ספרי כ"ק אדמו"ר הזקןשוע"ר עם ביאור דברי שלוםהלכות ברכות השחר וקריאת שמעהלכות קריאת שמעעט מי שנזדמן לו צואה בשעת קריאה

עט מי שנזדמן לו צואה בשעת קריאה

ובו י"א סעיפים

כמה צריך להרחיק

א היתה ¹⁹⁹³ צואת אדם מאחריו, אפילו אין לה ריח¹⁹⁹⁴, צריך להרחיק ממנה ד' אמות¹⁹⁹⁵, שנאמר והיה מחניך קדוש¹⁹⁹⁶, ומחנהו של אדם, דהיינו חנייתו, היינו ד' אמות לכל רוח¹⁹⁹⁷ (שזהו מקומו של אדם כשישכוב ויפשוט ידיו ורגליו, כמ"ש סי' שמ"ט¹⁹⁹⁸). חוץ מכנגד פניו, ששם עיקר חנייתו, וצריך להיות מחנהו קדוש כמלא עיניו¹⁹⁹⁹. ואפילו בלילה שאינו רואה אותה²⁰⁰⁰, או שהוא סומא²⁰⁰¹, צריך להרחיק עד מקום שהפיקח לא יוכל לראותה ביום. וצדדים שלפניו הרי הם כלפניו, ושלאחריו כלאחריו²⁰⁰² (וצדדין ממש יתבאר בסימן פ"א²⁰⁰³):

ב ואם יש לה ריח, צריך שלא יהיה ריחה בתוך ד' אמות שלאחריו וצדדין, שאם לא כן אין מחנהו קדוש, לפיכך צריך להרחיק ד' אמות ממקום שכלה הריח²⁰⁰⁴. ואפילו אם יש לו חולי שאינו מריח, צריך להרחיק ד' אמות ממקום שכלה הריח למי שמריח²⁰⁰⁵ (אבל מלפניו אין צריך להרחיק מלא עיניו ממקום שכלה הריח, אלא כיון שאינו יכול לראותה הרי מחנהו קדוש):

ג ש"ץ המתפלל וצואה בבית הכנסת או באיזה בית שמתפלל שם, אפילו הוא לאחריו בכל הבית, צריך הוא לשתוק עד שיוציאוהו, מאחר שמוציא רבים ידי חובתן, ואי אפשר שלא יהיה אחד מן הקהל בתוך ד' אמות²⁰⁰⁶ ממקום שכלה הריח²⁰⁰⁷, ואי אפשר לו לכוין ולשמוע מהש"ץ, ואין הש"ץ מוציאו ידי חובתו אלא אם כן שומע ממנו²⁰⁰⁸. ואם הוא בפסוקי דזמרה, שאינו מוציא אחרים ידי חובתן, מותר לש"ץ לומר כדרכו אם הוא חוץ לד' אמות²⁰⁰⁹. ובמי רגלים שאין להם ריח, יכולים כל הקהל להרחיק ד' אמות, ויכול הש"ץ לומר כדרכו בכל ענין²⁰¹⁰:

ד היתה במקום גבוה י' טפחים או נמוך י' טפחים, הרי זה רשות לעצמו, ונקרא מחנהו קדוש ²⁰¹¹ אע"פ שיושב בצדה ורואה אותה וקורא²⁰¹². והוא שאין ריחה מגיע אליו²⁰¹³. ויש אומרים²⁰¹⁴ שצריך שיהיה רוחב מקום ההוא ד' טפחים על ד' טפחים, ואז הוא מקום חשוב לחלוק רשות לעצמו, כמו ברשויות של שבת²⁰¹⁵. ויש לחוש לדבריהם להחמיר בשל תורה:

ה וכן אם היתה בחדר אחד והוא קורא בחדר אחר, אפילו הפתח פתוח ביניהם והוא יושב אצל הפתח בסמוך לה ורואה אותה, מותר ²⁰¹⁶ אם אין ריחה מגיע אליו²⁰¹⁷, לפי שהפתח היא כסתום²⁰¹⁸, כיון שיש לה גיפופים מכאן ומכאן המבדילים בין חדר לחדר²⁰¹⁹. ויש מי שאוסר²⁰²⁰ מי שרואה אותה אע"פ שהיא ברשות אחרת, והעיקר כסברא הראשונה, שכיון שהיא ברשות אחרת, אע"פ שרואה אותה, הרי זו כצואה בעששית²⁰²¹, שאין איסור כלל בראייתה²⁰²². ואעפ"כ טוב לחוש לדבריו²⁰²³. ואם מעצים עיניו או בלילה, מותר בזה לדברי הכל, כיון שהיא ברשות אחרת וגם אינו רואה אותה²⁰²⁴:

ו אם העבירו צואה בבית ונשאר עדיין ריח רע בבית, יש להחמיר שלא לקרות בו עד שיכלה הריח אע"פ שהצואה כבר חלפה ועברה. ומכל מקום מי שאינו מריח מותר לקרות בזה כיון שאין צואה בבית²⁰²⁵:

חצר קטנה שנפרצה לגדולה

ז חצר קטנה שנפרצה במילואה לגדולה ²⁰²⁶ , ובגדולה יש גיפופים העודפים על הפרצה מכאן ומכאן, הקטנה אינה חשובה כבית בפני עצמה אלא הוא כקרן זווית של הגדולה²⁰²⁷, הואיל ונפרצה לה במילואה, והגדולה היא כבית בפני עצמה הואיל ונשתיירו בה גיפופים מכאן ומכאן ²⁰²⁸ . לפיכך אם צואה בגדולה אסור לקרות בקטנה (א) (עד שירחיק כשיעור²⁰²⁹), אבל אם צואה בקטנה מותר לקרות בגדולה בלא הרחקה כיון שהוא כבית בפני עצמו²⁰³⁰. רק שלא יהיה ריחה מגיע אליו²⁰³¹, וגם שלא יראנה, לדברי האוסרים לעיל סעיף ה' ²⁰³² (במה דברים אמורים, כשכותלי אורך הקטנה נכנסים לתוך הגדולה ומופלגים שם ג' טפחים מכותלי אורך הגדולה, שאם לא כן, אף הקטנה היא כבית בפני עצמה על ידי גיפופי הגדולה, משום נראה מבחוץ ושוה מבפנים²⁰³³, כמו שיתבאר בסי' ש"ס²⁰³⁴):

