שפו דיני שיתוף בעירוב

שפו דיני שיתוף בעירוב

ובו ט' סעיפים

שיתוף במבוי ועירוב בחצר

א מבוי⁹⁴⁹

המתוקן בלחי⁹⁵⁰,

ואין צריך לומר בצורת פתח⁹⁵¹,

רשות היחיד גמורה היא מן התורה. ואפילו המתוקן בקורה, שאינה כמחיצה אלא משום היכר

בעלמא⁹⁵²,

וכשהמבוי פתוח לרשות הרבים אינו רשות היחיד מן התורה⁹⁵³, כמו

שנתבאר בסי' שמ"ה⁹⁵⁴,

מכל מקום מן התורה אינו אלא מקום פטור, ומותר להוציא ולהכניס ממנו לחצרות

אע"פ שהן רשות היחיד גמורה⁹⁵⁵.

אלא שחכמים אסרו להוציא ולהכניס ממנו לחצרות⁹⁵⁶,

מפני שהחצרות הן מיוחדות כל אחת לבעליה והמבוי משותף לכולם ודומה קצת לרשות הרבים,

ואם יוציאו מחצרות למבוי⁹⁵⁷

יאמרו שמותר להוציא מרשות היחיד לרשות הרבים, אבל התירו על ידי שיתוף, שגובין פת⁹⁵⁸, או

דבר אחר ממיני מאכל או משקה⁹⁵⁹,

מכל חצר וחצר, ונותנים אותו באחת מהחצרות, ואנו רואים כאלו פתוח כל המבוי לאותה

חצר בלבדה, שכל החצרות שבמבוי נעשו כאחת על ידי שיתוף זה⁹⁶⁰.

ואין שיתוף זה דומה לעירוב שאינו אלא בפת בלבד⁹⁶¹,

לפי שעירובי חצרות הוא משום דירה⁹⁶²

לערב דירתם לעשותן כאחת, ודירתו של אדם אינה נמשכת אלא אחר מקום פתו⁹⁶³,

אבל שיתוף שבמבוי אינו אלא לשתף החצרות, ולא הבתים, וחצר לאו בית דירה היא⁹⁶⁴.

לפיכך אין צריך להניח השיתוף בבית הראוי לדירה⁹⁶⁵,

כמו עירובי חצרות⁹⁶⁶,

אלא יכולים להניחו אפילו בבית שאין בו ד' אמות על ד' אמות⁹⁶⁷, או

בבית שער אכסדרה ומרפסת⁹⁶⁸, או

אפילו באויר החצר⁹⁶⁹,

במקום המשתמר, כיון שאינו אלא לשתוף החצרות, אבל אין מניחים אותו באויר מבוי, מפני

שאינו מקום המשתמר⁹⁷⁰,

והוא הדין בכל מקום שאינו משתמר:

ב השיתוף

צריך להיות מונח בחצר שבמבוי זה, אבל לא שבמבוי אחר שלא נשתתף עם זה⁹⁷¹.

לפיכך ישראלים שדרים בב' וג' מקומות חלוקים ורחוקים זה מזה ⁹⁷² שמפסיק ביניהם מקום האסור בטלטול⁹⁷³,

מפני שאינו מתוקן בלחי או קורה או צורת פתח, או מפני שדרים שם נכרים ולא שכרו מהם

רשותם⁹⁷⁴,

והשמש גובה קמח מכולם ועושה ממנו עירוב אחד ונותנו במקום אחד מהם⁹⁷⁵,

אינו מועיל להם, אלא צריכים לערב בכל מקום ומקום בפני עצמו (ואם עירבו במקום אחד

ובמקום אחד לא עירבו, יתבאר בסימן שצ"ב⁹⁷⁶),

שהרי אי אפשר להם להשתתף יחד כיון שאסורים לטלטל מזה לזה, ואם כן אי אפשר לשתף

מקום זה ושיהא השיתוף מונח במקום אחר שאינו משותף עמו:

ג ככל משפטי

עירובי חצרות ושיעורו⁹⁷⁷,

ושאשתו מערבת בשבילו⁹⁷⁸,

ושמערבין שלא לדעת אם אין הבית פתוח אלא לחצר אחת⁹⁷⁹,

ושקטן יכול לגבות את העירוב⁹⁸⁰,

ושיכול אחד לזכות לכולם⁹⁸¹,

ושאם היו שותפים בפת אינם צריכים לערב⁹⁸², כך

דיני שיתוף⁹⁸³.

ואפילו אם היה משותף עם שכניו בסחורה, לזה ביין ולזה

בשמן, אינם צריכים להשתתף⁹⁸⁴.

והוא שיהיו השמן והיין בכלי אחד⁹⁸⁵,

כמו שעירובי חצרות צריך להיות בכלי אחד⁹⁸⁶:

משתתפים בכל מיני מאכל ומשקה

ד משתתפים

בכל מיני מאכל⁹⁸⁷,

ואפילו ד' וה' מיני מאכל מצטרפין למזון ב' סעודות⁹⁸⁸,

שהוא שיעור השיתוף בתחלתו אפילו לאלף בני אדם, כמו שנתבאר בעירובי חצרות⁹⁸⁹.

בכל מיני מאכל מערבין, חוץ מגודגדניות שהוקשו לזרע⁹⁹⁰,

ותבלין⁹⁹¹

ופולין יבשים⁹⁹²,

ולא בעלי הבצלים שלא גדלו אורך הזרת⁹⁹³,

ולא בכמהין ופטריות⁹⁹⁴,

ולא בכפניות⁹⁹⁵,

ולא בעדשים חיין⁹⁹⁶,

ולא בחטים ושעורים חיין⁹⁹⁷,

ולא בירק שהוא בשיל ולא בשיל⁹⁹⁸,

מפני שכל אלו אינן ראויים לאכילה⁹⁹⁹.

אבל בירק חי משתתפים¹⁰⁰⁰

כמו שיתבאר¹⁰⁰¹,

והוא הדין לפתות שלנו שנאכלין גם כן חיין, ואינם גרועים מבשר חי שמשתתפים בו¹⁰⁰²

כמו שיתבאר¹⁰⁰³:

ה בכל מיני

משקים משתתפים¹⁰⁰⁴, חוץ

מן המים לבדם, וכן מלח לבדו¹⁰⁰⁵,

לפי שאינן זנין הגוף כלל¹⁰⁰⁶.

אבל אם עירב מים ומלח ביחד, מזון הוא¹⁰⁰⁷

לטב(ו)ל בו פתו¹⁰⁰⁸,

ומשתתפים בהם:

ו כל דבר

שרגילים ללפת בו את הפת, שיעורו כדי ללפת בו פת הנאכל לב' סעודות, שהן כששה ביצים,

כמו שנתבאר בסימן שס"ח¹⁰⁰⁹.

וכל דבר שאין מלפתין בו את הפת, שיעורו כדי לאכול ממנו בעצמו ב' סעודות¹⁰¹⁰.

ובשר חי אינו ראוי לליפתן, וצריך כדי לאכול ממנו ב'

סעודות¹⁰¹¹.

והוא שיהא מליח, והוא הדין לדג מליח¹⁰¹².

אבל בשר צלי, ליפתן הוא, ושיעורו כדי ללפת בו ב' סעודות¹⁰¹³.

ואפילו אם יש כמה בני אדם שאוכלים בלא פת, בטלה דעתם אצל כל אדם¹⁰¹⁴.

וחומץ שיעורו כדי לטבל בו ירק¹⁰¹⁵

מזון ב' סעודות, אם היה אוכל הירק לבדו בלא פת¹⁰¹⁶.

ויין מבושל, לקינוח סעודה הוא בא (ולא לטבל), לפיכך

שיעורו כדי שמביאים ממנו לקינוח ב' סעודות¹⁰¹⁷,

וכן כל כיוצא בזה¹⁰¹⁸.

ויין חי שיעורו ב' רביעיות¹⁰¹⁹,

לשתות רביעית בכל סעודה¹⁰²⁰. וכן

שיעור שאר כל המשקים¹⁰²¹:

ז משתתפים

בשני ביצים¹⁰²²

אפילו חיין¹⁰²³,

בשני רמונים, בחמשה אפרסקין (בעשרה אגוזים, ואתרוג אחד), בליטרא ירק¹⁰²⁴

בין חי בין מבושל¹⁰²⁵,

בפולין לחים¹⁰²⁶

מלא היד¹⁰²⁷,

בתפוחי יער מלא הקב¹⁰²⁸

(והוא הדין לתפוחי פרדס¹⁰²⁹),

וכן תמרים¹⁰³⁰

או גרוגרות מלא הקב¹⁰³¹,

ודבילה משקל מנה¹⁰³²

(והוא ליטרא¹⁰³³):

ח משתתפין

אפילו באוכל שאינו ראוי לו, אם ראוי לשום אדם מישראל, כגון לנזיר ביין ולישראל

בתרומה¹⁰³⁴,

בזמן שהיתה נאכלת לכהנים, אבל עכשיו אין תרומה טהורה ראויה לשום אדם, שכולנו טמאי

מתים, שאין לנו אפר פרה¹⁰³⁵.

