי שמע ישראל וברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד הוא לשון קבלה שאנחנו מקבלים אלהותו ומלכותו), ושם נסמן (הערה סג ).
1297. ב"י ד"ה ומ"ש ואפילו (ומיהו מצאתי כתוב דבאמצע פסוק שמע ישראל אין להפסיק כלל, שאין דבר גדול כקבלת מלכות שמים, ע"כ. ונראה לי דהוא הדין לברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, שגם הוא מכלל הייחוד. ומטעם זה אין להפסיק בין פסוק שמע ישראל לברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד). שו"ע שם (חוץ מפסוק שמע ישראל ובשכמל"ו, שלא יפסיק בהם כלל, אם לא מפני מי שירא שמא יהרגנו). וכן הוא בפסקי הסדור סט"ו ( חוץ מפסוק שמע ישראל, והוא הדין לברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. וכן אין להפסיק גם כן בין שמע ישראל לברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד) . וראה מסגרת השלחן סט"ז סק"ז.
1298. כסף משנה פ"ב הט"ו (וכתב ה"ר מנוח, והאי אמצע הפרק דאמרינן דפוסק, מפרש בירושלמי אפילו באמצע פסוק. ואיכא דאמרי דכי פוסק באמצע פסוק היינו היכא דסליק עניינא, אבל באמצע ענין, כגון ושמתם את דברי אלה על לבבכם, לא. ואם פסק חוזר לתחלת הפסוק). מ"א ס"ק ג (ויש אומרים דוקא היכא דסליק ענינא, אבל באמצע ענין, כגון ושמתם את דברי אלה על לבבכם, לא יפסיק. ואם פסק חוזר לתחלת הפסוק (כ"מ ספ"ב)).
1299. בתהלה לדוד ס"ק א (משמע להדיא, דמ"ש ואם פסק חוזר לתחלת הפסוק, היינו דוקא בענין ראשון שבפסוק, אבל אם פסק בענין שני, חוזר לתחלת ענין שני).
1300. לקמן סעיף ד.
1301. וכן הוא בפסקי הסדור סט"ז ( ומכל מקום יזהר לכתחלה להמתין באיזה סיום ענין, שלא להפסיק באמצע ענין, כגון פסוק ושמתם וגו' יכול להפסיק בין נפשכם לוקשרתם, שהוא ענין אחר, אבל עד מלת נפשכם לא יפסיק בין תיבה לתיבה. אך אם אי אפשר לו, יכול להפסיק ולענות אפילו באמצע ענין. וכשחוזר חוזר לתחלת הפסוק ).
1302. רבי יצחק ברבי יהודה, הובא ברבינו יונה ה, א (והורה רבי יצחק בר יהודה רבו של רש"י ז"ל, שאם לא היה הטלית מזומן לאדם קודם שיתחיל לקרות קריאת שמע והביאו אותו בעוד שהיה קורא, שמפסיק ומברך ומתעטף בטליתו ... והיה אומר, דכמו שמצינו זה בתפילין כך הוא הדין בציצית). שבלי הלקט סי' טו (וכתב אחי ר' בנימין נר"ו, נראה ... שאם שכח להניח תפילין או ציצית, שיכול להפסיק בין הפרקים ולהניחן כדי שלא יהא כמעיד שקר בעצמו). שו"ע סעיף ב (אם שכח להניח ציצית ותפילין, יכול להפסיק בין הפרקים להניחם, ויברך עליהם). ואף שנתבאר לעיל סי' נג ס"ג ( מי שלא היה לו טלית עד שהגיע לישתבח, לא יברך על עטיפת ציצית בין פסוקי דזמרה לישתבח, ואין צריך לומר באמצע פסוקי דזמרה, מפני שאסור להפסיק מברוך שאמר עד סוף ישתבח אפילו לצורך מצוה) . היינו כי יוכל לברך בין ישתבח ליוצר, כדלעיל שם ( אלא יברך בין ישתבח ליוצר, שאז מותר להפסיק לצורך מצוה). משא"כ אם לא יברך בין הפרקים לא יוכל לברך עד אחר התפלה, כדלקמן בסמוך (ולאחר התפלה ימשמש בהן ויברך), לכן יברך בין הפרקים. ומטעם זה יכול הש"ץ לברך על הטלית קודם ישתבח, כדלעיל שם ( ש"ץ שלא הביאו לו טלית עד ישתבח, יתעטף ויברך קודם שיתחיל ישתבח, כדי שיאמר הקדיש מיד אחר ישתבח ולא יפסיק ), ושם נסמן (הערה טו ). ומה שהצריך להניח דוקא "בין הפרקים", יתבאר לקמן סי"א, שאם בא לידו בין קריאת שמע לתפלה, שאין שם בין הפרקים, יש ב' דעות אם יכול לברך עליו באמצע הפרק.
1303. הרב רבינו יונה שם בשם רבני צרפת (והורה רבי יצחק בר יהודה ... דכמו שמצינו זה בתפילין כך הוא הדין בציצית. ולא הודו לו רבני צרפת ז"ל, מפני שאין לדמות ציצית לתפילין, דתפילין מפני שהוא חובה להתפלל עמהם, כדאמר לעיל, מפסיק, אבל מצות ציצית שאינו אלא חובת מנא, אין לו להפסיק בברכות של קריאת שמע כדי שיתעטף ויברך ויתפלל בציצית). תוס' יד, ב ד"ה ומנח (יש לחלק בין תפילין לטלית, דעיקר קריאת שמע ותפלה שייכי בתפילין, כדאמר בסמוך, כאילו מעיד עדות שקר בעצמו, פירוש באדון, שצוה שהוא קורא והיו לטוטפת ולאות על ידך, ואין. ותפלה נמי, כדאמרן קרי קריאת שמע ומתפלל זו היא מלכות שמים. אבל ציצית שאינו אלא חובת טלית, שאם יש לו טלית חייב ואם אין לו פטור מציצית, ויכול לקרוא קריאת שמע בלא ציצית, ודאי דהוי הפסקה). רא"ש פ"ב סי' י (ונראה שיש לחלק, דתפילין שאני, כדאמר, מניח תפילין ויקרא קריאת שמע ויתפלל זו היא מלכות שמים שלימה. ועוד נראה דמן הסברא יש לחלק, דשאני תפילין שכתוב בהן קבלת עול מלכות שמים ועול מצות, וקראם הכתוב זכרון. ועוד, זהו מצוה בגופו של אדם, אבל מצות ציצית אינו בגופו, אלא שחייב הכתוב בבגד שיש לו ארבע כנפים, ואם לא ילבשנו עתה ילבשנו אחר זמן, ואין להפסיק בין קריאת שמע לתפלה בשביל עטיפת ציצית).
1304. כדלקמן סי"א (כדי שיקרא קריאת שמע ויתפלל בתפילין ויקבל עליו מלכות שמים שלימה), ושם נסמן (הערה פא ).
1305. טור סי' פ (יניח תפילין בין אהבה לקריאת שמע ויברך עליהן). רמ"א סי' פ (ויברך עליהם). ארחות חיים הלכות תפילין סי' יא (ומצאתי משמי' דגאון, דמותר להניח בין ברכת יוצר לאהבת עולם ובין אהבת עולם לקריאת שמע, ומברך ולא הוי הפסק). ולקמן סי"א מובאים בזה ב' דעות (יש אומרים שאין מפסיקין לברך עליהן אלא בין הפרקים, אבל לא באמצע הפרק ... ויש אומרים אפילו באמצע הפרק יכול לברך עליהן ... וכן יש לנהוג). וכן הוא בפסקי הסדור סי"ג ( ואם באו לידו בין קריאת שמע לתפלה, אפילו באמצע הפרק, יכול לברך עליהן). וראה קובץ יגדיל תורה נ.י. ח"ו ע' נא. חנ"א ע' רכט. אהלי שם ח"ח ע' ר.
1306. כדלעיל סי' יז ס"ג (אינם חייבים במצוה זו אלא אם כן יש להן טלית בת ד' כנפות ואינו חובת הגוף). סי' כד ס"א (שאין אדם חייב לקנות טלית בת ד' כנפות כדי שיתחייב בציצית, אלא דוקא אם רוצה להתלבש בטלית בת ד' כנפות חייב להטיל בה ציצית). משא"כ תפילין, כדלעיל סי' יד סי"ב (שהתפילין חובת הגוף הם). סי' לח סי"א (תפילין קודמין מפני שהם חובת הגוף).
1307. נתבאר בארוכה לעיל רס"י ח (הערה ב). משא"כ תפילין, ראה לעיל סי' כה ס"א ( יניח תפילין מיד, כדי שיהיו עליו בשעת קריאת שמע ותפלה, שכל הקורא קריאת שמע בלא תפילין כאילו מעיד עדות שקר על עצמו, שהוא אומר וקשרתם לאות וכו' ואינו מקיים) . סי' לד ס"ה ( ואם לבו נוקפו שקרא קריאת שמע בלא תפילין לר"ת וסייעתו והעיד עדות שקר בעצמו) . סי' לח ס"ז ( בשעת קריאת שמע ותפלה, כדי לקבל עול מלכות שמים שלימה, וגם שלא יעידו עדות שקר בעצמם) , ושם נסמן.
1308. דרכי משה ס"ק א (ועיין לעיל סימן נ"ד (אות א) דאין להפסיק עם הטלית בברכות ראשונות שלפני קריאת שמע. וכן כתב מוהר"ר אברהם מפראג בהגהותיו). ובסי' נד ס"ק א (מצאתי כתוב ב אור זרוע מסכת ברכות פרק תפלת השחר, וזה לשונו, ובתשובת הגאונים כתוב, וששאלתם מי שנזדמנה לו טליתו לאחר שעמד להתפלל תפלת יוצר קודם שיקרא קריאת שמע, מהו לפסוק ולברך להתעטף בציצית. כך ראינו ... אם נזדמנה לו לאחר שהתחיל קדיש, אינו מפסיק כלל ... ושמעתי שכך תיקן הגאון מהר"א מפראג שלא להפסיק שם כלל, וכן ראוי לעשות). ב"י (ונראה לי שלא יברך עליהם). רמ"א ס"ב (ויש אומרים שלא יברך עליהם עד אחר התפלה). ואף שאחר כך הוסיף הב"י וכתב בבדק הבית (על כל זה צריך להעביר הקולמוס, וכך צריך לומר, וכן כתב רבינו סוף סימן פ' וכתב שיברך עליהם, והם דברי הרא"ש בתשובה). כתב על כך ב מ"א ס"ק ד (ואני אומר, אם הרב"י חזר ביה, הרמ"א לא חזר בו, כי תלי' באשלי רברבא, כי בד"מ סי' נ"ד כתב בשם אור זרוע ובשם ר"א מפראג, דלא יברך על טלית. וכ"כ ב תשב"ץ בשם מהר"ם). והוא בשו"ת פראג סי' רעג (דתפלין שאני כדקאמר (שם) כל הקורא קריאת שמע בלא תפלין כאלו מעיד עדות שקר בעצמו, והוא הדין נמי אין נכון להתפלל בלא תפלין. ואמר נמי התם (טו, א) יטול ידיו ויניח תפלין ויקרא קריאת שמע ויתפלל, וזו היא מלכות שמים שלימה. אבל ברכת ציצית לא שייכא לקריאת שמע כלל, ודומה [להפסק], ואפילו מותר לשאול בין הפרקים, במצות ציצית אין להפסיק, כי כמו כן יוכל ללבשו אחר תפלתו). ומסיים במ"א שם (וז"ל תלמידי רבינו יונה, תפילין, מפני שחובה להתפלל עמה, מפסיק. אבל טלית שאינו אלא חובת מנא, אינו מפסיק בברכות של קריאת שמע כדי שיתעטף ויברך ויתפלל בציצית, עכ"ל. וגם הרא"ש בתשובה לא כתב שיברך אלא בתפילין. ובשו"ע העתיק דבריו בסי' פ'. ולכן דקדק רמ"א וכתב, והכי נהוג לענין טלית).
