שיחת ש"פ קרח, אדר"ח תמוז, ה'תשל"ג

383

בס"ד. שיחת ש"פ קרח, אדר"ח תמוז, ה'תשל"ג.

בלתי מוגה

א. התוועדות זו קשורה עם ר"ח תמוז, שבנוגע אלינו, הרי זה חודש הגאולה,

– ואף שענין זה נתגלה בזמננו זה, הרי כיון ש"אין כל חדש תחת השמש" ²⁷⁶² , עכצ"ל שזהו ענין שהי' תמיד, אלא שבמשך הדורות הי' בהעלם, עד שנתגלה בזמננו זה. ומובן, שזה גופא הוא חידוש נפלא, שענין שהי' בהעלם במשך כמה דורות, בא מן ההעלם אל הגילוי –

וכדברי רבינו נשיאנו במכתבו לחג הגאולה הראשון ²⁷⁶³ : "לא אותי בלבד גאל הקב"ה וכו'", אלא זוהי גאולה ששייכת לכל איש ישראל, כולל "אשר בשם ישראל יכונה",

שיש בזה ב' פרטים: (א) " שם ישראל", ששם הוא ענין חיצוני שאינו נוגע לעצם האדם, אלא כל ענינו הוא לצורך הזולת, (ב) ובזה גופא – "בשם ישראל יכונה ", היינו, ששם ישראל הוא באופן של כינוי בלבד, כידוע הנפק"מ להלכה בין שם לכינוי (שרק "מתקרי" בשם זה) ²⁷⁶⁴ , וכמובן גם ממ"ש בספרים ש"כינוי" בגימטריא אלקים ²⁷⁶⁵ , שעז"נ ²⁷⁶⁶ "שמש ומגן הוי' אלקים", היינו, ששם אלקים הוא מגן ונרתק שמכסה על שם הוי', שם העצם, שם המפורש ושם המיוחד ²⁷⁶⁷ , כך, שהחילוק שביניהם הוא חילוק שבאין ערוך, ועי"ז נעשה גם החילוק בין שמות לכינויים בכל העולמות.

ומובן, שענין הגאולה צריך להתחיל מתלמידיו וההולכים בעקבותיו, ובפרט אלו שזכו לשמוע תורה מפיו הק' בחיים חיותו בעלמא דין, ועל ידם הופצו הדברים בכל קצוי תבל, עד שהגיעו למי שעליו נאמר

384

ש"אע"פ שחטא ישראל הוא" ²⁷⁶⁸ , ועד לדרגא ששם ישראל הוא אצלו באופן של כינוי בלבד.

ב. ובר"ח תמוז עצמו – שיש בו ב' ימים (כמובא בכ"מ ²⁷⁶⁹ וגם בסידור של רבינו הזקן ²⁷⁷⁰ ) – עומדים אנו ביום ראשון של ר"ח:

מעלת יום ראשון של ר"ח תמוז היא – שמחבר את חודש תמוז עם חודש סיון שלפניו, שהרי יום ראשון של ר"ח תמוז הוא גם יום שלושים של חודש סיון, וידוע שכל ממוצע שמחבר שני דברים צ"ל למעלה משניהם ²⁷⁷¹ .

ובפרטיות יותר: כיון שחודש הוא כ"ט יום י"ב שעות ותשצ"ג חלקים (כמ"ש הרמב"ם ²⁷⁷² ), נמצא, שחלקו הראשון של היום הוא גמר וסיום חודש סיון, וחלקו השני הוא התחלת חודש תמוז, ויתירה מזה: לא רק התחלת החודש, אלא ראש חודש, כמבואר הדיוק בזה (בדרושי ר"ה בלקו"ת ²⁷⁷³ ועט"ר ²⁷⁷⁴ ) שהוא בדוגמת הראש שכולל את החיות של כל אברי הגוף, וגם כשאברי הגוף פועלים פעולתם הרי הם מונהגים ע"י הראש, וכן הוא בענין הזמן, שראש חודש כולל את כל ימי החודש (אלא שזהו רק בתור התחלה וראשית הגילוי).

והענין בזה:

ענינו של חודש סיון הו"ע התורה, שהרי חודש סיון הוא "ירחא תליתאי", שבו ניתנה "אוריאן תליתאי לעם תליתאי ע"י תליתאי" ²⁷⁷⁵ (משה תליתאי לבטן ²⁷⁷⁶ ; וגם ענין זה שייך לכל אחד מישראל, שיש בו מבחי' משה ²⁷⁷⁷ ). וזהו גם הקישור עם חודש תמוז, חודש הגאולה – שהרי "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה" ²⁷⁷⁸ .

