הלכות ראש השנה

הלכות ראש השנה

סי' תקפא

תק"ש ולדוד אורי בר"ח אלול

א) יום עליית משה למרום

בס' המנהגים – חב"ד (ע' 53): "ביום ראשון דר"ח אלול, מתחילין לומר לדוד הוי' אורי. במשך יום ראשון דר"ח אלול תוקעים להתלמד, ומתחילין לתקוע אחר התפלה ביום שני דר"ח".

והוא כב' הדעות שבמ"א (סי' תקפא ס"ק ב): "כתב החכמת שלמה (שבת פט, א) ולבוש (סעיף א) ומשאת בנימין (סי' ב) ושל"ה (מסכת ר"ה פרק נר מצוה ד"ה ומה שאומר) דיש להתחיל לתקוע מיום ראשון דר"ח אלול, דאז הוי מ' יום שלפני יום הכפורים כמו שעלה משה בהר ... הנוהגים להתחיל [לתקוע] ביום שני [דר"ח אלול] ... הטעם כמ"ש התוס' בב"ק דף פ"ב בשם התנחומא דמשה עלה ביום שני דר"ח אלול רק שעיברו לאלול דהאי שעתא, ואם כן אין לזוז מהמנהג להתחיל ביום שני".

וביאור שתי הדעות בזה, שהרי משה עלה למרום בפעם השלישית בר"ח אלול (פרקי רבי אליעזר פמ"ו. טור או"ח רס"י תקפא), וירד בסוף ארבעים יום בעשירי בתשרי (ב"ב קכא, א), שהוא יום הכיפורים. ובזה נשאלת השאלה, שהרי אלול הוא חודש חסר של כ"ט יום, ואם כן יוצא שיום העשירי בתשרי הוא יום ה-39 מר"ח אלול. ועל זה יש ב' ביאורים:

א) משה עלה למרום באדר"ח אלול (שהוא ל' מנ"א, שהרי מנ"א הוא חודש מלא), ואם כן הי' העשירי בתשרי יום הארבעים.

ב) משה עלה למרום בא' אלול, אלא שאלול של אותה שנה הי' מלא של ל יום, ואם כן יהי' מא' אלול עד העשירי בתשרי ארבעים יום.

והיינו שלב' הדעות היתה שבירת הלוחות בי"ז בתמוז. ולמחרת בי"ח תמוז עלה למרום לבקש רחמים על ישראל, ושהה במרום ארבעים יום וארבעים לילה, וירד בכ"ט מנ"א (שהרי תמוז הוא חודש חסר), ולמחרת (בר"ח אלול) עלה שוב למרום לקבלת הלוחות האחרונות. אלא שבזה יש ב' דעות:

א) קביעות השנה הי' אז כמו בזמנינו, שמנ"א הי' מלא ואלול חסר, ואם כן היו שני ימי ר"ח אלול, ועלה למרום באדר"ח אלול, וירד בעשירי בתשרי שהוא יום הארבעים.

ב) קביעות השנה הי' אז שמנ"א הי' חסר ואלול הי' מלא, ואם כן עלה למרום בא' אלול, וירד בעשירי בתשרי שהוא יום הארבעים.

לפי האופן הראשון – התחלת הארבעים יום של ימי הרחמים היא באדר"ח אלול, ולכן מתחילים לתקוע שופר באדר"ח. ולפי האופן השני – התחלת הארבעים יום של ימי הרחמים היא בא' אלול (כיון שחודש מנ"א של אותה שנה הי' חסר, והי' רק ר"ח אלול רק יום אחד שהוא א' אלול), ולכן מתחילים לתקוע שופר בא' אלול (בדר"ח אלול).

ומנהגינו (ס' המנהגים – חב"ד ע' 53) לענין תקיעת שופר כדעה הב', שבא' אלול עלה למרום, ולכן מתחילין לתקוע בשופר בבדר"ח אלול. ומכל מקום חוששים גם לדעה הא', שביום אדר"ח אלול עלה למרום, ולכן מיד "ביום ראשון דר"ח אלול, מתחילין לומר לדוד הוי' אורי" (ס' המנהגים שם), דאז מתחילים ימי הרצון. ולכן גם "במשך יום ראשון דר"ח אלול תוקעים להתלמד" (ס' המנהגים שם), שהיא התחלה לימי הרצון של חודש אלול שבהם תוקעין בשופר.

אלא שעדיין דורש הדבר בירור, שהרי לפי שני האופנים שנתבארו לעיל ירד משה ביום הארבעים לעלייתו, שהרי עלה בר"ח אלול וירד בעשירי בתשרי. ובאמת מפורש בתורה לכאורה, שהי' במרום ארבעים יום וארבעים לילה, והיינו שירד ביום הארבעים ואחת.

אשר לפי זה הי' בהכרח לומר לכאורה, שהן מנ"א והן אלול היו מלאים, ולכן עלה למרום באדר"ח אלול, וכיון שגם אלול הי' חודש מלא, אם כן ירד בעשירי בתשרי שהוא יום הארבעים ואחד.

ובאמת יש כמה דעות בבירור קביעות החדשים, בקיץ זה של יציאת מצרים ומתן תורה וקבלת הלוחות האחרונות, הן בברייתא וגמרא ומדרשים, והן בפוסקים ומפרשים במשך הדורות, ומהם ישנם כמה חילוקים בהלכה ומנהג.

אמנם לא באנו בזה אלא לבאר הדבר בפשוטם של דברים, באופן שמתאים בכל הפרטים למה דקיי"ל להלכה ולמנהג, שלכאורה מוכח שהוא רק באופן אחד ויחיד, והוא:

ב) קביעות הימים בשבוע

לכל הדעות קיי"ל להלכה, שבפעם השלישית עלה משה למרום ביום החמישי וירד ביום השני, והיינו שירד ביום הארבעים לעלייתו; שהרי הי' במרום חמשה שבועות (35 ימים) וארבעה ימים (שעלה ביום החמישי וירד ביום השני), ואם כן ירד ביום הארבעים לעלייתו.

מקביעה זו, שבפעם השלישית עלה משה למרום ביום החמישי וירד ביום השני, יוצאים לנו כמה הלכות ומנהגים של הימים שני וחמישי, שהם נקבעו כימי רצון:

(א) מטעם זה תיקנו שקריאת התורה היא דוקא בימים ב' וה', כמבואר בתוס' (ב"ק פב, א ד"ה כדי): "וא"ת מאי שנא שתיקנו שני וחמישי, וי"ל דאמר במדרש משה רבינו ע"ה עלה בחמישי לקבל לוחות האחרונות וירד בשני ונתרצה לו המקום, ולפי שהיה עת רצון באותה עליה וירידיה קבעו בשני וחמישי".

(ב) וכן תיקנו מטעם זה להתענות דוקא בב' וה', כמבואר בתוס' (שם): "ולכך נמי נהגו להתענות בב' וה'", וכמבואר בשו"ע (או"ח סי' תקפ): "יש מי שאומר שגזרו שיהיו מתענין בכל שני וחמישי על חורבן הבית ועל התורה שנשרפה".

(ג) וגם תעניות בה"ב תיקנו מטעם שיהי' דוקא בימים ב' וה', כמבואר בשוע"ר (סי' תצב ס"א): "נוהגין במדינות אלו להתענות שני וחמישי ושני אחר הפסח, וכן אחר חג הסוכות, לפי שחוששין שמא מתוך משתה ושמחת המועד באו לידי עבירה לכן מתענין לתשובה ולכפרה".

(ד) וגם התעניות שנתקנו על עצירת גשמים תיקנו מטעם זה שיהיו דוקא בימים ב' וה', כנפסק בשו"ע (או"ח סי' תקעה ס"א-ד): "סדר תעניות שמתענין בא"י על גשמים כך הוא, הגיע י"ז במרחשוון ולא ירדו גשמים מתחילין תלמידי חכמים בלבד להתענות שלשה תעניות ב' וה' וב' ... הגיע ר"ח כסליו ולא ירדו גשמים בית דין גוזרין שלשה תעניות על הצבור שני וחמישי ושני ... עברו אלו ולא נענו גוזרין עוד ג' תעניות על הציבור שני וחמישי ושני ... עברו אלו ולא נענו ב"ד גוזרין עוד ז' תעניות על הצבור שני וחמישי ושני וחמישי ושני וחמישי ושני".