וכן הנודר מאוכל או נשבע שלא יאכלנו, משתתף בו, כיון

שראוי לישראל אחר. ואפילו נדר ונשבע שלא יהנה ממנו, לא נאסר בו בהנאה זו מה שמשתתף

בו¹⁰³⁶,

לפי שלא נתכוין אלא שלא להנות ממנו בדרך הנאתו¹⁰³⁷.

ויש אומרים¹⁰³⁸

שהנודר מאוכל, אפילו לא נדר אלא מאכילתו ולא מהנאתו, אינו משתתף בו, לפי שהנודר

הוא שאוסר את החפץ עליו, שאומר קונם אוכל פלוני עלי, דהיינו שאותו אוכל יהא נאסר

עליו כקרבן, ומתחלף הוא בהקדש, שההקדש הוא גם כן שהחפץ מתקדש ונאסר על האדם,

ובהקדש לדברי הכל אין משתתפים, לפי שאינו ראוי לשום אדם¹⁰³⁹.

ויש להחמיר כדבריהם¹⁰⁴⁰.

אמר ככר זו היום חול ולמחר תהא קדש או קונם, משתתף בה,

שבין השמשות עדיין לא נתקדשה ודאי, ומספק לא חל עליה קדושה לענין עירוב ושיתוף¹⁰⁴¹.

ואף על פי שאי אפשר לאוכלה בין השמשות שהיא שעת קניית העירוב והשיתוף ¹⁰⁴² , מכל מקום כיון שראויה לאכילה מבעוד יום וגם בבין

השמשות לא חל עליה קדושה ודאית, עדיין מערבין לו בה¹⁰⁴³. אבל

אם אמר היום קדש ולמחר חול, שתהא מחוללת על מעות שיש לי¹⁰⁴⁴,

אין מערבין ומשתתפים בה, שמספק לא נפקעה קדושה, והרי אינה ראויה עד שתחשך¹⁰⁴⁵:

חצר הפתוחה לשני מבואות

ט חצר הפתוחה

לב' מבואות ושיתפה עם שניהם, מותרת בשניהם לטלטל מבתיה לכל אחת מהם ¹⁰⁴⁶ , ובלבד שלא תטלטל כלים ששבתו באחד

מבתי מבוי זה למבוי הב' דרך חצרה¹⁰⁴⁷,

שהרי המבואות לא שיתפו יחד. ואם נתנו ב' המבואות שיתופם בחצר זו בכלי אחד¹⁰⁴⁸,

הרי כולם משותפים יחד¹⁰⁴⁹,

כמו שנתבאר בסי' שע"ח¹⁰⁵⁰,

ומותר לטלטל מזה לזה.

ואם לא שיתפה עם שום אחת מהם, אם היא רגילה בשניהם

לצאת ולבא בחול דרך עליהם, אוסרת על שניהם. ואם רגילה באחת ובשני אינה רגילה, זה

שרגילה בו אוסרת וזה שאינה רגילה בו אינה אוסרת¹⁰⁵¹,

אע"פ שעוברת עליו בשבת¹⁰⁵².

ואם שיתפה עם זה שאינה רגילה בו, הותר הרגיל לעצמו אם

שיתפו ביניהם, שכיון שחצר זו שיתפה עם השני, הרי סילקה עצמה מזה שהיתה רגילה בו,

ואינה [אוסרת]¹⁰⁵³.

ואין צריך לומר אם רגילה בשניהם, ושיתפה עם אחת מהם, שהותר השני לעצמו אם שיתפו

ביניהם¹⁰⁵⁴.

ואם המבוי שרגילה בו שיתפו ביניהם, ואותו שאינה רגילה

בו לא שיתפו ביניהם, והיא לא שיתפה לא עם זה ולא עם זה, דוחין אותה אצל זה שאינה

רגילה בו שלא נשתתף, ותסתלק מזה שרגילה בו שנשתתף, שלא תעבור עליו בשבת, כדי שיהא

מותר לעצמו, כיון שהיא אינה מפסדת בדבר, שהרי לא שיתפה עמו, ואסורה להשתמש בו, ויש

ריוח לאחרים, שעל ידי זה יהיו מותרים להשתמש במבוי, כופין אותה על מדת סדום¹⁰⁵⁵,

שתעבור בשבת דרך מבוי שלא נשתתף, אע"פ שאינה רגילה בו¹⁰⁵⁶.

ואין צריך לומר אם רגילה גם בו, שאין לה לעבור בשבת על השני שנשתתף ולאסור עליו.

ולא אמרו¹⁰⁵⁷

שהעברה ברגל לבד בלי תשמיש אינה אוסרת, אלא בב' חצרות זו לפנים מזו, שאין הפנימית

אוסרת על החיצונה בהעברת רגליה עליה לבד, הואיל ועיקר חצר חיצונה הוא לתשמיש בני חיצונה.

אבל המבוי, הואיל ותשמישו שוה לכל החצרות הרגילות בו, הרי הן אוסרות זו על זו

אפילו בהעברה ברגל לבד בשבת, אע"פ שמסלקת את עצמה מלהשתמש בו מחמת איסור מפני

שלא עירבו יחד ¹⁰⁵⁸ .

אבל חצר שסילקה עצמה מלהשתמש במבוי ועשתה מעשה המוכיח

על סילוקה, שבנתה איצטבא¹⁰⁵⁹

גבוה ד' טפחים ¹⁰⁶⁰ על פתחה, שוב אינה אוסרת על בני המבוי,

אף על פי שעוברת דרך עליהם בשבת¹⁰⁶¹.

ואפילו אין לה פתח למבוי אחר לעבור דרך עליו לרשות הרבים¹⁰⁶²:

[949] עיקרי ההלכות שיתבארו בסימן זה:

(א)

שיתוף במבוי ועירוב בחצר (ס"א-ג).

(ב)

משתתפים בכל מיני מאכל ומשקה (ס"ד-ח).

(ג)

חצר הפתוחה לשני מבואות (ס"ט).

[950] כדלעיל סי' שסג ס"א

(שלחי זה נידון משום מחיצה גמורה מן התורה בכל מקום שיש לו ב' מחיצות שלימות ולחי

זה, כמ"ש בסי' ש[מ]"ה, אלא שחכמים אסרו בב' מחיצות ולחי, והתירו בג' מחיצות

ולחי), ובסי' שמה ס"ו (מקום המוקף ג' מחיצות גמורות, אלא שפרוץ ופתוח לגמרי

ברוח רביעית, או אפילו אין בו אלא ב' מחיצות ולחי, שלחי זה נדון כמחיצה ג', ע"ד

שיתבאר בסי' שס"ג, הרי הוא רשות היחיד גמורה מן התורה, והזורק מרשות הרבים

לתוכו חייב).

ועל זה מבאר כאן, שאף מבוי בג' מחיצות

ולחי, שהיא רשות היחיד גמורה, עדיין אסרו חכמים עד שישתתפו, כדלקמן בהמשך.

[951] כדלעיל שסב סי"ט (אם עשה צורת פתח, אפילו לפרצה יתירה

מעשר, מותר), ובסי' שסד ס"ד (ואם עשה צורת פתח על גבי ד' קונדסין, רשות היחיד

גמורה היא מן התורה).

ועל זה מבואר כאן, שאף מבוי בג' מחיצות

וצורת הפתח, שהיא רשות היחיד גמורה, עדיין אסרו חכמים עד שישתתפו, כדלקמן בהמשך.

[952] כדלעיל סי' שסג ס"א (אפילו תיקון שאינו מועיל מן התורה, כגון

להניח קורה רחבה טפח על פתח המבוי הפתוח לרשות הרבים או לכרמלית ... כיון שיש קורה

על פתחו יש בזה היכר וזכרון לרואים).

[953] רב יהודה יב , ב (מבוי שלא נשתתפו בו, הכשירו בלחי,

הזורק לתוכו חייב, הכשירו בקורה, הזורק לתוכו פטור).

והיינו שאף שתיקנו את המבוי בקורה,

שהתירו לטלטל בו, עדיין אינו רשות היחיד מן התורה, והזורק לתוכו מרשות הרבים פטור.

[954] ס"ו (במה דברים אמורים, כשמקום זה הוא פרוץ ופתוח לכרמלית,

אבל אם הוא פתוח לרשות הרבים, הזורק לתוכו פטור, שאינו כרשות היחיד מן התורה).

[955] כדלעיל סי' שמה סי"ט (איזו היא כרמלית ... ומקום זה הוא

מקום פטור מן התורה, שמותר להוציא ולהכניס מתוכו לרשות היחיד ולרשות הרבים ומהם לתוכו).

