שכט על מי מחללין שבת

שכט על מי מחללין שבת

ובו

י' סעיפים

א כל פיקוח נפש דוחה את השבת, והזריז הרי

זה משובח ⁸⁹⁹ .

אפילו נפלה דליקה בחצר אחרת וירא שמא

תעבור לחצר זו ויבא לידי סכנה, כגון שיש בה חולה או קטנים ואין שהות להבריחם טרם

שתגיע לה הדליקה, מכבין כדי שלא תעבור ⁹⁰⁰ .

ואפילו אפשר להבריחם דרך רשות הרבים

גמורה ⁹⁰¹ , מוטב לכבות, מפני שהכיבוי מלאכה שאינה

צריכה לגופה הוא ⁹⁰² כמ"ש בסי' רע"ח ⁹⁰³ , והוצאת חולה או קטנים שאינם יכולים

לילך היא מלאכה גמורה, כמ"ש בסי' ש"ח ⁹⁰⁴ :

ב אין הולכין בפיקוח נפש אחר הרוב, אין

צריך לומר אם היו ט' נכרים וישראל אחד עומדים בחצר ונפלה מפולת על אחד מהם באותה

חצר ואין ידוע אם ישראל הוא אם נכרי שמפקחין עליו את הגל, שהרי הישראל והנכרי היו

קבועים באותה חצר וכל הקבוע הוא כמחצה על מחצה, וספק נפשות להקל ⁹⁰⁵ , אלא אפילו פירש אחד מהם לחצר אחרת ושם

נפלה עליו מפולת ⁹⁰⁶ , שהיה ראוי לילך אחר הרוב, אעפ"כ מפקחין עליו ⁹⁰⁷ , שכיון שנשאר קביעות הראשון במקומו ⁹⁰⁸ (בשעת פרישתו מהקביעות ⁹⁰⁹ ), הרי אנו חושבין אותו כקבוע עמהם להקל

בספק נפשות.

אבל אם נעקרו כלם ⁹¹⁰ בזה אחר זה ⁹¹¹ , ובשעת עקירתם פירש אחד מהם לחצר אחרת

ונפלה עליו מפולת, אין מפקחין עליו, שכיון שניער כבר קביעות הראשון ממקומו (בשעת

פרישתו של זה), אי אפשר להקל בו משום קבוע, והולכין בו אחר הרוב שהם נכרים. אבל אם

נעקרו כולם, הרי עדיין הם קבועים ביחד, וכשפירש אחד מהם הרי פירש מהקבוע ומפקחין

עליו.

וכן תינוק שנמצא בעיר שרובה נכרים, יש

אומרים ⁹¹² שאין מחללין עליו את השבת, כיון שבכל

יום ויום פורשים כולם ממקום קביעותם, הולכין אחר הרוב (כמ"ש באהע"ז סי'

ד', עיי"ש ⁹¹³ שיש חולקין):

ג מי שנפלה עליו מפולת, ספק עודנו חי ספק

כבר מת, ספק הוא שם ספק אינו שם, אפילו אם תמצי לומר שהוא שם ספק ישראל ספק נכרי,

מפקחין עליו, אע"פ שיש בו כמה ספיקות ⁹¹⁴ , שהרי אמרה תורה ⁹¹⁵ וחי בהם, שלא יוכל לבא בשום ענין לידי

מיתת ישראל על ידי שמירת המצות ⁹¹⁶ .