(ה) ומטעם זה נפסק גם (רמ"א או"ח סי' קלד): "נוהגין להרבות בתחנונים בשני וחמישי, ואומרים והוא רחום". ומבואר בט"ז (שם): "לפי שהם ימי רצון, שמ' יום של קבלת לוחות אחרונות שהיו ימי רצון עלה משה רבינו ביום ה' וירד ביום ב'".

ואף שנאמר בתורה (עקב י, י): "וְאָנכִי עָמַדְתִּי בָהָר כַּיָּמִים הָרִאשׁנִים אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה", והיינו שירד ביום הארבעים ואחת (ולא ביום הארבעים) לעלייתו; כבר תמהו על כך התוס', ותירצו (ב"ק פב, א ד"ה כדי): "והא דכתיב בפרשת עקב ואנכי עמדתי בהר כימים הראשונים שהן מ' יום ומ' לילה, הכי קאמר, כימים הראשונים ולא כלילות, דאחרונות היו חסירים לילה אחד".

ואף שנאמר בתורה (תשא לד, כח): "וַיְהִי-שָׁם עִם ה' אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה לֶחֶם לֹא אָכַל וּמַיִם לֹא שָׁתָה וַיִּכְתּב עַל-הַלֻּחֹת אֵת דִּבְרֵי הַבְּרִית עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים". תירצו התוס' (שם): "ובסוף כי תשא כתיב ויהי שם עם ה' ארבעים יום וארבעים לילה, ובלוחות אחרונות כתיב, וי"ל דאימים שהתנפל קאי ... והא דכתיב בתר הכי ויכתוב על הלוחות, היינו אחר אותם מ' יום ומ' לילה, דאותם אחרונים היו חסרים לילה".

ג) עלייתו למרום למחרת ירידתו

זה שהובא לעיל מפרקי רבי אליעזר, שמשה עלה למרום בפעם השלישית בר"ח אלול, הנה זהו לשונו שם (פרק מו): "ובר"ח אלול אמר הקב"ה למשה עלה אלי ההרה".

ומקשה על זה באגרות-קודש (חכ"ג אגרת ט'כ בשוה"ג): "וצע"ק דמפורש בכתוב (שם) דעלה להר למחרת אמירת פסל לך". שהרי כן נאמר שם (תשא לד, א-ז): "ויאמר ה' אל משה פסל לך ... ועלית בבקר אל הר סיני ... ויפסול ... וישכם משה בבוקר ויעל אל הר סיני"; הרי שהעליה למרום היתה למחרת הציווי למשה לעלות להר. ואם כן נצטרך לומר שהעליה למרום היתה בב' אלול.

ומתרץ על כך באגרות-קודש (שם): "וי"ל דגם למ"ד דבר"ח אלול נאמר פסל לך – הרי שני ימי ר"ח אלול". והיינו שבאדר"ח היה הציווי למשה לעלות, ולמחרת בבדר"ח עלה להר.

אלא שביאור זה הוא לכאורה לא לפי מה דקיי"ל להלכה, וכבר נתבאר לעיל, שיש כמה דעות בתנאים ואמוראים וראשונים ואחרונים אודות דיוק ימי העליה וירידה מההר, וכאן לא באנו אלא לבאר לפי מה דקיי"ל להלכה, שהוא לכאורה אך ורק באופן אחד ויחיד.

וכדי להקל על הבנת הדברים, נבאר תחלה את קביעות הימים האלה בשבוע (שהוא יותר פשוט וקל להבנה), לפי מה דקיי"ל להלכה:

(א) יציאת מצרים היתה ביום החמישי בשבוע (ט"ו ניסן), כמבואר בשוע"ר (סי' תל): "שבת שלפני הפסח קורין אותו שבת הגדול לפי שנעשה בו נס גדול ... שהרי בה' בשבת יצאו ישראל ממצרים כמ"ש בסי' תצ"ד וכיון שט"ו בניסן היה בה' בשבת אם כן עשרה בניסן היה בשבת". קביעה זו (שיציאת מצרים היתה ביום החמישי, והנס הגדול נעשה בעשרה בניסן שהיה ביום השבת) מתבטאת גם בהלכה ומנהג של שבת הגדול, כמבואר בשוע"ר שם.

(ב) ביום ה-52 לצאתם ממצרים (שבעה שבועות ושתי ימים אחרי יציאת מצרים) ניתנה התורה ביום השבת, כאמור בגמרא (שבת פו, ב): "ודכולי עלמא בשבת ניתנה תורה לישראל". ונתבאר בשוע"ר (סי' תצד ס"א): "התורה ניתנה ביום נ"ב לצאתם ממצרים, שהרי בחמשה בשבת יצאו ממצרים כמו שנתבאר בסי' ת"ל, והתורה נתנה בחודש השלישי ביום השבת".

(ג) במתן תורה עלה משה למרום ושהה שם ארבעים יום וארבעים לילה, כמו שנאמר (יתרו כד, יח): "ויבא משה בתוך הענין ויעל אל ההר ויהי משה בהר ארבעים יום וארבעים לילה". וכיון שעלה ביום השבת, ושהה במרום חמשה שבועות וחמשה ימים, אם כן ירד מההר ביום החמישי (י"ז בתמוז), ואז שבר את הלוחות (תענית כו, א), וכמו שנאמר (תשא לב, טו-יט): "ויפן וירד משה מן ההר ושני לוחות העדות בידו ... ויחר אף משה וישלך מידו את הלוחות וישבר אותם תחת ההר".

(ד) למחרת ביום השישי (י"ח בתמוז) עלה שוב למרום לבקש רחמים על העם, כמו שנאמר (תשא לב, ל): "ויהי ממחרת ויאמר משה אל העם, אתם חטאתם חטאה גדולה, ועתה אעלה אל ה' אולי אכפרה בעד חטאתכם". ושוב שהה במרום ארבעים יום וארבעים לילה, כמו שנאמר (עקב ט, יח): "ואתנפל לפני ה' כראשונה ארבעים יום וארבעים לילה ... על כל חטאתכם אשר חטאתם". וכיון שעלה ביום השישי (יח תמוז), ושהה במרום חמשה שבועות וחמשה ימים, אם כן ירד מההר ביום הרביעי (כ"ט מנ"א, שהרי תמוז הוא חודש חסר בן כ"ט יום).

(ה) למחרת ביום החמישי (ר"ח אלול) עלה שוב למרום לקבלת הלוחות האחרונות, כמו שנאמר (תשא לד, ב-ד): "והיה נכון לבקר, ועלית בבוקר על הר סיני ... וישכם משה בבוקר ויעל אל הר סיני כאשר צוה ה' אותו". וכיון שעלה ביום החמישי (מדרש תנחומא, הובא בתוס' שם. טור וט"ז רס"י קלד), ושהה במרום חמשה שבועות וארבעה ימים, אם כן ירד מההר ביום השני (תנחומא ותוס' וטור וט"ז שם), שחל בעשירי בתשרי, שהוא יום הכפורים (ב"ב קכא, א).

מכל האמור נראה ברור דקיי"ל שעלה למרום למחרת ירידתו, שהרי אם נוסיף עוד יום – אי אפשר יהי' לקבוע את יום עלייתו השלישית ביום החמישי וירידתו ביום השני. וכאמור בתוס' שם (ב"ק פב, א סד"ה כדי): "לפי מדרש תנחומא שאומר דבי"ז בתמוז ירד ובי"ח בו שרף את העגל ודן את החוטאים ובי"ט עלה, ונמצא יום עלייה של מ' אחרונים [בא'] באלול, לא יבא בה' לא לרבנן ולא לר' יוסי".

אלא ודאי שלהלכה קיי"ל שירד ביום הרביעי (כט מנ"א), ועלה למחרתו ביום החמישי (ר"ח אלול). אלא שבזה גופא נתבארו כאן ב' הדעות: א) שהי' זה באדר"ח אלול (כיון שמנ"א הי' חודש מלא), ב) שהי' זה בא' אלול (כיון שמנ"א הי' חודש חסר).

ד) מחלוקת רבי יוסי וחכמים

אמנם על זה קשה מהא דאמרינן (יומא ד, ב): "דתניא בששה בחודש ניתנה תורה לישראל רבי יוסי אומר בשבעה בו, מאן דאמר בששה, בששה ניתנה ובשבעה עלה (דכתיב ויקרא אל משה ביום השביעי), מאן דאמר בשבעה, בשבעה ניתנה ובשבעה עלה [דכתיב ויקרא אל משה ביום השביעי]".