ובזה גופא יש עילוי מיוחד בגמר וסיום של חודש סיון, יום השלושים שבו [כידוע בהדרושים מעלת הענין ד"ויהי בשלושים שנה" ²⁷⁷⁹ , וכמרומז במשנה ²⁷⁸⁰ "שהמלכות נקנית בשלושים מעלות"], שמורה על השלימות והגדלות שבענין התורה – "גדול תלמוד שמביא לידי

385

מעשה" ²⁷⁸¹ , והיינו, שלא די בשלימות של לימוד התורה כשלעצמו, אלא יש צורך בשלימות הלימוד כפי שבא לידי מעשה.

וזהו גם הקשר עם ענין הגאולה – שהרי הגאולה של כל ניצוצות הקדושה שנפלו בענינים הגשמיים שלמטה היא ע"י מעשה המצוות של האדם, שגם הוא נמצא ב"בירא עמיקתא" ²⁷⁸² , ובלשון חז"ל ²⁷⁸³ : "למצרים ירדתם", וע"י עבודתו באופן ש"בכל דרכיך דעהו" ²⁷⁸⁴ , ולפנ"ז, באופן ש"כל מעשיך יהיו לשם שמים" ²⁷⁸⁵ – ה"ה פועל גאולת והעלאת הניצוצות כו'.

וכפי שהי' גם בפשטות אצל בעל הגאולה – שבנוגע לכל הפעולות שפעל בהיותו במצב של מאסר, פעלה הגאולה שיהיו באופן של חירות, ובזה גופא – לא רק מצב של חירות שלפניו לא הי' ענין של שעבוד, כמו לפני המאסר, וכמו לפני הזמן שבנ"י היו תחת סבלות מצרים, שמזה לא עושים חגיגה מיוחדת ("פּאַראַד"), אלא באופן שתחילה הי' מצב של שעבוד ועבדות, ואח"כ נעשית גאולה מעבדות לחירות, שדוקא אז ישנו כל ה"שטורעם" של "יתרון האור מן החושך" ²⁷⁸⁶ .

וכן הוא בנוגע אלינו – שהפעולה דמעשה המצוות צריכה להיות באופן של חירות אמיתית, ללא הגבלות כלל.

ג. ובנוגע לפועל – בקשר להתוועדות זו – כיון שמפקחין על צרכי ציבור בשבת ²⁷⁸⁷ :

בהמשך למכתב די"ב סיון ²⁷⁸⁸ (סוף ימי התשלומין) אודות ההשתדלות בנוגע לחינוך ילדי ישראל, ובפרט בימי החופש ²⁷⁸⁹ – הנה כיון שנמצאים כבר בסוף החודש, ומסתמא סיימו (או שעומדים לסיים) את ההכנות בזה, יש להתחיל מיד לחנך את הילדים כפי ההוראות של בעל הגאולה די"ב תמוז, כמודגש במאמר הידוע דפורים-קטן תרפ"ז ²⁷⁹⁰ (שמאמר זה פעל הבלבול ("צעטומלעניש") שבדרך הטבע גרמה אח"כ לענין המאסר ²⁷⁹¹ ), שבו דובר אודות ענין החינוך באופן ד"מפי עוללים

386

ויונקים יסדת עוז להשבית אויב ומתנקם" ²⁷⁹² , והיינו, שעוד בהיותו "עולל" ו"יונק", לפני הזמן שמתחיל לדבר שאז אביו מלמדו תורה ²⁷⁹³ , צריך להיות כבר ענין החינוך.

וההתעסקות בזה צריכה להיות באופן שלא מתחשבים בסדר מסודר, ולדוגמא: לדבר תחילה עם אבי הילד בנוגע לחינוכו וכו', אלא להתחיל מיד להתעסק עם הילד בעצמו, וכדברי כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע במבוא לקונטרס ומעין ²⁷⁹⁴ שעכשיו אין סדר בעבודת הבירורים, אלא צריך לחטוף כל דבר הבא ליד – "חטוף ואכול חטוף ושתי" ²⁷⁹⁵ .

וע"י החינוך הראוי – שזוהי הערבות על נתינת התורה, "בנינו עורבים אותנו" ²⁷⁹⁶ – מעמידים דור של צבאות ה', והולכים כולם ביחד לקבל פני משיח צדקנו.