ואפילו מצאוהו מרוצץ, שאינו יכול לחיות

אלא לפי שעה ⁹¹⁷ . מפקחים ובודקים עד חוטמו, אם יש בו

חיות מפקחים ומוציאים אותו בשביל חיי שעה, ואם לא הרגישו בחוטמו חיות, אז ודאי כבר

מת ⁹¹⁸ , אפילו אינו מרוצץ, בין שפגעו בראשו

תחלה ובין שפגעו ברגליו תחלה וראו שאין חיות בלבו, אעפ"כ בודקין עד חוטמו, כי

עיקר היכר חיות הוא בחוטם, שנאמר כל אשר נשמת רוח חיים באפיו ⁹¹⁹ :

ד מצא עליונים מתים, לא יאמר כבר מתו

התחתונים, אלא מפקח עליהם שמא הם חיים. מעשה היה ומצאו עליונים מתים ותחתונים חיים ⁹²⁰ :

ה הבא במחתרת בענין שאין לו דם ומותר

להרגו, ונפלה עליו מפולת שם, אין מפקחין עליו ⁹²¹ (שהרי אין מצווין להחיותו ⁹²² ):

ו נכרים שצרו על עיירות ישראל, אם באו על

עסקי ממון, אין מחללין עליהם את השבת, ואם באו על עסקי נפשות ⁹²³ , ואפילו באו סתם ויש לחוש שמא באו על

עסקי נפשות ⁹²⁴ , ואפילו עדיין לא באו ⁹²⁵ אלא ממשמשים לבא ⁹²⁶ , יוצאים עליהם בכלי זיין ומחללין עליהם

את השבת.

ובעיר הסמוכה לספר ⁹²⁷ , אפילו אינן רוצים לבא ⁹²⁸ אלא על עסקי תבן וקש, מחללין עליהם את

השבת, שמא ילכדו העיר ומשם תהא הארץ נוחה ליכבש לפניהם ⁹²⁹ :

ז יש אומרים ⁹³⁰ שבזמן הזה שאנו דרין בין האומות

ששוללין והורגין, אפילו אם לא באו אלא על עסקי ממון, מחללין עליהם את השבת, לפי

שאם לא יניחנו הישראל לשלול ולבוז, יהרגנו, וחזקה שאין אדם מעמיד עצמו על ממונו,

ויש לחוש שמא יעמוד אחד נגדם ויהרג ⁹³¹ , והרי זה עסק נפשות. ומכל מקום הכל לפי

הענין ⁹³² .

אבל יחיד שבאו עליו ליקח ממונו, יניח

להם ליטול כל אשר לו ולא יחלל שבת ⁹³³ , אפילו באיסור דברי סופרים, אלא

ע"ד שנתבאר בסי' ש"א ⁹³⁴ :

ח הרואה ספינה שיש בה ישראל המטורפת בים,

וכן נהר שוטף, וכן יחיד הנרדף מפני נכרי, מצוה על כל אדם לחלל עליהם שבת כדי

להצילם ⁹³⁵ . ואפילו הוא ספק אם יציל ⁹³⁶ .

ומכל מקום אם יש סכנה, אין לו לסכן עצמו

כדי להציל את חבירו, מאחר שהוא חוץ מן הסכנה, ואף שרואה במיתת חבירו. ואע"פ

שהוא ספק וחבירו ודאי, מכל מקום הרי נאמר ⁹³⁷ וחי בהם, ולא שיבא לידי ספק מיתה ⁹³⁸ על ידי שיקיים מה שנאמר ⁹³⁹ לא תעמוד על דם רעך:

ט כל היוצאים להציל חוזרים בכלי זיינם

למקומם ⁹⁴⁰ , אם מתפחדים מפני הנכרים לשבות במקום

שהצילו, כמו שיתבאר בסי' ת"ז ⁹⁴¹ :

י מי שרוצים נכרים לאנסו להמיר, אם

מחללין עליו להצילו, נתבאר בסוף סי' ש"ו ⁹⁴² :

[899] ברייתא

יומא פד , ב (מפקחין פקוח נפש בשבת, והזריז הרי זה משובח). טור ושו"ע ס"א

(כל פקוח נפש דוחה שבת, והזריז הרי זה משובח).

וכן הוא לעיל סי' שכח ס"ב ( מי

שיש לו חולי של סכנה, מצוה לחלל עליו את השבת, והזריז הרי זה משובח), ושם נסמן

(הערה 541 ).

