75
וע"פ משנת"ל בענין רפואת אייר — (א) שהיא באה באופן ד"אני ה' רופאך", ואשר (ב) הכח על זה הוא מחודש ניסן (חודש הראשון) — צריך לומר, שעד"ז הוא גם בנוגע לרפואת הנפש שבחודש אייר, שיש בה שני פרטים אלה, דהיינו: (א) בחודש אייר יש נתינת כח מלמעלה שרפואת הנפש תבא להאדם באופן של "אני ה' רופאך"26, למעלה מן הטבע, (ב) הכח לרפואה זו בא מחודש ניסן שלפנ"ז.
ד. ויובן זה בהקדם ביאור החילוק בין חודש ניסן וחודש אייר בעבודת האדם:
כשם שחודש ניסן הוא "חודש הגאולה" בגשמיות, כן הוא זמן גאולתם של ישראל ברוחניות. וכידוע שגאולת מצרים, מלבד היותה גאולה גשמית — שבנ"י נגאלו מארץ מצרים בגשמיות, היתה גם גאולה רוחנית, שבנ"י בהיותם עבדי פרעה נשקעו בטומאת מצרים, עד למ"ט שערי טומאה27, ועל ידי שהקב"ה בכבודו ובעצמו "נגלה עליהם. . וגאלם", נגאלו מטומאת מצרים.
וגאולה רוחנית זו היתה באופן של "נסי נסים", למעלה מן הטבע, ושלא בסדר והדרגה כלל — שהקב"ה הגבי' את ישראל למעלה מטומאת מצרים לגמרי.
וכן הוא בכל שנה ושנה בבוא חודש ניסן — שחייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים28, שבחודש זה ניתן הכח לכאו"א מישראל לגאול את עצמו מכל ענינים בלתי רצויים, באופן שיגיע למצב של "בני חורין", כלומר, לא רק שבכחו לשלוט על יצרו (ולא להיפך ח"ו), אלא עוד זאת, שאין צריך למלחמה כלל, כי הוא "בן חורין", במצב של חירות מן היצר הרע.
וגאולה רוחנית זו של חודש ניסן באה לידי ביטוי בכך, שהוא החודש היחידי של כל חדשי השנה שאין אומרין בו תחנון כל ימי החודש29. וכמשנ"ת כמה פעמים, שאא"פ לומר שבימים שאין אומרים תחנון (ואין האדם מבקש מחילה על חטאיו) נגרע מהנפעל על ידי אמירת תחנון (דהיינו מחילת וסליחת עונות) — דא"כ: דוקא משום שנמצאים ביום סגולה שאין אומרים בו תחנון, נשאר האדם עם חטאיו ללא מחילה וסליחה! אלא ודאי, שבימים שאין אומרים תחנון, נפעלת סליחת העונות מצד סגולת היום עצמו (מבלי שיצטרך האדם לבקש על זה30). וזהו שאין אומרים תחנון במשך כל חודש ניסן, כי כיון שהוא "חודש הגאולה", שבו הקב"ה גואל את כאו"א מישראל ומגביהו למעלה מכל ענינים בלתי רצויים עד שהוא במצב של "בן חורין" — אין צורך באמירת תחנון.
נמצא, שבחודש ניסן אין זקוקים לענין ה"רפואה" (רפואת חולי הנפש)31,
הערות
- 26. ולהעיר מהמבואר בהמשך חייב אדם לברך תרל"ח פכ"ה, של"ג בעומר (שבחודש אייר) שייך לענין "מחצתי ואני ארפא".
- 27. ז"ח ר"פ יתרו. ועוד. וראה לעיל ע' 50 ובהנסמן שם.
- 28. משנה פסחים קטז, ב. רמב"ם הל' חמץ ומצה פ"ז ה"ו.
- 29. מס' סופרים פכ"א, ג. שו"ע או"ח סתכ"ט ס"ב. שו"ע אדה"ז שם ס"ח. וראה טור שם ובב"י וב"ח שם.
- 30. ומזה מובן ג"כ, שהמחילה והסליחה אינה מוגבלת לפי אופן בקשת האדם, אלא למעלה ממדידה והגבלה, מצד "רחמיך" של הקב"ה.
- 31. וצע"ק מהא שמצה היא "מיכלא דאסוותא" (זח"ב קפג, ב). אבל ראה ס' השיחות תש"ב ע' 94 (הועתק בהיום יום ט"ו ניסן. הגש"פ עם לקוטי טעמים ומנהגים ע' לד) — שענינה "הרפואה הבאה ע"י האמונה, היינו שמלכתחילה אינו בא לידי חולי". ואכ"מ.
מצוטט ב־1 עמודים
- תורת מנחם שיחת ש"פ תבוא, כ"א אלול, ה'תשכ"ח לקו"ש חל"ב ע' 75
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.