* * *

ד. ההוראה ²⁷⁹⁷ מפרשת השבוע: פרשת קרח ²⁷⁹⁸ – מהסיבה ²⁷⁹⁹ שבגללה היתה המחלוקת על כהונת אהרן – שהיו מבקשים כהונה גדולה (שעל זה אמר משה "אף אני רוצה בכך" ²⁸⁰⁰ ), דכיון שבמ"ת נאמר לכל בנ"י "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים" ²⁸⁰¹ , שפירושו כהנים גדולים ²⁸⁰² ,

387

צריך כל יהודי לרצות שעבודתו הרוחנית תהי' בדרגת כה"ג ²⁸⁰³ – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס ²⁸⁰⁴ בלקו"ש חי"ח ע' 187 ואילך.

ה. והוראה נוספת – מהמסופר בהמשך הפרשה ²⁸⁰⁵ שלאחרי המאורע דמחלוקת קרח על אהרן, נצטווה משה ליקח מנשיאי ישראל "מטה לנשיא אחד גו' שנים עשר מטות ומטה אהרן בתוך מטותם", ולהניחם "לפני ה' באוהל העדות", "ויהי ממחרת .. והנה פרח מטה אהרן .. ויוצא פרח ויצץ ציץ ויגמול שקדים":

כאשר נותנים ליהודי "מטה", הרי זה צריך להיות באופן ש"ויוצא פרח ויצץ ציץ ויגמול שקדים", שזה מורה על זריזות יתירה, באופן ש"עד מהרה ירוץ דברו" ²⁸⁰⁶ , וכידוע בפירוש "יום ליום יביע אומר" ²⁸⁰⁷ (שאומרים ביום השבת) שיביע הוא לשון מהירות ²⁸⁰⁸ – שקשור גם עם ענין התשובה כדי לתקן הענין הבלתי רצוי דמחלוקת קרח, שהרי תשובה היא "בשעתא חדא וברגע חדא" ²⁸⁰⁹ – כמרומז בענין השקדים, ש"הוא הפרי הממהר להפריח מכל הפירות" ²⁸¹⁰ , שזמן הצמיחה הוא במשך כ"א יום בלבד ²⁸¹¹ , ויתירה מזה, שבמטה אהרן נעשה כל זה תיכף ומיד, בו ביום!

הן אמת שלא מתבטלים כל פרטי סדר ההשתלשלות שבענין הצמיחה, שתחילה "ויוצא פרח" ואח"כ "ויצץ ציץ" ואח"כ "ויגמול שקדים", אבל כל זה נעשה במהירות עצומה. וע"ד שמצינו לעתיד לבוא

388

שאשה תהי' "הרה ויולדת יחדיו" ²⁸¹² (ביום שהרה זה יולדת ולד אחר ²⁸¹³ ), וכפי שמבאר הצ"צ ברשימותיו לתהלים ²⁸¹⁴ שגם אז יהי' צורך בסדר השתלשלות של ט' דרגות, אלא שזה יהי' במהירות עצומה – ט' שעות במקום ט' חדשים!

וענין זה נוגע גם להאמור לעיל אודות ההתעסקות בענין החינוך:

יכול מישהו לחשוב שענין החינוך הוא אמנם דבר מאד חשוב והכרחי, אבל, מהי המהירות?!... עליו תחילה להתבונן בדבר, ואח"כ להחליט אם לעסוק בזה מיד היום או לדחות למחר; וגם בנוגע להתעסקות עצמה – האם מספיק ליתן אצבע, יד או רגל, או שיכול לצאת י"ח בדיבור או אפילו במחשבה בלבד.

ועל זה באה ההוראה – שהפעולה בזה צריכה להיות בתכלית הזריזות (ומה גם שישנו החשש שמא יקדמנו אחר), ועד לאופן שלמעלה מהגבלות הטבע.

והכח לזה – לפי שהנחת המטות "לפני ה' באוהל העדות" היא "למשמרת גו'" ²⁸¹⁵ , היינו, שנמשך גם בדורות שלאח"ז, וגם לאחרי שחרב ביהמ"ק – בכח התורה, כמובן ממארז"ל ²⁸¹⁶ ש"משחרב ביהמ"ק אין לו להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה" (תורה, ועד"ז גם תפלה וגמ"ח), כפי שמבאר רבינו הזקן בתניא ²⁸¹⁷ בנוגע להשראת השכינה למטה, ועי"ז נעשית היציאה מהגבלות הטבע.

ועי"ז שיעסקו בזריזות בענין החינוך להעמיד "זרע ברך ה'" ²⁸¹⁸ , נזכה לקיום היעוד ²⁸¹⁹ "והשיב לב אבות על בנים", "ע"י בנים" ²⁸²⁰ , ובקרוב ממש נלך לקראת משיח צדקנו.

* * *

ו. מאמר (כעין שיחה) ד"ה והנה פרח מטה אהרן וגו' (הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א).