וכיון דקיי"ל כדעת חכמים שמתן תורה הי' בו' סיון (כמבואר בשוע"ר רס"י תצד), הרי לפי דעה זו מבואר בגמרא שמשה עלה למרום למחרתו, ביום השביעי בסיון, שהוא יום הראשון בשבוע, וירד בשבעה עשר בתמוז, שהוא יום השישי בשבוע.

ולפי זה שוב לא תתאים הקביעות שהובאה לעיל להלכה, שיום ב' וה' הם ימי הרחמים, כיון שבפעם השלישית עלה משה למרום ביום החמישי וירד ביום השני, שהרי על כרחך דוחים אנו לפי גמרא זו את הכל ביום אחד לפחות, וכמובא לעיל מהתוס' (ב"ק פב, א סד"ה כדי): "ונמצא יום עלייה של מ' אחרונים [בא'] באלול, לא יבא בה'" (ומטעם זה מסיק בדברי נחמי' סי' תקפא בקונטרס אחרון, דלא קיי"ל כחכמים, אלא כרבי יוסי, שדוקא אז יתאימו הלכות ומנהגים הנ"ל).

ועל כרחינו לומר שלהלכה לא קיי"ל כדעה האמורה בגמרא זו, אלא כדעה שהובאה בתוס' שם (ב"ק פב, א ד"ה כדי): "דתניא בסדר עולם נמצא עלה בו' בסיון וירד בי"ז בתמוז ושבר הלוחות, ובי"ח בתמוז עלה ... ובכ"ט באב נתרצה המקום וירד משה לפסול הלוחות, ועשה עוד מ' יום מל' באב עד י' בתשרי, ונתרצה המקום וירד משה בי' בתשרי והלוחות בידו".

והיינו כדעה השניה שבגמרא (שבת פז, ב): "אמרי לך רבנן אייר דההיא שתא עבורי עברוה". דהיינו שרק בזמנינו אייר הוא חסר וסיון הוא מלא, משא"כ בשנה ההיא "עבור עברוה" לאייר, היינו שאייר הי' מלא ולא סיון. אשר לפי שיטה זו בגמרא מובן, שגם לרבנן (דקיי"ל כוותייהו) עלה משה למרום ביום השבת (ו' סיון), וירד ביום החמישי (יז בתמוז, כיון שסיון של אותה שנה הי' חסר). ושוב עלה ביום השישי (יח בתמוז) וירד ביום הרביעי (כ"ט מנ"א), ושוב עלה ביום החמישי (ר"ח אלול) וירד ביום השני (י' בתשרי), ולכן ימי הרחמים הם ימים ב' וה', כיון שבהם עלה וירד משה בפעם השלישית עם הלוחות האחרונות.

וכדי לבאר כל זאת יש להקדים:

ה) קביעות ימי יציאת מצרים ומתן תורה

בגמרא (שבת פו, ב): "ת"ר בששי בחדש ניתנו עשרת הדברות לישראל רבי יוסי אומר בשבעה בו". וקיי"ל כחכמים שבששה בסיון ניתנה תורה, כמבואר בשוע"ר (סי' תצד ס"א): "אנו אומרים בשבועות זמן מתן תורתנו, שבששה בסיון נתנה התורה ... והתורה נתנה ביום נ"ב לצאתם ממצרים, שהרי בחמשה בשבת יצאו ממצרים כמו שנתבאר בסי' ת"ל, והתורה נתנה בחודש השלישי ביום השבת, שהוא ששה בסיון, שחודש ניסן ואייר היו אז שניהם מלאים".

ובזה מחדש רבינו הזקן, שאין שום מחלוקת בין רבי יוסי וחכמים במספר הימים שבין יציאת מצרים (ביום החמישי, ט"ו בניסן) לבין מתן תורה (כעבור שבעה שבועות ושני ימים, ביום השבת). וכל המחלוקת היא רק זו, שלדעת רבי יוסי, הי' אז ניסן מלא ואייר חסר (כמו בקביעות שלנו), ולכן הי' מתן תורה בז' סיון, ואילו לדעת חכמים, היו אז ניסן ואייר מלאים (שלא כמו בקביעות שלנו), ולכן הי' מתן תורה בו' בסיון.

אמנם כל זה הוא לכאורה ההיפך מהאמור בסדר עולם ובגמרא (שבת פח, א): "דתניא בסדר עולם ניסן שבו יצאו ישראל ממצרים בארבעה עשר שחטו פסחיהן בחמשה עשר יצאו ואותו היום ערב שבת היה ... הא מני רבנן היא". הרי מפורש כאן שלדעת רבנן יצאו ישראל ממצרים ביום השישי, ומתן תורה הי' ביום השבת, ביום ה-51 ליציאת מצרים; ודלא כמו שהובא לעיל משוע"ר, שקי"ל כרבנן שבשישי בסיון ניתנה תורה, ושגם לדעה זו יצאו ישראל ממצרים ביום החמישי, ושלפי זה הי' מתן תורת ביום ה-52 ליציאת מצרים – גם לדעת רבנן (וכן הקשה בדברי נחמי' בקונטרס אחרון לסי' תקפא: "לרבנן משמע בגמרא פרק רבי עקיבא דיצאו בערב שבת").

ועוד אמרינן בגמרא (שבת פז, א): "אמר לך רבי יוסי יום אחד הוסיף משה מדעתו". והיינו שלדעת רבי יוסי הי' מתן תורה ביום נ"ב ליציאת מצרים, משא"כ לחכמים הי' מתן תורה ביום נ"א ליציאת מצרים, וכיון ש"דכולי עלמא בשבת ניתנה תורה לישראל", אם כן היתה יציאת מצרים לרבי יוסי ביום החמישי ולחכמים בערב שבת. ודלא כמו שהובא לעיל משוע"ר.

ועל זה בארתי בדובר שלום (ע' ריט), שלדעת רבינו הזקן בשו"ע שלו, לא קיי"ל כדעה זו שבגמרא בדעת חכמים, אלא כדעה הב' בדעת חכמים, כמבואר בגמרא שם (שבת פז, ב): "ניסן שבו יצאו ישראל ממצרים בארבעה עשר שחטו פסחיהם ובחמשה עשר יצאו ... ואותו היום חמישי בשבת היה ... אמרי לך רבנן אייר דההיא שתא עבורי עברוה".

והטעם דקיי"ל דוקא כדעה הב' שבגמרא בדעת חכמים, כיון שדוקא לפי דעה זו מתאימות כל ההלכות הקשורות לשבת הגדול (שבסי' תל, שעשירי בניסן חל בשבת), ולאמירת "זמן מתן תורתינו בחג השבועות" (שדוקא לחכמים חל שבועות שלנו באותו יום של מתן, היינו ביום ו' סיון).

ועל פי כל זאת מובן גם האמור לעיל, שלהלכה קיי"ל (כדעת חכמים) שמשה עלה משה למרום ביום השבת – ו' סיון, וירד ביום החמישי – י"ז בתמוז (כיון שסיון של אותה שנה הי' חסר).

אשר דוקא לפי שיטה זו יתאימו כל הפרטים האמורים בהלכה ומנהג, הן לענין שבת הגדול (בעשירי בניסן), והן לענין אמירת זמן מתן תורתינו (בו' סיון), והן לענין קריאת התורה ואמירת והוא רחום (בימי הרחמים ב' וה'), והן לענין תעניות בה"ב (בימי הרחמים), והן לענין תחלת תקיעת שופר ואמירת לדוד אורי (מתחיל מר"ח אלול ואילך).

ו) ימי הרצון והרחמים ר"ח אלול ויוהכ"פ

לסיכום: לפי ההלכה והמנהג, ולפי מה שנפסק בשוע"ר (רס"י תל ורס"י תצד), קיי"ל שיציאת מצרים היתה ביום החמישי – ט"ו בניסן, מתן תורה – ביום השבת – ו' סיון, שבירת הלוחות ביום החמישי – י"ז בתמוז. עליה השני' ביום הששי – י"ח בתמוז, הירידה השני' ביום הרביעי – כ"ט מנ"א, העלי' השלישית ביום החמישי (אדר"ח אלול או א' אלול), והירידה השלישית (עם הלוחות האחרונות) ביום השני – עשירי תשרי, שהוא יום הכיפורים.