צואת בעלי חיים

ח צואת כלב או חזיר, אם נתן בהם עורות ²⁰³⁵ , מרחיק מהם כמו מצואת אדם, ואם לאו, דינן כמו צואת שאר בהמה חיה ועוף שאין צריך להתרחק מהם כלל אם אין בהם ריח²⁰³⁶. ואם יש בהם ריח, אין צריך להרחיק אלא עד שיכלה הריח ולא יותר²⁰³⁷. חוץ מצואה רכה של חמור הבא מן הדרך²⁰³⁸ ומצואת חתול ונמיה²⁰³⁹, שהן כצואת אדם לפי שסתמן ריחן רע, ולכן אפילו יזדמן פעם אחת שאין להם ריח, אסרו כצואת אדם²⁰⁴⁰, ואם יש להם ריח צריך להרחיק ד' אמות ממקום שיכלה הריח. וכן הדין בנבלה מסרחת ²⁰⁴¹ . ומכל מקום ההולך בדרך, אע"פ שרואה צואת בהמה כנגדו, אם אין הריח בא לו, אינו חושש למיעוט לתלותה בשל חמור²⁰⁴². אבל בסמוך לעיר יש אומרים²⁰⁴³ שיש לחוש לפי שרוב בהמות המצוים שם הם חמורים, במקומות שהחמורים מצוים²⁰⁴⁴:

ט יש אוסרין לקרות כנגד מי רגלי חמור הבא מן הדרך²⁰⁴⁵ וכנגד צואת תרנגולים אדומים (שקורין ענגלי"שן הא"ן בל"א או אינדי"ק ²⁰⁴⁶ ), שתרנגולין אלו צואתן מסרחת מאד²⁰⁴⁷ (ולכן היא כצואת אדם, שאע"פ שיזדמן שאין לה ריח רע, אסור. ואם יש לה ריח צריך להרחיק ד' אמות ממקום שכלה הריח, כמו בצואת אדם ולא כצואת שאר עופות שיש להן ריח). אבל צואת שאר תרנגולים ההולכים בבית, דינו כדין צואת שאר עופות. אבל הלול שלהם יש בו סרחון לרוב ולכן דינו כצואת אדם²⁰⁴⁸:

ריח שאין לו עיקר

י אסור לקרות קריאת שמע כנגד אשפה שריחה רע²⁰⁴⁹ (אפילו אין הריח מצואה מגולה שעליה אלא מהטמונה ומכוסה), או מצואה שחלפה ועברה ונשאר ריחה שם²⁰⁵⁰ (והוא שהריח מגיע אליו²⁰⁵¹):

יא ריח רע שאין לו עיקר, כגון שיצא ממנו רוח מלמטה, גזרו עליו חכמים משום ריח רע שיש לו עיקר²⁰⁵², ואסור בדברי תורה עד שיכלה הריח²⁰⁵³, ואין צריך להרחיק כלום ²⁰⁵⁴ . ואם יצא מחבירו, מותר בדברי תורה, מפני שהוא דבר שאי אפשר ליזהר ממנו, שהתלמידים שבבית המדרש קצתם גורסים בלילה וקצתם ישנים²⁰⁵⁵ ומפיחים בתוך השינה, לפיכך לא גזרו על של חבירו לדברי תורה. ולכן אפילו אם לומד ביחיד ואפשר לו לצאת למקום אחר, אינו צריך לצאת כיון שלא גזרו על זה כלל לדברי תורה²⁰⁵⁶. אבל לקרות קריאת שמע (או להתפלל²⁰⁵⁷) גזרו אפילו על של חבירו עד שיכלה הריח, כיון שלעולם אפשר לו לילך למקום אחר לקרות או להתפלל שם:

קונטרס אחרון

(א) עד שירחיק כשיעור. וצ"ע מאי שנא מגפנים ²⁰⁵⁸ , עיי"ש ברש"י²⁰⁵⁹ ותוספות²⁰⁶⁰:

הערות

1993. עיקרי ההלכות המתבארים בסימן זה: (א) כמה צריך להרחיק (ס"א-ו). (ב) חצר קטנה שנפרצה לגדולה (ס"ז). (ג) צואת בעלי חיים (ס"ח-ט). (ד) ריח שאין לו עיקר (ס"י-יא).
1994. עיין סי' פב ס"א (צואה, אפילו יבשה כחרס ואין בה ריח כלל אסור לקרות כנגדה), ושם נסמן (הערה א ).
1995. משנה כב , ב (וכמה ירחיק מהן ומן הצואה, ד' אמות). טור ושו"ע ס"א (היתה צואת אדם מאחריו, צריך להרחיק ד' אמות). ואינו דומה לערוה שאינה אסורה אלא כנגד פניו, כדלעיל סי' עה ס"ט (היתה ערוה כנגדו והחזיר פניו ממנה עם כל גופו, עד שנעשית לו מן הצד, אע"פ שעומד בסמוך לה מן הצד תוך ד' אמות, מותר לקרות אצלה. ואף על פי שנאמר והיה מחניך קדוש ולא יראה בך וגו', ומחנהו של אדם הוא ד' אמות מכל צד, כמ"ש בסי' ע"ט. מכל מקום כיון שאמרה תורה ולא יראה בך, תלה הכתוב בראיה, ולא אסר אלא ערוה הנראית).
1996. תצא כג, טו.
1997. רשב"א כה, א (וכל שהוא חוץ לד' אמותיו אינה במחנהו, ומחנהו קדוש הוא). לבוש ס"א (ד' אמות של אדם הם כרשותו וביתו אשר הוא חונה שם, וזהו מחניך לשון חנייה, כלומר והיה כל מקום חנייתך קדוש). וכן הוא לעיל סי' עה ס"ט (ומחנהו של אדם הוא ד' אמות מכל צד, כמו שיתבאר בסי' ע"ט).
1998. ס"א (כל אדם יש לו ד' אמות ... שנאמר שבו איש תחתיו ... כמדת תחתיו, דהיינו כמדת אורך גופו שהוא ג' אמות ואמה כדי לפשוט בה ידיו ורגליו), ושם נסמן (הערה ד).
1999. ברייתא כה , א (מרחיק מלא עיניו). רב הונא כו, א (לא שנו אלא לאחוריו, אבל לפניו מרחיק מלא עיניו). טור ושו"ע שם (ומלפניו, צריך להרחיק מלא עיניו). מ"א ס"ק א (דבעינן מחניך קדוש). וכן הוא בערוה כנגד פניו, כדלעיל סי' עד ס"א (שעיקר מחנהו של אדם הוא כנגד פניו, וצריך שיהיה מחנה זה קדוש שלא יראה בו ה' ערות דבר), ובצואה עוברת, כדלעיל סי' עו ס"ג (לפניו כמלא עיניו, כמו בצואה מונחת, כמו שיתבאר בסי' ע"ט). ואף שרק בערוה תלה הכתוב בראיה (ולא יראה בך ערות דבר), ולא בצואה, כדלעיל סי' עה ס"ח (ערוה בעששית ונראית דרך דפנותיה אסור לקרות כנגדה ... לפי שבראיה תלה הכתוב), וסי' עו ס"א (צואה בעששית מותר לקרות כנגדה אע"פ שרואה אותה דרך דפנותיה, לפי שבצואה תלה הכתוב בכיסוי). היינו דוקא כשיש ביניהם כיסוי של זכוכית, משא"כ כאן שאין שום מחיצה ביניהם, נקרא מחנהו כמלא עיניו.
2000. ירושלמי פ"ג ה"ה (ר' לייא וחבריא הוו יתבין קומי פונדקיא ברמשא, אמרין מהו מימר מיליא דאוריתא, אמר לון, מכיון דאילו הוה ביממא הוינן חמיין מה קומינן, ברם כדון אסור). הובא ברשב"א שם. טור ושו"ע שם (אפילו בלילה).
2001. רשב"א שם (והוא הדין לסומא, שאע"פ שאינו רואה מחמת מקרהו, הרי הוא במקום יכול לראות אילו לא היה מקרהו, שהרי כל אדם כסומין בלילה). שו"ת רשב"א ח"א סי' קסח (איברא צריך הוא להרחיק כמלא עיני הרואין. וכן היא מקובלת מאותה דירושלמי דמסכת ברכות, דרבי אילא וחבריא דהוו יתבין קומי פונדקייא ברמשא). הרב רבינו יונה טז, ב (בירושלמי מפרש שאפילו בלילה אם הוא במקום שאם היה יום היה רואה אותו, אף על פי שאינו רואה אותו עכשיו, אסור אם לא ירחיק ממנו מלא עיניו, כמו שהיה מרחיק אם היה יום). הובא בב"י (למדו מכאן ה"ר יונה והרשב"א דהוא הדין לסומא, שאע"פ שאינו רואה, אם הוא במקום שאילו לא היה סומא היה רואה אותה, אסור). רמ"א ס"א (או שהוא סומא). וכן אם מעצים עיניו אינו מועיל, כמבואר בפסקי הסדור הל' תפילין סכ"א (ואפילו אם מעצים עיניו אינו מועיל).
2002. מ"א ס"ק ב (ונראה לי, דצדדין שלפניו כלפניו דמי, כמ"ש סי' קכ"ח סכ"ד עיי"ש). ולקמן שם סל"ז (וצדדים שלאחריהם כלאחריהם, כגון אותם העומדים בכותל מזרחי וההיכל בולט קצת לבית הכנסת והכהנים עומדים לפניו, אף על פי שהעומדים אצל הכותל הופכים פניהם כלפי הכהנים, אינן בכלל ברכה). וכן הוא בפסקי הסדור הל' תפילין סכ"א (וצדדין שלפניו כלפניו דמי). וכן הדין בברכת כהנים, כדלקמן סי' קכח סל"ז (וצדדים שלאחריהם כלאחריהם).