[956] רמב"ם פ"א ה"ב (מדברי סופרים אסור לשכנים לטלטל

ברשות היחיד שיש בה חלוקה בדיורין, עד שיערבו כל השכנים כולן מערב שבת, אחד חצר

ואחד מבוי ואחד המדינה). טור ושו"ע ס"א (אסרו חכמים לטלטל מן החצירות

למבוי, והתירוהו על ידי שיתוף).

ויש כאן שני פרטים:

(א) מן התורה מותר להכניס ולהוציא ממנו

אף בלא לחי ובלא קורה ובלא צורת הפתח, וחכמים הצריכו לחי או קורה או צורת הפתח,

כדלעיל סי' שסג ס"א (מותר לטלטל בכרמלית מן התורה כמו ברשות היחיד, אלא

שחכמים אסרו הטלטול בו, בין שפרוץ לרשות הרבים בין שפרוץ לכרמלית, מפני שדומה קצת

לרשות הרבים, כיון שפרוץ במילואו. לפיכך התירו כשעשה איזה תיקון במקום הפרצה,

אפילו תיקון שאינו מועיל מן התורה, כגון להניח קורה).

(ב) מן התורה מותר עם לחי או קורה או

צורת הפתח, וחכמים אסרו עד שיעשו שיתוף, כדלעיל סי' שסו ס"א (חצר שהרבה בתים

פתוחים לתוכה מן התורה, מותרים לטלטל בכל החצר ומבתיהם לחצר, שהרי רשות היחיד

גמורה היא, אבל חכמים אסרו לטלטל מבתיהם לחצר עד שיערבו). וכמו שאסרו לעיל שם

ההכנסה וההוצאה מבית לחצר בלא עירוב, כן אסרו ההכנסה וההוצאה למבוי בלא שיתוף,

וכדתנן עג, ב (שהמבוי לחצירות כחצר לבתים), ופרש"י (כשם שאסור להוציא מן

הבתים לחצר בלא עירוב, כך אסור להוציא מן החצר למבוי בלא שיתוף). טור ולבוש

ס"א (שכשם שעירובי חצירות מערב כל בתי החצר, כך שיתופי מבואות משתף כל חצרי

המבוי).

[957] אם יוציאו מהחצרות למבוי

כלים ששבתו בבתים, כדלקמן סי' שפח (כל שיתופי מבואות אינם אלא להתיר להוציא לתוכו

כלים ששבתו בבתים, אבל כלים ששבתו בתוכו או בחצירות, מותר לטלטלם ... ממנו לחצירות,

ובלבד שלא יכניסם לבית).

[958] ברייתא

עא, ב (משתתפין במבוי ביין, ואם רצו להשתתף בפת משתתפין). ואף שכתבו התוס' שם (משמע

קצת דלכתחלה ביין מצוה יותר מבפת), קיי"ל כמ"ש רש"י

שם (וכל שכן פת דחשיב טפי). טור ושו"ע שם (שגובין פת או דבר אחר ממיני מאכל).

[959] משנה כו , ב (בכל ... משתתפין). ברייתא פא, א (בכל

משתתפין שיתופי מבואות), ופרש"י (בין בפת ובין ביין בין בשאר פירות). טור

ושו"ע שם (שגובין פת או דבר אחר ממיני מאכל).

[960] רש"י עא, ב סד"ה מערבין בחצרות (שהמבוי לחצירות

כחצירות לבתים, מה עירוב החצר משוי לבתים חדא, אף שיתוף המבוי משוי חצירות חדא).

טור ושו"ע שם (שגובין ... מכל חצר וחצר, ונותנים אותו באחת מן החצירות, ואנו

רואים כאילו פתוח כל המבוי לאותו חצר).

[961] כדלעיל סי' סי' שסו סי"א (אין מערבין עירובי חצרות אלא

בפת).

[962] כדלעיל סי' שסו ס"ה (העירוב הוא משום דירה).

[963] רש"י דף עא , ב ד"ה ואם רצו (דעירוב משום דירה

הוא, לערב דירתן לעשותן אחת ... ודירתו של אדם אינו נמשך אחר היין, אלא אחר פיתו).

לבוש שם (משום דעירוב חצירות הוא משום דירה, לערב דירתן לעשותם אחד, ודירתו של אדם

אינו נמשך אחר יין ושאר משקין, אלא אחר פת).

וכן הוא לעיל סי' שסו ס"א (שדעתו

של אדם ודירתו במקום מזונותיו).

[964] רש"י שם ד"ה ומשתתפין במבוי ביין (דשיתוף דמבוי אינו

אלא לשתף רשות החצירות שבמבוי, ולא רשות הבתים, וחצר לאו בית דירה הוא). לבוש שם (אבל

שיתוף דמבוי אינו אלא לשתף רשות החצירות שבמבוי, ולא רשות הבתים, וחצר לאו בית

דירה הוא, לפיכך מערבין בכל להכירא).

ולפי זה מובן, שאם שיתפו במבוי בפת,

סומכים על שיתוף זה גם לעירובי החצרות, משא"כ אם שיתפו בשאר מאכלים ומשקים,

אין לסמוך עליו לעירובי החצרות, שצריך להיות בפת דוקא, וכדלקמן סי' שפז ס"א

(המשתתפים במבוי ... אין סומכים על שיתוף זה בחצר שלא עירבו בה ... ואם נשתתפו

במבוי בפת, סומכים עליו בחצרות).

אמנם לקמן שם לא נתבאר טעם זה לחלק

בינם, אלא טעם אחר (אין סומכין על שיתוף זה בחצר שלא עירבו בה, כדי שלא ישכחו

התינוקות שבחצר זו תורת עירוב ... ואם נשתתפו במבוי בפת, סומכים עליו בחצרות ...

לפי שהתינוקות מכירים בפת שנשתתפו בה במבוי, שמתוך שהפת היא חיי האדם עיניהם

תלויות בה).

ויתבאר לקמן שם (הערה 1068 ).

[965] רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת פה ,

ב (וכל מקום שאמרו חכמים אין מניחין בו עירוב, מניחין בו שיתוף). רש"י שם

ד"ה עירוב משום דירה (שיתוף לאו משום דירה הוא, דהא לא בתים שייכי ביה אלא

חצירות, הלכך לאו דירה בעינן). טור ושו"ע שם (ומפני שאינו אלא לשתף החצרות ...

אין צריך ליתנו בבית).

[966] כדלעיל סי' שסו ס"ה (אין מניחין אותו אלא בבית הראוי

לדירה, אבל לא באכסדרה ומרפסת, ולא בבית שער, שאע"פ שהוא בית גמור אינו ראוי

לדירה מפני העוברים דרך עליו, ולא בבית שאין בו ד' אמות על ד' אמות, שאין דירתו

חשובה דירה).

[967] סוכה ג , ב (אית ביה ד' אמות על ד' אמות, דיירי

ביה אינשי, ואי לא, לא דיירי ביה אינשי ... עירובי חצירות אין מניחין בו, אבל

שיתוף מניחין בו, מאי טעמא, דלא גרע מחצר שבמבוי). טור ושו"ע שם (או בבית

שאין בו ארבע על ארבע).

[968] ברייתא שם (הנותן עירובו בבית שער, אכסדרה ומרפסת אינו עירוב ...

ושיתופי מבואות, בחצר שבמבוי, והאי לא גרע מחצר שבמבוי). רמב"ם פ"א

הי"ז (אפילו בית קטן או אכסדרה או מרפסת הרי זה שיתוף).

[969] רבה פה , ב (כאן במסובין בחצר. אמר ליה אביי

לרבה תניא דמסייע לך ... עירובי חצירות – בבית שבחצר, שיתופי מבואות – בחצר שבמבוי).

טור ושו"ע שם (יכולים ליתנו באויר החצר).

[970] גמרא שם (חוץ מאויר מבוי ... שיתוף במבוי לא מינטר). רש"י

שם ד"ה עירוב משום דירה (לאו דירה בעינן, אלא מקום המשתמר, כגון חצר, אבל

אויר דמבוי לאו משתמר הוא). טור ושו"ע שם (ואין צריך ליתנו בבית, רק שיהיה

במקום המשתמר, הילכך אין נותנים אותו באויר המבוי).

[971] ברייתא שם (שיתופי מבואות במבוי), ופירשו בגמרא

שם (שיתופי מבואות בחצר שבמבוי), ופרש"י (לאפוקי חצר שאינה פתוחה לו).

רש"י סוכה ג, ב ד"ה אלא הכי קאמר (באחת החצרות שבמבוי, ולאפוקי חצר

שבמבוי אחרת).