ו) ימי הרצון והרחמים ר"ח אלול ויוהכ"פ

אחרי שנתבאר חשבון ארבעים היום שהי' משה במרום בעלי' השלישית, מר"ח אלול עד יום הכיפורים, נבוא לברר ולבאר את שני הימים המיוחדים, ב' וה' בשבוע, שהם ימי רצון כנ"ל.

יום העלי' למרום בפעם השלישית, שהי' ביום ה' ר"ח אלול, הי' יום רצון, כיון שבו ביום נאמרו י"ג מדות הרחמים. כאמור בקרא (תשא לד, ד-ט): "ויעל אל הר סיני גו', וירד ה' בענן ויתיצב עמו שם גו' ויקרא ה' ה' גו', וסלחת לעונינו ולחטאתנו ונחלתנו".

וגם יום הירידה מההר בפעם השלישית, שהי' ביום ב' עשירי בתשרי, הי' יום רצון, שבו ניתנו הלוחות. וכמבואר בב"ב (קכא, א): "יום הכפורים יום סליחה ומחילה יום שנתנו בו לוחות אחרונות".

והנה בשלמא יום ב' (ר"ח אלול) הי' יום רצון, שנאמרו בו י"ג מדות הרחמים, זה מפורש בקרא כמובא לעיל. אבל זה שיום ה' (יום הכיפורים) הי' יום סליחה ומחילה – מהיכן למדנו זאת? והרי כבר בר"ח אלול נסלח לישראל ונאמרו יגמה"ר!? ואף שבעשירי בתשרי ירד משה עם הלוחות, מכל מקום זה שנסלח לישראל הי' כבר בר"ח אלול כנ"ל.

ועל זה מביא התוס' (ב"ק פב, א ד"ה כדי) מסדר עולם: "נמצא עלה ... וירד משה בי' בתשרי והלוחות בידו, באותו יום נתרצה המקום לישראל שנאמר ויאמר ה' סלחתי כדבריך".

אמנם זה עדיין אינו מספיק לנו, שהרי פסוק זה (ויאמר ה' סלחתי כדבריך) אינו מדבר בירידה מההר בשנה הראשונה, כי אם במעשה מרגלים בשנה השני'.

ועל זה מקשה בשיטה מקובצת (ב"ק שם) בשם התוס': "וא"ת מה שכתוב בסדר עולם שאמר לו הקב"ה למשה סלחתי כדבריך על מעשה העגל, והלא על מעשה מרגלים כתיב האי קרא בשנה שני'. ואומר ר"י שכך רצה לומר בסדר עולם, שבשנה אחרת על מעשה מרגלים אמר לו הקב"ה סלחתי כדבריך ביום הכפורים, שהוא יום סליחה כדכתיב כי ביום הזה יכפר עליכם".

ולכאורה נראה מדבריו שמפרש שאמירת "סלחתי כדבריך" נאמר ביום הכפורים של שנה שני'. והוא דלא כמפורש במשנה (תענית כו, ב): "בתשעה באב נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ".

והכוונה היא לנאמר בפסוק זה גופא (שלח יד, כ-כג): "ויאמר ה' סלחתי כדברך, ואולם חי אני גו' אם יראו את הארץ אשר נשבעתי לאבותם וכל מנאצי לא יראוה". הרי שכל זה הי' בתשעה באב (ולא ביום הכפורים).

ואפילו אם נפרש שסדר עולם חולק על המשנה וסובר שכל זה הי' ביום הכיפורים של שנה שני', הרי אותו יום הכיפורים לא חל ביום ב' בשבוע, ומהיכן למדנו אם כן שיום ב' עשירי בתשרי בשנה הראשונה הי' יום סליחה ומחילה?

ואף שמסיים בשיטה מקובצת שם "אמר לו הקב"ה סלחתי כדבריך ביום הכפורים, שהוא יום סליחה כדכתיב כי ביום הזה יכפר עליכם"; הרי הפסוק הזה נאמר בר"ח ניסן של סוף השנה הראשונה (אחרי טז, א; כט-ל): "וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרן [בר"ח ניסן] גו', בחדש השביעי בעשור לחדש גו' כי ביום הזה יכפר עליהם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו". ואם כן מהיכן למדנו שיום ב' עשירי בתשרי בשנה הראשונה הי' יום סליחה ומחילה.

ומטעם זה מפרש רשב"ם (ב"ב קכא, א ד"ה יום שנינו): "בי' בתשרי הוא יום הכפורים נתרצה המקום בשמחה לישראל ואותו היום ירד משה והלוחות בידו". והיינו שאף שכבר בר"ח אלול נאמרו י"ג מדה"ר, מכל מקום סיום הסליחה בשמחה הי' בעשירי בתשרי, ולכן ירד אז משה והלוחות בידו".

וכיון שביום הכיפורים נתרצה המקום בשמחה לישראל, לכן קבע הקב"ה שבכל שנה ביום הזה "יכפר עליהם לטהר אתכם מכל חטאתיכם" וכמבואר ברש"י (תענית ל, ב ד"ה שניתנו בו): "ואותו היום נקבע ליום כפור, להודיע שמחל וניחם על הרעה אשר דבר לעשות לעמו, ועל כן נקבע צום כפור בעשרה בתשרי, כך שמעתי".

ומטעם זה גם עתה יש הפרש בין ימי הרחמים של חודש אלול לבין ימי הרחמים של יום הכיפורים, כמבואר בלקו"ת (ראה לב, א-ב): "ובודאי יש הפרש גדול בין יום הכיפורים ובין אלול. אך הנה יובן ע"פ משל למלך שקודם בואו לעיר יוצאין אנשי העיר לקראתו ומקבלין פניו בשדה ואז רשאין כל מי שרוצה לצאת להקביל פניו הוא מקבל את כולם בסבר פנים יפות ומראה פנים שוחקות לכולם. ובלכתו העירה הרי הם הולכים אחריו. ואחר כך בבואו להיכל מלכותו אין נכנסים כי אם ברשות, ואף גם זאת המובחרים בעם ויחידי סגולה".

והיינו שהן ימי אלול והן יום הכפורים הם ימי רחמים, אלא שחודש אלול המלך בשדה וביום הכיפורים המלך בהיכל קדשו.

* * *

סי' תקפג ס"א

תפוח ורימון ופרי חדש בר"ה

א) מנהגינו

מבואר בשוע"ר (סי' תקפג ס"א-ה): "יהא אדם רגיל לאכול בראש השנה ... מה שנקרא בלשונות אחרים לשון רבוי יאכלו כל אנשי מדינה ומדינה כלשונם ... שירבו זכיותינו. ויש נוהגים לאכול תפוח מתוק מטובל בדבש ואומרים תתחדש עלינו שנה מתוקה. ויש אוכלים דגים לפרות ולרבות כדגים. ויש ... אוכלין רמונים ואומרים נרבה זכיות כרמון. יש לאכול ראש איל ... ראש אחר, לומר נהיה לראש ולא לזנב".

ובספר המנהגים – חב"ד (ע' 56): "אוכלים רימון וראש איל, אבל אין אומרים יה"ר כי אם על התפוח".

בכללות רגיל אצלינו שאוכלים שלושה מינים לסימן טוב בליל ראש השנה:

א) תפוח בדבש. לא נתפרש כאן הטעם לאכילת תפוח, רק מובא בט"ז (סי' תקפג ס"ק ב): "כתב מהרי"ל ... ותפוח הוא רמז על שדה תפוחין הידוע על פי הקבלה" [גם בחרוסת שבליל הסדר נוהגים בתפוח, כמבואר בשוע"ר (סי' תעג סל"ב): "ויש לעשות החרוסת ... ותפוחים זכר לתחת התפוח עוררתיך שהיו יולדות שם בניהם בלא עצב". אלא שטעם זה לא שייך בראש השנה, ולכן הובא כאן הטעם הנ"ל על פי קבלה]. ומה שבחרו בטעם זה דוקא נתבאר באגרות-קודש אדמו"ר זי"ע (ח"ג אגרת תקד): "ואולי עדיפא למהרי"ל רמז הנ"ל כי בראש השנה הוא בנין המל' שהיא חקל תפוחין קדישין".

ב) רימון.

ג) ראש איל. ואם לא מצוי כל כך ראש איל, אוכלים ראש דג.