1309. ב"י (עד שיגמור תפלתו, ואז ימשמש בהם ויברך עליהם). וכדלעיל סי' ח ס"כ (ימשמש בציציותיו ויברך, דהמשמוש הוא כאילו לובשו עכשיו), ושם נסמן (הערה עה).
1310. רמ"א ס"ב (והכי נהוג לענין טלית). ואף שאין מצוי כל כך לשכוח להניח ציצית ותפילין עד שהתחיל ברכות קריאת שמע; אעפ"כ ההלכה מצויה יותר: (א) כשהוכרח לצאת לשירותים בברכות קריאת שמע, וכשחוזר, מניח התפילין בברכה, כדלעיל סי' כה ס"ל (אם עשה צרכיו בינתיים ... צריך לחזור ולברך על הנחה שנייה). (ב) כשנפלה טליתו ממנו, שחייב לברך עליה, כדלעיל סי' ח סכ"ו (מי שהיה לבוש טלית ונפלה ממנו כשיחזור ויתעטף בה צריך לחזור ולברך כיון שנפלה שלא מדעתו). ואם הוא בברכות קריאת שמע, יחזור ללבשם בלא ברכה ולאחר התפלה ימשמש בהן ויברך.
1311. לדיני הפסק בתפלה, ראה ספרים "דיני הפסק בתפלה" (הרב איידלמן). "הפסק בתפלה" (הרב למברג). קובץ יגדיל תורה נ.י. חל"ה ע' רמא ואילך (הרב גינזבורג). דיני הפסק בפסוקי דזמרה – לעיל סי' נא ס"ג (והערה לט ). דיני הפסק בין ישתבח ליוצר – לעיל סי' נד ס"ג (והערה טז ). וכאן מתבארים דיני הפסק בקריאת שמע וברכות קריאת שמע. והכלל הוא, שמה שהוא כמו דבר שבקדושה (ס"ה וס"ט), עונים באמצע קריאת שמע או ברכותיה, והם: (א) בקדיש – אמן יהא שמיה רבה; ואמרו אמן (ס"ה). (ב) בקדושה – קדוש ברוך וימלוך (ס"ה, ופסקי הסדור סי"ט). (ג) ברכו (ס"ד), וברכו של ברכת התורה (ס"ה). (ד) מודים – התיבות מודים אנחנו לך (ס"ה). (ה) אמן של הא-ל הקדוש ושומע תפלה (ס"ה). (ו) אמן של ברכת התורה (ס"ה). (ז) ברכת רעמים (ס"ד). (ח) כשקוראים אותו לתורה, עולה ומברך, ואינו קורא עם החזן (ס"ו). ט) לבישת וברכת התפילין (ס"ג וסי"א). (י) לבישת הטלית (ס"ג). (יא) אמן אחר הברכה שבה נמצא, אבל לא באמצע הברכה (ס"ט). והיינו בשחרית – אחר ברכת יוצר המאורות, אבל לא אחר ברכת הבוחר בעמו ישראל באהבה, מטעם הפסק בין ברכה לקריאת שמע (נט, ד), ולא אחר גאל ישראל, מטעם סמיכת גאולה לתפלה (ס"ט). ובערבית – אף אחר ברכות גאל ישראל; ושומר את עמו ישראל לעד, וקדיש (סט, ז).
1312. ראבי"ה סי' מז (וגם סמך ראיתי בפסקים של רבותי, דלקדושה וברכו ויהא שמיה רבה מפסיק לענות אפילו באמצע הפרק, דכבוד שמים חמור מכבוד הדיוט וטפי מיראה). שבלי הלקט סי' טו (וכתב אחי ר' בנימין נר"ו, נראה שמותר להפסיק בין הפרקים לענות קדיש או קדושה או ברכו, אם מפסיקין לכבוד בשר ודם קל וחומר שמפסיקין לכבודו של מקום. ושאלתי למורי הר"ר מאיר נר"ו והודה לדברי). הרב רבינו יונה ז, ב (נחלקו המפרשים בענין הפסקה בקריאת שמע ובברכותיה לקדיש ולקדושה ולברכו, אם פוסק או לא ... ורוב הפוסקים הסכימו שיפסיק אפילו באמצע הפרק, דלא גרע ממה שמפסיק מפני היראה ומשיב מפני הכבוד. ולזה נוטה דעת הרב מורי נר"ו ... הלכך לקדיש (ולקדושה) מפסיק אפילו באמצע הפרק, ולברכו נמי ... מותר ... ואפילו למודים נמי מפסיק). רא"ש פ"ב סי' ה (בענין הפסקה בקריאת שמע ובברכות, לקדיש ולקדושה וברכו, אם פוסק אם לאו ... רוב המפרשים הסכימו שפוסק אפילו באמצע הפרק, דלא גרע ממה שמפסיק לשאול מפני היראה ולהשיב מפני הכבוד. וכן הסכים ה"ר יונה ז"ל ... וכן דעתי מסכמת). שו"ע סעיף ג (לקדיש ולקדושה ולברכו, מפסיק אפילו באמצע הפסוק, וכן למודים). מ"א ס"ק ה (דאם פוסק לשאול מפני כבוד בשר ודם, קל וחומר מפני כבוד הקדוש ברוך הוא). וכן הוא בפסקי הסדור סט"ו ( שלעניית קדיש וקדושה וברכו ומודים מפסיק אפילו באמצע הפרק, ואפילו באמצע הפסוק). וראה דרכי החיים הל' ק"ש ח"ב סק"א.
1313. מ"א שם (ומהאי טעמא נראה לי דאם שמע קול רעמים יפסיק ויברך). פרמ"ג א"א שם (סובר המ"א כי ברכת שבח דומה לקדיש). וראה קובץ יגדיל תורה נ.י. ח"ח ע' נ.
1314. רבינו יונה שם (אבל נראה למורי הרב, דבמודים די בשישחה בלבד, שאם יאמר יוצרנו יוצר בראשית כו', הוי לה הפסקה גדולה). שו"ע ס"ג (אבל לא יאמר אלא תיבת מודים בלבד). לבוש ס"ב (ונראה לי שרצונו לומר, שיאמר מודים אנחנו לך, אבל לא יאמר מודים דרבנן). הובא בדברי חמודות פ"ב ס"ק כג. ט"ז ס"ק ג (פירוש, מודים אנחנו לך. ולא ממעט אלא מודים דרבנן). מ"א ס"ק ו (פירוש, מודים אנחנו לך (ל"ח ומהר"מ בהקדמת סמ"ק). וכן הוא בפסקי הסדור סי"ז ( כשמפסיק למודים, ישחה ויאמר מודים אנחנו לך, ולא יותר) .
1315. כדלקמן סי' קט ס"ב (שאם הם יכרעו והוא לא יכרע עמהם, יהא נראה ככופר במי שחביריו כורעים ומשתחוים לו), וסי' קכז ס"א (כדי שלא יהא נראה ככופר במי שחביריו משתחוים לו), ושם נסמן.
1316. דרכי משה ס"ק ב (ונראה לי דהוא הדין בברכו, לא יאמר רק ברוך ה' המבורך לעולם ועד, ולא יאמר שום דבר שנוהגים לומר בשעה שהחזן אומר ברכו). רמ"א ס"ג (וכן בברכו לא יאמר יתברך וישתבח כו').
1317. כדלעיל סי' נז סעיף ד (ונהגו שהש"ץ מאריך בברכו, והקהל אומרים יתברך וישתבח כו' בעוד שהוא מאריך בניגון), ושם נסמן (הערה יג ).
1318. שכן הוא בכל דבר שאינו אלא מנהג, כדלקמן בסמוך (ומתתקבל ואילך לא יענה אמן, כי אינה אלא מנהג), וסי' קכד ס"ח (כיון שאינו אלא מנהג ולא מתיקון חכמים אין מפסיקין לאומרו בכל מקום שאסור להפסיק לדבר הרשות, אפילו במקום שמותר להפסיק לעניית אמן, כגון בפסוקי דזמרה).
1319. סעיף ז ( יש למדין מכאן שהעונה אמן יהא שמיה רבא צריך לומר גם יתברך, עד דאמירן בעלמא. ויש אומרים, שיוצא ידי חובתו במה ששומע מהש"ץ, דשומע כעונה ... אפשר שלא הקפיד אליהו אלא על תיבת יתברך בלבד שצריך לאמרה ולהסמיכה לתיבת עלמיא, אבל יותר אין צריך לומר אלא לשמוע ... וכן נוהגין לענות עד יתברך) .
1320. לחם חמודות פ"ב אות כג (ובקדיש ... לעלם עלמי עלמיא, אבל יתברך נראה לי שלא לענות, כיון שיש מחלוקת אם חייבים לומר כלל, וכמ"ש מהרי"א בב"י סי' נ"ו, אע"פ שבשו"ע לא חילק. וישתוק דשומע כעונה. ואמן שאחר יתברך יענה גם כן). מ"א ס"ק ו (ואמן יש"ר עד עלמיא וישתוק, וישמע עד אמן שאחר יתברך, ויענה אמן. כי יש מחלוקת אם חייב לומר כל הנוסח של יתברך, כמ"ש בב"י סי' נ"ו ... (כל זה בל"ח) ... ונראה לי שבאמן יש"ר אומר גם כן תיבת יתברך, דהפליג מאוד בב"י בעונש המפסיק בין עלמיא ליתברך עיי"ש). ואנו נוהגים לענות עד יתברך ועד בכלל, כדלעיל הערה הקודמת. וכן הוא בפסקי הסדור סי"ח ( וכשמפסיק לקדיש, יאמר אמן יהא שמיה רבא עד יתברך, ועד בכלל, וישמע מהש"ץ עד ואמרו אמן, ויענה אמן) . משא"כ אמן שאחר שמיה רבא, ויקרב משיחה, דקודשא בריך הוא, לא יענה בברכות קריאת שמע. ואפשר אף בפסוקי דזמרה. ראה קובץ יגדיל תורה חל"ה ע' רמא ואילך. הפסק בתפלה ע' 219 ואילך.