* * *

ז. כרגיל לבאר בהתוועדות ענין בפירוש רש"י בפרשת השבוע,

389

ולאחרונה – להתעכב על ענין בפשטות הכתובים שלכאורה אינו מובן, ורש"י אינו מבארו:

בהתחלת הפרשה מסופר אודות מחלוקת קרח – "ויקח קרח גו' ודתן ואבירם ואון בן פלת בני ראובן" (ומפרש רש"י, ש"בני ראובן" קאי על "דתן ואבירם ואון בן פלת"). וצריך להבין: מדוע בהמשך הפרשה מדובר רק אודות קרח, דתן ואבירם, ולא נזכר בכל המשך הסיפור מה אירע עם און בן פלת. והרי זוהי שאלה שמתעוררת אצל בן חמש למקרא, ואעפ"כ לא מצינו שרש"י יבהיר זאת.

ואין לומר שבהמשך הכתובים אין צורך לפרט אודות און בן פלת בפ"ע, כיון שהסיפור אודות דתן ואבירם כולל גם את און בן פלת (ע"ד מ"ש הרמב"ן ²⁸²¹ בביאור הטעם ששלח משה לקרוא לדתן ואבירם, ולא שלח אליו) – דממה-נפשך: או שאין צורך להזכירו בפ"ע גם בהתחלת הענין, או שיש צורך להזכירו בפ"ע גם בהמשך הסיפור (בנוגע לעונש כו').

ח. גם צריך להבין כללות הענין שמשה רבינו צוה "קחו לכם מחתות קרח וכל עדתו ותנו בהן אש ושימו עליהן קטורת לפני ה'" ²⁸²² :

היתכן שמשה רבינו צוה למאתיים וחמישים איש זרים להכנס למשכן להקטיר קטורת?!

והגע עצמך: משה עצמו הי' משבט לוי, שתפקידו לשמור שלא יכנסו זרים למשכן – "והזר הקרב יומת" ²⁸²³ ; ואילו כאן, לא זו בלבד שאינו שומר שלא יכנסו למשכן, אלא הוא זה שמציע להם כל הענין, היפך הציווי ²⁸²⁴ "לפני עור לא תתן מכשול"!

ואם מפני שיש צורך בבחינה מסויימת כו' – הי' הדבר יכול להיעשות באופנים אחרים, כמו ע"י המטות ²⁸²⁵ , ולא באופן שמשה רבינו, ש"אוהב ישראל הי'" ²⁸²⁶ , מציע בחינה כזו שרק "מי ²⁸²⁷ שיבחר בו (הקב"ה) יצא חי, וכולכם אובדים" ²⁸²⁸ .

390

ט. גם צריך להבין בנוגע לקרח עצמו אם הי' מן הנבלעים או מן הנשרפים – שבפשטות הכתובים מצינו סתירות בזה, כפי שמציינים גם פשטני המקרא, כמו הראב"ע ²⁸²⁹ , ואילו רש"י לא מתייחס כלל לענין זה.

וכמדובר כמ"פ שכל הענינים הקשורים עם פירוש רש"י צריכים להיות מובנים בפשטות הכתובים, וכפי שיתבאר לקמן.

י. בהערות על הזהר דבפרשת השבוע מתעכב אאמו"ר ²⁸³⁰ על מאמר הזהר ²⁸³¹ על הפסוק ²⁸³² "הנחמדים מזהב ומפז רב", "כמה עלאין פתגמי אורייתא .. וכל מאן דאשתדל באורייתא וכו'", ומבאר הענין ע"פ קבלה.

אך עדיין צריך להבין הדיוק בלשון הזהר "פתגמי אורייתא", ולא בלשון הרגיל בכ"מ "מילי דאורייתא" וכיו"ב.

וכמדובר כמ"פ שאאמו"ר לא ביאר ענינים שיכולים להבינם לבד, או ע"פ המבואר במ"א, וכפי שיתבאר לקמן.

יא. ובהמשך להמוזכר אודות ההשתדלות בפתגמי אורייתא – הנה כאן המקום לחזור ולהזכיר אודות ענין החינוך, "ושננתם לבניך" ²⁸³³ , באופן ש"גם כי יזקין לא יסור ממנה" ²⁸³⁴ (כפי שצויין במכתב של י"ב סיון ²⁸³⁵ ).