[900] גמרא

שם (אפילו לחצר אחרת), ופירש רש"י (דליקה בחצר זו ונפשות בחצר

אחרת, והם חולים או קטנים). ב" י (כלומר ואין שהות להבריחם קודם שיגיע

להם האש). טור ושו"ע שם (אפילו נפלה דליקה בחצר אחרת וירא שתעבור לחצר זו

ויבא לידי סכנה, מכבין כדי שלא תעבור). מ"א סק"א (כגון שיש שם חולי או

קטנים שאי אפשר להבריחם).

[901] כדלקמן

סי' שמה סי"א (איזו היא רשות הרבים ... רשות הרבים גמורה).

משא"כ בזמנינו שאין לנו רשות

הרבים גמורה, כדלקמן שם (נתפשט המנהג במדינות אלו להקל ולומר שאין לנו עכשיו רשות

הרבים גמורה), אלא כרמלית, עדיף להוציאם לשם, מאשר לכבות, כיון שמלאכה שאינה צריכה

לגופה חמורה יותר מהוצאה לכרמלית, כדלעיל סי' רסו בקונטרס אחרון ס"ק ב

ד"ה אבל בלא (למאי דקיי"ל מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור ... איסור חמור

של מדברי סופרים), וסי' ערה בקונטרס אחרון ס"ק ב (דמלאכה שאינה צריכה לגופה

לא דמי לשאר איסור דרבנן), סי' שטז סי"ט (שאינו צריך לגופו ... עיקרה מן

התורה, דהיינו אם צריך לגופה), ולקמן סי' שלד ס"ב (ואם לא נתיר לו להציל על

ידי טלטול מוקצה, יבא לידי איסור חמור, שיכבה הדליקה).

וראה מראי מקומות וציונים. קובץ דברי

תורה ח"ז ע' סב.

[902] מ"א

שם (ונראה לי דאפילו אפשר להצילם דרך רשות הרבים, מוטב לכבות, דהוי מלאכה שאין

צריך לגופה, אבל זה הוי דאורייתא).

[903] סעיף

א (זה שמכבה בשביל החולה או מפני הלסטים, הרי זה מלאכה שאינה צריכה לגופה).

[904] סעיף

פא (ואם הוא קטן כל כך שצריך לגרור ב' רגליו, ונשאתו ברשות הרבים, חייבת, שבקטן

כזה אין אומרים החי נושא את עצמו. וכן הנושא את הכפות או את החולה שאינו יכול לילך

כלל, חייב, מפני שאינן נושאין את עצמן כלל).

[905] משנה

פג, א (כל ספק נפשות דוחה את השבת), וכדלעיל סי' שכח ס"ב (ואפילו ספק נפשות

דוחה את השבת), ושם נסמן (הערה 544 ).

[906] שמואל

שם פד, ב (לא הלכו בפקוח נפש אחר הרוב. היכי דמי אי נימא דאיכא תשעה ישראל

וכותי אחד בינייהו (ונפלה מפולת על אחד מהן ואין ידוע אם ישראל אם כותי הוא,

רש"י), רובא ישראל נינהו. (אלא) פלגא ופלגא, ספק נפשות להקל. אלא דאיכא תשעה

כותיים וישראל אחד (ואשמועינן דאף על גב דרובא כותים, חיישינן שמא ישראל הוא

ומפקחין, רש"י), הא נמי פשיטא דהוה ליה קבוע, וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי. לא

צריכא דפרוש לחצר אחרת). טור ושו"ע ס"ב (אין הולכים בפקוח נפש אחר הרוב.

אפילו היו ט' עכו"ם וישראל אחד בחצר, ופירש אחד מהם לחצר אחרת ונפלה עליו שם

מפולת, מפקחין).

[907] גמרא

שם (מהו דתימא כל דפריש מרובא פריש, קמ"ל דלא הלכו בפקוח נפש אחר הרוב). מ"מ

פ"ב ה"כ (לא אירע הספק עד שנפלה עליו מפולת בחצר אחרת, והרי זה דומה למה

שאמרו גבי חנויות ובנמצא הלך אחר הרוב, ומן הדין היה שלא לפקח, והודיענו שמואל

שמפקחין ואין הולכין אחר הרוב). מ"א סק"ב (אבל בשאר איסורים אמרינן כל

דפריש מרובה קפריש, כמ"ש סי' תל"ט, בפקוח נפש הקילו (מ"מ פ"ב)).