כל זה – בליל ראשון של ראש השנה, ואילו בליל שני של ראש השנה אוכלים פרי חדש, כמבואר בשוע"ר (סי' תר ס"ה-ו): "אף על פי שבכל יום טוב שני של גליות אומרים זמן בקידוש כיון שעושין אותו מחמת הספק שהיה לאבותינו ... אבל בליל שני של ראש השנה יש אומרים שאין אומרים זמן כיון ששני הימים הן קדושה אחת וכיום אחד הן חשובין אם כן נפטר בזמן של אתמול שהוא תחילת קדושת היום ... אבל יש אומרים שצריך לומר זמן בין בקידוש ליל שני בין על השופר ... והלכה כסברא האחרונה מכל מקום לכתחלה טוב שיוציא אדם את עצמו מידי ספק ברכה, וילבוש מלבוש חדש ... או יקח פרי חדש ויניחנו לפניו בעת הקידוש ויברך שהחיינו ... ואם אין לו בגד חדש ופרי חדש עם כל זה יברך שהחיינו שהעיקר כסברא האחרונה".

ב) בתחלת הסעודה

אמנם יש חילוק בין זמן אכילת התפוח לבין זמן אכילת הפרי חדש, כמבואר בס' המנהגים חב"ד (ע' 56): "אכילת התפוח בליל ראשון – בתחילת הסעודה, והפרי חדש בליל שני – קודם נטילת ידים לסעודה".

ובאמת הי' המנהג בתחלה לאכול את שניהם קודם נטילת ידים, עד אשר בכ"ח אלול תש"ט שלח הרבי מברק לאנ"ש (אגרות-קודש חכ"א אגרת ז'תתמו): "בבקשה לפרסם [לאנ"ש] בכל הקיבוצים השמטה שבלקוטי מנהגים, וצריך להיות אכילת התפוח בתחלת הסעודה".

והביאור לחילוק זה מבואר באגרות קודש (ח"ג אגרת תקמד): "והחילוק פשוט: אכילת התפוח ... טוב יותר שתהי' אחר נטילת ידים, כדי לסמוך הקידוש לסעודה עד כמה שאפשר. אכילת הפרי חדש קודם נטילת ידים – כדי לסומכה לברכת שהחיינו דקאי עליו".

ואף שמעיקר הדין אין זה הכרח גמור, כי מותר לאכול התפוח והרימון גם לפני נטילת ידים, כמבואר בשוע"ר (סי' רמט ס"י-יא): "מצוה להמנע מלאכול שום דבר אפילו בלא קביעות סעודה אפילו לאחר שקידש על הכוס קודם אכילת עיקר סעודת שבת ... לפי שאם יאכל ממאכל אחר קודם אכילת הלחם לא יאכל הלחם לתיאבון ... מן הדין אין חיוב גמור לאכול סעודת שבת לתיאבון ... כשאוכלו קודם הסעודה מחמת שאינו חפץ ומתאוה לאכלו כלל בתוך הסעודה אלא קודם הסעודה אזי אינו צריך כלל להקדים לפניו ברכת הלחם".

וקצת נראה בשוע"ר שנהגו לאכול התפוח קודם נטילת ידים, ממה שמבואר בשוע"ר (סי' תקפג ס"א): "ויברך על התפוח ולא על הדבש, לפי שהדבש הוא טפל לתפוח" (ראה לעיל סי' יז ס"ד). ואילו היו אוכלים התפוח אחרי נטילת ידים הי' נפטר הדבש בברכת המוציא של הסעודה (ולא רק בברכת בורא פרי העץ של התפוח). ובפרט שגם את החלה הטבילו בדבש, וכבר נפטר הדבש.

אלא שמכל מקום "אכילת התפוח ... טוב יותר שתהי' אחר נטילת ידים, כדי לסמוך הקידוש לסעודה עד כמה שאפשר" [עוד טעם יש לאכילת התפוח בדבש אחרי נטילת ידים, כיון שהתפוח בדבש הוא טיבולו במשקה (ראה שוע"ר סי' קנח ס"ד), וצריך ליטול ידיו תחלה].

וגם מה שמקדימים אכילת הפרי חדש קודם נטילת ידים כדי לסומכה לברכת שהחיינו, אינו הכרח גמור, כמבואר בסדר ברכת הנהנין (פי"א סי"ב): "הרואה פרי חדש שמתחדש משנה לשנה, או אפילו שני פעמים בשנה, ונהנה בראייתו, מברך שהחיינו אפילו רואהו ביד חבירו או על האילן, ואם אינו נהנה בראייתו אינו מברך עד שעת אכילה. והעולם נהגו שלא לברך בכל ענין עד שעת אכילה כדי שלא לחלק בין מי שנהנה בראייתו למי שלא נהנה. ויברך תחלה שהחיינו ואחר כך בורא פרי העץ או בורא פרי האדמה, והמברך בשעת ראיה לא הפסיד אם נהנה בראייתו". הרי שיכול לברך שהחיינו על ראיית הפרי, מיד בעת הקידוש, אף אם אינו אוכל הפרי עד אחרי נטילת ידים ותחלת הסעודה.

והרי כן נוהגות הנשים, שבעת שמברכות שהחיינו על הנרות מונח הפרי החדש על השלחן, אף שאינן אוכלות אותו עד אחרי תפלת ערבית וקידוש.

אלא שמכל מקום "אכילת הפרי חדש קודם נטילת ידים – כדי לסומכה לברכת שהחיינו דקאי עליו".

ג) זמן אכילת הרמון

אכילת הרמון היא בלילה הראשון אחרי אכילת התפוח, כמסופר באוצר מנהגי חב"ד (ע' פא): "בלילה הראשון דראש השנה (דשנת תש"ל) ביקש הרבי שיגישו רימונים לשולחן, המתין עד שהביאום, ורק אז בירך על התפוח ואכלו".

ואף שהרמון הוא משבעת המינים, מכל מקום התפוח הוא חביב יותר, כיון שעיקר המנהג הוא אכילת התפוח בדבש, וכמבואר בסדר ברכת הנהנין (פ"ט ה"ח): "ואם יש ביניהם מז' המינים ... עליו הוא מברך ופטר את האחרים ... ואם האחרים חביבים עליו יותר מברך על איזה שירצה".

ואף שבדרך כלל חייבים לברך על הרמון ברכת שהחיינו, שעדיין לא אכלו אותו עד ראש השנה, מסופר על כך באוצר מנהגי חב"ד (שם): "בלילה הראשון דר"ה שנת תשכ"ד, לא בירך כ"ק אדמו"ר זי"ע ברכת "שהחיינו" על הרימון, והסביר כי ב"שהחיינו" שבקידוש כיוון לפטור את הרימון".

וכבר נתבאר לעיל, שברכת שהחיינו שבקידוש וברכת הנרות מועלת על הרימון – אף שעבר ביניהם קצת זמן, ואף שבינתיים נטל ידיו לסעודה ובירך ואכל מהפת, ואף שגם בירך ואכל בינתיים על התפוח.

ד) החילוקים בין התפוח לפרי החדש

מכל הנ"ל יוצאים חילוקים נוספים בין ברכת התפוח לבין ברכת הפרי חדש:

א) אחרי הפרי חדש מברכים ברכה אחרונה, משא"כ אחרי התפוח.

ב) בברכת התפוח מתכונים להוציא גם את הקאמפאט שבסוף הסעודה, משא"כ בברכת הפרי חדש.

שכך נתבאר בשוע"ר (סי' קעד ס"ה-ו): "יש אומרים שיין הבדלה, הואיל ואינו בא לשתיה אלא למצוה אינו פוטר היין שבסעודה ... ויש לחוש לדבריהם לכתחלה, שכשמבדיל קודם שקובע עצמו לסעודה יכוין שלא לפטור בברכה זו היין שבתוך הסעודה ... המבדיל לפני הסעודה, וכיון שלא לפטור היין שבתוך הסעודה, או שאין בדעתו כלל לשתות יין בתוך הסעודה, צריך לברך אחריו ברכה אחרונה לפני הסעודה אם שתה כשיעור". והרי גם הפרי חדש שבתחלת הסעודה אינו אוכל לצורך הסעודה, ועל כן אינו מכוין להוציא בזה את הפירות שבסוף הסעודה, ועל כן מברכים אליו ברכה אחרונה לפני נטילת ידים לסעודה.