2003. ס"ג (ואם אי אפשר, כגון שיש לפניו נהר או דבר אחר המעכב, ילך בכדי שיניחנה לצדדים ד' אמות), והיינו שאם אי אפשר, התירו גם לצדדים ממש (ראה שם הערה יז ). וראה חקרי הלכות ח"ו לז, א.
2004. רב חסדא שם כה, א (מרחיק ד' אמות ממקום שפסק הריח וקורא קריאת שמע. תניא כותיה דרב חסדא ... ריח רע שיש לו עיקר, מרחיק ד' אמות ממקום הריח וקורא קריאת שמע). והיינו כשהצואה עדיין שם. אבל אם העביר הצואה בבית ונשאר הריח, יתבאר לקמן ס"ו (מי שאינו מריח מותר לקרות בזה כיון שאין צואה בבית). וכן אסרו ריח שאין לו עיקר, כדלקמן סי"א.
2005. רא"ש פ"ג סי' מו, בקצור פסקי הרא"ש שם (אע"פ שאינו מריח, צריך להרחיק ארבע אמות לאחריו ממקום שיכלה הריח למי שמריח). ד"מ ס"ק ב (ובסוף אשיר"י (קיצור פסקי הרא"ש אות מו), דגם ארבע אמות ממקום שכלה הריח צריך להרחיק כשאר אדם שאינו תותרן, וכן משמע מדברי הרא"ש). טור ושו"ע ס"א (אפילו אם יש לו חולי שאינו מריח, צריך להרחיק ד' אמות ממקום שיכלה הריח למי שמריח).
2006. שלטי גבורים על המרדכי פ"ג אות ה (ומה שאנו משתיקין החזן כשיש צואה בבית הכנסת אפילו גדולה, היינו טעמא, הואיל והחזן ש"ץ אי אפשר שלא יהא אחד מהקהל סמוך לה בד' אמות, ובעינן דעת שומע ומשמיע, והקרוב בד' אמות אל הצואה אינו יכול לכוין, עד כאן מצאתי). רמ"א ס"א (ש"ץ המתפלל וצואה בבית הכנסת או בבית שמתפלל שם, אפילו הוא לאחריו בכל הבית, צריך לשתוק עד שיוציאנה, מאחר שמוציא רבים ידי חובתן ואי אפשר שלא יהא מן הקהל בתוך ד' אמות של הצואה).
2007. ט"ז ס"ק ב (פירוש, ממקום שכלה הריח).
2008. כדלעיל סי' עה ס"י (כנגד ערוה ... אין לו לשמוע ברכה מחבירו (ולצאת ידי חובתו), (כי אי אפשר לומר) שומע כעונה (כיון שאי אפשר לו לענות)).
2009. מ"א ס"ק ד (ונראה לי, דאם הוא בפסוקי דזמרה, שאינו מוציא רבים ידי חובתם, מותר הש"ץ לומר כדרכו אם הוא חוץ לד' אמות).
2010. ט"ז שם (אבל במי רגלים שפיר יש להתיר כשירחיקו כל הקהל מהם ד' אמות).
2011. ברייתא שם כה, א (ואם היה מקום גבוה עשרה טפחים או נמוך עשרה טפחים, יושב בצדו וקורא קריאת שמע). טור ושו"ע ס"ב (היתה במקום גבוה עשרה טפחים או נמוך עשרה ... יכול לקרות, דכיון שהיא ברשות אחרת קרינן ביה שפיר והיה מחניך קדוש). ומחיצה גבוהה עשרה טפחים מועלת גם כדי לעשות צרכיו או לשמש מטתו במקום שיש ספרים, כדלעיל סי' מ ס"ג ( בית שיש בו תפילין אסור לשמש בו מטתו, עד שיוציאן או שיעשה לפניהם מחיצה גבוה י' טפחים). לקמן סי' פז ס"ד ( ואם יש בבית מטה גבוה י' טפחים ... אם עשה מחיצה לשם כך ... אפילו היא מחיצת עראי, כגון מחצלת או סדין). סי' שטו ס"ג (כגון שעושה מחיצה גבוה י' טפחים בפני הספרים ... היא חולקת אותו לשתי רשויות, הספרים הם ברשות בפני עצמה, והוא משמש ועושה צרכיו ברשות בפני עצמה), ובפסקי הסדור הל' תפילין ס"כ (שמתפלל בדרך בהליכתו או בנסיעתו בין כפרים שיש שם חזירים, ואין העגלה גבוה י' טפחים), וסכ"א (והוא הדין אם צואה בבית לענין תפלה ותפילין. וכן הדין לענין שאר ספרים, שאם יש צואה בבית אסור להניח הספרים מגולים, אלא אם כן מונחים על שלחן או דף שגבוה י' טפחים מן הקרקע).
2012. רא"ש פ"ג סי' מו (אפילו רואה אותה, אפילו בתוך ד' אמות). טור ושו"ע שם (אפילו ... יושב בצדה ורואה אותה).
2013. רמב"ם פ"ג ה"ט (והוא שלא יגיע לו ריח רע). ב" י (וה"ר יונה (טז, ב ד"ה ואם) כתב, רבני צרפת אומרים, דכי היכי דהפסקה מועלת לצואה עצמה הכי נמי מועילה לריח. אבל רבינו משה אומר, דכיון שהריח מגיע אליו, אין ההפסקה מועילה כלל. ולפי דבריו צריך ליזהר כשמתפלל בביתו ומריח ריח ממקום אחר, שיפסיק וישהה עד שיעבור הריח, ע"כ. וגם הרא"ש (סי' מו) כתב, יש מפרשים, כי היכי דהפסקה מועלת לצואה הכי נמי מועלת לריח רע, ורבינו משה כתב, כיון שהריח מגיע אליו, אין הפסקה מועלת כלל. ורבינו סתם דבריו כדעת הרמב"ם, וכן הלכה). שו"ע סעיף ב (אם אין לה ריח). אלי' זוטא ס"ק ג (ובשלחן ערוך סעיף ג' וסימן פ"א סעיף א' משמע לי שפסק להלכה כסברא ראשונה, וכן פסקו אחרונים).