והיינו כדלקמן סי' תלט ס"ב (ואם

פירש הככר ממקום קביעתו שלא בפנינו, ומשם נטלו העכבר בפנינו ונכנס לבית בדוק, כיון

שנולד הספק על ככר זה אם הוא חמץ או מצה לאחר שפירש ממקום קביעות החמץ והמצה, שהרי

פירש שלא בפנינו, הרי אנו הולכין אחר הרוב, דכל דפריש מרובא פריש ומצה הוא).

משא"כ בפקוח נפש הקילו אף אם

פירש ממקום קביעותו שלא בפנינו, ש"לא אירע הספק עד שנפלה עליו מפולת בחצר

אחרת", ומכל מקום "חושבין אותו כקבוע להקל בספק נפשות".

[908] גמרא

שם, כגירסת רי"ף שם ה, א (לא צריכא דפריש חד מינייהו ואזיל לחצר אחרת ... איני

והאמר ר' אסי אמר רבי יוחנן אפילו תשעה כותיים ואחד ישראל,

באותה חצר מפקחין, בחצר אחרת אין מפקחין. לא קשיא, הא דפרוש כולהו הא דפרוש

מקצתייהו). רמב"ם פ"ב ה"כ (פירש אחד מהם לחצר אחרת ונפלה

עליו אותה חצר, מפקחים עליו, שמא זה שפירש היה ישראל והנשארים עובדי כוכבים ומזלות).

רא"ש פ"ח סי' טו (שפירש אחד מהם לחצר אחרת ונפלה עליו מפולת

מפקחין, דכיון שנשארו אחרים קבועים במקומן, כמחצה על מחצה דמי וספק נפשות להקל). טור

ושו"ע שם (ופירש אחד מהם לחצר אחרת ונפלה עליו שם מפולת, מפקחין, כיון שנשאר

קביעות הראשון במקומו, חשבינן ליה כמחצה על מחצה).

[909] משמעות

הרא"ש שם (בשעת עקירתן נכנס אחד מהן לחצר אחרת), וטור ושו"ע שם

(ובשעת עקירתן פירש אחד מהם לחצר אחרת), ורמב"ם שם הכ"א (ובעת

עקירתם פירש אחד מהן), שדוקא באופן זה אין חושבין אותו כקבוע, משא"כ אם נעקרו

כולם אחר שפירש אחד מהם, עדיין חושבין אותו כקבוע.

[910] גמרא

שם, לפירוש הרי"ף שם, והרא"ש שם (פירוש הא דפריש כולהו מאותה

חצר שהיו שם, בשעת עקירתן נכנס אחד מהן לחצר אחרת ונפלה עליו מפולת, אין מפקחין,

דכיון שנעקרו כולם אין כאן ישראל קבוע וכל דפריש מרובא פריש). טור ושו"ע שם (אבל

אם נעקרו כולם, ובשעת עקירתן פירש אחד מהם לחצר אחרת ונפל עליו, אין מפקחין עליו,

שכיון שנעקר קביעות הראשון ממקומו, אמרינן כל דפריש מרובא פריש).

[911] איסור

והיתר שער נט סל"ח (ומסתמא, נעקרו כולם דנקט, רוצה לומר בזה אחר זה ולא בבת

אחת, דאם לא כן הא נמי קבועי). מ"א סק"ג (בזה אחר זה, דאי בבת אחת הא

נמי קביעי (או"ה)).