ובאמת מועלת גם הכוונה בברכת הפרי חדש להוציא את הפירות שבסוף הסעודה, ואז אינו צריך לברך ברכה אחרונה על הפרי חדש, וכמבואר בשוע"ר (סי' קעד ס"ה): "יש אומרים שיין הבדלה, הואיל ואינו בא לשתיה אלא למצוה אינו פוטר היין שבסעודה, אלא אם כן הבדיל על שלחנו ממש, דהיינו אחר שקבע עצמו לסעודה על השלחן". והרי כאן בפרי חדש, ברכו עליהם "על שלחנו ממש, דהיינו אחר שקבע עצמו לסעודה על השלחן". ואם כן בודאי יכול להוציא בברכתו את המרור ואת הקאמפאט שבאמצע הסעודה.

וכיון שמתכוין להוציא בברכתו את הקאמפאט, שוב אינו צריך לברך ברכה אחרונה על הפרי חדש, שכן היא ההלכה גם לענין הבדלה שקודם הסעודה, כמבואר בשוע"ר (סי' קעד ס"ו): "וכל מקום שיין שלפני הסעודה פוטר את היין שבתוך הסעודה אינו צריך לברך לאחריו ברכה אחרונה כלל, אפילו שתה לפני הסעודה כשיעור, לפי שנפטר הוא בברכת המזון כמו היין שבתוך הסעודה, ששניהם הם שתיה אחת כיון שנפטרו בברכה ראשונה אחת, אבל המבדיל לפני הסעודה וכיון שלא לפטור היין שבתוך הסעודה, או שאין בדעתו כלל לשתות יין בתוך הסעודה, צריך לברך אחריו ברכה אחרונה לפני הסעודה אם שתה כשיעור".

אלא כדי שלא להכנס לספק ברכה אחרונה (כשלא ברור אם יביאו פירות בסוף הסעודה), תיקנו לברך ברכה אחרונה על הפרי חדש – קודם נטילת ידים לסעודה, ואחר כך לברך ברכת הפירות על הקאמפאט שבסוף הסעודה.

וכל זה בפרי חדש שבלילה השני, משא"כ התפוח והרימון שאוכלים בלילה הראשון בתוך הסעודה, מכוונים להוציא בזה גם הפירות שבסוף הסעודה.

ואף אם הי' בסתם, שלא כיון בעת ברכת התפוח על אכילת הפירות שבסוף הסעודה, מבואר בסדר ברכת הנהנין (פ"ט ס"ה): "מי שבירך על הפירות שלפניו ואחר כך הביאו לו יותר מאותו המין ... אם לא היתה דעתו עליו בשעת הברכה, אם השני הוא ממין הראשון ממש אינו צריך לחזור ולברך אפילו כלה המין הראשון. ואם אין מאותו המין אלא ששניהם מין פירות או ששניהם מין משקין, אם יש עדיין לפניו ממין הראשון אינו צריך לברך ואם כבר כלה הראשון צריך לחזור ולברך ... ואורחים הקרואים אצל בעל הבית כיון שדעתם על בעל הבית שזמנם הרי דעתם על כל מה שיביא לפניהם". והרי בדרך כלל יודעת בעלת הבית כבר בתחלת הסעודה אם הכינה קאמפאט לסוף הסעודה, ואם כן מועלת ברכת הפירות שבירך על התפוח, אף בסתם.

אמנם לרווחא דמילתא מסופר באוצר מנהגי חב"ד (ר"ה ע' פ-פא): "בתיאור סעודת הלילה הראשון דראש השנה (דשנת תשכ"ז) נאמר: כ"ק אדמו"ר שליט"א לקח תפוח וחתך חתיכה, טבל בדבש, ואת החתיכה שנותרה – הניח בקערה של הליפתן (קאמפאט) של סוף הסעודה, ו[בסוף הסעודה] אכל בתחלה את התפוח ואחר-כך את הליפתן, ולא בירך על הליפתן". והיינו שהיתה דעתו בעת ברכת התפוח גם על הקאמפאט, ובעת שהגישו את הקאמפאט היה "עדיין לפניו ממין הראשון".

ה) ההפרש בין כרפס לפרי חדש

גם בליל הסדר אוכלים מאכל מיוחד בין קידוש לנטילת ידים לסעודה, שהוא הכרפס, אלא שיש כמה חילוקים בינו לבין הפרי חדש שבליל ב' דראש השנה, כמבואר בפסקי הסדור (סדר של פסח): " כרפס , נוטל פחות מכזית כרפס ויטבול במי מלח או חומץ ויברך: ברוך כו' בורא פרי האדמה: יכוין להוציא גם המרור בברכה זו". והיינו:

(א) בכרפס מתכוים להוציא את המרור, ואילו בפרי חדש מתכוונים שלא להוציא את הקאמפאט.

(ב) בכרפס אוכלים פחות מכזית, ואין מברכים אחריו ברכה אחרונה, ואילו בפרי חדש אוכלים כזית, ומברכים אחריו ברכה אחרונה, וכמבואר בס' השיחות (תש"ח ע' 159): "ברכת שהחיינו תיכף אחר קידוש קודם נטילת ידים לסעודה, על שיעור כזית ולעשות ברכה אחרונה".

וטעם החילוק בזה, כי יש מחלוקת אם המרור חייב בברכת בורא פרי האדמה, לכן מכוונים בברכת הכרפס להוציא את המרור. ולכן לדעה שהמרור חייב בברכה, וברכת הכרפס מוציאו, אין צריך לברך ברכה אחרונה על הכרפס. ולדעה שהמרור פטור מברכה, אין הכרפס מוציאו, וצריך לברך ברכה אחרונה על הכרפס. ומספק אוכלים פחות מכזית, כמבואר בשוע"ר (סי' תעג סי"ח): "ולענין הלכה יש לחוש לב' הסברות, ולכן לא יאכל מהירקות כזית שלם שלא יצטרך לברך אחריו בורא נפשות רבות". משא"כ בפרי חדש, שבשביל ברכת שהחיינו רוצים לאכול כזית, ואם כן אין ברירה אלא לברך עליו ברכה אחרונה, ולא לכוין להוציא בברכתו את הפירות שבסוף הסעודה.

* * *

סי' תקפה ס"ה

ברכת שופר במבצעים

א) מוציא את מי שאינו בקי

מבואר בשוע"ר (סי' ריג ס"ו): "אם כל אחד עושה מצוה בפני עצמו, אף שכולן מצוה אחת, כגון שכל אחד מתעטף בציצית או לובש תפילין, הרשות בידם אם רצו אחד מברך לכולם, כדי לקיים ברב עם הדרת מלך. ואם רצו כל אחד מברך לעצמו ... ראוי יותר שיקיים כל אחד ואחד בעצמו מצות הברכה משיקיימנה על ידי שליח ... [אבל] כשכולם מקיימים המצוה ביחד, כגון שמיעת קול שופר או מגילה, מצוה שאחד מברך לכולם, בין התוקע או הקורא בין אחד מן השומעים".

במה דברים אמורים כשגם המברך עדיין לא קיים מצות תקיעת שופר או קריאת המגילה, ומברך עתה לעצמו וגם מוציא את האחרים, משא"כ כשהמברך כבר קיים המצוה לעצמו, וכעת רוצה לברך כדי להוציא את האחרים, בזה אינו יכול להוציאם אלא אם כן השומעים אינם יודעים לברך בעצמם, יכול התוקע לברך ולהוציאם, כמבואר בשוע"ר (סי' תקפה ס"ה): "מי שיצא ידי חובתו ותוקע להוציא אחרים ידי חובתן מברך שתי ברכות אלו. במה דברים אמורים כשאין השומע יודע לברך, אבל אם הוא יודע לברך, יברך בעצמו, ולא ישמע ממי שכבר יצא ידי חובתו" (ראה גם לעיל סי' יח ס"ה. סי' כב ס"ב).

טעם הדבר שאינו יכול להוציא אלא את מי שאינו יודע לברך בעצמו, מבואר בשוע"ר (סי' קסז סכ"ג): "שאף מי שאינו מחויב בדבר מפני שכבר יצא ידי חובתו יכול לברך למי שעדיין לא יצא ואינו יודע לברך לעצמו ... לפי שבמצות שהן חובה כל ישראל ערבים זה בזה, וגם הוא נקרא מחויב בדבר כשחבירו לא יצא ידי חובתו עדיין".