וכן הוא לעיל סי' שסה ס"י (אבל

חצרות שאינן פתוחות לחצר שהשיתוף מונח בה, אפילו הן עומדות בצדה רק שאין לה מהן

פתח או חלון שהוא בתוך י' טפחים, אסורות, שהרי אין השיתוף אצלן ואינן יכולות להביא

אותו אצלן דרך המבוי), ושם נסמן (הערה פ).

[972] שו"ת רשב"א , הובאה בב"י

(כתב הרשב"א בתשובה, על ישראלים שדרים בג' מקומות חלוקים, ודלתות כל אחד

מהמקומות נעולים בלילה, והשמש גובה קמח מכולם, צריכין הם לערב בכל מקום ומקום,

ששיתוף המבוי צריך שיהיה מונח בחצר שבמבוי, ואלו שנבדלים זה מזה ורחוקים, אין

שיתופן אחד ואין מבואותיהם כאחד). שו"ע ס"ב (ישראלים שדרים בג' מקומות

חלוקים, ודלתות כל אחד מהמקומות נעולים בלילה, והשמש גובה קמח מכולם, אינו מועיל

להם להשתתף, ששיתוף מבוי צריך שיהיה מונח בחצר שבמבוי, ואלו שנבדלים זה מזה

ורחוקים, אין שיתופן אחד ואין מבואיהן כאחד). אליה רבה ס"ק ב (אלא צריך לערב

בכל מקום ומקום).

[973] מ"א ס"ק א (דהא אסורין לטלטל מזה לזה).

[974] האופן הראשון מיירי שהמבוי האמצעי אינו מתוקן בלחי כו', ואסור

לטלטל בו, ואם כן אסור לטלטל מהמבוי הא' למבוי הג'.

האופן השני מיירי שהמבוי האמצעי דרים בו

ישראלים ונכרים, ולא שכרו הרשות מהנכרים, ואסור לטלטל בו, ואם כן אסור לטלטל

מהמבוי הא' למבוי הג'.

ולא נזכר כאן אופן שלישי, שבמבוי האמצעי

דרים נכרים בלבד, ואם כן מותר לטלטל אליו מהמבוי של הישראלים, כדלעיל סי' שפב

ס"ה (אם אין לנכרי דריסת הרגל על הישראלים ... ובאחת מהן דר נכרי ובשניה דרים

ב' ישראלים או יותר, מכניסים ומוציאים מזו לזו דרך פתחים וחלונות שביניהן, ואינם

צריכים לשכור מהנכרי), וכיון שמותרים לטלטל מזה לזה, ואין צורך לשכור מהם רשותם,

אפשר יכולים אף להשתתף יחד כדי לטלטל מזה לזה דרך חצר (או מבוי) הנכרי.

אמנם מסתפק בזה המ"א סי' שצ (ואפילו

שנים חצירות של ישראל, וחצר עכו"ם ביניהם, יכולין לערב יחד דרך פתחים לטלטל

דרך חצר העכו"ם, דלא חשיב הפסק כיון שאין אוסר. ומכל מקום זה אינו מוכרח כל

כך).

ונתבאר לעיל שם (הערה 802 ).

[975] כדלעיל סי' שסו ס"י

(נהגו לקבץ מכל בית ובית מעט קמח ועושין חלה אחת שלימה).

[976] סעיף ה.

[977] כדלעיל סי' שסח ס"ג (כמה הוא שיעור העירוב בתחלתו, בזמן

שהם י"ח או פחות שיעורן כגרוגרת פת לכל אחד, ואם הם יותר מי"ח, אפילו הם

אלף או יותר שיעורו מזון ב' סעודות, שהם י"ח גרוגרות).

[978] כדלעיל סי' שסז (אשתו של אדם מערבת עליו משלו שלא מדעתו).

[979] כדלעיל שם (במה דברים אמורים, כשאוסר עליהם החצר אם לא יערב

עמהם, כגון שאין ביתו פתוח אלא לחצר זו בלבד).

[980] כדלעיל סי' שסו ס"ד (קטן יכול לגבות העירוב ולקבצו

ולהניחו בבית).

[981] כדלעיל סי' שסו סי"ב (אחד מבני החצר יכול ליתן פת בשביל

כולם, אפילו שלא בפניהם, ובלבד שיזכנו להם על ידי אחר).

[982] כדלעיל סי' שסו סט"ז (בני החצר שיש להם פת בשותפות לסחורה,

אינם צריכים לערב כלל).

[983] טור ושו"ע ס"ג (ככל משפטי עירובי חצירות

ושיעורו, ושאשתו מערבת בשבילו, ושמערבין שלא לדעתו אם אין הבית פתוח אלא לחצר אחת,

ושקטן יכול לגבותו, ושיכול אחד לזכות לכולם (ושאם היו שותפין אין צריך לערב), כך

דיני שתוף). ממשמעות המשניות דף עג, ב (שבהמבוי לחצרות כחצר לבתים).

עט, ב (כיצד משתתפין במבוי, מניח את החבית ואומר הרי זו לכל בני מבוי).

פ , ב (כמה הוא שיעורן). וגמרא שם.

[984] משנה עא , א (בעל הבית שהיה שותף לשכניו לזה

ביין ולזה ביין אינן צריכין לערב, לזה ביין ולזה בשמן צריכין לערב. רבי שמעון אומר

אחד זה ואחד זה אינן צריכין לערב), כרבי שמעון . טור סוס"י

שסו, ובכמה דפוסים גם כאן, ורמ"א ס"ג (ואפילו היה משותף עם שכיניו

בסחורה, לזה ביין ולזה בשמן, אין צריך להשתתף).

[985] רב שם (ובכלי אחד). טור ורמ"א שם (והוא

שיהיה בכלי אחד).

וראה פסקי דינים צמח צדק שמו, ד.

[986] כדלעיל סי' שסו ס"ט

(צריך ליתן כל העירוב בכלי אחד, ואם חלקו ונתנו בשני כלים אינו עירוב).

[987] טור ושו"ע ס"ד

(משתתפין בכל מיני מאכל), וכדלעיל סעיף א (פת, או דבר אחר ממיני מאכל או משקה).

ולענין עירובי תבשילין, ראה לקמן סי'

תקכז סי"ב.

[988] משנה מעילה יז, ב (כל

האוכלין מצטרפין ... ובמזון שתי סעודות לעירוב). רבה

כט , א (סבר רב יוסף למימר עד דאיכא סעודה מהאי וסעודה מהאי (ב'

אוכלין מצטרפין לעירוב, אבל ג' וד', דליכא סעודה מכל חד, לא, רש"י), אמר ליה

רבה, אפילו למחצה לשליש ולרביע). טור ושו"ע שם (ואפילו ד' וה' מיני מאכל

מצטרפין למזון שתי סעודות).

ולענין ברכה אחרונה, ראה סדר ברכת

הנהנין פ"ח ה"ז (כל האוכלין מצטרפין זה עם זה לכזית).

ולענין אכילה ביום הכיפורים, ראה לקמן

סי' תריב ס"ב (כל האוכלין מצטרפין זה עם זה להשלים לשיעור זה).

[989] לעיל סי' שסח ס"ג (כמה הוא שיעור העירוב ... אפילו הם אלף

או יותר, שיעורו מזון ב' סעודות).

וכן הוא בשיתוף מבואות, כדלעיל סעיף

הקודם (ככל משפטי עירובי חצרות ושיעורו ...

כך דיני שיתוף).

[990] גמרא כח ,

א (בגודגדניות מי מערבין, והתניא גודגדניות ... אם הוקשו לזרע (הוקשו הקלחין כעץ, שכבר

צמח בהן זרעו, קשין הקלחין לכל אדם, רש"י), אף מרובי בנים לא יאכלו). טור

ושו"ע ס"ה (בכל מיני מאכל משתתפין, חוץ מגודגדניות שהוקשו לזרע).

[991] משמעות גמרא

כט , א (ותבלין לאו בני אכילה נינהו). רא"ש פ"ג

ס"א (ועוד איכא מילי טובא דאין מערבין בהן ... ותבלין). טור ושו"ע שם

(ותבלין).

[992] כ"מ בגמרא כח ,

סע"ב (מערבין בפולין לחין). טור ושו"ע שם (חוץ ... ופולין יבשים).

[993] גמרא כט, סע"א (ובבצלים

מי מערבין ... הא בעלים הא באימהות ... ובעלין נמי לא אמרן אלא דלא אבציל זירתא (שלא

גדלו זרת [יש להן ארס] בבצל, רש"י), אבל אבציל זירתא, לית לן בה). טור

ושו"ע שם (ולא בעלי בצלים שלא גדלו אורך זרת).

לענין אכילת בצל בפני עצמו, ראה לעיל

סי' רה ס"א (שום ובצל שהזקינו, ואינם ראוים לאכלם חיין בלא פת, מפני שהם

שורפים במאוד). לקמן סי' תעג סי"ז (הערה קכו).