[912] רמב"ם

הלכות מאכלות אסורות פט"ו הכ"ו (מחצה על מחצה, מצוה להחיותו כישראל

ומפקחין עליו את הגל בשבת). ונשאל על זה מחכמי לוניל, והשיב להם שו"ת הרמב"ם

סי' שג, הובא במ"מ שם (ואוקמינא בשפירשו כולם שלא נשאר שם קבוע, ולפיכך אם

פירש אחד מהם לחצר אחרת אין מפקחין, דכל דפריש מרובא פריש. והוא הדין לזה שפירש מן

עיר שרובה גוים, שאין מפקחין עליו), וכן נפסק בשו"ע אהע"ז סי' ד

סל"ד (מחצה על מחצה ... מפקחין עליו את הגל בשבת), ופירש בבית שמואל שם (וכאן

התינוק הנמצא מסתמא האנשים שבעיר ניידו, והוי כאלו ניידו כלם, ופירש אחד מהם, משום

הכי הולכים אחר הרוב וכשיש רוב כותים אין מפקחים הגל). מ"א סק"ב

(ועיין באה"ע סי' ד' סל"ד דתינוק שנמצא בעיר שרובה עכו"ם אין

מחללין עליו את השבת, כיון דבכל יום ויום פורשים כולם ממקום קביעותם, אזלינן אחר

הרוב).

[913] טור

שם (ונראה דאפילו ברוב עכו"ם נמי מפקחין עליו הגל בשבת). רמ"א שם (ויש

אומרים דאפילו ברוב עובדי כוכבים מפקחים עליו הגל בשבת). מ"מ שם (ודעת

הרמב"ן ז"ל והרשב"א ז"ל ... לפקח עליו את הגל אפילו ברוב

עכו"ם מפקחין)

[914] משנה

יומא שם פג , א (מי שנפלה עליו מפולת, ספק הוא שם ספק אינו שם, ספק חי ספק

מת, ספק כותי ספק ישראל, מפקחין עליו את הגל. מצאוהו חי מפקחין ואם מת יניחוהו). טור

ושו"ע ס"ג

(מי

שנפלה עליו מפולת, ספק חי ספק מת, ספק הוא שם ספק אינו שם, מפקחין עליו אף על פי

שיש בו כמה ספיקות).

וכן הוא לקמן סי' תריח סוף ס"ז

(שכל ספק נפשות הולכין להקל אפילו בכמה וכמה ספיקות).

וראה פסקי דינים צמח צדק רעח, ג. רשימות

חוברת טו סי"ב.

[915] אחרי

יח, ה.

[916] תוס'

שם פה , א ד"ה ולפקח (אומר ר"י דהיינו טעמא דאין הולכין בפקוח נפש

אחר הרוב, משום דכתיב וחי בהם, ולא שימות בהם, שלא יוכל לבוא בשום ענין לידי מיתת

ישראל).

וראה רש"י שם ע"ב ד"ה

דשמואל (אשר יעשה האדם המצות שיחיה בהם ודאי, ולא שיבא בעשייתה לידי ספק מיתה).

וכן הוא לעיל סי' שכח ס"ב ( שנאמר

אשר יעשה האדם וחי בהם, מה תלמוד לומר וחי בהם, כלומר ראה שיהא חי ודאי בעשיית

המצות, ולא שיבא על ידי כך לידי ספק סכנה), ושם נסמן (הערה 545 ) . לקמן

ס"ח (נאמר וחי בהם, ולא שיבא לידי ספק מיתה).

[917] גמרא

שם (מצאוהו חי, פשיטא, לא צריכא דאפילו לחיי שעה). רמב"ם פ"ב הי"ח (מצאוהו

חי, אף על פי שנתרוצץ ואי אפשר שיבריא, מפקחין עליו ומוציאין אותו לחיי אותה שעה).

טור ושו"ע ס"ד (אפילו מצאוהו מרוצץ, שאינו יכול לחיות אלא לפי שעה).

[918] ברייתא

שם (עד היכן הוא בודק (אם דומה למת שאינו מזיז איבריו, עד היכן הוא מפקח לדעת

האמת, רש"י), עד חוטמו (ואם אין חיות בחוטמו שאינו מוציא רוח, ודאי מת

ויניחוהו, רש"י). ויש אומרים עד לבו). וקיי"ל כתנא קמא. טור ושו"ע שם

(מפקחין ובודקים עד חוטמו, אם לא הרגישו בחוטמו חיות, אז ודאי מת).