1321. לחם חמודות שם (ונראה לי, שלא להפסיק על אמן דתתקבל, ויהא, ועושה, שמן תתקבל ואילך אינו אלא מנהג, כמ"ש הרמב"ם בסוף ס' אהבה). והוא כמבואר ברמב"ם שם בנוסח הקדיש (נהגו העם להוסיף בסופו נוסחא זו, תתקבל...). מ"א שם (ומתתקבל ואילך לא יענה אמן כי אינו אלא מנהג). וכן הוא בפסקי הסדור סי"ח ( ומתתקבל ואילך לא יענה אמן, שאינו אלא מנהג). וכן הוא אף בפסוקי דזמרה, כמבואר בס' המנהגים – חב"ד ע' 9 (בפסוקי דזמרה ... מפסיקים ... אבל לא אמן שמתתקבל ואילך). והוא מאגרות קודש ח"ג אגרת תקו (שאלתי את פי כ"ק מו"ח אדמו"ר, ואמר לי אשר בפסוקי דזמרה יאמרו ... אבל לא אמן שמתתקבל ואילך). ולפי זה אפשר שאין עונים גם אמן שאחר "שמיה רבא" ואחר "ויקרב משיחיה" ואחר בריך הוא, שאינם רק מנהג, כי עיקר עניית הקדיש היא, כדלעיל סי' נז ס"ד (מצות הקדיש הוא לשמוע מן הש"ץ יתגדל כו', ועל זה יענה אמן יהא שמיה רבא, שאמן יהא שמיה רבא הוא ענייה על יתגדל כו'), ושאר עניות אמן הם מנהג. ובפרט האמן שאחר בריך הוא, שגם האומרים אותו אינו אלא מנהג, כדלעיל סי' נו ס"ו (יש מקומות נוהגין לענות אמן אחר בריך הוא ... אבל במדינות אלו אין מפסיקים כלל בין בריך הוא ללעילא מן כל ברכתא). וראה "הפסק בתפלה" ע' 219 ואילך.
1322. כדלעיל סי' נו סעיף ד (האומרים ועתה יגדל נא וגו' זכור וגו'), ושם נסמן (הערה כז ).
1323. של"ה דין קריאת שמע של ערבית רנד, א (בין ישתבח ליוצר אור לא יפסיק. על כן אין לומר הפסוקים שדרך לומר כשאומר השליח צבור קדיש, דהיינו ועתה יגדל נא כח כו', על הקדיש שבין ישתבח ליוצר אור, לא יאמרם מאחר שהם אינם מההכרח, רק מנהגא בעלמא. וכן בקדיש שקודם תפילת ערבית, שצריך להסמיך גם בערבית גאולה לתפילה, לא יאמר אלו הפסוקים אז). ב"ח סי' רלו בשם רש"ל בהגהות הטור (כתב מהרש"ל בהגהותיו (לטור סי' רלז), ועל כן נראה דאותן הפסוקים שרגילין לומר כשהשליח ציבור אומר קדיש, כגון ועתה יגדל נא כח ה' (שלח יד, יז) וכיוצא בזה, שאין לאמרם קודם תפלת ערבית לפי שאין לנו להפסיק אלא מה שקבעו חכמים). מ"א סי' נו ס"ק ז (אין לאומרו בין ישתבח ליוצר או בין גאולה לתפלה, ובכל מקום שאסור להפסיק (של"ה וב"ח סי' רל"ו בשם רש"ל)). וראה לעיל סי' נד ס"ג (הערה טז ).
1324. לחם חמודות שם (ודעתי נוטה עוד, שאין להפסיק יותר אלא לקדוש קדוש וגו' ולברוך כבוד ה' ממקומו, שאלו שני הפסוקים הם שאמרו ישעיה ויחזקאל ששמעום מפי המלאכים, ושייכים לענין הקדושה).
1325. הגהת יש נוחלין אזהרת התפלה אות יב (ונראה דלא מקרי קדושה לענין זה ... כי אם נוסח נעריצך כו' נקדש כו' לעומתם כו' ובדברי קדשך ... וכן לענין הפסקה שאסור להפסיק ... נראה שאין לו להפסיק כי אם להנוסח הזה שזכרנו). מ"א ס"ק ו (ובהגהת י"נ משמע שעונין גם ימלוך, שזה שייך לקדושה). והיינו שמ"ש ביש נוחלין "ובדברי קדשך", פירושו שגם ימלוך שייך לקדושה.
1326. מ"א שם (אבל בתוספתא פ"ק דברכות משמע כדברי לחם חמודות), והוא בתוספתא שם הי"א (רבי יהודה היה עונה עם המברך קדוש קדוש קדוש ה' צבאות מלא כל הארץ כבודו וברוך כבוד ה' ממקומו, כל אלו היה קורא רבי יהודה עם המברך). ובפסקי הסדור סי"ט נפסק כסברא השנית ( ובקדושה יאמר רק קדוש וברוך, וגם ימלוך הוא מעיקר הקדושה).
1327. הגהות יש נוחלין אזהרת התפלה ריש אות יד (אבל שאר כל הנוסח אינו עצם הקדושה ואינו מפסיק לאמרו). מ"א סי' קכה ס"ק א (וכתב בהגהת יש נוחלין ... אבל שאר הנוסח שמוסיפין בשבת אינו בכלל קדושה).
1328. לחם חמודות שם (אבל נראה לי, דבדקדושה מה שמוסיפין בשבתות וימים טובים אז בקול כו' כבודו מלא כו' פשיטא שאין לאמרם). הובא בעטרת זקנים ס"ק ב. וכן הוא בפסקי הסדור שם ( אבל נוסח שמוסיפין בשבת אינו מנוסח הקדושה, ואין אומרים אותו במקום שאסור להפסיק ). ולכאורה נראה דהיינו אף בפסוקי דזמרה (במקום שאסור להפסיק). אבל באגרות קודש ח"ג אגרת תקו (שאלתי את פי כ"ק מו"ח אדמו"ר, ואמר לי אשר בפסוקי דזמרה יאמרו כל נוסח הקדושה). ובספר המנהגים – חב"ד ע' 9 (בפסוקי דזמרה ...מפסיקים לומר כל נוסח הקדושה (וכן ההוספה שמוסיפין בשבת וביום טוב בשחרית ובמוסף)).
1329. לחם חמודות שם (יאמר ברוך ה' המבורך לעולם ועד ... ונראה לי מילתא דפשיטא, דלענות מפסיקין, דלא סגי שלא יענה כמו שהוא עונה על שאר דבר שבקדושה, שהרי גם אלו הברכות בעשרה דוקא ... ברכות שבקריאת התורה). מ"א ס"ק ו (ועל ברכת התורה עונה ברוך ה' המבורך לעולם ועד, וגם אמן ... (כ"ז בל"ח)). וכדלעיל סי' נה ס"ב (כל דבר שבקדושה ... אין אומרים בפחות מעשרה). וכן הוא בפסקי הסדור סכ"א (ועל ברכות התורה יענה ברוך ה' המבורך לעולם ועד, וגם אמן אחר נותן התורה) . וברכות התורה כוללים את ברכת אשר בחר וברכת אשר נתן. ראה תהלה לדוד ס"ק ג.
1330. ירושלמי פ"ד ה"ו (באי זה אמן אמרו, תרין אמוראין, חד אמר באמן של האל הקדוש וחרנא אמר באמן של שומע תפילה. א"ר פינחס, ולא פליגון, מאן דמר באמן של האל הקדוש, בשבת, ומאן דמר באמן של שומע תפילה, בחול). סמ"ק סי' קד (ואמן של האל הקדוש ואמן של שומע תפלה עונין בכל מקום), הובא בטור. ד"מ ס"ק ג (דדין אמנים אלו הוא כדין קדושה). רמ"א ס"ג (ויש אומרים דאמן שעונין אחר ברכת האל הקדוש ואחר שומע תפלה יש לו דין קדושה, ויוכל לענות אותם בקריאת שמע, וכן עיקר), וסי' קט ס"א (אמן דהאל הקדוש ושומע תפלה דינן כקדיש וקדושה). וכן הוא לעיל סי' נה ס"ג ( שאין מפסיקין באמצע שום ברכה אפילו בעניית אמן, אלא באמן של האל הקדוש ושל שומע תפלה בלבד, כמו שיתבאר בסימן ס"ו ). לקמן סי' קט ס"א (אמן אחר האל הקדוש, שאמן זה חשוב כקדושה), וס"ב (אמן אחר ברכת שומע תפלה, שאמן זה גם כן חשוב כקדושה).
1331. שו"ת רשב"א ח"א סי' קפה (שאלת, כהן שהיה קורא קרית שמע וקראוהו בתורה בבית הכנסת, רשאי הוא להפסיק ולקרות בתורה ראשון, מי הוי כשואל מפני היראה ומשיב מפני הכבוד משום וקדשתו, או לא. תשובה, אינו רשאי להפסיק ... שלא אמרו להקדימו אלא משום כבוד כהונתו, ואם הוא פנוי ומקדימין אחר בפניו נמצאו מקילין בכבוד הכהונה, אבל זה שאינו יכול לעלות ולקרות מחמת שהוא עסוק בקרית שמע, אין כאן קולא אצל כהונתו). הובא ב ב"י סי' קלה . דעה הב' בשו"ע ס"ד (כהן שהיה קורא קריאת שמע וקראוהו לקרות בתורה ... ויש מי שאומר שאינו מפסיק, והלכה כדבריו).
1332. ברייתא מו"ק כח, ב (וקדשתו (אמור כא, ח), לכל דבר שבקדושה, לפתוח ראשון), ופירש"י (לקרות בספר תורה). וכן הוא לקמן סי' רא ס"ג (מצות עשה מן התורה להקדים הכהן, שנאמר וקדשתו, ודרשו חכמים לכל דבר שבקדושה, כלומר בכל דבר שיראה גדול הוא מקודש, כגון לפתוח ראשון בקריאת התורה).
1333. טור בשם ספר המנהיג (כתב בעל המנהיג, הקורא את שמע וקראו החזן לעמוד בתורה, צריך לעמוד לקרות בתורה לכבוד התורה, מקל וחומר מכבוד הבריות ויראתם שמפסיק בשבילם). דעה הא' בשו"ע שם (כהן שהיה קורא קריאת שמע וקראוהו לקרות בתורה, יש מי שאומר שמפסיק).
1334. לבוש ס"ד (הקורא את שמע וקראו החזן לעמוד בתורה ... ויש אומרים שצריך לעמוד ולקרות בתורה לכבוד התורה, מקל וחומר מכבוד הבריות ויראתם שמפסיק בשבילם. וכן נוהגין). אליה זוטא ס"ק ד (משמע אפילו אינו כהן. ופסק דלא כשו"ע). והיינו בשני הפרטים פסק דלא כשו"ע: (א) אפילו ישראל. (ב) המנהג כדעת ספר המנהיג.
1335. מ"א ס"ק ח (ואין לשנות המנהג מפני המחלוקת).
1336. זהר ח"ב רו, א (ואסיר למקרי בספרא דאורייתא בר חד בלחודוי, וכלא צייתין ושתקין, בגין דישמעון מלין מפומיה כאילו קבילו לה ההיא שעתא מטורא דסיני. ומאן דקרי באורייתא להוי חד קאים עליה ושתיק, דלא ישתמע בר דיבור חד בלחודוי, לא תרין דיבורין).
1337. לחם חמודות פ"ב דברכות סוף אות כג (מכל מקום נראה בעיני שלא יקרא עם החזן כלל, ויסמוך על פשט דברי הזוהר). הובא במ"א שם (מכל מקום לא יקרא עם החזן כלל, ויסמוך על פשט הזוהר, כמ"ש סי' קמ"א ס"ב (ל"ח)).