ולכל לראש – בנוגע לילדות שנסעו השבוע למחנה-קיץ ²⁸³⁶ כדי ללמוד ולקבל חינוך טוב, ועד"ז בנוגע לילדים שעומדים לנסוע בשבוע הבא – שלא יסתפקו במספר הילדים והילדות שישנם עד עתה, אלא יהי' זה באופן ש"מי שיש לו מנה רוצה מאתיים, מאתיים רוצה ד' מאות" ²⁸³⁷ , וכהנה וכהנה ²⁸³⁸ , מד' פעמים ככה – לח' פעמים ככה, ועד לט"ז ול"ב פעמים ככה.

וע"י ההתעסקות בחינוך הילדים יתוסף עילוי גם אצל המתעסקים עצמם, ובאופן שיפעל לא רק במשך ימי הקיץ, אלא יומשך על כל השנה כולה.

יב. ובהמשך למכתב הנ"ל – הקשור עם התוועדות זו26 – יש להתעכב על מה ששאלו בנוגע לסיום ימי התשלומין:

391

במכתב ²⁸³⁹ צויין לדברי רבינו הזקן בסידורו ²⁸⁴⁰ שימי התשלומין הם "עד י"ב סיון ועד בכלל כי החג יש לו תשלומין כל שבעה", ודלא כי"א דגם בי"ג משום ספיקא דיומא ²⁸⁴¹ . וי"ל דטעמי' דאדה"ז מפני דכל ענין תשלומין אלו הוא בענין הקרבנות, ולית תמן ספיקא דיומא.

ושאלו על זה:

ידועה השאלה מדוע קבעו בחג השבועות יו"ט שני של גלויות, בה בשעה שלא שייך בו ספיקא דיומא, שהרי כל הענין של ספיקא דיומא הוא בגלל שיש מקומות שלא ידעו באיזה יום קבעו ר"ח, ובמילא לא ידעו מתי יום ט"ו בתשרי או בניסן, ולכן הוצרכו להוסיף יום אחד. אבל לאחרי שעבר חודש ימים, בודאי ידעו כבר בכל המקומות (ע"י שלוחי ב"ד) באיזה יום הי' ר"ח הקודם [דאל"כ, יצטרכו להוסיף יום שלישי מצד ספיקא דיומא: בפסח – בגלל הספק לא רק בנוגע לר"ח ניסן, אלא גם בנוגע לר"ח אדר, ובסוכות – בגלל הספק לא רק בנוגע לר"ח תשרי, אלא גם בנוגע לר"ח אלול]. וכיון שחודש לאחרי פסח ידעו בכל המקומות אימתי נקבע ר"ח ניסן וחג הפסח, הרי ידעו בוודאות אימתי היא הקביעות דחג השבועות – ביום החמישים לספירת העומר (ממחרת הפסח), כך, שאין מקום לספיקא דיומא?

ומבואר ברמב"ם ²⁸⁴² , ש"כדי שלא לחלוק במועדות, התקינו חכמים שכל מקום שאין שלוחי תשרי מגיעין שם עושין שני ימים, אפילו יום טוב של עצרת".

וכיון שהיו"ט שני דחג השבועות אינו מצד ספיקא דיומא, אלא כדי שלא לחלוק במועדות – לא שייך לומר שהטעם שי"ג סיון אינו מימי התשלומין הוא מפני שענין התשלומין הוא בנוגע לקרבנות, ולית תמן ספיקא דיומא, שהרי בשבועות לא שייך כלל ספיקא דיומא?

אבל באמת אין זו שאלה, כי, אף שיו"ט שני דשבועות אינו מצד ספיקא דיומא, אלא כדי שלא לחלוק במועדות (בין שבועות לפסח וסוכות), הרי ענין ספיקא דיומא בפסח וסוכות גופא הוא רק לגבי איסור עשיית מלאכה (כולל גם בחוה"מ בדבר שאינו אבוד ²⁸⁴³ ), או לגבי תפלת יו"ט, אבל לא לגבי קרבנות (שהיו בביהמ"ק), שבזה לא הי' ספיקא

392

דיומא (גם בפסח וסוכות), ובמילא אין מקום לומר שי"ג סיון יהי' בכלל ימי התשלומין (שהוא ענין השייך לקרבנות) כדי שלא לחלוק בין שבועות לפסח וסוכות (שבהם הי' ספיקא דיומא), שהרי גם בפסח וסוכות גופא לא הי' ספיקא דיומא לגבי קרבנות.

כמו"כ שאלו, שאם יו"ט שני של גליות אינו שייך לקרבנות – מדוע מתפללים בו תפלת מוסף שבפשטות קשורה עם ענין הקרבנות?

אבל גם זו אינה שאלה, כי, קביעת תפלת מוסף ביו"ט שני היא כדי שלא אתי לזלזולי', אלא יהי' חשוב כמו יו"ט ראשון (כפי שמצינו בנוגע לברכת שהחיינו ²⁸⁴⁴ ), כך, שאין זה (רק) מצד ענין הקרבנות, אלא זהו גם ענין של תפלת יו"ט.