[919] רב

פפא שם (מחלוקת ממטה למעלה, אבל ממעלה למטה כיון דבדק ליה עד חוטמו שוב אינו

צריך, דכתיב (נח ז, כב) כל אשר נשמת רוח חיים באפיו). וכיון דקיי"ל

כת"ק, לכן אפילו ממטה למעלה, שפגע ברגליו תחלה, בודק עד חוטמו. טור ושו"ע

שם (לא שנא פגעו בראשו תחלה לא שנא פגעו ברגליו תחלה).

וראה לקמן סי' של סוף ס"ז.

[920] שם

בברייתא (בדק ומצא עליונים מתים, לא יאמר כבר מתו התחתונים. מעשה היה ומצאו

עליונים מתים ותחתונים חיים). טור ושו"ע ס"ה (מצא עליונים מתים, לא יאמר

כבר מתו תחתונים, אלא מפקח עליהם שמא עדיין הם חיים).

[921] סנהדרין

עב , ב (אין לו דמים בין בחול בין בשבת ... אמר רב ששת לא נצרכא אלא לפקח עליו

את הגל), ופרש"י (אם כשהיה חותר נפל עליו הגל ... אם בא על עסקי נפשות, כיון

דניתן להרגו בלא התראה, גברא קטילא הוא). מ"א סק"ד (איתא בסנהדרין דף

ע"ב, הבא במחתרת בענין שמותר להורגו, אם נפל עליו גל, אין מפקחין עליו, דגברא

קטילא הוא).

[922] כי

מי שאין מצווין להחיותו אין מפקחים עליו.

עיין שו"ע

אה"ע סי' ד סל"ד (מחצה על מחצה, מצוה להחיותו כישראל, ומפקחין

עליו את הגל בשבת). ובב"ש שם סקנ"ט (עיין ברש"י ותוס' ביומא

שם כתבו כל שמפקחים עליו הגל, מכל שכן דמצווים עליו להחיותו). וכמובא לעיל

(הערה הקודמת) מרש"י. וכן הוא שם בתוס' ד"ה להחזיר לו אבדתו (דסבירא ליה

דאפילו לפקח את הגל בשבת אין הולכין אחר הרוב, כל שכן להחיותו).

דלא כתוס' נדה דף מד סוד"ה

איהו (דמכל מקום משום פקוח נפש מחללין עליו את השבת, אע"ג דמותר להרגו).

וראה מראי מקומות וציונים. משולחן

הארי. קובץ כינוס תורה ח"ו ע' נה. קובץ יגדיל תורה (נ.י.) חכ"ז ע' קו. קובץ

דברי תורה (צפת) ח"ג ע' 75. אהלי שם ח"ב ע' קלח. שו"ת מנחת יצחק ח"י

סי' קנא.

[923] ברייתא

עירובין מה , א (נכרים שצרו על עיירות ישראל, אין יוצאין עליהם בכלי זיינן

ואין מחללין עליהן את השבת. במה דברים אמורים כשבאו על עסקי ממון, אבל באו על עסקי

נפשות, יוצאין עליהן בכלי זיינן ומחללין עליהן את השבת). טור ושו"ע ס"ו

(גויים שצרו על עיירות ישראל, אם באו על עסקי ממון, אין מחללין עליהם את השבת. באו

על עסקי נפשות, ואפילו סתם, יוצאים עליהם בכלי זיין ומחללין עליהם את השבת).

[924] טור

ושו"ע שם (ואפילו סתם), מ רמב"ם פ"ב הכ"ג (או שצרו

סתם). ב"י (וטעמא משום דספק נפשות להקל). לבוש ס"ו (או אפילו סתם ספק

נפשות להקל).