[994] רבינא כז ,

א (הא איכא כמיהין ופטריות). רמב"ם פ"א ה"ח (וכן כמהין ופטריות אין

משתתפין בהן, שאינן חשובין כאוכלים). טור ושו"ע שם (ולא בכמהין ופטריות).

וראה לעיל סי' רד ס"א (כמהים

ופטריות, אף שגידולם מן הארץ, שמלחלוחית הארץ הם גדילים על העצים ועל הכלים, כיון

שאין יניקתם מן הארץ אלא מן האויר, אינם נקראים פרי האדמה).

[995] רב כח ,

א (ולא בכפניות), ופרש"י (תמרים רעות שלא בישלו כל צרכן). שו"ע שם (ולא

בכפניות).

וראה לעיל סי' רב ס"ו (הנובלות שהם

פ[ירות] שנשרפו מהחום ונבלו ונפלו מן האילן קודם שנתבשלו ... מברכין עליהם שהכל

נהיה בדברו, שהואיל ונשתנו לקלקול מחמת קור או חום או דבר אחר, נגרעו וירדו ממעלתם).

[996] רא"ש פ"ג

ס"א (ועדשים). (טור) שו"ע

שם (ולא בעדשים). מ"א ס"ק ד (דאין נאכלין חיין).

[997] גמרא כט, א (חטין ושעורין,

ולאו בני אכילה נינהו). שו"ע שם (ולא בחטים ושעורים).

[998] גמרא שם

כט, רע"א (סילקא חייא קטיל גברא חייא, ההוא

בבשיל ולא בשיל). רמב"ם פ"א הי"א (ליטרא של ירק בין

חי בין שלוק. ואם היה בשיל ולא בשיל, אין מערבין בו, לפי שאין ראוי לאכילה).

מ"מ שם (וסובר רבינו שהוא הדין לכל ירק. ובהשגות א"א לא נאמר כזה אלא

בתרדין עכ"ל. ודברי רבינו נראין בטעמן, שאין אדם אוכל ירק בשיל ולא בשיל).

שו"ע שם (ולא בירק שהוא בשיל ולא בשיל).

[999] לבוש ס"ה (שכל אלו

אינם בני מאכל הם).

[1000] רב המנונא כח ,

סע"ב (מערבין בתרדין חיין).

[1001] לקמן סעיף ז (בליטרא ירק בין חי בין מבושל).

[1002] מ"א

ס"ק ה (ונראה לי דלפתות דידן מערבין מהן חיין, דלא גרע מבשר חי).

[1003] לקמן סעיף ו (ובשר חי אינו ראוי לליפתן).

[1004] כדלעיל סעיף א (שגובין פת,

או דבר אחר ממיני מאכל או משקה).

[1005] משנה כו ,

ב (חוץ מן המים ומן המלח). טור ושו"ע ס"ה (ולא במים לבדו ולא במלח לבדו).

[1006] גמרא ל, א (מים ומלח הוא

דלא זייני).

[1007] ר' אליעזר ור' יוסי

בר חנינא כז , א (לא שנו אלא מים בפני עצמו ומלח בפני עצמו דאין מערבין,

אבל במים ומלח מערבין). טור ושו"ע שם (אבל אם עירבם יחד, משתתפין בהם).

[1008] רש"י שם ד"ה מים ומלח (המעורבין, מזון

הן לטבל בהן פתו), וכדלעיל סי' שכא ס"ג (מי מלח ... לטבול בהם את פתו), ולקמן

סי' תעג סי"ד (מעט ירקות בטיבול ... במי מלח).

[1009] סעיף ג (שיעורו מזון ב' סעודות, שהם י"ח גרוגרות, שהם

כששה ביצים בינונית פת).

[1010] רב יהודה אמר שמואל

כט , ב (כל שהוא ליפתן, כדי לאכול בו (ללפת בו את הפת מזון ב'

סעודות, רש"י), כל שאינו ליפתן, כדי לאכול הימנו). טור ושו"ע ס"ו (כל

דבר שרגילים ללפת בו את הפת, שיעורו ללפת בו פת הנאכל לשתי סעודות. וכל שאין

מלפתין בו הפת, שיעורו כדי לאכול ממנו ב' סעודות).

[1011] רב יהודה אמר שמואל שם (בשר

חי, כדי לאכול הימנו). טור ושו"ע שם (ובשר חי לא הוי ליפתן, וצריך כדי שיאכל

ממנו ב' סעודות).

[1012] רשב"א

בעבודת הקדש שער ד ס"ד (ויראה לי שאין הדברים אמורין אלא בחי ומליח, אבל בחי

בלא מליח אין רוב בני אדם אוכלין אותו ואין סומכין עליו, וכן הדין בדג מליח).

ריטב"א שם ד"ה בשר חי (יש שפירשו בשר חי ממש, וכגון שהוא מלוח שאינו

נאכל מחמת מלחו, דאי לא, אין דרך לסעוד בו, וכן פירשו בירושלמי), והוא בירושלמי

פ"ג ה"א (דג מליח מערבין בו, בשר מליח מערבין בו, בשר חי מערבין בו). אליה

זוטא ס"ק ה (דוקא חי ומליח, אבל חי בלא מליח אין רוב אדם

אוכלין ממנו ואין סומכין עליו, וכן הדין בדג מליח, ספר עבודת הקודש).

וראה לעיל סי' שח סס"ח (בשר חי, אפילו

תפל שאינו מלוח כלל, מותר לטלטלו, מפני שראוי לאכילת אדם, שיש בני אדם שדעתם יפה

וכוססין בשר חי ... אבל בשר קשה שאינו ראוי לכוס, אותו אסור לטלטלו), וסס"ט (דג

מלוח מותר לטלטלו, ושאינו מלוח אסור, מפני שאינו ראוי לשום אדם).

[1013] רבה שם

(בשר צלי, רבה אמר כדי לאכול בו, ורב יוסף אמר כדי לאכול הימנו). רי"ף ז, ב

(והלכתא כרבה). טור ושו"ע שם (אבל צלי הוי ליפתן, ושיעורו ללפת בו ב' סעודות).

[1014] גמרא כט ב (דהני פרסאי

אכלי טבהקי (חתיכות, רש"י) בלא נהמא, אמר ליה אביי ופרסאי הוו רובא דעלמא). כח,

א (בטלה דעתו אצל כל אדם). מ"א ס"ק ו (ואפילו יש מקומות שאוכלים אותו

בלא פת בטלה דעתן אצל כל אדם (גמרא)).

וראה גם לעיל סי' רב סי"ב (אף אם

נתבשלו לצורך המרק ... כיון שכל העולם מבשלים אותם לאכילה ... בטלה דעתו אצל כל אדם).

סי' שכ ס"א (ואף על פי שזה הסוחטן מתכוין לשם משקה, בטלה דעתו אצל כל אדם).

[1015] ברייתא שם כט, א (חומץ כדי לטבל בו). טור

ושו"ע שם (חומץ הוי ליפתן), וכדלקמן סי' תעג סי"ד (מעט ירקות

בטיבול, דהיינו שיטבלנו בחומץ).

[1016] רב שם

( כדי לטבל בו מזון שתי סעודות של ירק) . מ"א ס"ק

ז (שיעורו כדי לטבל ירק מזון ב' סעודות, אם היה אוכלו בלא פת).

[1017] גמרא שם (יין כדי לאכול

בו ... בחמרא מבשלא), כפירוש רשב"א בעבודת הקדש שם (יראה

לי שהיין המבושל בקנוח סעודה הוא בא, ולא לטבל בו, ולפיכך שיעורו כדי שמביאין ממנו

לקנוח של שתי סעודות). הובא במ"מ פ"א ה"י. מ"א ס"ק ח (מבושל

לקינוח סעודה בא, ולא לטבל, לפיכך שיערו כדי שמביאין ממנו לקינוח ב' סעודות

(מ"מ)).

עי' אליה זוטא ס"ק ו (דברי

הרשב"א בספר עבודת הקודש, שפתח יין מבושל כדי לטבול בו פת של ב' סעודות, ועל

זה כתב יראה לי וכו', הרי מבואר דלא לטבול פת קאמר הרשב"א).

[1018] מ"א

שם (וכן כל כיוצא מזה).

[1019] רב שם

(מערבין בשתי רביעיות של יין). טור ושו"ע שם (אבל יין חי לא הוי ליפתן,

ושיעורו שתי רביעיות).

[1020] רש"י שם ד"ה

בחמרא מבושל (חמרא בעלמא בעינן להיות בו שתיית ב' סעודות, והיינו ב' רביעיות).

לבוש ס"ו (ושיעורו שתי רביעיות, ששותין רביעית לפעם אחת).

[1021] גמרא שם

כט, ב גבי שכר (שכר מערבין בו ... ובכמה מערבין ...