1338. ב"י שם (וכיון דלדברי הזוהר אסור לקרות אלא אחד לבד, ועכשיו שנהגו ששליח ציבור הוא הקורא, העולה אסור לקרות. אף על פי שלדברי הפוסקים צריך לקרות, ואם לא יקרא כתבו דהוי ברכה לבטלה. מאחר שלא נזכר זה בתלמוד בהדיא, לא שבקינן דברי הזוהר מפני דברי הפוסקים. ועוד דהא איכא למימר דכל שהעולה שומע מה ששליח ציבור קורא ומכוין לבו לדבריו הרי הוא כקורא דשומע כעונה (סוכה לח, ב), הילכך צריך ליזהר העולה מלקרות עם שליח ציבור. ומיהו אפשר שאפילו לדברי הזוהר רשאי לקרות, והוא שלא ישמיע לאזניו ... וכן ראוי לעשות, לקרות העולה בנחת בענין שלא ישמיע לאזניו). וכאופן הב' פסק בשו"ע שם ס"ב (ומכל מקום צריך הוא לקרות עם הש"צ, כדי שלא תהא ברכתו לבטלה, אלא שצריך לקרות בנחת, שלא ישמיע לאזניו). אבל עיי"ש בט"ז ס"ק ג (ותמוה לי, הא איתא בתוספתא (מגילה פ"ב ה"ב) וירושלמי (מגילה רפ"ד) במרדכי פרק בני העיר (מגילה רמז תתלב), מביאה מעשה ברבי מאיר שקרא מיושב בבית הכנסת של טבעון, ונתנה לאחר ובירך עליה. ופריך שם, זה קורא וזה מברך. אמר ר' ירמיה, מכאן שהשומע כקורא. ואם כן למה לא נימא גם בזה כן, דאחר מברך והחזן קורא ... ומצד ההוכחה נראה לענ"ד גם כן היתר גמור).
1339. מ"א שם (ומכל שכן שלא יפסיק לומר לחזן שיאמר מי שבירך).
1340. מ"א שם (ונראה לי דאפילו שהה כדי לגמור כולה אין צריך לחזור לראש, דזה לא הוי אונס. עיין ריש סי' ס"ה).
1341. ס"א (אבל אם הפסיק שלא מחמת אונס, שאם היה רוצה היה קורא ושהה ברצונו והפסיק בין בדבור בין בשתיקה, אפילו זמן רב, אין צריך לחזור אלא למקום שפסק).
1342. לענין עניית אמן בין קריאת שמע לברכה שלפניה, ראה לעיל סי' נט ס"ד.
1343. משנה יג, א (אלו הן בין הפרקים, בין ברכה ראשונה לשניה, בין שניה לשמע, בין שמע לוהיה אם שמוע, בין והיה אם שמוע לויאמר, בין ויאמר לאמת ויציב. רבי יהודה אומר בין ויאמר לאמת ויציב לא יפסיק). וגמרא שם יד סע"א (א"ר אבהו א"ר יוחנן הלכה כרבי יהודה דאמר בין אלהיכם לאמת ויציב לא יפסיק. א"ר אבהו א"ר יוחנן, מאי טעמיה דרבי יהודה, דכתיב (ירמי' י, י) וה ' אלהים אמת (לכך אין מפסיקין בין אני ה' אלהיכם לאמת, רש"י)). טור ושו"ע ס"ה (אלו הן בין הפרקים, בין ברכה ראשונה לשניה, בין שניה לשמע, בין שמע לוהיה אם שמוע, בין והיה אם שמוע לויאמר. אבל בין ויאמר לאמת ויציב לא יפסיק, שלא להפסיק בין ה' לאמת).
1344. רא"ש פ"ב דברכות סי' ח (אומר אמת ויציב, ואחר כך יפסיק כמו באמצע הפרק). תלמידי רבינו יונה ח, א (ואחר שיאמר אמת, אם יצטרך לשאול מפני היראה או להשיב מפני הכבוד, יפסיק כמו באמצע שאר הפרקים). טור ושו"ע ס"ה (אלא יאמר אני ה' אלהיכם אמת, ואז יפסיק כדין באמצע הפרק).
1345. ב"י ד"ה וכתב הרמב"ם, לדעת הרא"ש (ובסוף כתב, מיהו נראה, מדמפרש טעמא משום וה' אלהיכם אמת דלא יפסיק כלל, אלא אומר אמת ויציב ואחר כך יפסיק כמו באמצע הפרק. משמע מדבריו שהוא סובר, דכיון דיציב גם כן הוא אמת, אין להפסיק בינו לה' אלהיכם אלא במלת אמת). הובא במעדני יום טוב שם ס"ק ת. מ"א ס"ק ט (לאמת ויציב, כיון שויציב הוא גם כן לשון אמת, אין להפסיק בין אמת לויציב (ב"י הרא"ש ל"ח) ... יש ליזהר בזה).
1346. היינו כדין באמצע הפרק, ששאל מפני היראה או השיב מפני הכבוד. וראה קובץ יגדיל תורה נ.י. ח"ח ע' נ.
1347. רבא שם (חוזר ואומר אמת או אינו חוזר ואומר אמת. א"ר אבהו א"ר יוחנן חוזר ואומר אמת. רבה (ברי"ף ורא"ש גורסים רבא) אמר אינו חוזר ואומר אמת). הרב רבינו יונה ח, א (כלומר כל היכא שפסק מפני היראה או מפני הכבוד אחר שאמר אמת, או כגון שסיים קריאת שמע קודם החזן וסמך אני ה' אלהיכם עם אמת וממתין שיתחיל החזן ושיאמר עמו, צריך לחזור פעם אחרת אמת או לא. והלכתא שאין צריך לחזור ולומר פעם אחרת אמת, אלא מתחיל מויציב ואילך או ממקום שפסק). טור ושו"ע ס"ו (אם פסק מפני היראה או הכבוד אחר שאמר אמת, או שסיים קודם החזן וסמך ה' אלהיכם עם אמת וממתין שיתחיל החזן ושיאמר עמו, אינו צריך לחזור ולומר פעם אחרת אמת). והוא כדלעיל סי' סא ס"ג שכל האומר אמת אמת בלי הפסק תיבה אחרת בינתיים, כאילו אומר שמע שמע, שמשתיקין אותו אם לא שהה כלל בינתיים). וכאן אינו חוזר ואומר אמת אפילו אם הפסיק ביניהם מפני היראה או מפני הכבוד, כמבואר בלבוש (דלמה לו לכופלו).
1348. ברייתא ט , ב (כל הסומך גאולה לתפלה אינו נזוק כל היום כולו).
1349. סעיף ב (לסמוך גאולה לתפלה ... למדוה חכמים ממה שכתוב יהיו לרצון וגו' צורי וגואלי, וכתיב אחריו יענך ה' ביום צרה ... ועיקר סמיכת גאולה לתפלה הוא מדברי חכמים, שדימו י"ח ברכות אחר ברכת גאולה לאוהבו של מלך שבא ודפק על פתח המלך ויצא המלך לקראתו, ואם רואהו המלך שהפליג והלך לו, אף הוא מפליג ושוב אין מתקרב אליו כשחוזר ודופק, כך הוא במפסיק בין גאולה לתפלה).
1350. עיין שו"ע סעיף ט (אין לענות קדיש וקדושה בין גאולה לתפלה), אף שעונין קדיש וקדושה באמצע הפרק. וראה גם לקמן ס"י וסי"א וקו"א ס"ק ג.
1351. ב"י (וכבר כתבתי בסימן נ"א, שעל פי הזוהר נהגו שלא לומר אמן אחר גאל ישראל). ובסי' נא (אחר גאל ישראל נהגו שלא לענות אמן, על פי הזוהר). והוא בזוהר ח"א קלב, ב (ובגין כך לא יפסיק בין גאולה לתפלה), ודף רה, ב (אין מפסיקין בין גאולה לתפלה כמה דלא מפסיקין בין תפלה של יד לתפלה של ראש). שו"ע ס"ז (אינו אומר אמן אחר גאל ישראל, משום דהוי הפסק).
1352. כדלעיל סי' נד ס"א (כשעונה אחר סיום ב' ברכות או יותר הסמוכות זו לזו שיש אחיזה לזו בזו), ושם נסמן (הערה ד ).
1353. הרב רבינו יונה (בדפוס ראשון מצויין הרר"י על הדעה הראשונה, ויותר נראה שצריכה להיות כאן) לג, ב (ודעת מורי הרב נר"ו נוטה יותר כדברי הגאונים, שאחר הברכה האחרונה צריך לענות אמן, דסוף ברכה נקראת, ואפילו בשחרית עונה אמן אחר גאל ישראל). רא"ש פ"ז סי' י (כל סיום ברכות ... וכן אמן אחר גאל ישראל. ואין בזה הפסק, כיון דצריך הוא לאומרו. וכן פירש"י). שבלי הלקט סי' טז (וצריך לענות אמן בחתימת גאל ישראל, ואין כאן משום העונה אמן אחר ברכותיו, דכל סוף ברכות צריך לענות אחריהן אמן. כך פירש רבינו שלמה זצ"ל בברכות). והוא ברש"י מה, ב ד"ה הא בבונה ירושלים (שהיא סוף הברכות הרי זה משובח, וכן בסוף ברכות דקריאת שמע). הובאה דעתו לעיל סי' נד ס"א (סיום ב' ברכות או יותר הסמוכות זו לזו שיש אחיזה לזו בזו, כגון ברכת קריאת שמע).
1354. רמ"א ס"ז (ויש אומרים דעונין אמן, וכן נוהגין לענות אחר הש"ץ. אבל אם התפלל לבד אין עונין אמן). והיינו ששתי הדעות דלעיל הם גם לענין עניה אחר הש"ץ וגם לענין עניה אחר ברכת עצמו, והרמ"א הכריע לענות על ברכת הש"ץ ולא אחר ברכת עצמו.
1355. ס"א ( אין עונין אמן אחר ברכת עצמו אפילו בסיום כמה ברכות הסמוכות זו לזו. וכן נוהגין במדינות אלו) .
1356. מ"א ס"ק יא (ונראה לי, דאם ירצה יוכל לכוין לסיים עם הש"ץ, ואז אינו מחויב לענות אמן). וכן הוא בפסקי הסדור סכ"ד ( אם רוצה לצאת כל הדעות, שיש אומרים שאין לענות אמן אחר שאמר גאל ישראל שלא להפסיק בין גאולה לתפלה, ויש אומרים לענות, יוכל לכוין לסיים עם הש"ץ, ואז אינו מחויב לענות אמן אחר הש"ץ, לפי מנהגינו שאין עונין אמן אחר ברכת עצמו). ובספר המנהגים – חב"ד ע' 11 (הש"ץ מסיים ברכת הבוחר כו' באהבה – בלחש, כן נוהגים כל ימות השנה ... ברכת גאל ישראל – מסיים הש"ץ בקול רגיל, וכן נוהגין בכל ימות השנה). והיינו שיש מחלוקת אם לענות אחר ברכת הש"ץ, הן בברכת הבוחר כו' באהבה (כדלעיל סי' נט ס"ד), והן בברכת גאל ישראל (כמבואר כאן). ויש שני אופנים לצאת כל הדעות: (א) שהש"ץ יסיים בלחש (כפי שנוהגים בברכת הבוחר כו' באהבה). (ב) לסיים הברכה יחד עם הש"ץ (כפי שנוהגים בברכת גאל ישראל). ולא נתפרש טעם החילוק בין שתי ברכות אלו (וראה הפסק בתפלה ע' 186). ובאגרות קודש חי"ג אגרת ד'תכה (בהנוגע לסיום ברכת הבוחר בעמו ישראל באהבה, בלחש, שמעתי הוראה זו בפירוש מכ"ק מו"ח אדמו"ר).