[925] אור

זרוע הל' שבת סי' פד אות יג (ואין לחלק בין היכא שצרו כבר, לאומרים שרוצים

לבוא לשלול, אלא כשהקול יוצא שרוצים לבוא לשלול, אף על פי שלא באו עדיין, מותר

ללבוש כלי זיין לשמור ולעשות קול בעיר כדי שלא יבואו, דאין מדקדקין בפקוח נפש). רמ"א

ס"ו (ואפילו לא באו עדיין אלא רוצים לבא).

[926] לבוש

שם (ואפילו עדיין לא באו, אלא ממשמשין לבא).

[927] שם

בברייתא (ובעיר הסמוכה לספר, אפילו לא באו על עסקי נפשות אלא על עסקי תבן וקש,

יוצאין עליהן בכלי זיינן ומחללין עליהן את השבת). טור ושו"ע שם (ובעיר הסמוכה

לספר, אפילו לא באו אלא על עסקי תבן וקש מחללין עליהם את השבת).

[928] אור

זרוע שם ורמ"א שם, דמיירו (לא רק לענין ממשמשים לבא על עסקי נפשות, אלא) אף

לענין עיר הסמוכה לספר, שממשמשים לבוא על עסקי תבן וקש. וכן הוא בלבוש שם (אפילו

לא באו אלא על עסקי תבן וקש, מחללין עליהם את השבת. ואפילו עדיין לא באו אלא

ממשמשין לבא), ופירש באליה זוטא סק"ג (ונראה דארישא נמי קאי).

[929] רש"י

שם ד"ה לספר (עיר שמבדלת בין גבול ישראל לגבול האומות, יוצאין עליהם, שמא

ילכדוה ומשם תהא נוחה הארץ ליכבש לפניהם).

[930] הגהות

אשרי שם עירובין פ"ד סי' ו (ובזמן הזה אם באו שוללים על עסקי ממון,

יוצאין עליהן בכלי זיין ומחללין עליהן את השבת ... מפני שיש שדרים בין קצת אומות ...

ולא גרע מעיר הסמוכה לספר). הגהות מיימוניות פ"ב הכ"ג אות י (וכל שכן

אנו שאנו שרויים עמהם, שמותר). תרומת הדשן כתבים סי' קנו (מהר"ש פסק ...

בזמן הזה אפילו על עסקי ממון מחללים, דידוע הוא דבאו על עסקי ממון, אם לא יניח

הישראל לשלול ולבוז ממנו יהרגנו, והוי עסקי נפשות). שו"ע ס"ז (יש מי

שאומר שבזמן הזה אפילו באו על עסקי ממון מחללין, שאם לא יניחנו ישראל לשלול ולבוז

ממונו יהרגנו, והוי עסקי נפשות).

וכן דעתם להתיר לכבות הדליקה מטעם

זה, כדלקמן סי' שלד סכ"ח.

[931] מ"א

סק"ה (כיון דאין אדם מעמיד עצמו על ממונו, חיישינן שמא יעמוד אחד נגדם ויהרג,

ולכן מחללין).

[932] תרומת

הדשן שם (אמנם הכל לפי ראות עינים והזמן). רמ"א ס"ז (ומכל מקום הכל

לפי הענין).

[933] מ"א

שם (אבל באדם יחיד יניח ליקח ממונו ולא יחלל שבת).

[934] סעיפים

לח-מ. ושם (שלא התירו שום שבות גמור משום הפסד מרובה).