יג. המשך הביאור בנוגע להנדפס בלקו"ש השבועי ²⁸⁴⁵ בפירוש הכתוב ²⁸⁴⁶ "א-ל אלקי הרוחות וגו'", מדוע נאמר כאן "לכל בשר", שכולל גם אוה"ע – כיון שמזה מובן שגם כשבנ"י נמצאים במעמד ומצב ד"והסתרתי פני גו'" ²⁸⁴⁷ , יש השגחה עליונה על כל פרט ופרט ²⁸⁴⁸ (אלא שהיא בהעלם כו' ²⁸⁴⁹ ), ובנדו"ד, לידע מי חטא ומי לא חטא – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חי"ח ע' 196 ואילך.

יד. בהמשך להמוזכר לעיל (ס"ד) אודות דברי משה לעדת קרח: "אתם מאתיים וחמישים איש מבקשים כהונה גדולה, אף אני רוצה בכך" – יש לבאר הסיבה לכך שאצל קרח היתה תוצאה בלתי-רצוי':

אצל קרח התערב ענין צדדי – שרצונו בכהונה גדולה הי' לא רק מצד עצם מעלת הכהונה, אלא רצונו הי' גם בענין הנשיאות. וכיון שנתערבה פני' אישית, שזהו"ע של שוחד, הרי זה גרם לו לתעות

393

ולהתרחק כל כך עד כדי סתירת עצמו – שמחד גיסא, הסכים לדברי משה "קחו לכם מחתות גו' והי' האיש אשר יבחר ה' הוא הקדוש"61, "מי שיבחר בו יצא חי וכולכם אובדים"66, ולאידך גיסא, חלק עליו ורצה לבטל את דבריו, באמרו שאין זה ציווי הקב"ה אלא משה בדה את הדברים מלבו ²⁸⁵⁰ .

וכן הוא בנוגע לענין של מיהו יהודי:

מחד גיסא, מתגאה פלוני בכך שיש לו סמיכה מרבנים, כלומר, שהוא מתגאה בציות לשו"ע, ולאידך גיסא, אומר דברים שהם היפך "דבר ה' זו הלכה" ²⁸⁵¹ ; והסיבה לכך היא מצד ענין השוחד כו'.

ומסביב עומדים מאתיים וחמישים איש, וכולם שותקים... ומה שטוענים שלא רוצים לגרום פירוד הלבבות בישראל – הנה אדרבה: ענין הפירוד – כפירוש התרגום על "ויקח קרח" ²⁸⁵² : "ואתפלג" – הוא כשהולכים נגד התורה!

וכאן רואים עד היכן הדברים מגיעים – שלאחרונה אירע דבר מבהיל בלוס-אנג'לס או בס. פרנציסקו, שהיתה שם נערה שאמרה שהיא מרגישה את עצמה יהודי'... ואח"כ נסעה לארץ ישראל, ושם נתנו לה מיד תעודת-זהות שבה נרשם שהיא יהודי', ללא ענין של גיור כלל!

ויה"ר שילמדו מההוראה של פרשת קרח, שבה רואים מהי התוצאה מזה שחולקים על דבר ה' ²⁸⁵³ .

* * *

טו. בנוגע לפירוש רש"י – הנה הסיבה לכך שבהמשך סיפור הפרשה לא נתפרש מה שאירע עם און בן פלת, היא, לפי שהדבר מובן מעצמו:

ויש לבאר תחילה מ"ש בהמשך הפרשה ²⁸⁵⁴ "וישלח משה לקרוא לדתן ולאבירם", דלכאורה, כיון שבתחילה נאמר "ויקח קרח .. ודתן ואבירם .. ויקומו לפני משה", היינו, שדתן ואבירם עמדו יחד עם קרח לפני משה, א"כ, למה הוצרך משה לשלוח לקרוא לדתן ולאבירם – כי, מזה גופא שנאמר "וישלח משה לקרוא לדתן ולאבירם", מוכח, שלאחרי שעמדו לפני משה, חזרו לאהליהם, ולכן הוצרך משה לקרוא להם. והיינו,

394

שהכתוב לא צריך לפרש תחילה שדתן ואבירם חזרו לאהליהם, כיון שזה מובן מעצמו ממ"ש לאח"ז "וישלח משה לקרוא לדתן ולאבירם".

[וע"ד מ"ש ²⁸⁵⁵ "ויאמר למך לנשיו .. איש הרגתי לפצעי וילד לחבורתי", ורש"י מפרש שלמך "הרג את קין ואת תובל קין בנו" – אף שלא נתפרש הדבר בפסוקים שלפנ"ז].