2014. ב"ח (ונראה דבעינן נמי שיהא ברחבו ארבעה טפחים על ארבעה טפחים, דהשתא הוי מקום חשוב בפני עצמו כרשות היחיד דשבת, הא לאו הכי לא). מ"א ס"ק ה (ודוקא שהוא רחב ד' דהוי מקום חשוב (ב"ח)).
2015. כדלקמן סי' שמה ס"א (איזו היא רשות היחיד, מקום המוקף מחיצות גבוהות עשרה טפחים ויש בחללו ד' טפחים על ד' טפחים, שזהו שיעור מקום חשוב הראוי להשתמש בו).
2016. רא"ש שם (ולפי זה נראה, דאם צואה לפני הפתח מותר לקרות בבית). טור ושו"ע ס"ב (או שהיתה בבית אחד והוא בבית אחר (פירוש, בחדר אחר, מ"א), אפילו הפתח פתוח (פירוש, אצל הפתח, מ"א) ויושב בצדה ורואה אותה).
2017. רא"ש שם (אם אין הריח מגיע אליו). הרב רבינו יונה טז, ב (ולפי דבריו צריך ליזהר כשמתפלל בביתו ומריח ריח ממקום אחר, שיפסיק וישהה עד שיעבור הריח). טור ושו"ע שם (אם אין לה ריח).
2018. רא"ש שם (רשות אחרת היא, דפתח כנעול דמי).
2019. כדלקמן ס"ז (כבית בפני עצמה הואיל ונשתיירו בה גיפופים מכאן ומכאן).
2020. רשב"א שם (פירוש, והוא שלא יראה הצואה, הא ברואה – לעולם אסור), ובשו"ת ח"א סי' תעד. הובא בשו"ע שם (אבל להרשב"א, דוקא כשאינו רואה אותה).
2021. רא"ש שם (דפתח כנעול דמי והוי ליה כצואה בעששית ומותר).
2022. כדלעיל סי' עו ס"א (צואה בעששית, מותר לקרות כנגדה).
2023. ב"י (נראה לי כדברי הרא"ש ז"ל עיקר. ומיהו לכתחלה טוב ליזהר כדברי הרשב"א). עטרת זקנים ס"ק ב (ודברי הרא"ש עיקר. ומיהו לכתחלה טוב להזהר כדברי הרשב"א (ב"י)).
2024. מ"א ס"ק ח (ונראה לי דאם מעצים עיניו או בלילה שרי בזה לכו"ע).
2025. מ"א ס"ק ט (צ"ע אם העבירו צואה בבית ונשאר עדיין ריח רע בבית אם מותר לקרות ... ולכן יש להחמיר. מיהו נראה לי דמי שאינו מריח מותר לקרות בזה). ואף שכשהצואה בבית, גם זה אסור, כדלעיל ס"ב (ואפילו אם יש לו חולי שאינו מריח, צריך להרחיק ד' אמות ממקום שכלה הריח למי שמריח), מכל מקום כאן שהצואה אינה בבית מותר.
2026. פרטי דיני חצר קטנה שנפרצה לגדולה, נתבארו לעיל סי' נה סי"ח-כ – לענין צירוף למנין עשרה. לקמן סי' שנח סכ"א – לענין קרפף בית סאתים שנפרץ לחצר. סי' שס ס"ז – לענין שלשה שהקיפו כל אחד לעצמו, ואחד מהם יותר מבית סאתים. סי' שסה ס"ג – לענין מבוי שנפרץ לחצר וחצר לרשות הרבים. סי' שעד ס"ג-ד – לענין חצר או גג קטנים שנפרצו לחצר או גג גדולים.
2027. משנה עירובין צב, א (מפני שהיא כפתחה של גדולה). רמב"ם הל' תפלה פ"ח ה"ז (ואין הקטנה מופלגת מן הגדולה אלא הרי היא כקרן זוית שלה). וראה קונטרס אחרון, למאי נפקא מינה הגדרה זו.
2028. רש"י במשנה שם ד"ה הגדול מותר (הך פרצה פתח הוא דשרי בגיפופי. וכגון דאין הפרצה יותר מעשר). וכן הוא לעיל סי' נה סי"ח (אם אין ביניהם יותר מעשר אמות), ושם נסמן (הערה קא ) "דפרצה יותר מי' מבטלת המחיצה בכל מקום, ולא בשבת לחוד". ותנאי זה (עשר אמות) לא נזכר כאן ולעין ס"ה.
2029. עי' קונטרס אחרון , שיש מקום להסתפק בזה. ולכן בא קטע זה בין חצאי עיגול , כהכלל המובא בשארית יהודה או"ח סי' ו (שמעתי מפי קדשו פעמים רבות, דכל ספק העמיד בתוך חצאי עיגול, ודעתו היתה לחזור ולשנות פרק זה לראות אם צדקו דבריו).
2030. עירובין צב , ב (צואה בגדולה, אסור לקרות קריאת שמע בקטנה. צואה בקטנה, מותר לקרות קריאת שמע בגדולה). טור ושו"ע סעיף ג (חצר קטנה שנפרצה במלואה לגדולה, והגדולה עודפת עליה מן הצדדים, קטנה לא חשיבא כבית בפני עצמה, כיון שנפרצה במלואה לגדולה. אבל הגדולה, כיון שכתליה עודפים על של קטנה מצד זה ומצד זה, חשיבא כבית בפני עצמה. הלכך אם צואה בגדולה, אסור לקרות בקטנה עד שירחיק כשיעור. ואם צואה בקטנה, מותר לקרות בגדולה בלא הרחקה).
2031. רמב"ם שם ה"ח (היתה צואה בקטנה, מותר להתפלל ולקרות קריאת שמע בגדולה, אם לא היה שם ריח רע, מפני שהיא מופלגת ממנה). טור ושו"ע שם (אם אין מגיע לו ריח רע), וכדלעיל ס"ד (והוא שאין ריחה מגיע אליו), וס"ה (אם אין ריחה מגיע אליו).