[935] משנה

תענית יט , א (על אלו מתריעין בשבת, על עיר שהקיפוה נכרים או נהר, ועל

הספינה המיטרפת בים, ר' יוסי אומר לעזרה (צועקין לבני אדם שיבואו לעזרם, רש"י

יד, א), ולא לצעקה). וכן דימו לזה בברייתא כב, ב (עיר שהקיפוה נכרים או נהר, ואחד

ספינה המיטרפת בים, ואחד יחיד שנרדף מפני נכרים). רי"ף תענית ח, ב (עיר

שהקיפוה גייסות או נהר, וספינה המטורפת בים, ויחיד הנרדף מפני עכו"ם ומפני

רוח רעה מפני לסטים, מתריעין עליהן מיד בשבת). רמב"ם פ"ב הכ"ד (ספינה

המטורפת בים, או עיר שהקיפה כרקום [מצור, רש"י גיטין כח, א] או נהר, מצוה

לצאת בשבת להצילן בכל דבר שיכול להצילן. ואפילו יחיד הנרדף מפני העובדי כוכבים

ומזלות, או מפני נחש או דוב שהוא רודף אחריו להרגו, מצוה להצילו). טור

ושו"ע ס"ח (הרואה ספינה שיש בה ישראל המטורפת בים, וכן נהר שוטף (וכן)

יחיד הנרדף מפני אנס, מצוה על כל אדם לחלל עליהם שבת כדי להצילם).

[936] ט"ז

סי' שכח סק"ה (אם רואה סכנה בבירור, ויש אפילו ספק הצל, הזריז הרי זה

משובח). לבוש סי' שו סי"ד (אף על פי שהוא ספק אם יציל אם לא, ספק

נפשות להקל). עיין במ"ש לעיל שם רסכ"ט (ואפילו אם הוא ספק

אם יצילנה, מפני שענין זה הוא כפיקוח נפש שמחללין השבת אפילו בספק הצלה) וקו"א

ריש סק"א (שבודאי כן הוא בכל ההולכין להציל בכלי זיינן דבסי' שכ"ט,

שבודאי אינן יודעים אם ינצחו הנכרים, וכן אין יודעין אם יצילו הספינה, עיין שם).

[937] אחרי

יח, ה. שמכאן למדים דין ספק פקוח נפש דוחה שבת, כדלעיל סי' שכח ס"ב (ואפילו

ספק נפשות דוחה את השבת, שנאמר אשר יעשה האדם וחי בהם, מה תלמוד לומר וחי בהם,

כלומר ראה שיהא חי ודאי בעשיית המצות ולא שיבא על ידי כך לידי ספק סכנה).

[938] איסור

והיתר שער נט סל"ח (ומיהו אם בודאי היה גם כן הוא מסוכן עמו, אין לו לסכן

גופו, מאחר שהוא חוץ מן הסכנה, אף על פי שרואה במיתת חבירו, כדדרשינן וחי אחיך

עמך. ולא מצינו חילוק בין סכנה למיתה ודאית). אליה זוטא סק"ד (ומכל

מקום אם יש סכנה, אין לו לסכן גופו, מאחר שהוא חוץ מן הסכנה, אף שרואה במיתת חבירו

(איסור והיתר כלל נ"ט)).

ויש בספק זה ב' דעות, כדלקמן חו"מ

הל' נזקי גו"נ ס"ז (ואפילו ליכנס בספק סכנה, יש אומרים שצריך כדי להציל את

חברו ממיתה ודאית ... (ויש חולקים על זה, וספק נפשות להקל)).

וראה לקוטי שיחות חכ"ח ע' 153 הע'

19 ובשוה"ג. שלחן המלך ח"א ע' רכז הע' 4. קובץ דברי תורה חי"ז ע' קא.

[939] קדושים

יט, טז.

[940] ברייתא

וגמרא עירובין מה, א (וכל היוצאין להציל חוזרין למקומן ... שחוזרין בכלי זיין

למקומן ... באותה שעה התקינו שיהו חוזרין למקומן בכלי זיינן). טור ושו"ע ס"ט

(כל היוצאים להציל, חוזרים בכלי זיינם למקומם).

[941] סעיף

ג (ואם היתה יד נכרים תקיפה והיו מפחדים לשבות במקום שהצילו בו, הרי אלו חוזרים

בשבת למקומם ובכלי זיינם).

[942] רמ"א

סוף ס"ח (ועיין לעיל סוף סימן ש"ו, מי שרוצים לאנסו, אם מחללין עליו שבת).

ונתבאר לעיל שם סכ"ט.