ואילו קרח – לא חזר לאהלו, אלא נשאר להקהיל את כל העדה אל פתח אוהל מועד ²⁸⁵⁶ , יחד עם החמישים ומאתיים איש שלקחו איש מחתתו והקריבו הקטורת, כמ"ש ²⁸⁵⁷ "ואתה ואהרן איש מחתתו".

ועפ"ז מתורצת גם השאלה אם קרח הי' מהשרופים או מהבלועים ²⁸⁵⁸ – כי, בנוגע למאורע ש"ותבקע האדמה .. ותפתח הארץ את פי' ותבלע גו'" ²⁸⁵⁹ , נאמר ²⁸⁶⁰ "העלו מסביב למשכן קרח דתן ואבירם", וכיון שקרח לא הי' סמוך לאהלו (אלא פתח אוהל מועד), הרי מובן בפשטות הכתובים שלא הי' מן הבלועים; ולאידך גיסא, כאשר "ואש יצאה מאת ה' ותאכל את החמשים ומאתים איש מקריבי הקטורת" ²⁸⁶¹ , מובן מעצמו (ועד שהכתוב לא צריך לפרש זאת) שגם קרח הי' ביניהם, שהרי גם הוא (שעורר את כל המחלוקת כו') הקריב הקטורת יחד עמהם, ולכן נענש עמהם באותו עונש.

ובנוגע לאון בן פלת – כיון שלא הקריב קטורת כמו קרח והמאתיים וחמישים איש, ורק עמד פתח אוהל מועד יחד עם כל העדה, הרי מעצמו מובן שלא נענש ²⁸⁶² .

טז. ובנוגע לשאלה איך הי' משה יכול לצוות את המאתיים וחמישים איש, שהיו זרים, ליכנס למשכן ולהקריב קטורת – הנה:

מצינו בתורה כמה ציווים שמשה צוה לבנ"י, אף שלא נתפרש בכתוב לפנ"ז שהקב"ה אמר לו לצוותם על זה – כיון שמובן מעצמו שכל ענין שצוה משה לבנ"י הי' ע"פ ציווי ה', גם אם לא נתפרש בכתוב ²⁸⁶³ .

ועד"ז בנוגע לעניננו: כיון שמשה צוה למאתיים וחמישים איש להקריב קטורת, ברור הדבר שהי' זה ע"פ ציווי ה', גם אם לא נתפרש

395

הדבר בכתוב. ובפרט שבנדו"ד מדגיש משה בעצמו "בזאת תדעון כי ה' שלחני לעשות את כל המעשים האלה כי לא מלבי" ²⁸⁶⁴ . ולכן אין מקום לשאלה שזהו היפך הציווי "והזר הקרב יומת", והיפך הציווי ד"לפני עור" – כיון שהי' זה ע"פ ציווי ה', בתור הוראת שעה (ע"ד שמצינו אצל אליהו בהר הכרמל ²⁸⁶⁵ ובכ"מ) ²⁸⁶⁶ .

[ועפ"ז יש לבאר דיוק לשון רש"י ²⁸⁶⁷ "הא לכם תשמיש חביב מכל היא הקטורת כו'", "תשמיש" דייקא, ולא עבודה או מצוה – כיון שהקטורת שהקריבו עדת קרח לא היתה בגדר של עבודה, כיון שהיתה הוראת שעה].

ומובן בפשטות הטעם שהקב"ה בחר לערוך את הבחינה בענין הקטורת דוקא (אף שבשביל זה יש צורך בהוראת שעה כו') – דכיון שמחלוקת קרח היתה בגלל שביקש (לא רק כהונה סתם, אלא) כהונה גדולה, הוצרכה להיות הבחינה בענין שבו חלוק הכה"ג מסתם כהנים, שזהו ענין הקטורת, שזוהי העבודה המיוחדת של הכה"ג.

ויש דבר נפלא שלמדים מכללות הענין, כפי שיתבאר לקמן.

יז. הביאור בדיוק לשון הזהר " פתגמי אורייתא" – יובן ע"פ מ"ש אאמו"ר בא' ממכתביו ²⁸⁶⁸ בנוגע למ"ש במגילה ²⁸⁶⁹ "פתגם המלך", ש"פתגם" הוא "פ"ת ג"ם, שפת הוא לחם המזל נוצר חסד שממנו יונק אבא, והוא בחי' ג"ם", והו"ע מוחין דגדלות כו'.