2032. "ויש מי שאוסר מי שרואה אותה אע"פ שהיא ברשות אחרת, והעיקר כסברא הראשונה, שכיון שהיא ברשות אחרת, אע"פ שרואה אותה".
2033. עיי"ש בתוס' ד"ה גפנים (למאן דאמר נראה מבחוץ ושוה מבפנים נידון משום לחי ופתח, מיירי בנכנסין כותלי קטנה לגדולה). וכן הוא לעיל סי' נה סעיף כ (וכל זה כשנכנסים כתלי אורך הקטנה לתוך הגדולה ומופלגים שם ג' טפחים מכותלי אורך הגדולה, שאם לא כן, גם הקטנה היא כמופלגת מן הגדולה על ידי פסי הגדולה, משום נראה בחוץ ושוה מבפנים), ושם נסמן (הערה קח ).
2034. ס"ז (וכל זה כששני כותלי אורך הקרפף הקצר הפרוץ במילואו הם בולטים ונכנסים לתוך חלל הרחב, שאם לא כן אין זו פירצה במילואה. שאינו נקראת פרצה במילואה אלא אם כן נפרץ כל כותל רחבו של קרפף או חצר או בית, אבל אם היה כותל הרוחב ארוך מחלל הרוחב ובולט טפח לכאן וטפח לכאן, ונפרץ כמדת החלל ונשתייר ממנו הפס טפח שמכאן ופס טפח שמכאן, אף שאין הפסין בולטין לצד הפנים לתוך החלל שבין כתלי אורך אלא לצד חוץ, אין זו פרצה במילואה הואיל ונשתיירו גיפופים קטנים מהכותל הנפרץ. ואף שגיפופים אלו אינן נראין למי שעומד בפנים בתוך הקרפף או החצר או הבית הנפרץ במילואו, כיון שהם נראים למי שעומד בחוץ נדונין משום פסין לפרצה, כמו שהלחי הנראה מבחוץ ולא מבפנים נידון משום לחי למבוי, כמו שיתבאר בסי' שס"ג, ואם כן גם כן כאן הרי העומד חוץ לקרפף הקצר, דהיינו בתוך קרפף הרחב, נראין לו אלו גיפופים הרחבים העודפים מכאן ומכאן לפרצה כאלו הם שיורין וגיפופין מכותל הרוחב של הקצר, ולא נפרץ אלא באמצעו בלבד. מה שאין כן כשכתלי ארכו של הקצר בולטים ונכנסים לתוך החלל הרחב, אזי ניכר ונראה שהגיפופים הללו אינם מכותל רחבו של הקצר. והוא שראשי כתלים אלו הבולטים שמה הם מופלגים שם ג' טפחים ברוחב מן כתלי אורך קרפף הרחב שבצדם, כגון שגיפופים אלו יש באורך כל אחד מהם ג' טפחים. אבל אם אינם מופלגים מהם ג' טפחים, הרי הם כלבדים וסניפים שם לצד כתלי אורך הרחב, והאויר שביניהם הוא כסתום, ונמצא שיש שם גיפופים לקרפף הקצר, דהיינו מראשי כתלי ארכו עד כתלי אורך הרחב שהם פחות מג' טפחים מכאן ופחות מג' טפחים מכאן, ואין כאן פרצה במילואה).
2035. שהיו נותנים העורות בהם כדי לעבדם, והיו מסריחים.
2036. ברייתא כה , א (לא יקרא אדם קריאת שמע לא כנגד צואת אדם, ולא כנגד צואת חזירים ולא כנגד צואת כלבים, בזמן שנתן עורות לתוכן), ופירש"י (אצואת כלבים וחזירים קאי, שדרכן לתתן בעיבוד העורות, אבל צואת אדם, אפילו בלא עורות, שהרי אין דרכן לתתן שם, הלכך על כרחך בלא עורות קאמר). טור ושו"ע ס"ד (צואת כלב וחזיר, אם נתן בהם עורות, מרחיקים מהם כמו מצואת אדם. ואם לאו, דינם כדין צואת שאר בהמה חיה ועוף, שאין צריך להרחיק מהם אם אין בהם ריח רע).
2037. טור (ואם יש בה ריח, מרחיק עד מקום שיכלה הריח). מ"א ס"ק יג (לי נראה, דדוקא קתני, דכיון שאין דינם כצואה, אין צריך להרחיק אלא עד מקום שיכלה הריח). והיינו שאין צריך להרחיק ד' אמות ממקום שכלה הריח.
2038. ירושלמי פ"ג ה"ה (ר' יוסי בר חנינא אמר מרחיקין מגללי בהמה ארבע אמות. רבי שמואל בר רב יצחק אמר, ברכים. ובלבד בשל חמור. ר' חייא בר אבא אמר, בבא מן הדרך ... ומצואת הנמייה ארבע אמות), הובא ברבינו יונה טז, ב, ורא"ש פ"ג סמ"ו.
2039. ירושלמי שם (ומצואת הנמייה ארבע אמות). רבינו יונה שם (וצואת חתולים, כיון שריחה רע מאד נראה שדינה כמו צואת נמיה, אלא שאמרו נמיה בירושלמי מפני שהיו שם מגדלין אותה בביתם כמו שעכשיו אנו מגדלין החתולים). רא"ש שם. טור ושו"ע שם (וצואת חתול ונמיה).
2040. מ"א ס"ק יב (נראה לי דהני מסתמן ריחן רע, ולכן אפילו יזדמן פעם אחת שאין מריחין, אסור, דהוה ליה כצואת אדם).
2041. ירושלמי שם (נבילה שנסרחה צרין להרחיק ממנה ד' אמות). טור ושו"ע שם (ונבלה מסרחת דינם כצואת אדם).