1357. סעיף ג (ואם סיים עם הש"ץ בבת אחת, יש אומרים שלא יענה אמן, מפני שהעונה אמן אחר ברכותיו הרי זה מגונה). ואף שסיים שם (ומכל מקום אם סיים עם הש"ץ בבת אחת ברכת ישתבח וכיוצא בה מהברכות שיש מקומות נוהגין לענות בה אמן אפילו אחר ברכות עצמו, כמו שיתבאר במקומן, אף שבמדינות אלו אין נוהגין כן לענות אחר ברכת עצמו, מכל מקום כשמסיים עם הש"ץ בבת אחת יכול לענות). היינו ש"יכול לענות", אבל מכל מקום "אינו מחוייב לענות אמן אחר הש"ץ", כמבואר כאן. וראה קובץ הערות וביאורים (ירות"ו) ח"ח ע' עח.
1358. תוכן האמור כאן: כבר נתבאר לעיל ס"ה, שיש כמה סוגי אמן (כמו דבר שבקדושה) שעונים באמצע ברכות קריאת שמע, "אבל אחר שאר ברכות, אין עונין אמן בקריאת שמע וברכותיה אפילו בין הפרקים". ומכל מקום עונים אמן שאחר ברכה זו עצמה, כגון אחר שמסיים הש"ץ ברכת "יוצר המאורות", וכן יש מתירים מטעם זה לענות אמן אחר שמסיים הש"ץ ברכת "גאל ישראל", כאמור לעיל בסמוך "כיון שהיא צורך הברכה וסיומה". אבל יש אוסרים לענות שום אמן בין גאולה לתפלה. ולכן יש מדקדקים להמתין בצור ישראל (או לפני שירה חדשה) ועונים שם אמן אחר שהש"ץ מסיים גאל ישראל, שהיא ברכה זו עצמה. אבל יש אומרים, שאפילו בברכה זו עצמה, אין לענות אלא אחר שסיים הברכה, ולא באמצע הברכה. וכן מוכח בכמה פוסקים, כמבואר בקונטרס אחרון ס"ק א. נמצא שגם אם הוא באמצע ברכת יוצר המאורות ושמע את הש"ץ מסיים ברכה זו, לא יענה אמן.
1359. מ"א שם (והמדקדקים ממתינים בצור ישראל כדי לענות אמן. ובס"ט משמע שיש להמתין בשירה חדשה). והיינו שלנוסח שלנו שאין אומרים צור ישראל כו', ממתינים לפני שירה חדשה.
1360. הלכה ברורה ס"ק ד (ולי לא נראה, דאם כן למה פליגי הפוסקים בעניית אמן אחר גאל ישראל, הלא בידו לצאת ידי הכל. אלא ודאי אין ראוי להפסיק בשירה חדשה או בצור ישראל, לכך פליגי). אליה רבה ס"ק יג (יש לי להשיב על המדקדקים הנזכרים, דאף שלא היה לו דין דבין גאולה לתפלה, מכל מקום דין באמצע הפרק מיהו יש לו אפילו קודם שירה חדשה, וקי"ל בסעיף ב' דאין היתר לענות אלא קדיש וברכו ואמן דאחר האל הקדוש, אבל עניית אמן זה מי התיר להם ... לכן נראה לי דלאו שפיר עבדי, אלא יש לסיים גאל ישראל עם הש"ץ ולא יענה אמן). ע' קונטרס אחרון , שכן מוכח מכמה פוסקים. ומה שיתבאר לקמן ס"י "ממתין בשירה חדשה כדי לענות", היינו כדי לענות שם דברים אלה שמותר לענות באמצע ברכות קריאת שמע. והיינו שאם הגיע לשירה חדשה כשהש"ץ התחיל חזרת הש"ץ, ימתין לפני שירה חדשה, ויענה קדוש וברוך וימלוך ואמן של האל הקדוש. ומזה מובן שכן הוא גם בברכת יוצר המאורות, שאם השומע סיים הברכה ואחר כך שומע את הש"ץ מסיים ברכה זו, עונה אחריו אמן. אבל אם השומע עדיין לא סיים הברכה ושומע את הש"ץ מסיים ברכה זו, אינו עונה אחריו אמן, "שאסור להפסיק באמצע הברכה בעניית אמן אפילו אמן שאחר ברכה זו בעצמה". וכן הדין בתפלת ערבית, בברכות המעריב ערבים, גאל ישראל ושומר את עמו ישראל לעד, שאם השומע סיים הברכה ואחר כך שומע את הש"ץ מסיים ברכה זו, עונה אחריו אמן, כדלקמן סי' סט ס"ז (בין גאולה לתפלה של ערבית מותר להפסיק ... שהרי בלא זה מפסיקין בין גאולה לתפלה בפסוקים וקדיש, הואיל ותפלת ערבית רשות). אבל אם השומע עדיין לא סיים הברכה ושומע את הש"ץ מסיים ברכה זו, אינו עונה אחריו אמן.
1361. סוף ס"ה (חוץ מן אמן שעונין אחר ברכת האל הקדוש ואמן שאחר שומע תפלה, שיש להם דין דבר שבקדושה, עונין אותן אפילו באמצע הפסוק).
1362. כדלקמן סי' קד ס"ה (אפילו לענות קדיש וברכו וקדושה לא יפסיק בתפלת י"ח).
1363. תרומת הדשן סי' יב (בין גאולה לתפלה ... אפילו השתיקה הוי בכלל תפילה דמעומד).
1364. מהרי"ק שורש לא (אמנם בין גאולה לתפלה בשחרית, נראה מתוך דברי ר"ת שאין לענות, שהרי כתבו בשם ר"ת שהיה ממתין בשירה חדשה כדי לענות קדיש או ברכו, ולא היה רוצה לסיים ברכה דגאל ישראל, שלא להפסיק בין גאולה לתפלה), מהתוספות יג , ב ד"ה שואל בשם ר"ת (ור"ת היה רגיל שהיה ממתין בעושה פלא כדי לענות קדיש וקדושה עם הצבור. והי' סובר, אפילו שהה כדי לגמור את הכל אינו חוזר לראש). שו"ע ס"ט (אין לענות קדיש וקדושה בין גאולה לתפלה. וכיצד עושה, ממתין בשירה חדשה כדי לענות). וכל זה לענין עניית קדיש וקדושה; אבל לענין עניית אמן על ברכה זו עצמה של גאל ישראל, כבר נתבאר בסעיף הקודם (ויש אומרים שאסור להפסיק באמצע הברכה בעניית אמן אפילו אמן שאחר ברכה זו בעצמה).
1365. ס"א (אפילו שהה כדי לגמור את כולה, יצא ... ויש אומרים ... אם הפסיק שלא מחמת אונס, שאם היה רוצה היה קורא ושהה ברצונו והפסיק בין בדבור בין בשתיקה אפילו זמן רב, אין צריך לחזור אלא למקום שפסק). והיינו שאם הפסיק בברכות קריאת שמע שלא מחמת אונס, אינו נחשב הפסק לכל הדעות.
1366. גמרא יד , סע"ב (אמר רבי יוחנן הרוצה שיקבל עליו עול מלכות שמים שלמה, יפנה ויטול ידיו ויניח תפילין ויקרא קריאת שמע ויתפלל). תוס' שם ד"ה ומנח (ותפלה נמי, כדאמרן, קרי קריאת שמע ומתפלל זו היא מלכות שמים). רבינו יונה ח, א (וכשקורא קריאת שמע ומתפלל בענין שמשעבד לו נשמתו וגופו, זו היא מלכות שמים שלימה. ומדאמר ומתפלל, משמע שגם בתפלה צריך שיתפלל ותפילין בראשו). וכן הוא לעיל ס"ג (שחובה לקרות ולהתפלל בהן כדי לקבל מלכות שמים שלימה). סי' לח ס"ז (בשעת קריאת שמע ותפלה, כדי לקבל [עליו] עול מלכות שמים שלימה, וגם שלא יעידו עדות שקר בעצמם), וס"ט (בשעת קריאת שמע ותפלה כדי לקבל עליו עול מלכות שמים שלימה) .
1367. מ"א ס"ק יב (צ"ע, מי שאין לו תפילין, אם טוב יותר להתפלל עם הצבור בלא תפילין או מוטב שיתעכב אחר תפלת הצבור להשאיל תפילין מחבירו כדי שיקרא קריאת שמע ויתפלל בתפילין ... צריך לומר דמוטב להתפלל בתפילין מלהתפלל עם הצבור, כן נראה לי). וכן הוא בפסקי הסדור סי"א ( מי שאין לו תפילין, והצבור מתפללין, מוטב שיתעכב אחר תפלת הצבור לשאול לו תפילין מחברו, כדי שיקרא קריאת שמע ויתפלל בתפילין, ממה שיתפלל עם הצבור בלא תפילין) .
1368. לבוש סי' נח ס"ב (ראיתי יש טועין כשאין להם ציצית או תפילין בבקר או כשהם בדרך ואינם יכולים להניחן מחמת קור וצינה, אינם רוצין גם כן לקרות קריאת שמע בזמנה בהיותם בדרך בלא ציצית ותפילין, עד בואם לביתם או למלון, ושם מניחים ציצית או תפילין ומברכין עליהם וקורין קריאת שמע בברכותיה, ולפעמים אפילו לאחר שעבר זמנה. אבל נראה לי שהוא טעות גמור בידם, דודאי לעולם יש להקדים קריאת שמע בברכותיה בזמנה בכל מה שיוכל ואפילו אין לו ציצית בבגדו ולא תפילין בראשו ובזרועו ... דהא מצות קריאת שמע מצות עשה בפני עצמה היא ולא תלאה אותה התורה בהנחת ציצית או תפילין. ואחר כך כשיהיו לו ציצית או תפילין או כשיבוא לביתו או למלון יניחן ויברך עליהן כדי לקיים מצות עשה דתפילין ... אם ירצה יקרא בהן פרשה אחרת או מזמור אחר מתהלים וכהאי גוונא, ויצא ידי חובתו בהנחתן, שאין מצותן תלויה דוקא בקריאת שמע, שהרי הם גם כן מצות עשה בפני עצמן). מ"א שם (והוא הדין אם מתירא שיעבור זמן תפלה, מתפלל בלא תפילין, וכשיבואו אחר כך לידו, יניחם במנחה או יניחם באמצע היום ויאמר איזה מזמור). וכן הוא בפסקי הסדור ( אבל מי שמתירא שמא יעבור זמן קריאת שמע עד שימצא תפילין, קורא קריאת שמע בלא תפילין. ואם מתירא שמא יעבור גם זמן תפלה מתפלל גם כן. וכשיבואו תפילין לידו אחר כך, יניחן במנחה או יניחן באמצע היום ויאמר בהן איזה מזמור). לקמן סי' פ ס"ג (ולא ימתין ויעבור זמן קריאת שמע כדי לקרות בתפלין, כמ״ש בסימן ס״ו). ומבואר כאן דסגי במה שמתפלל אחר כך מנחה בתפילין, או אומר איזה מזמור, כיון שהוא כבר אחר סוף זמן קריאת שמע. ואם הוא עדיין לפני סוף זמן קריאת שמע, נתבאר לעיל סי' לד ס"ה (ואם לבו נוקפו שקרא קריאת שמע בלא תפילין ... י חזור ויקרא קריאת שמע אחר התפלה). אבל לענין תשעה באב נתבאר בס' המנהגים – חב"ד ע' 47 (במנחה: לובשים טלית ותפילין וקורין את השמע), והיינו אף שהוא כבר אחר זמן קריאת שמע.
1369. שאם באו לידו קודם קריאת שמע (ומניחם כדי שיהיו עליו בעת קריאת שמע ותפלה), כבר נתבאר לעיל ס"ג "שיכול להפסיק בין הפרקים להניחן ולברך עליהן". אבל כאן שבאו לידו אחרי קריאת שמע (ומניחם כדי שיהיו עליו בעת התפלה), הרי אין שם בין הפרקים, ואם כן יש ב' דעות, אם "באמצע הפרק יכול לברך עליהן".