דעבידי אינשי דשתו כסא בצפרא וכסא בפניא וסמכי עילויהו), ופרש"י (כסא של

רביעית לוג שכר בצפרא, וכסא בפניא, וסמיך עלייהו). טור ושו"ע שם (וכן שיעור

שאר משקים).

[1022] רב יוסף ל ,

א (מערבין בביצים ... וכמה ... סיני אמר שתים), ופרש"י (סיני קרי רב יוסף,

לפי שהיה בקי במשניות ובברייתות). טור ושו"ע ס"ז (משתתפין בשני ביצים).

[1023] רב שימי שם

(מערבין בביצים חיות). טור ושו"ע שם (אפילו חיים).

[1024] ברייתא כט, א

(וליטרא ירק ועשרה אגוזין וחמשה אפרסקין ושני רמונים ואתרוג אחד). טור ושו"ע

שם (בשני רמונים, בחמשה אפרסקים, בליטרא ירק).

[1025] ובלבד שלא יהא בשיל ולא

בשיל, כדלעיל ס"ד (ולא בירק שהוא בשיל ולא בשיל).

[1026] ר' ינאי כח , ב (מערבין בפולין לחין). שו"ע שם

( בפולים לחים) . משא"כ יבשים,

כדלעיל ס"ד (חוץ ... ופולין יבשים).

[1027] רב יחיאל שם

(וכמה, אמר רב יחיאל כמלא היד). שו" ע שם (מלא היד).

[1028] רב נחמן כט ,

א (תפוחים בקב). מרדכי רמז תפו (פירוש בתפוחי יער

קאמר, שהן גרועין יותר, דאי בשאר תפוחין, מאי תמיהא דרבא דקאמר וכי מערבין בתפוחין).

שו"ע שם (בתפוחי יער, מלא הקב).

ו ראה לעיל סי' רג

ס"ב (אבל מיני פירות גרועים הגדילים באילני סרק, כגון תפוחים קטנים ...

הגדילים ביער ... אף על פי שהם ראויים לאכילה, אינם חשובים פרי, ואין מברכין עליהם

אלא שהכל נהיה בדברו). ומכל מקום משתתפין בהם.

[1029] תוס' כז, ב סד"ה מאן

דמתני (דאין לומר דמיירי בתפוחים של יער דצריך למתקן). ב"ח ד"ה גרסינן

בגמרא (אבל התוספות בריש פרק בכל מערבין (כז, א) בדבור המתחיל מאן דמתני כתבו,

דאין לומר דמיירי בתפוחים של יער דצריך למתקן ... וכן נראה מדכתבו הרי"ף

והרא"ש והרמב"ם בסתם דתפוחים בקב, כלשון התלמוד, אלמא דבסתם תפוחים של

פרדס קאמרינן שטובים הם לאכול חיים ... והכי נקטינן, ודלא כהשולחן ערוך). אליה רבה

ס"ק יד (ונראה לי לתרווייהו, בין תפוחי פרדס בין תפוחי יער, בקב).

[1030] רב יוסף שם

כט, ב (תמרים בקב). רמב"ם פ"א הי"א (קב תמרים).

[1031] משנה פאה פ"ח

מ"ה – לענין מעשר עני, הובאה בעירובין כט, א – אף לענין עירוב (וקב גרוגרות).

רמב"ם שם (קב גרוגרות).

[1032] משנה פאה שם (מנה דבילה).

רב כט (לענין עירוב). רמב"ם שם (מנה

דבילה).

[1033] רש"י בכורות נ, א ד"ה לטרין (מנין, דהוא עשרים וחמשה

סלעים), ורש"י על התורה תרומה כה, לט (והמנה הוא ליטרא ... והם מאה זהובים,

עשרים וחמשה סלעים, והסלע ארבעה זהובים). וראה שיעורי תורה ע' קט.

[1034] משנה כו ,

ב (מערבין לנזיר ביין (אף על גב דלא חזי לדידיה, חזי לאחריני, וכיון דמזונא הוא

גבי אחריני, שרו ליה רבנן, רש"י), ולישראל בתרומה (דהא חזיא לכהן,

רש"י)). טור ושו"ע ס"ח (משתתפין אפילו באוכל שאינו ראוי לו, אם

ראוי לשום אדם, כגון לנזיר ביין, ולישראל בתרומה).

[1035] שלטי גבורים ח, א אות א (ונראה בעיני, שלא אמרו

לערב בתרומה טהורה אלא בזמן שהיתה טהרה בישראל, שהי' להם אפר הפרה והיו מטהרין

טמאי מתים שבישראל, אבל בזמן הזה לא ימצא בהם טהור, ואין תרומה טהורה ראויה לשום

אדם). מ"א ס"ק ט (ועכשיו אין תרומה טהורה

הראויה לשום אדם (כנסת הגדולה. שלטי הגבורים. עיין סי' תנ"ז)).

והוא כדלקמן סי' תנז ס"כ (בחלת ארץ

ישראל שאינה נאכלת לכהנים בזמן הזה שכלנו טמאי מתים, ונטמאת החלה ואסורה להאכיל

אפילו לכהן טהור).

וכן הוא לעיל סי' צד ס"א (שכולם

טמאי מתים, שאין לנו אפר פרה). סי' קנח ס"א (עכשיו שאין הכהנים אוכלין תרומה

מפני הטומאה). סי' קנט ס"כ (שאנו כלנו טמאי מתים).

[1036] ברייתא ל , א (הנודר מן הככר, מערבין לו בה). רמב"ם

פ"א הי"ד (הנודר מאוכל זה או שנשבע שלא יאכלנו, מערב בו ומשתתף בו. שאם

אינו ראוי לזה הרי הוא ראוי לאחר). רשב"א בעבודת הקדש שער ה

סט"ו (ויש מי שהורה דבין נשבע על הככר בין נדר מן הככר ואפילו בהנאתו מערבין

לו בו, ולזה הדעת נוטה), ומ"מ שם בשם

רוב המפרשים (ובגמרא (דף ל') אמר רב הונא שבועה שלא אוכל ככר זה מערבין לו

בה, ככר זה עלי אין מערבין לו. ואמרו רוב המפרשים דאין הלכה כמותו אלא בכל גונא

מערבין, כדמוכחן ברייתות התם, וכן הסכים הרשב"א ז"ל) דעה הא' בשו"ע

שם (וכן (הנודר) מאוכל זה או נשבע שלא יאכלנו, משתתף בו). מ"א ס"ק י (ואף

על פי שאמר שלא אהנה או קונם, שרי).

דלא כטור (אמר שבועה שלא אוכל

ככר זו משתתפין לו בה, שלא אסר אלא באכילתו ולא שאר הנאותיו, אבל אמר שבועה שלא

אהנה ממנה, נראה שאין משתתפין לו בה), ודעה הב' שבשו"ע (ויש אומרים דהיינו

דוקא כשנדר או נשבע שלא יאכלנו, אבל אם נדר או נשבע שלא יהנה ממנו, אין משתתפין לו

בה).

[1037] מ"מ. מ"א

ס"ק י (שלא כוון אלא בדרך הנאתו).

[1038] רא"ש

פ"ג סי' ב (ואם אפיק למילתיה בלשון קונם, אפילו אמר קונם אכילת ככר זו עלי,

אין מערבין לו בה, גזירה אטו אמר ככר זו הקדש, משום דסתם קונם דומה להקדש, דשניהם

אוכל נאסר על האדם). טור (ואם אמר קונם הנאתו או אכילתו עלי אין

משתתפין בו). רמ"א ס"ח (ואם אמר קונם הנאתו או

אכילתו עלי, לכו"ע אין משתתף בו). לבוש ס"ח (ואם אמר

קונם הנאתו או אכילתו עלי, לכולי עלמא אין משתתפין לו בה, גזירה אטו אם אמר ככר זו

הקדש, דסתם קונם דומה להקדש, דשניהם אכילתו נאסר על כל אדם, לכך אין מערבין בו

כאילו אינו מאכל, הואיל ונאסר על כל אדם), כרב הונא שם ל,

א (שבועה שלא אוכל ככר זו מערבין לו בה, ככר זו עלי אין מערבין לו בה), לפירוש

רשב"ם והתוס' ד"ה ככר (ונראה כרשב"ם דמפרש דאין מערבין לו בה,

אפילו אמר קונם אכילת ככר זו עלי, משום דקונם הוי כעין הקדש ואתי לאחלופי בהקדש).

[1039] ברייתא שם (ככר

זו הקדש (ודאי אסר בכל הנאות, ואינו ראוי לשום אדם, רש"י), אין מערבין לו בה,

לפי שאין מערבין בהקדשות).

[1040] שו"ע ס"ט

(אם אמר היום קונם ... אין משתתפין לו בה).