ומטעם זה אין הפטור יכול להוציא את מי שאינו יודע לברך – אלא בברכת המצוות, משא"כ בברכת הנהנין, כמבואר בשוע"ר (שם): "מי שאינו אוכל אינו יכול לברך המוציא להוציא האוכלין ידי חובתן, אפילו אינן יודעין לברך לעצמן, כיון שהוא אינו מחויב בברכה זו, וכל שאינו מחויב בדבר אינו מוציא אחרים ידי חובתן. שברכת הנהנין אינה דומה לברכת המצות ... שאף שהן חובה על הנהנה, מכל מקום בידו שלא ליהנות ושלא לברך, לפיכך אין אחר שאין נהנה נקרא מחויב בדבר הברכה זו, שזה צריך לברך על מה שחפץ ליהנות".

אבל בתקיעת שופר שהיא מצוה, יכול לברך ולהוציא את מי שאינו יודע לברך בעצמו. והיינו לא רק במקום שהתוקע כבר שמע תקיעת שופר בעצמו בבית הכנסת, אלא אף אם הוא רוצה לתקוע לאחרים בבוקר, קודם התפלה, ומכוין בעצמו שאינו יוצא עתה בתקיעתו כיון שהוא רוצה לשמוע התקיעות על סדר התפלה בבית הכנסת, מכל מקום יכול לתקוע ולברך לאחרים שאינם יודעים לברך בעצמם, וכמו שנתבארה הלכה זו לענין קידוש, בשוע"ר (סי' רעג ס"ו): "יכול אדם לקדש לאחרים אע"פ שאינו אוכל עמהם, ואין בזה משום קידוש שלא במקום סעודה, כיון שלהשומעים היוצאים ידי חובתן הוא מקום סעודה. ומכל מקום כיון שהוא אינו יוצא ידי חובתו בקידוש זה ... אין לו לקדש לאחרים לכתחלה אלא אם כן הם אינם יודעים לקדש בעצמם". וכן נתבאר בסי' רסט ס"ג, ובסי' רצו סי"ז (לענין הבדלה).

ומה שנתבאר שבתקיעות שופר יכול להוציא אחרים שאינם יודעים לברך, לכאורה יש מקום לומר, דהיינו דוקא כשכל השומעים אינם יודעים לברך, משא"כ אם יש בין הקהל גם כאלו שיודעים לברך בעצמם, צריך לברך אחד מאלו שיודעים, ולהוציא את כולם בברכתו. ואף שהתוקע יכול לברך בשביל אלו שאינם יודעים לברך, ואם כן מדוע לא יצאו ממנו גם אלו שיודעים לברך? מצינו כעין זה בחזרת הש"ץ, כמבואר בשוע"ר (סי' קכד ס"א): "לאחר שסיימו הצבור תפלתם יחזור ש"ץ התפלה בקול רם, שאם יש מי שאינו יודע להתפלל ישמע כל התפלה מהש"ץ ויוצא, אבל הבקי אינו יוצא ידי חובתו בתפלת ש"ץ". היינו אף שהש"ץ חוזר על התפלה בלאו הכי.

ב) כשהשומעים הם קטנים או נשים

במה דברים אמורים, כשהשומעים את התקיעות הם גדולים, משא"כ אם הם קטנים, אזי יכול לברך ולהוציאם אפילו אם הם בקיאים, כי אף שאין בזה כל כך ערבות, כיון שהתינוק יודע לברך בעצמו, מכל מקום יכול לברך עבורו מטעם מצות חנוך, וכמו שנתבאר לענין ברכות הטעונות כוס, בשוע"ר (סי' קצ ס"ד): "להטעים לתינוק גדול קצת שהגיע לכלל חינוך ברכת הנהנין, כדי שיוכל לברך ברכת היין ולא תהא ברכתו לבטלה, מפני שהתינוק שומעה ממנו ומברך ושותה". ולא הזכיר כאן התנאי שיהי' התינוק אינו יודע לברך בעצמו.

וכן נתבאר לענין קידוש, בשוע"ר (סי' רסט ס"ג): "המקדש בבית הכנסת אסור לו לטעום מהכוס, שהרי הוא אינו יוצא בקידוש זה, ואסור לטעום כלום קודם קידוש. אלא כיצד יעשה שלא תהא ברכת בורא פרי הגפן לבטלה יטעים מהכוס לקטן שהגיע לחינוך והקטן ישמע הברכה ממנו ויוצא בה ידי חובתו ונמצא שלא בירך לבטלה". וגם כאן לא הזכיר התנאי שיהי' התינוק אינו יודע לברך בעצמו.

ויותר נתפרש לענין הבדלה, בשוע"ר (סי' רצו סי"ז): "ש"ץ המבדיל בבית הכנסת אף שנתכוין לצאת ידי חובתו, וכן אחרים ששמעו ונתכוונו לצאת ידי חובתם, יכולים לחזור ולהבדיל בבתיהם להוציא בני ביתם הקטנים שלא היו בבית הכנסת, אבל הגדולים שלא היו בבית הכנסת, הואיל והם יכולים להבדיל בעצמם אין למי שיצא כבר ידי חובתו להבדיל להם אלא יבדילו בעצמם". הרי לא הצריך שלא יהיו יודעים לברך בעצמם – אלא בגדול ולא בקטן.

ומטעם זה יכול לברך ולהוציא את הקטן אף בברכת הנהנין, ואף שנתבאר לעיל שבברכת הנהנין לא שייך ערבות, מכל מקום יכול לברך עבורו מטעם חנוך, כמבואר בשוע"ר (סי' קסז סכ"ג): "וכל זה לגדול שאינו יודע לברך, אבל לקטנים רשאי לברך כל ברכת הנהנין כדי לחנכן במצות, ואפילו אין חינוכם מוטל עליו כגון שאינן מבני ביתו".

[ורק בברכת המזון הצריך שהקטן אינו יודע לברך בעצמו, כמבואר בשוע"ר (סי' קפה ס"ד): "בעל הבית שאוכל עם בניו הקטנים שהגיעו לחינוך ברכת המזון ואינן יודעים לברך, או עם אשתו שאינה יודעת לברך, צריך לברך בקול רם כדי שישמעו ויצאו ידי חובתן". ויש לעיין בזה עוד].

במה דברים אמורים באנשים וקטנים, משא"כ בנשים, אף אם אין יודעות לברך בעצמן, אינו יכול לברך על מנת להוציאם, כמבואר בשוע"ר (סי' תקפט ס"ב): "אע"פ שהנשים פטורות מכל מקום אם רצו לתקוע בעצמן הרשות בידן ... וכבר נתבאר בסי' י"[ז] דנהגו הנשים לברך על כל מצות עשה שהזמן גרמא, על כן גם כאן יברכו הנשים לעצמן. אבל אנשים לא יברכו להן אם כבר יצאו ידי חובתם ואינן תוקעים רק בשביל הנשים, לפי שהיא ברכה לבטלה, שהרי הנשים בעצמן אינן חייבות בברכה זו שיברך זה להוציאן ידי חובתן בברכה זו, אלא שלהן בעצמן הרשות בידן לברך מטעם שנתבאר שם אבל אחר למה יברך בחנם".

ג) כשמברך מילה במילה עם השומעים

וכל זה כשהתוקע רוצה לברך ולהוציא בברכתו את השומעים, אמנם יש אופן נוסף, שהתוקע יקרא עמהם את הברכה מילה במילה, וכמבואר בשוע"ר (סי' תפד ס"ד): "ואם הם אינן יודעין לברך ברכת המזון יקרא הוא עמהם כל ברכת המזון מלה במלה, ואינו כמברך לבטלה כיון שהן עונין אחריו כל מלה ומלה, והרי הוא כמקרא את הקטן ומלמדו ברכת המזון אחר אכילתו".

ואע"פ שנתבאר בשוע"ר (סי' רטו ס"ב): "מותר ללמד לתינוק הברכות כתקונן, אפילו שלא בזמנן, ואע"פ שהם לבטלה בשעת הלימוד, אע"פ שאסור לגדול המתלמד". ואם כן איך כותב כאן שמותר לברך מילה במילה עם הגדול שאינו יודע לברך בעצמו.

היינו דוקא כשמברך שלא בעת החיוב, שבזה מותר ללמד רק התינוק ולא לגדול המתלמד, משא"כ כשקורא אתו בשעה שמקיים המצוה, אז מותר גם בגדול, וכמבואר באגרות קודש (ח"ג אגרת תקג): "כשמלמדים לתלמידים בני חיובי הברכות וכיו"ב – אם מותר לבטא האזכרות בעת הלימוד, גם שלא בעת החיוב? ... מפורש הדבר לאיסור ... והטעם בזה י"ל, דכיון דאפשר ללמדו בעת החיוב, אין לעשות זה, עכ"פ מדרבנן, בזמן הפטור, משא"כ קטן דבכל עת פטור הוא ... כן אפ"ל ודוחק קצת".