1370. ר"מ מקוצי בתוס' יד, ב ד"ה ומנח (משמע שמותר להניח תפילין בין גאולה לתפלה ... והרב רבי משה מקוצי היה אומר ... דמצי למימר הניח תפילין בלא ברכה, ולאחר י"ח ממשמש בהם ומברך עליהם). הובא במרדכי רמז נג, ובהגהות מיימוניות פ"ג אות ב, וב ב"י . שו"ע ס"ח (ואם עד שלא אמר גאל ישראל נזדמנו לו טלית ותפילין, מניחם, ולא יברך עליהם עד אחר תפלה). עיין קונטרס אחרון.
1371. כדלעיל סי' ל ס"ג (היה רוצה לצאת לדרך בהשכמה קודם שיאיר היום, יכול להניחן קודם יציאתו וכשמגיע זמנו ימשמש בהן ויברך).
1372. (טור (אם אירעו אונס שלא הניח תפילין קודם קריאת שמע ונזדמן לו בינתים להניחן, יכול להפסיק לברך ולהניחן כדי שיתפלל בתפילין) הגהות מיימוניות) הלכות ק"ש פ"ג אות ב (כתוב במחזורים שרבי יצחק ברבי יהודה שלח אחר טליתו, ושהה השליח עד שכבר קרא קריאת שמע עם ברכותיה, ונתעטף בטליתו ... ואין נראה, דשאני תפילין ... אבל ברכת ציצית ... הוי הפסק), נראה מכך שמברכים ברכת תפילין באמצע הברכה שלאחר קריאת שמע. דרכי משה ס"ק ה (למה לא נפסוק כדברי הגהות מיימונית והמרדכי (סי' נג) והתוספות (שם) ודברי רבינו הטור, שכתבו לברך אתפילין ... ודוקא קודם שיגיע לגאל ישראל, אבל לאחר שגמר גאל ישראל אין לו להפסיק בברכת התפילין). רמ"א ס"ח (ויש אומרים שקודם גאל ישראל יברך על התפילין). עייין קונטרס אחרון ס"ק ב-ג.
1373. ד"מ ס"ק ה (אבל לאחר שגמר גאל ישראל אין לו להפסיק בברכת התפילין, שהרי כתבו התוספות והמרדכי ריש היה קורא דאין לענות קדיש וקדושה בין גאולה לתפלה). וכדלעיל ס"י (אין להפסיק לענות קדיש וקדושה בין גאולה לתפלה, כמו שאין מפסיקין בתפלה עצמה, שמסיום הגאולה הוא התחלת התפלה).
1374. רמ"א סעיף ח (והכי נהוג). וכן הוא בפסקי הסדור סי"ג ( ואם באו לידו בין קריאת שמע לתפלה, אפילו באמצע הפרק יכול לברך עליהן, אבל לא בין גאולה לתפלה, אלא לובשן בלא ברכה) . ואף שאין מצוי כל כך שיבואו אליו התפילין בין קריאת שמע לתפלה; אעפי"כ הלכה זו מצויה יותר, כשהוכרח לצאת לשירותים בין קריאת שמע לתפלה, וכשחוזר, מניח התפילין בברכה, וכדלעיל סי' כה ס"ל (אם עשה צרכיו בינתיים ... צריך לחזור ולברך על הנחה שנייה).
1375. תוס' שם (מכל מקום יש לחלק בין תפילין לטלית, דעיקר קריאת שמע ותפלה שייכי בתפילין, כדאמר בסמוך כאילו מעיד עדות שקר בעצמו, פירוש באדון שצוה שהוא קורא והיו לטוטפת ולאות על ידך ואין. ותפלה נמי כדאמרן קרי קריאת שמע ומתפלל זו היא מלכות שמים, אבל ציצית שאינו אלא חובת טלית, שאם יש לו טלית חייב ואם אין לו פטור מציצית, ויכול לקרוא קריאת שמע בלא ציצית, ודאי דהוי הפסקה). הרב רבינו יונה ח, א (והיה אומר דכמו שמצינו זה בתפילין כך הוא הדין בציצית, ולא הודו לו רבני צרפת ז"ל ,מפני שאין לדמות ציצית לתפילין, דתפילין מפני שהוא חובה להתפלל עמהם, כדאמר לעיל, מפסיק, אבל מצות ציצית שאינו אלא חובת מנא, אין לו להפסיק בברכות של קריאת שמע כדי שיתעטף ויברך ויתפלל בציצית). רא"ש פ"ב דברכות סי' י (ונראה שיש לחלק, דתפילין שאני כדאמר מניח תפילין ויקרא קריאת שמע ויתפלל זו היא מלכות שמים שלימה. ועוד נראה דמן הסברא יש לחלק, דשאני תפילין שכתוב בהן קבלת עול מלכות שמים ועול מצות, וקראם הכתוב זכרון. ועוד זהו מצוה בגופו של אדם, אבל מצות ציצית אינו בגופו, אלא שחייב הכתוב בבגד שיש לו ארבע כנפים. ואם לא ילבשנו עתה ילבשנו אחר זמן. ואין להפסיק בין קריאת שמע לתפלה בשביל עטיפת ציצית). שיטה זו הובאה גם לעיל ס"ג (ושם נסמן הערה יח ), לענין להתעטף בציצית בין הפרקים בברכה. וכאן הובאה שיטה זו לענין להתעטף בציצית בין גאולה לתפלה – בלא ברכה. וראה לעיל רס"י ח (הערה כב ).
1376. ב"י (שמה שכתבו שלא יפסיק להניח טלית, היינו כשסיים כבר גאל ישראל, דכל שמתעכב בהנחת הטלית הוא מפסיק בין גאולה לתפלה. אבל קודם שגמר גאל ישראל יכול להניח טלית בלא ברכה בעודו קורא קריאת שמע וברכותיה, שהרי בעוד שהוא קורא קריאת שמע מותר לו לעסוק במלאכתו, חוץ מבפרק ראשון, כמו שנתבאר בסימן ס"ג ... אבל אחר שגמר גאל ישראל צריך הוא לסמוך גאולה לתפלה ואינו מפסיק ביניהם בהנחת טלית אפילו בלא ברכה). שו"ע ס"ח (אבל טלית לא יניח אז).
1377. מ"א ס"ק יג (דהנחה הוי הפסק. עיין סי' צ"ז).
1378. סעיף ד (אם נשמט טליתו ממקומו ... נפל כולו אינו יכול לחזור ולהתעטף בו, משום הפסק).
1379. כדלעיל ס"ג (אלא לובשן בלא ברכה). ואף שאין מצוי כל כך שיביאו טלית וציצית בין קריאת שמע לתפלה; אעפי"כ הלכה זו מצויה יותר, כשנפלה טליתו ממנו, שחייב לברך עליה, כדלעיל סי' ח סכ"ו (מי שהיה לבוש טלית ונפלה ממנו כשיחזור ויתעטף בה צריך לחזור ולברך כיון שנפלה שלא מדעתו). ואם הוא בין קריאת שמע לתפלה, יחזור ללבשם בלא ברכה ולאחר התפלה ימשמש בהן ויברך.
1380. ס"ח (היה עוסק במלאכה ורצה לקרות קריאת שמע, יתבטל ממלאכתו עד שיקרא קריאת שמע פרשה ראשונה).
1381. טור ומ"א ס"ק יד (אבל ידי קריאת שמע יצא).
1382. כדלעיל סי' ס ס"ב (הברכות אינן מעכבות את קריאת שמע, שאם קראה בלא ברכותיה יצא ידי חובת קריאת שמע).
1383. והיא הברכה שתקנו חכמים לפרשה שלישית של קריאת שמע, פרשת יציאת מצרים, כדלקמן סי' ע ס"א (לפיכך יש להם לברך הברכה שנתקנה על יציאת מצרים, שהוא אמת ויציב).
1384. רב יב , א (כל שלא אמר אמת ויציב שחרית (כמו שתקנוה, רש"י ) ואמת ואמונה ערבית, לא יצא ידי חובתו, שנאמר (תהלים צב, ג) להגיד בבקר חסדך ואמונתך בלילות (וברכת אמת ויציב כולה על חסד שעשה עם אבותינו היא שהוציאם ממצרים ובקע להם הים והעבירם, וברכת אמת ואמונה מדבר בה אף על העתידות שאנו מצפים שיקיים לנו הבטחתו ואמונתו לגאלנו מיד מלכים ומיד עריצים ולשום נפשנו בחיים ולהדריכנו על במות אויבינו, כל אלה הנסים התדירים תמיד, רש"י )). טור ושו"ע ס"י (כל מי שלא אמר אמת ויציב שחרית, ואמת ואמונה ערבית, לא יצא ידי חובת המצוה כתקנה).
1385. תוס' שם (ובסוף ברכה חוזר לגאולה דפרעה כדי לסמוך לגאל ישראל), כדאמרינן בפסחים קיז, ב (אמר רבא קריאת שמע (ברכת גאולה שאחר קריאת שמע, רש"י) ... גאל ישראל), וכיון שצריך לומר מעין פתיחה וחתימה סמוך לחתימה, כדלעיל סי' נט ס"ו (שצריך לומר מעין פתיחה וחתימה סמוך לחתימה), ושם נסמן (הערה סח ). לכן "בסוף ברכה חוזר לגאולה דפרעה כדי לסמוך לגאל ישראל" לשון עבר. (דלא כמ"א ריש סי' רלו) שכתב שם (בספ"ק דברכות פירש"י, דוקא שחרית קאי על גאולה שעברה, אבל גאולה דערבית קאי גם על לעתיד, דכתיב להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות). ואין לומר כן, שהרי גם בערבית חתימת הברכה היא "גאל ישראל" לשון עבר, ולכן חוזר בסוף ברכה לגאולה דפרעה, לסמוך לגאל ישראל.
1386. "מערבית" הוא פיוט לברכות קריאת שמע של ערבית בימים טובים (ראה לקמן סי' תפט סכ"ח. סי' תרמב ס"ב. מאמרי אדה"ז הקצרים ע' תקפב. ואינו בסדור רבינו). ויש שנהגו לומר בחתימת הברכה "מלך צור ישראל וגואלו" (במקום "גאל ישראל") . והקשה הב"ח (וצריך עיון על מנהגינו בערבית דימים טובים כשאומרים מעריבים, חותמים ברוך אתה ה' מלך צור ישראל וגואלו, דלשון וגואלו הוי כאילו אמר גואל ישראל), ואם כן קשה על זה מהאמור בפסחים קיז, ב (אמר רבא קריאת שמע (ברכת גאולה שאחר קריאת שמע, רש"י) ... גאל ישראל).
1387. ט"ז ס"ק ו (ונראה לי, דבאמת הוי גואל ישראל שפיר גם בקריאת שמע, דהוא לשון הווה, וכל לשון הווה משתמש בין לשון עבר בין לשון עתיד ... ובגמרא לא בא למעט אלא שבתפלה לא יאמר לשון גאל ישראל, אבל להיפך, הכי נמי דמהני, וזה עיקר). וכן הוא בברכה שלישית של קריאת שמע שחרית, שאומרים "גואלנו ה' צבאות שמו קדוש ישראל, בא"י גאל ישראל", שאמירת "גואלנו" היא כדי שיהי' "מעין חתימה סמוך לחתימה", ואף שהיא לשון הווה, כלומר הגאולה העתידה, מכל מקום משמש גם לשון עבר, כמו החתימה "גאל ישראל", דקאי על גאולת מצרים.