2042. הרב רבינו יונה שם (ולמדנו מזה שהאדם יכול להתפלל כשהולך בדרך, ואף על פי שרואה צואה בשעת התפלה לא ניחוש, כיון שלא אסרו אלא של חמור הבא מן הדרך בלבד, ואינו מצוי, ולמיעוטא לא חיישינן). טור ושו"ע ס"ה (וההולך בדרך, אף על פי שרואה צואת בהמה כנגדו, אם אין הריח בא לו, אינו חושש למיעוט לתלותה בשל חמור). ודינם כשאר בהמות דלעיל (צואת שאר בהמה חיה ועוף, שאין צריך להתרחק מהם כלל אם אין בהם ריח).
2043. הרב רבינו יונה שם (מיהו כשהוא סמוך לכפר, שרוב הבהמות הם חמורים ומצויים שם, יש לחוש להתפלל באותה שעה). טור ושו"ע שם (ובסמוך לעיר, יש אומרים שיש לחוש לפי שרוב הבהמות המצויות שם הם חמורים).
2044. רמ"א שם (במקום דשכיחי חמורים).
2045. ירושלמי שם, לפי הגירסה בהשגות הראב"ד פ"ג ה"ו (זה הרב [=הרמב"ם] דרכו להיות סומך על הירושלמי, וכאן לא סמך, כי שם אמר מי רגלים של חמור שבא מן הדרך אסור לקרות כנגדן). שו"ע ס"ו (בירושלמי אוסר לקרות כנגד מי רגלי חמור הבא מן הדרך).
2046. תרנגול הודו.
2047. ברייתא כה, א (לא יקרא אדם קריאת שמע ... ולא כנגד צואת תרנגולים). ירושלמי שם (ומצואת התרנגולין ארבע אמות. ר' יוסי בר אבון בשם ר' חונא, ובלבד באדומים), הובא בהשגות הראב"ד שם (וכן צואת התרנגולים האדומה), אבל כאן הוא כפירוש כמה פוסקים, וברשב"א שם (ופירוש אדומים נראה לי תרנגולין אדומים. דאי בצואה אדומה קאמר, הוה ליה למימר ובלבד באדומה. אלא דקים להו שצואת האדומים קשה מן האחרים). שו"ע שם (וכנגד צואת תרנגולים אדומה). וכאן הוא כפירוש ב"ח (בשלחן ערוך כתב דבירושלמי אוסר כנגד צואת תרנגולים אדומה עכ"ל, והוא מה שפירש ה"ר יונה דבצואה אדומה קאמר דמסרחת יותר מן האחרות. דלא כהרשב"א דמפרש דצואה של תרנגולים אדומים מסרחת יותר מן האחרים. ואני ראיתי בהגה"ה (עי' אגודה ברכות סי' פ) שפירש ובלבד בתרנגולים אדומים – הם התרנגולים שבארץ אדום שאוכלים שם שעורים וצואתן מסרחת ביותר. ונראה שהם אותן התרנגולים הגדולים המובאים מאינגליט[יר]א [=אנגליה] שידוע שצואתן מסרחת ביותר). מ"א ס"ק יד (מלשונו משמע שרוצה לומר הצואה אדומה, כמו שכתב תר"י. והרשב"א פירש, שהתרנגולים אדומים הוא מה שקורין ענגלי"ש הא"ן בלשון אשכנז (ב"ח)). ט"ז ס"ק ד – על מ"ש בשו"ע ס"ז (צואת תרנגולים ההולכים בבית דינה כצואת בהמה חיה ועוף) כתב הט"ז (פשוט שאין בכלל זה אותן תרנגולים הגדולים דשכיחי בקצת מקומות וקוראין ענגליש"י הינ"ר, כי אנו רואין שצואתן מסרחת מאד).
2048. תוס' רבנו יהודה כה, א ד"ה פסק (ואפילו אם נפשך שיש לנו לאסור צואת תרנגולים, שמא דוקא בלול שלהם, שיש שם סרחון, אבל כשגדלים בבתים ואין שם כי אם מעט, אין לאסור כי אין שם סרחון ... ובירושלמי אמרינן מרחיקים ... ומצואת תרנגולים ד' אמות, ר' יוסי בר בון בשם ר' הונא, ובלבד באדומים. וצ"ע מהו פירוש של באדומים), הובא ב תוס' שם ד"ה לית הלכתא (ואומר רבינו יהודה, דדוקא כשהן בלול שלהם שיש שם סרחון גדול, אבל בתרנגולים ההולכים בבית אין חוששין. ובירושלמי יש דבאדומים בלבד יש לחוש, ולא ידעינן לפרש). רא"ש שם (ואפילו אם תמצי לומר לאסור צואת תרנגולין, דוקא בלול שלהם שיש בו סרחון, אבל הגדלים בבית ואין שם כי אם מעט, אין לאסור). טור ושו"ע ס"ז (צואת תרנגולים ההולכים בבית דינה כצואת בהמה חיה ועוף. אבל הלול שלהם יש בו סרחון ודינו כצואת אדם). תרנגול הודו נמצא כבר בתקופת התלמוד, אבל הגיע לאירופה אחר תקופת השלחן ערוך. ואפשר מטעם זה הסתפקו התוס' מה הם התרנגולים האדומים.
2049. ברייתא שם כה, א (ולא כנגד צואת אשפה שריחה רע). שו"ע ס"ח (אסור לקרות כנגד אשפה שריחה רע).
2050. עיין ב"י (ובארחות חיים (הל' ק"ש אות לג) כתוב בשם הרשב"א, דריח רע שאין לו עיקר, היינו צואה מכוסה), ומ"א ס"ק ט (צ"ע, אם העבירו צואה בבית ונשאר עדיין ריח רע בבית, אם מותר לקרות ... יש להחמיר), ובסי' עו ס"ק א (ואפילו למ"ד בסי' ע"ט ס"ב דהפסקה מועלת לריח רע, דוקא מחיצה, אבל כפיית כלי לא). וכן הוא לעיל ס"ו (אם העבירו צואה בבית ונשאר עדיין ריח רע בבית, יש להחמיר שלא לקרות בו עד שיכלה הריח אע"פ שהצואה כבר חלפה ועברה).