[1041] רב נחמן לו ,

א (בעא מיניה רבא מרב נחמן, ככר זו היום חול ולמחר קדש ואמר עירבו לי בזה, מהו (הואיל

ובין השמשות ספק הוא, חיישינן דילמא קודם קניית עירוב חל עליה הקדש, ואין מערבין

בהקדש, או לא אמרינן הכי, רש"י). אמר ליה עירובו עירוב. היום קדש ולמחר חול, ואמר

עירבו לי בזה, מהו (מי אמרינן כי מטא בין השמשות נפק ליה מקדושתיה וקנה עירוב, או

לא, רש"י). אמר ליה אין עירובו עירוב. מאי שנא (הא בין השמשות ספיקא הוא, מאי

שנא הכא לקולא והכא לחומרא, רש"י). אמר ליה לכי תיכול עליה כורא דמלחא (לכשתמדוד

כור של מלח על דבר זה ותתנהו לי, אומר לך טעמו, רש"י), היום חול ולמחר קדש,

מספיקא לא נחתא ליה קדושה (ומספיקא לא תפקיה ממילתיה קמייתא, וכן סיפא, רש"י),

היום קדש ולמחר חול, מספיקא לא פקעא ליה קדושתיה מיניה). טור ושו"ע ס"ט

(אמר על ככר היום חול ולמחר קודש או קונם, משתתפין לו בה, שבין השמשות עדיין לא

נתקדשה ודאי, וראויה היתה מבעוד יום. אבל אם אמר היום קונם ולמחר חול, אין משתתפין

לו בה, שאינה ראויה עד שתחשך). מ"א ס"ק יב (לא נתקדשה ודאי, שמספק לא חל

עליו קדושה), וס"ק יג (עד שתחשך, דמספקא לא פקעה קדושה, ועיין בגמרא).

[1042] כדלקמן סי' שצג ס"ג (שכיון שנקבעה דירתו במקום עירוב בבין

השמשות, שהוא תחלת כניסת השבת, שוב אינה נפקעת משם כל השבת).

[1043] רמב"ם פ"ו

הט"ז. (טור) שו"ע ס"ט (שבין השמשות עדיין לא נתקדשה

ודאי, וראויה היתה מבעוד יום). משנה ברורה שעה"צ ס"ק מט (דברי המחבר

שכתב לא נתקדשה ודאי, והוא לשון הרמב"ם, משמע שלענין הקדש הוא קדוש מספק ואין

רשאי לאכלו, רק דלענין עירוב, שהוא דרבנן, מוקמינן ליה אזמן הקודם שהיה ברור חול

או קודש, וכן באר הגר"ז).

[1044] רש"י

שם ד"ה היום תהא קדש (ולמחר חול, על מעות שיש לי בבית) לבוש ס"ט (ולמחר

תהא חול, שתהא פדוי על מעות שיש לי בבית).

[1045] גמרא שם. טור ושו"ע

שם. מ"א שם.

[1046] רבי שמעון במשנה מה, ב (שלש

חצירות (זו אצל זו, רש"י) הפתוחות זו לזו ופתוחות לרשות הרבים (דכל אחת רשות

לעצמה ואין להן דריסת הרגל זו על זו, רש"י), עירבו שתים עם האמצעית, היא

מותרת עמהן והם מותרות עמה, ושתים החיצונות אסורות זו עם זו). רב חמא בר גוריא אמר

רב מט, ב (הלכה כרבי שמעון).

ובזה תלוי גם דין חצר שבין שתי מבואות,

שבשניהם חולקים רב ושמואל בדעת רבי שמעון, כדאמרינן מט, א (ואזדא שמואל לטעמיה,

דאמר שמואל חצר שבין שני מבואות, עירבה עם שניהם אסורה עם שניהם), וכתב רא"ש

פ"ד סי"ב (וכתב רבינו מאיר ז"ל, דאף לרש"י הלכתא כוותיה דרב

באיסורי, דסבירא ליה כרבי שמעון דמתיר הכל). טור ושו"ע ס"ט (חצר הפתוח

לשני מבואות ושיתף עם כל אחד מהם, מותר עם כל אחד מהם לטלטל ממנו לחצר ומחצר לתוכו).

וכן הדין בשלוש חצרות, כדלעיל רס"י

שעח (ג' חצרות הפתוחות זו לזו ופתוחות כולן גם כן למבוי או לרשות הרבים, ועירבה כל

אחת מהחיצונות עם האמצעית והחיצונות לא עירבו זו עם זו, הרי החיצונות אסורות זו עם

זו להוציא כלים ששבתו בבתים מזו לזו דרך האמצעית, והאמצעית מותרת עם כל אחת מהן

והן מותרות עמה), ושם נסמן (הערה 651 ).

[1047] טור ושו"ע שם (ואסור

לטלטל כלים ששבתו במבוי זה למבוי האחר דרך החצר). ופירש מ"א

ס"ק טו (ששבתו במבוי, כלומר בבתים שבמבוי, דאלו ששבתו במבוי עצמה שרי,

כמ"ש רס"י שע"ב), והוא כדלעיל סי' שעב ס"א (לא אסרו לטלטל

מרשות היחיד של זה לרשות היחיד של זה בלי עירוב, אלא בבתים שתשמישן מיוחד ותדיר,

אבל ... החצרות הסמוכות ... כולן רשות אחת הן לכלים ששבתו בתוכם, שמותר לטלטל ...

או למבוי שלא נשתתפו בו), ולקמן סי' שפח (כל שיתופי מבואות אינם אלא להתיר להוציא

לתוכו כלים ששבתו בבתים, אבל כלים ששבתו בתוכו או בחצירות, מותר לטלטלם ... ממנו

לחצירות, ובלבד שלא יכניסם לבית).

[1048] כדלעיל סי' שסו ס"ט

(צריך ליתן כל העירוב בכלי אחד, ואם חלקו ונתנו בשני כלים אינו עירוב).

[1049] ב"י

ד"ה ומשמע בגמרא (וכבר כתבתי בסימן שע"ח, דמשמע בגמרא שאם נתנו שני

המבואות שיתופן בחצר זו הוה ליה חדא, ומותר לטלטל כלים ששבתו במבוי זה למבוי האחר

דרך החצר, והוא שלא יתנוהו בשני בתים). מ"א ס"ק יד (ואם

נתנו שני המבואות שתופן בחצר זו בכלי אחד, הוה להו כולן כאחד, ומותר לטלטל ממבוי

זה למבוי זה, כמ"ש רס"י שע"ח).

[1050] סעיף א (אבל אם נתנוהו

בבית אחד באמצעית, הרי נתחברו דיורי שלשתן בבית זה, ומעורבות הן, וכולן מותרות זו

עם זו).

[1051] שמואל מט ,

א (לא עירבה עם שניהם (לא עירבה לא עם זו ולא עם זו, רש"י), אוסרת על שניהן (מלהוציא

מחצרותיהן למבוי, רש"י). היתה באחד רגילה (לצאת ולבא כל שעה, רש"י) ובאחד

אינה רגילה (ולא עירבה לא עם זו ולא עם זו, רש"י), זה שרגילה בו אסור (שחצר

זו אוסרת עליו דמיניה הוא והרי לא עירבה, רש"י) וזה שאינה רגילה בו מותר).

טור ושו"ע שם (ואם לא שיתף עם שום אחד מהם, אם הוא רגיל עם שניהם לצאת ולבא

בחול דרך עליהם, אוסר על שניהם. ואם הוא רגיל עם האחד ועם השני אינו רגיל, אותו

שרגיל אוסר ושאינו רגיל אינו אוסר).

[1052] ואף לפי מה שיתבאר בסמוך

(המבוי, הואיל ותשמישו שוה לכל החצרות הרגילות בו, הרי הן אוסרות זו על זו אפילו

בהעברה ברגל לבד בשבת), היינו דוקא ברגילה, משא"כ כאן שאינה רגילה בו.

[1053] רבה בר רב הונא

שם (עירבה עם שאינה רגילה בו, הותר רגילה לעצמו (דהא סלקא נפשה מיניה, רש"י)).

טור ושו"ע שם (ואם שיתף עם אותו שאינו רגיל, הותר הרגיל לעצמו אם שיתפו

ביניהם).

[1054] רש"י שם ד"ה אוסרת על שניהן (ואע"ג

דרגילה עם שניהן, זו היא תקנתה, מערבת עם האחד וגליא דעתה שנסתלקה מן האחר, ומותר

האחד לעצמו). טור ושו"ע שם (וכן אם היה רגיל עם שניהם ושיתף עם

אחד מהם, מותר השני, שהרי סילק עצמו ממנו). ב"י

ד"ה ומ"ש רבינו וכן אם רגיל (ומ"ש רבינו וכן אם רגיל עם שניהם

ושיתף עם אחד מהם מותר השני, אף על פי שלא נזכר בהדיא בגמרא, למדו רבינו בקל וחומר

מהיכא דשיתף עם אינו רגיל הותר רגיל לעצמו).