1388. ס"ה (כל הברכות כולן מברכים אותן בלשון עבר, ולא בלשון הוה, שהרי כבר הוציא מן הארץ לחם זה שהוא בא ליהנות ממנו, וכבר ברא פרי זה או מזון זה. ומה שמברכין בורא, ולא שברא, הוא מפני שבורא הוא משמע גם כן לשון עבר, כמ"ש בורא השמים, לכן מברכין בלשון הפסוק, וכן המוציא משמע גם כן לשון עבר, כמ"ש המוציא לך מים מצור החלמיש).
1389. ירושלמי פ"א דברכות ה"ו (תני, הקורא את שמע בבוקר צריך להזכיר יציאת מצרים באמת ויציב. רבי אומר צריך להזכיר בה מלכות. אחרים אומרים צריך להזכיר בה קריעת ים סוף ומכת בכורים. ר' יהושע בן לוי אומר צריך להזכיר את כולן). תוספתא פ"ב ה"א (הקורא את שמע צריך להזכיר יציאת מצרים באמת ויציב. רבי אומר צריך להזכיר בה מלכות. אחרים אומרים צריך להזכיר בה מכת בכורות וקריעת ים סוף). טור (ואיתא בירושלמי, צריך להזכיר באמת ויציב יציאת מצרים ומלכות וקריעת ים סוף ומכת בכורות).
1390. עיין סי' סז .
1391. כ"מ ברשב"א בדף יא , א ד"ה ונראה לי (ולא אמרו אלא המלות שיש הקפדה בהן לבד ... בברכת המזון, שאמרו לקמן (מט, א) כל שלא אמר ברית בארץ, או שלא הזכיר מלכות בית דוד בבונה ירושלים, מחזירין אותו, ואם לא הזכיר תורה בארץ, וכן בכיוצא בזה בקצת מלות באמת ויציב, כגון יציאת מצרים ומלכות וקריעת ים סוף ומכת בכורים), דדמי לברית ותורה בסוף סי' קפז ס"ד (ואם חיסר אחד מכל אלה, שלא אמר ארץ חמדה טובה ורחבה או שלא הזכיר ברית או תורה בברכת הארץ או מלכות בית דוד בבונה ירושלים, לא יצא ידי חובתו, ומחזירים אותו לראש ברכת המזון), וכיון שהרשב"א מדמה בינם, אם כן גם כאן "אם לא הזכיר ... מחזירין אותו".
1392. כסף משנה על מ"ש הרמב"ם הל' ברכות פ"א ה"ו (אם שינה את המטבע, הואיל והזכיר אזכרה ומלכות וענין הברכה, אפילו בלשון חול, יצא), כתב הכ"מ (הכא מיירי ששינה בנוסח הברכה, ולא אמר אותו לשון ממש אלא שאמר ענין הברכה בנוסח אחר, ולא שינה לא בפתיחה ולא בחתימה, וזה מבואר בדברי רבינו). הובא ב מ"א סוף סי' סד. עיין סי' נט בט"ז על מ"ש בשו"ע שם סוף ס"ב (אם סיים יוצר המאורות, כיון שפתח יוצר אור יצא, אף על פי שהפסיק במעריב ערבים), כתב הט"ז סוף ס"ק א (הכא מיירי ששינה בנוסח הברכה, ולא אמר אותו לשון ממש, אלא שאמר ענין הברכה בנוסח אחר, ולא שינה לא בפתיחה ולא בחתימה). וכן הוא לעיל שם ס"א (ואם אמר בא"י אמ"ה יוצר אור ובורא חשך אשר בדברו מעריב ערבים בחכמה פותח כו', אפילו עד סיום הברכה, וחתם ביוצר המאורות, יצא. שכיון שפתיחת הברכה וחתימתה כתיקונה, אף על פי שבאמצע שינה ממטבע שטבעו חכמים יצא בדיעבד).
1393. רשב"א שם (אבל בשאר נוסח הברכות לא נתנו בהן חכמים שיעור שיאמר כך וכך מלות לא פחות ולא יותר ... ואף על פי שאותו נוסח קצר מאד מן הנוסח המתוקן). וכן הוא לקמן סי' סח ס"א (אבל שאר נוסח הברכה, לא נתנו בו חכמים שיעור שיאמר כך וכך מלות לא פחות ולא יותר ... ולא הזכירו אלא המלות שיש הקפדה בהן לבד, כגון יציאת מצרים ומלכות וקריעת ים סוף ומכות בכורות באמת ויציב, וברית ותורה בברכת הארץ, וכיוצא בהן, אבל שאר הנוסח שלא הזכירו שיש הקפדה בו, אינו מעכב כלל אם שינה אותו ואמרו בלשון אחר או אפילו לא אמרו כלל).
1394. ברכות מ, ב (כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות, לא יצא ידי חובתו).
1395. מ"א ו רשב"א שם (הערות קו - קז ).
1396. כדלקמן סי' קפז ס"ד (כמועתק לעיל הערה קו ).
1397. כדלקמן סי' קיד ס"ו (בימות הגשמים אם לא אמר מוריד הגשם (אפילו אמר משיב הרוח), מחזירין אותו).
1398. ירושלמי פ"א ה"ה (רבי זעירא בשם רבי אמי, ביומי דרבי יוחנן הוינן נפקין לתעניתא וקרוי שמע בתר תלת שעין, ולא הוה ממחי בידן. רבי יוסי ורבי אחא נפקין לתעניתא, אתו ציבורא ומקרי שמע בתר תלת שעין. בעא רב אחא מחויי בידן. אמר ליה ר' יוסי, והלא כבר קראו אותה בעונתה, כלום קורין אותה אלא כדי לעמוד בתפילה מתוך דברי תורה. אמר ליה, מפני ההדיוטות, שלא יהו אומרים בעונתה הן קורין אותה). ב"י סי' מו (דאלמא אין לקרות קריאת שמע שלא בעונתה, אף על פי שכבר יצאו ידי חובת קריאה. ושמא יש לומר דכיון דאמר בעא ר' אחא מימחא בידיהון, משמע דבעא למימחא ולא מיחה. וכיון שכן, אנן נמי כי מקרי לן הכי לא מחינן בהו). רוקח סי' שכא (וקבלתי מן ר' יהודה בן קלונימוס שפירא, אם אין פנאי לאדם להתפלל, יקרא קריאת שמע בעונתה עד אני ה' אלהיכם אמת, ולא יאמר אמת ויציב אחר שאמר אני ה' אלהיכם אמת, מפני שעת הדחק מוטב להרחיק כדי לסמוך גאולה לתפלה). לפירוש מ"א ס"ק טו (משמע ברוקח דמי שאין לו פנאי יקרא קריאת שמע לבדה בלא ברכות, ואחר כך כשיהיה לו פנאי יקרא הברכות עם קריאת שמע ויתפלל. וכן הוא בירושלמי שהביא ראיה משם שקרא קריאת שמע שנית אחר ג' שעות). וכן הוא לעיל סי' ס ס"ב (שאם קראה בלא ברכותיה יצא ידי חובת קריאת שמע ... ואעפ"כ טוב לחזור ולקרות קריאת שמע עם הברכות). וכן הוא לעיל סי' מו ס"ט ( וכשירא שהציבור יעברו זמן קריאת שמע, יש לו לקרות ... כדי לצאת ידי חובתו ... ויכוון שאם יעברו הציבור זמן קריאת שמע יהיה יוצא בזה, ואם לאו יהיה כקורא בתורה ), ושם נסמן (הערות קכט - קלט ), והיינו שקורא בעונתה בלא ברכותיה, ואחר כך קוראה בברכותיה וסומך גאולה לתפלה. וכן הוא מנהגינו, כדי שלא להפסיק בין קריאת שמע לברכותיה (אף שבקונטרס אחרון ס"ק ד מוכיח כדעה השנית כאן). ומטעם זה אנו נזהרים שלא לענות אמן אחר הבוחר בעמו ישראל באהבה (כדלעיל סי' נט ס"ד, והערה סב ).
1399. רוקח שם (אם אין פנאי לאדם להתפלל, יקרא קריאת שמע בעונתה עד אני ה' אלהיכם אמת, ולא יאמר אמת ויציב אחר שאמר אני ה' אלהיכם אמת, מפני שעת הדחק מוטב להרחיק כדי לסמוך גאולה לתפלה), לפירוש רמ"א סעיף י (יקרא קריאת שמע עד אמת, וימתין לומר שאר הברכות עד שיתפלל, שאז יאמר ויציב ונכון וכו' ויתפלל, כדי שיסמוך גאולה לתפלה). עיין קונטרס אחרון ס"ק ד, להוכיח שכוונת הרוקח היא כהרמ"א, ולא כהמ"א.
1400. ס"ק ד (כמועתק לעיל הערה עה ).
1401. בטור (כתב אדוני אבי ... וכשאני מגיע לסוף הברכה אני ממהר לסיים לענות אמן אחר ברכת החזן), ובב"י שם (ונראה שטעמו מפני שהיה רוצה לענות אמן אחר ברכות קריאת שמע). וכמבואר בהלכה ברורה שם (דאם כן למה פליגי הפוסקים בעניית אמן אחר גאל ישראל, הלא בידו לצאת ידי הכל. אלא ודאי אין ראוי להפסיק בשירה חדשה, או בצור ישראל, לכך פליגי).
1402. סעיף ד (ברכת יוצר וערבית אומר עם השליח צבור בנחת. ולא יענה אמן אחר סיום הבוחר בעמו ישראל באהבה, משום דהוי הפסק). וברמ"א שם (וימהר לסיים קודם שיסיים הש"ץ ויענה אמן אחר ש"ץ), הרי שאינו יכול לענות באמצע הברכה.
1403. סעיף ב (אם סיים ברוך שאמר קודם שסיים החזן, עונה אחריו אמן), אבל באמצע ברוך שאמר אינו יכול לענות "אפילו אמן שאחר ברכה זו בעצמה". אלא שיש דעה שאף באמצע ברוך שאמר מותר לענות אמן, מטעם אחר, כדלעיל שם ס"ג ( ויש מי שאומר שברכה זו של ברוך שאמר הואיל ואינה מוזכרת בתלמוד מפסיקין בה לכל אמן), ושם (הערה מה ), ושם ס"ה (ויש מי שאומר שאפילו באמצע הברכה שלפניהם מותר לענות אמן ... הואיל וברכה זו אינה מוזכרת בתלמוד), ושם (הערה פ ).
1404. ס"ד (כיצד יעשה, כשיגיע סמוך לסוף הברכה ימהר הוא לקרוא לסיים הברכה קודם שיסיים החזן מעט, וכשיסיים החזן יענה אמן אחר ברכת החזן). וראה כללי הפוסקים וההוראה כלל ג.
1405. תוס' יד, ב ד"ה ומנח (הרב רבי משה מקוצי היה אומר ... דמצי למימר הניח תפילין בלא ברכה, ולאחר י"ח ממשמש בהם ומברך עליהם), ובמרדכי רמז נג, ובהגהות מיימוניות פ"ג מהל' ק"ש אות ב. הובא בב"י.
1406. "אירעו אונס שלא הניח תפילין קודם קריאת שמע ונזדמן לו בינתים להניחן, יכול להפסיק לברך ולהניחן כדי שיתפלל בתפילין".