2051. ואין צריך להרחיק ד' אמות ממקום שכלה הריח, וכמו בריח רע שאין לו עיקר, שיתבאר לקמן סי"א (אסור בדברי תורה עד שיכלה הריח, ואין צריך להרחיק כלום), ושם נסמן (הערה סב ). עיין סי' [עו ס"ב] ( צואה בגומא, מניח סנדל על גבי הגומא וקורא, שעל ידי כן חשובה כמכוסה. והוא שאין ריח רע מגיע אליו, כמו שיתבאר בסי' ע"ט ), ושם נסמן (הערות ד - ה ), הרי שאף בצואה מכוסה אין צריך להרחיק ד' אמות ממקום שכלה הריח. וצ"ע . וראה קובץ הערות וביאורים (ירות"ו) ח"ח ע' קו.
2052. ראה מ"א ס"ק טו (גזרו רבנן). מראי מקומות וציונים.
2053. גמרא שם (בעו מיניה מרב ששת, ריח רע שאין לו עיקר (הפחת רוח, רש"י), מהו. אמר להו אתו חזו הני ציפי (מחצלות של בית המדרש, רש"י) דבי רב, דהני גנו והני גרסי (ואע"פ שדרך הישנים להפיח, רש"י). והני מילי בדברי תורה (משום דלא אפשר, רש"י), אבל בקריאת שמע לא (יצא לחוץ ויקרא, רש"י). ודברי תורה נמי לא אמרן אלא דחבריה, אבל דידיה לא (הפיח הוא עצמו, ממתין עד שיכלה הריח, רש"י)). טור ושו"ע ס"ט (יצא ממנו ריח מלמטה, אסור בדברי תורה עד שיכלה הריח. ואם יצא מחבירו, מותר בדברי תורה, משום דאי אפשר, שהתלמידים קצתם גורסים וקצתם ישנים ומפיחים בתוך השינה. אבל לקרות קריאת שמע אסור עד שיכלה הריח). ט"ז ס"ק ה (אבל לקריאת שמע אסור כו' כיון שאפשר לו לצאת משם). מ"א ס"ק טו (דאפשר לצאת לחוץ ולקרות (רש"י)).
2054. רא"ש בתשובה כלל ד סוף סי' א (בעת לימודו ובא לו רוח, אם צריך שירחיק ד' אמות ממקומו, או אם די לו בזה שימתין עד שיכלה הרוח ... המפיח בשעת למודו אינו צריך להרחיק כי מותר ללמוד אצל ריח רע שאין לו עיקר). וכן בכל מקום שאין הצואה מגולה אין צריך להרחיק ד' אמות ממקום שכלה הריח, כדלעיל ס"י (אסור לקרות קריאת שמע כנגד אשפה שריחה רע (אפילו אין הריח מצואה מגולה שעליה אלא מהטמונה ומכוסה), או מצואה שחלפה ועברה ונשאר ריחה שם (והוא שהריח מגיע אליו)), וס"ה (וכן אם היתה בחדר אחד והוא קורא בחדר אחר, אפילו הפתח פתוח ביניהם והוא יושב אצל הפתח בסמוך לה ורואה אותה, מותר אם אין ריחה מגיע אליו).
2055. כדלקמן הל' ת"ת פ"ד הי"ב (מי שלומד יומם ולילה בבית המדרש והוא בענין שאם יצטרך לילך לישן בביתו ימשך מזה ביטול תלמוד תורה, התירו לו לישן בבית המדרש).
2056. מ"א ס"ק טו (ולפי זה גם בדברי תורה, אם לומד ביחיד ואפשר לו לצאת למקום אחר – אסור ללמוד כאן. ואפשר כיון דלא גזרו רבנן אין צריך לצאת).
2057. עי' סי' צ סעיף כד (כל מקום שאין קורין בו קריאת שמע אין מתפללין בו, וכשם שמרחיקין ... וריח רע ... לקריאת שמע כך מרחיקין לתפלה). ורס"י קג (היה עומד בתפלה ויצא ממנו רוח מלמטה, ממתין עד שיכלה הר[י]ח וחוזר למקום שפסק).
2058. כדאמרינן עירובין צב, א (גפנים בגדולה אסור לזרוע את הקטנה), ולא סגי בשיעור הרחקה.
2059. שם ד"ה אסור לזרוע (אפילו מרחיק ארבע אמות מן הגפנים, שאפילו בתוך הגדולה מותר להרחיק ולזרוע, הכא אסור, דקתני מתניתין מפני שהיא כפתחה של גדולה, אלמא כולה כחד פתח משוה לה).
2060. שם, ב ד"ה שאלמלי (פירש הקונטרס ... עכשיו שיש גיפופי, וראויות בכך ליחלק יותר זו מזו, מגרע גרע, ואסור לזרוע בקטנה ואפילו היא מאה אמה, כדמשמע לישנא מפני שהיא כפתחה של גדולה, דהוי כאילו היא תוך הפתח ... ונראה לי פירש"י עיקר). וכן כאן לענין צואה, שאף שבאותו חדר סגי בהרחיק ד' אמות, כדלקמן סי' פז ס"ד (בית שיש בו צואה או מי רגלים או גרף או עביט, מותר לקרות בו כשמרחיק מהם ד' אמות מלאחריו, ואין אומרים שכל הבית הוא כדי[ן] ד' אמות), מכל מקום במקום שאומרים שהיא כפתחה של גדולה, יש מקום לומר דלא סגי בהרחקה.

עמודים המצטטים את אותם מקורות

הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד — קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. 11 עמודים.