[1055] רבה בר רב הונא אמר שמואל

שם (אם עירבה רגילה לעצמו, וזה שאינה רגילה בו לא עירב (אפילו

בפני עצמו, רש"י), והיא עצמה לא עירבה (לא עם זה ולא עם זה, רש"י),

דוחין אותה אצל שאינה רגילה בו (שלא לאסור על זה שעירב, הואיל והאי לא מפסדא מידי

דהא לא עירב, רש"י), וכגון זה כופין על מדת סדום (דאפילו מידי דלא חסר ביה לא

מהני לחבריה. והכא על כרחיה דחינן ליה גביה, רש"י)). טור ושו"ע שם (ואם המבוי

שרגיל בו שיתפו ביניהם ואותו שאינו רגיל לא שיתפו, והוא לא שיתף לא עם זה ולא עם

זה, דוחים אותו אצל שאינו רגיל, ויסתלק מאותו שרגיל כדי שיהא מותר, כיון שהוא אינו

מפסיד בדבר, שהרי לא שיתף עמהם, ויש ריוח לאחרים, שעל ידי זה יהיו מותרים, כופין

אותו על מדת סדום).

[1056] עי' מ"א סי'

שס[ד] ס"ק ג (וכגון זה כופין על מדת סדום שלא יעברו זה על זה

בשבת, כמ"ש סוס"י שפ"ו).

וכמו לענין מבוי עקום, שכתב רבינו

יהונתן ב, רע"א (ואף על פי שיש רשות לכל אחד ואחד מאלו המבואות העקומות לדרוס

על חבירו ואין לעכב בידיהם, אפילו הכי, אם עירבו אלו לעצמן ואלו לעצמן לא אסרי

אהדדי, לפי שהרי יש להם פתח פתוח לרשות הרבים לכל אחד ואחד, וכיון שעירבו אלו

לעצמן ואלו לעצמן, גלו דעתייהו שסלקו דריסתן זה מזה, וכגון זה כופים על מדת סדום

שלא יעברו זה על זה בשבת, אף על פי שדרכן בחול לעבור, כיון שיש להם דרך אחרת קרובה

ממנה).

וכן נפסק לקמן סי' שצב ס"ז (ב'

מבואות הפתוחים זה לזה ופתוחים גם כן לרשות הרבים ... אם מבוי אחד עירב לעצמו

והשני לא עירב כלל, כופין אותו על מדת סדום שלא יעבור בשבת על זה שעירב, כדי שלא

יאסר עליו, כיון שיש לו פתח אחר לצאת לרשות הרבים, כמו שכופין את החצר שלא עירבה

במבוי שלא תעבור בו בשבת אם יש לה פתח למבוי אחר לעבור דרך עליו לרשות הרבים, כמו

שנתבאר שם. ואין צריך לומר אם עירבו ב' המבואות זה לעצמו וזה לעצמו, ובשבת בא אחד

לעבור על חבירו, שיכול לעכב עליו, כיון שכבר גילה דעתו שסילק דריסת רגלו מעל חבירו

במה שעירב לעצמו).

וכן הדין בחצר שיש לה יציאה אחרת לרשות

הרבים, כדלעיל סי' שסה סוף ס"ג (חצר זו כיון שיש לה דרך אחרת לילך בה לרשות

הרבים שלא דרך המבוי, דהיינו דרך פרצתה שנפרצה לרשות הרבים, כופין אותה על מדת

סדום שלא תעבור בשבת דרך המבוי ותאסר עליו).

וראה לעיל סוס"י שפה (הערה 947 ),

שבמומר אין אומרים כופין אותו כו'.

[1057] לעיל סי' שפא ס"ב (שזה

שאמרו שהפנימית אוסרת בדריסת רגלה על חיצונה, אין הכוונה שדריסת והעברת הרגל בלבדה

תאסור, אלא דריסת הרגל כשדורסת שם ומשתמשת בצרכיה בדרך תשמיש החצר לבתים היא אוסרת

אותה, כמו שאוסרים אותה הבתים שבה אם לא עירבו בה. ולכן כשביטלה לה זכות זה ואינה

משתמשת בה בשבת אינה אוסרת אותה, אעפ"י שעוברת עליה).

[1058] תוס' נט, א ד"ה כמאן

(דשני חצירות זו לפנים מזו, רגל הפנימי המותרת במקומה אינה אוסרת שלא במקומה על

החיצונה, דאחדא לדשא ומשתמשא, ומסתלקא מלהשתמש בחיצונה, דעיקר תשמיש דחצר החיצונה

לבני חיצונה היה, והויא פנימית בחיצונה שלא במקומה. אבל הכא, אע"ג דכל מבוי

ומבוי מותר כל אחד ואחד במקומו, מודו רבנן דאסרי רשות הרבים על צד האחד, דהא מקומן

הוא, דרשות הרבים הוי להני כמו להני), ושם ע"ב ד"ה אבל הכא מי מצי מסלקי

כו' (פירוש, דוקא פנימית אחדא דשא מלהשתמש בחיצונה שאינה מקומה, דעיקר חיצונה לבני

חיצונה, אבל רשות הרבים הוי להני כמו להני). מ"א שם (דמבוי שאני, דדוקא חצר,

כיון דעיקר חצר לבני חיצונה הוא, אין הפנימי אוסרת עליה אף על פי שעוברת דרך שם,

משא"כ במבוי מפולש דהוי להני כמו להני, בעינן שיסלקו נפשייהו משם).

ואף שגם לענין חצר האוסרת על המבוי,

נתבאר לקמן סי' שצא ס"א (ככל משפטי ביטול למי ששכח ולא עירב בחצירו, כן הוא

במבוי, שאם שכחה חצר אחת ולא נשתתפה מבטלת רשותה לשאר בני המבוי או הם לה), והיינו

שמבטלת רשות ההשתמשות בו אף שהם עוברים עליו.

אפשר שלא אסרו בזה אלא כשהחצר פתוחה גם

למבוי שני, אבל אם אינה פתוחה אלא למבוי זה, התירו בביטול רשות (כמו באיצטבא דלקמן

בסמוך שהתירו "אע"פ שעוברת דרך עליהם בשבת".

סיכום פרטי הלכה זו – לעיל סי' שפ

ס"א (הערה 679 ).

[1059] רב חסדא נט ,

ב (אחד מבני מבוי שעשה דקה לפתחו, אינו אוסר על בני מבוי), ופרש"י (אם לא

נשתתף עמהן, דגלי אדעתיה דאסתלק).

[1060] מ"א סי' שצב

ס"ק ז (מצבה, היינו אצטבא גבוה ד' טפחים. כן כתבו הרי"ף והרר"י

וכ"פ הב"ח וש"ג). והוא ברי"ף יח, א (פירוש דקה – אצטבא),

ורבינו יהונתן יז, ב (דקה, שהוא אצטבא גבוהה ארבעה טפחים), וב"ח סי' שצב

ד"ה ומ"ש ואם ירצו (והתוספות כתבו דעבוד דקה מחיצה גבוהה ד' טפחים, כגון

אצטבא, בפני המבוי), והוא בתוס' נט, ב ד"ה דעבוד דקה (מחיצה גבוה ד'

(ס"א י') טפחים, כגון איצטבא בפני המבוי), ובשלטי הגבורים יח, א אות א

(ורבינו פירש אצטבא ... שהיא מחיצה קטנה גבוה ד' טפחים).

וכן הוא לעיל סי' שעה ס"ד (היתה

מצבה גבוה ד' טפחים לפני המרפסת, אין המרפסת אוסרת על בני החצר). לקמן סי' שצב

ס"ד (איצטבא גבוהה ד' טפחים).

[1061] תוס' שם

סד"ה דפנימית (ומה שפירש בקונטרס שלא יהא לה דריסת הרגל על החיצונה, לאו דוקא,

דליכא קפידא בדריסת הרגל ... וכן עשיית דקה דשמעתיןלענין תשמיש, לא לענין הילוך).

פסקי ריא"ז פ"ה ה"ה אות ו. שלטי גבורים שם (ואין מבוי אוסר על

חבירו אע"פ שיוצא ובא דרך עליו, הואיל ועשה דקה בפני פתחו הרי הוא כסתום,

וכאילו סילק דרכו מעליו).

[1062] משמעות התוס' שם (דליכא

קפידא בדריסת הרגל, דאם כן היתה מסתלקת לגמרי מרשות הרבים, דהא דרך חיצונה נפקא,

ואין לנו לסלקה מרשות הרבים).

ובזה נראה דשרי אף בביטול רשות לבד (בלא

אצטבא), כנסמן לעיל (הערה 1058 ).

סקירת ההלכה של רגל המותרת במקומה

והאסורה במקומה, וסילוק מלהשתמש על ידי אצטבא – לעיל סי' שעח ס"ב (הערה 654 ).