1407. ברכות יד, ב (רב משי ידיה וקרא קריאת שמע ואנח תפילין וצלי (שהקדים קריאת שמע לתפילין, רש"י) ... שלוחא הוא דעוית (השליח קלקל, שאיחר להביא לו תפילין מעיקרא, והגיע זמן קריאת שמע והוזקק לקרות כדי שלא יעבור הזמן, וכי מטי שלוחא דתפילין אנחינהו, רש"י)). והוכחת הפוסקים דמיירי בברכה יתבאר בסמוך.
1408. קטע זה שייך כנראה לקונטרס אחרון זה, בביאור דעה השנית שבפנים, שאפילו באמצע הפרק יכול לברך עליהם, אבל לא בין גאולה לתפלה (ובהמשך אליו בא הקטע הבא להוכיח כן מהפוסקים). וראה שו"ע אדה"ז המבואר.
1409. ס"ק ה (ודוקא קודם שיגיע לגאל ישראל, אבל לאחר שגמר גאל ישראל אין לו להפסיק בברכת התפילין, שהרי כתבו התוספות והמרדכי ריש היה קורא, דאין לענות קדיש וקדושה בין גאולה לתפלה).
1410. סעיף ח, שהאריך להקשות על פסק השו"ע והרמ"א, ומסיק שיש להניח ולברך בין גאולה לתפלה.
1411. בגמרא שם (רב משי ידיה וקרא קריאת שמע ואנח תפילין וצלי), ופירש"י (שהקדים קריאת שמע לתפילין). וכתבו התוס' שם (מהתם משמע שמותר להניח תפילין בין גאולה לתפלה, וכן בטלית מניח אדם טליתו בין גאולה לתפלה, וכן מצינו שרבי יצחק ברבי יהודה שלח אחר טליתו ושהה השליח וכבר קרא קריאת שמע בברכותיה ונתעטף בטליתו). וכן נתבאר ברבינו יונה ח, א (והורה רבי יצחק בר יהודה רבו של רש"י ז"ל שאם לא היה הטלית מזומן לאדם קודם שיתחיל לקרות קריאת שמע והביאו אותו בעוד שהיה קורא, שמפסיק ומברך ומתעטף בטליתו וחוזר וגומר ומתפלל, והביא ראיה מדאמר בגמרא רב קרי קריאת שמע ומניח תפילין וצלי). וכתב בדרכי משה וכן פסק ברמ"א, דהיינו בברכה. והקשה האבן העוזר (אימא באמת גם רב יצחק ברבי יהודה התעטף בלא ברכה, דהא התוספות לא הזכירו כלל שבירך רבי יצחק על הטלית). ומבאר, שההוכחה היא לפי אוקימתא קמא בגמרא שם, שרב היה נוהג כן תמיד, ו"לא מסתבר ליה שלעולם לא היה מברך רב על התפלין בשעת הנחתן שחרית".
1412. עתה מוכיח כדברי הדרכי משה, שבין גאולה לתפלה לא יברך ולא יענה קדיש או קדושה, ודלא כאבן העוזר החולק עליו. כי אף שלפי הדעה הב' דלעיל סי' נח ס"ד (רמב"ן ורבינו יונה) אין חיוב לסמוך גאולה לתפלה, ורק הותיקין סומכין גאולה לתפלה, ואם כן מובן שגם המניח תפילין בין גאולה לתפלה יכול לברך. מכל מקום קיי"ל כדעה הא' שם (תוס' ורא"ש ורשב"א) שהכל חייבים לסמוך גאולה לתפלה. וכאמור בב"י (ואע"פ שעיקר המצוה היא כשקורא קריאת שמע סמוך להנץ וסומך לה התפלה מיד בהנץ, כמו שנתבאר בסימן נ"ח. מכל מקום, גם כשקורא קריאת שמע אחר הנץ, מצוה לסמוך גאולה לתפלה ואסור להפסיק ביניהם). ולכן נפסק גם כאן בפנים, שבין גאולה לתפלה לא יברך, וכמבואר בד"מ וברמ"א.
1413. ב' הדעות שבס"ד (ומצוה מן המובחר ... כוותיקין שהיו מכוונים לקרותה מעט קודם הנץ החמה ... ויתפללו מיד, כדי לסמוך גאולה לתפלה ... ומי שאינו יכול לכוין לעשות כן, אין להקדים לקרות קריאת שמע ולהתפלל קודם הנץ החמה, אלא אחר הנץ החמה ... ויש אומרים שגם משום חובת קריאת שמע היו מקדימין לקרותה קודם נץ החמה, לפי שלכתחלה יש לקרותה ... עד נץ החמה ... לפיכך מי שאינו יכול לכוין לעשות כוותיקין אי אפשר לו לסמוך גאולה לתפלה לכתחלה ... יקרא קריאת שמע וברכותיה קודם נץ החמה לכתחלה, ויתפלל אחר הנץ החמה, ולא יסמוך גאולה לתפלה. והעיקר כסברא הראשונה). וראה גם לעיל ריש ס"ט (צריך לסמוך גאולה לתפלה מטעם שיתבאר בסימן קי"א, ולא יפסיק אחר שסיים גאל ישראל אפילו כמו באמצע הפרק).
1414. ברכות ט, ב ד"ה לקריאת שמע (דעיקר זמן קריאת שמע לאחר הנץ החמה, והא לא הוי כותיקין שהיו קורין קודם להנץ סמוך להנץ. ויש לומר דאותו זמן הוקבע לצבור לפי שלא היו יכולין להקדים ולמהר כותיקין, כי רוב בני אדם אינם יכולין לכוין אותה שעה). ויומא לז, ב ד"ה אמר אביי (לפי שאין הכל בקיאין לעשות כוותיקין, נקבע אותו זמן מיד אחר זריחה לשאר עמא דבירושלים שאין יודעין לכוין כוותיקין). הרי שהכל חייבים לסמוך גאולה לתפלה, והחילוק הוא רק אם קודם נץ החמה או אחריה.
1415. ברכות פ"א סי' י (תחילת זמן קריאתה אחר הנץ החמה ... דהך זימנא נקבע להמון העם שאינם יכולין להקדים ולמהר כוותיקין).
1416. ברכות ט, ב (משיכיר בין תכלת ללבן רשאי לקרות ואפילו לכתחלה ... מיהו למצוה מן המובחר ממתין כותיקין עד שעה הסמוכה להנץ החמה, כדי שיגמור עם הנץ החמה ויסמוך גאולה לתפלה).
1417. במלחמות ב, א (והיו מקדימין וקורין קריאת שמע, ולא היו רוצים להתפלל אלא עם השמש, לפיכך לא היו סומכין גאולה לתפלה). הרי שהמון עם לא היו סומכין גאולה לתפלה.
1418. ברכות ד, ב (שהותיקין מתוך שהיו מדקדקין במצות והיו רוצים לסמוך גאולה לתפלה היו גומרין אותה עם הנץ החמה כדי שיתפללו מיד כשתנץ החמה ויסמכו גאולה לתפלה ... אבל לאדם אחר שאינו חושש לסמיכות גאולה לתפלה, מודה שיוכל לקרותה לכתחלה משיראה את חבירו ברחוק ד' אמות ויכירנו). הרי שמעיקר הדין אין חיוב לסמוך גאולה לתפלה.
1419. כנסמן לעיל (הערה קיד ).
1420. סי' שכא (הועתק לעיל שם) והובא בב"י (ולא יאמר אמת ויציב אחר שאמר אני ה' אלהיכם אמת, מפני שעת הדחק מוטב להרחיק כדי לסמוך גאולה לתפלה), משמע שקרא קריאת שמע בזמנה עם ברכות שלפניה, ושייר ברכת אמת ויציב.
1421. ס"ק טו (צ"ע, וכי מי התיר לו לפסוק מפני שאין לו פנאי. ובאמת משמע ברוקח דמי שאין לו פנאי יקרא קריאת שמע לבדה בלא ברכות, ואחר כך כשיהיה לו פנאי יקרא הברכות עם קריאת שמע ויתפלל).
1422. שהרי מלשון הרוקח נראה כאופן שכתב הרמ"א (ולא כאופן שכתב המ"א). ומה שהקשה "מי התיר לו לפסוק", הרי גם באופן שכתב המ"א (שקורא קריאת שמע לבדה בלא ברכות) יכול לברך אחר כך הברכות לבדן (בלא קריאת שמע).
1423. וכן הוא לעיל שם ס"ב (שאם קראה בלא ברכותיה, יצא ידי חובת קריאת שמע, וחוזר וקורא הברכות בלא קריאת שמע), ושם נסמן (הערות ו - ח ).
1424. ברכות יד, ב (אמר אני ה' אלהיכם, צריך לומר אמת (כדכתיב וה' אלהים אמת, רש"י). לא אמר אני ה' אלהיכם, אינו צריך לומר אמת), הרי שחייבים להסמיך ה' אלקיכם לאמת ויציב.
1425. כמו כן יוקשה גם על האופן שכתב המ"א, איך קרא תחלה קריאת שמע בלא ברכותיה, ולא הסמיך אני ה' אלקיכם לאמת.
1426. שאז סומך בקריאה השנית בין ה' אלקיכם לאמת ויציב.
1427. שיקרא תחלה קריאת שמע עם ברכות שלפניה, ואחר כך יקרא שוב קריאת שמע עם ברכה שלאחריה, ויסמוך בקריאה השנית בין ה' אלקיכם לאמת ויציב.
1428. ואף שלפי האופן של הרמ"א, גם בקריאה השנית לא יסמוך קריאת שמע לברכת אהבת עולם שלפניה (שבקריאה הראשונה סומכה לאהבת עולם, ובקריאה השנית סומכה לאמת ויציב). אין לחוש לכך, כדמוכח מדברי הרשב"א בשם הגאונים.
1429. יא, ב ד"ה ושמע מינה (ויש מקצת מן הגאונים ז"ל שאמרו ... חוזר הוא ומברך אותן לאחר מכאן בלא קריאת שמע). שו"ת ח"א סי' מז (מי שקרא קרית שמע בלא ברכותיה, חוזר ואומר ברכותיה בפני עצמן, ואין בכך כלום), וסי' שיט (מסתברא שחוזר ואומר ברכות ובפני עצמן בלא קריאת שמע, שכבר יצא ... וכן הסכימו הגאונים ז"ל ... אף על פי שיצא ידי קריאה, ידי ברכות לא יצא, וחוזר הוא וקורא ברכות בפני עצמן). וכן נפסק לעיל סי' ס ס"ב (כנסמן לעיל הערה קלח ). ואף שלעיל סי' נט ס"ד הובאה דעה המצריכה להסמיכן (ויש אומרים שאחר סיום ברכת הבוחר בעמו ישראל באהבה לא יענה אמן, שלא להפסיק בין קריאת שמע לברכה שלפניה, כמו שאסור להפסיק בין כל דבר מצוה או דבר הנאה שמברכין עליו להברכה שלפניו). מכל מקום, במקום שהוצרך לקרא קריאת שמע בזמנה בלא ברכותיה יכול לברך אחר כך הברכות בפני עצמו.
1430. כיון שבקריאה הראשונה סיים את קריאת שמע בתיבת אמת, שוב אין לחוש במה שאינו סומך קריאת שמע לברכותיה. ומכל מקום מנהגינו כאופן שביאר המ"א (כדלעיל הערה קיג ).

עמודים המצטטים את אותם מקורות

הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד — קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. 19 עמודים.