וכיון שמדובר כאן אודות דרגת התורה (חכמה) כפי שהיא למעלה מזהב ופז רב (בינה ודעת), לכן מדייק הלשון " פתגמי אורייתא", שמורה על מוחין דגדלות.

ועפ"ז יומתק גם דיוק הלשון בהמשך מאמר הזהר: "כל מאן דאשתדל באורייתא כו'", כי, כדי לבוא לבחי' זו יש צורך בהשתדלות שהו"ע היגיעה כו', "דחקין למלה דחכמתא" ²⁸⁷⁰ .

יח. בנוגע ל"יינה של תורה" שבפירוש רש"י – רואים כאן עד כמה השתדל משה רבינו בכל האופנים למנוע מעדת קרח לעשות דבר בלתי-רצוי:

396

גודל המעלה שבכהונה גדולה, ידע משה רבינו – והשתוקק לכך בתשוקה גדולה (באמרו "אף אני רוצה בכך") – יותר מכולם, ואעפ"כ לא לקח בעצמו מחתה עם קטורת כו', כדי להראות להם, שכיון שיודע שהקב"ה בחר באהרן בלבד לכהונה גדולה, לא יעלה על דעתו ליטול ח"ו כהונה גדולה, למרות גודל תשוקתו כו'. ובכך רצה לפעול על עדת קרח שגם הם יתנהגו כך, ולא יחלקו על כהונת אהרן.

ולא עוד אלא שאפילו בנוגע לדתן ואבירם – השתדל משה ביותר למנוע אותם מעשיית דבר בלתי רצוי:

בנוגע לדתן ואבירם מעידה התורה שהיו מבקשים את נפשו של משה רבינו, כפי שפירש רש"י על הפסוק ²⁸⁷¹ "כי מתו האנשים המבקשים את נפשך", "מי הם – דתן ואבירם", וכן פירש רש"י על הפסוק ²⁸⁷² "ויפגעו (אנשים מישראל) את משה ואת אהרן נצבים לקראתם בצאתם מאת פרעה", "כל נצים ונצבים, דתן ואבירם היו, שנאמר בהם יצאו נצבים".

וכפי שרואים במחלוקת קרח, שדתן ואבירם לא רצו כלל להיות כהנים כו', והראי', שלא נטלו מחתות כו', אלא כל כוונתם היתה לחלוק על משה רבינו.

ואעפ"כ, "וישלח משה לקרוא לדתן ולאבירם"93, "שהי' משה מחזר אחריהם להשלימם בדברי שלום" ²⁸⁷³ , ולא עוד אלא שגם לאחרי שלא שמעו לשלוחי משה (שלוחי ב"ד) וביזו אותם, אזי "ויקם משה וילך אל דתן ואבירם" ²⁸⁷⁴ – שכל זה הו"ע של העדר הכבוד, והרי יש דעה ש"רב שמחל על כבודו אין כבודו מחול", ועאכו"כ מלך שבודאי "אין כבודו מחול" ²⁸⁷⁵ , ומשה רבינו הי' מלך, כא' הפירושים עה"פ ²⁸⁷⁶ "ויהי בישורון מלך", שקאי על משה, ואעפ"כ, מבלי הבט על כהנ"ל, מחל משה רבינו על כבודו ועשה ענינים שיש בהם העדר הכבוד, כדי שכולי האי ואולי לא יכשלו בענין בלתי רצוי!

ומזה למדים הוראה נפלאה – עד כמה צריך להשתדל כדי שיהודי לא יכשל בענין בלתי רצוי.

יט. ולסיים בדבר טוב:

397

בסיום הפרשה מדובר אודות החיזוק שניתוסף בכהונת אהרן.

וכללות הענין של אהרן כה"ג הוא – "בהעלותך את הנרות" ²⁸⁷⁷ , ש"נרות" קאי על נש"י ²⁸⁷⁸ , וצריך לפעול בכולם ש"יאירו" "אל מול פני המנורה"116.

וענין זה מתאים עם שיטת אהרן – "אוהב שלום כו' אוהב את הבריות ומקרבן לתורה" ²⁸⁷⁹ , היינו, לקרב את הבריות לתורה ²⁸⁸⁰ , ולא להיפך כו' ²⁸⁸¹ .

ובפרט כשנכנסים עתה לחודש תמוז, חודש הגאולה – גאולה שתביא אח"כ לגאולה הכללית של כל בנ"י שילכו לקבל פני משיח צדקנו, ו"משה ואהרן עמהם" ²⁸⁸² , בקרוב ממש.

[לאחרי תפלת מנחה התחיל כ"ק אדמו"ר שליט"א לנגן הניגון "אימתי קאתי מר"].

______ l ______