אמנם יש לעיין אם מותר לברך עם האשה שאינה יודעת לברך בעצמה, שתאמר אחריו מילה במילה. ורגיל הדבר כשהולכים לקיים מצות ד' מינים במבצעים, והאשה רוצה לקיים המצוה אך אינה יודעת לברך, דלכאורה אינו יכול לברך אתה מילה במילה, אלא יתן לה לנענע הלולב בלא ברכה. ולא מצאתי בזה בפירוש בספרי ההלכה.

כל האמור לעיל הוא כשהשומע מקיים המצוה בעצמו, והמברך מוציאו רק בברכת המצוות. משא"כ כשהאדם ממנה את חבירו לבדוק ביתו מחמץ, חיוב הברכה הוא על השליח שמקיים המצוה, כמבואר בשוע"ר (סי' תלב ס"ח): "אם בעה"ב רוצה לעשות בני ביתו שלוחים לדבר מצוה שיבדקו הם, הרשות בידו, ויברכו הם ברכת על ביעור חמץ ... ואם אינו יכול לטרוח בעצמו לבדוק בכל החדרים ובכל המקומות יבדוק הוא חדר אחד או זוית אחת, ויעמיד מבי ביתו אצלו בשעה שמברך על בדיקתו ויכוין להוציאם בברכתו והם יענו אמן אחר ברכתו ויתכוונו לצאת בברכתו ויתפזרו לבדוק איש איש למקומו".

אמנם כאן באה תמיהה עצומה לכאורה, שבקו"א שם (ס"ק ב) משוה דין זה עם האמור בשוע"ר (סי' תקפה ס"ח-ט):"אם התחיל לתקוע ולא יכול להשלים כל השלשים תקיעות יתקע אחר תחתיו ... אם כבר יצא ידי חובתו, ששמע כבר כל התקיעות בבית הכנסת אחרת, אינו צריך לברך קודם שיתקע, שהרי הצבור שמעו כבר הברכה מן התוקע הראשון".

הרי מפורש כאן שאם הצבור עדיין לא שמע הברכה יברך התוקע בשבילם. ומהו החילוק בין זה לבין האמור לעיל (ס"ה): "אם הוא יודע לברך, יברך בעצמו, ולא ישמע ממי שכבר יצא ידי חובתו"?

* * *

סי' תקפח

טעימה קודם תק"ש ולולב

א) טעימה קודם מצוות דאורייתא

מבואר באוצר מנהגי חב"ד (תשרי ע' צ): "הבריאים אינם טועמים וגם אינם שותים מאומה עד אחר התקיעות וסיום התפילה". (ושם ע' רצג): "קודם נטילת לולב אין טועמים וגם אין שותים מאומה".

והנה לענין טעימה קודם תפלת המנחה מבואר בשו"ע (סי' רלב ס"ג): "דאסור לאכול סעודה קטנה, היינו כשקובע לסעודה, אבל לטעום דהיינו אכילת פירות מותר, והוא הדין לאכול פת כביצה, כדרך שאדם אוכל בלא קבע מותר" (ראה גם לעיל סי' ייאיא ס"ב. לקמן סי' עט ס"ב).

וכל זה הוא בתפלה שהיא מדרבנן. משא"כ בקריאת שמע שהיא מן התורה, יש דעה האוסרת אף טעימה בלבד.

עצם האיסור באכילה קודם קריאת שמע מובא בשו"ע (סי' רלה ס"ב): "אסור להתחיל לאכול חצי שעה סמוך לזמן קריאת שמע". וכותב על זה במ"א (שם ס"ק ד): "לשון הטור אסור לקבוע סעודה ... דטעימה בעלמא שרי. אבל בתרומת הדשן סי' ק"ט משמע דאפילו טעימה אסור ... ואפשר משום דהוי דאורייתא חמירא טפי ... ומכל מקום נראה לי דאין להחמיר בטעימה בעלמא ... ולא דמי לקידוש ולהבדלה דאסור לטעום, דהנהו אתקן דוקא בתחלת הלילה בכניסתו וביציאתו".

וגם רבינו הזקן פסק כדעת המ"א, שלא אסרו טעימה רק בקידוש והבדלה, ולא בקריאת שמע, כמבואר בשוע"ר (סי' ע ס"ה): "היה עוסק באכילה (אפילו בסעודה קטנה ) ... צריך להפסיק ולקרות אע"פ שיש שהות לקרות לאחר שיגמור עסקים אלו גזירה שמא ימשוך בהם ויעבור זמן קריאת שמע"; הרי שאף לענין קריאת שמע לא אסר אלא בסעודה קטנה, ולא בטעימה (ראה לעיל סי' י ס"ג).

ורק לענין קידוש והבדלה אסרו אף טעימה, כמבואר בשוע"ר (סי' רעא ס"ט): "ואע"פ שכל מצות הקבוע להם זמן לא אסרו אלא לקבוע סעודה, משהגיע זמנן משום גזרה שמא ימשך בסעודה ויעבור הזמן, אבל טעימה בעלמא מותר, שאין לחוש בה שמא ימשך ויעבור הזמן, מכל מקום בקידוש וכן בהבדלה החמירו יותר, לפי שעיקר מצותן הוא בתחלת זמנם, דהיינו סמוך לכניסת השבת וסמוך ליציאתו".

ובזה תלוי גם דין טעימה לפני ברכת לולב, שהרי על מה שנפסק בשו"ע (סי' תרנב ס"ב): "אסור לאכול קודם שיטלנו", מבואר במ"א (סי' תרנב ס"ק ד): "אסור לאכול, משמע דטעימה בעלמא שרי, כמ"ש סי' רל[ה] וסוף סי' רלב וסי' תלא [ס"ק ד]". אחר כך דן בדברי התוס' בזה, ומסיים: וצ"ע.

וכן תלוי בזה דין טעימה לפני תקיעת שופר וקריאת המגילה, כמבואר במ"א (סי' תרצב ס"ק ז): "כיון דקריאת שמע וחמץ שרי טעימה כמ"ש סי' רל"ה ותל"ב, ק"ו כאן ... ונראה לי דמשום הכי שינה רמ"א לשונו וכתב אסור לאכול וכו', משמע דטעימה שרי. ומכל מקום אין להקל אלא לצורך גדול. ובתוספתא דפ"ק דשבת כתב דמגילה דמי ללולב ושופר וקריאת שמע".

ואנו נוהגים להחמיר באיסור דאורייתא אפילו בטעימה (כדעת התרומת הדשן שהובאה במ"א הנ"ל), ולכן נוהגים שלא לטעום קודם תקיעת שופר ונטילת לולב, כמובא לעיל מאוצר מנהגי חב"ד (תשרי ע' צ וע' רצג).

ואף שתקיעת שופר ביום ב' דראש השנה הוא מדברי סופרים, הרי קיי"ל שאין לחלק בין יום טוב ראשון לשני, כמבואר בשוע"ר (סי' תצו ס"א): "כל מה שאסור לעשות בראשון אסור לעשות בשני".

ולא רק לעניני מלאכות אלא אף בשאר ההלכות, כמבואר בשוע"ר (סי' תעה ס"ל): "שאין לחלק כלל בין יום טוב ראשון לשני בשום דבר שלא יבואו לזלזל על ידי כן". ואף לעניני תפלה וברכות מבואר בשוע"ר (סי' תצ ס"א): "אם לא יתפללו בו תפלת יום טוב או שלא יאמרו בו קידוש היום ושהחיינו יבאו לזלזל בו לומר שאינו יום טוב כלל, ועל ידי כן יבאו גם כן לעשות בו כל מלאכת עבודה" (ראה לעיל סי' סג).

ואף לענין ד' מינים בימי חול המועד סוכות, שהוא רק מדברי סופרים, גם בזה החמירו, כיון שיש לו עיקר מן התורה.

ב) שתיה קודם תק"ש וברכת לולב

אלא שזה שכותב באוצר מנהגי חב"ד (שם ושם): "וגם אין שותים מאומה" – היא חומרה יתירה, שהרי אף התרומת הדשן לא החמיר אלא בטעימה, ולא בשתיה. ואפילו בהבדלה, שלדברי הכל אסור לטעום קודם הבדלה, מכל מקום מבואר בשוע"ר (סי' רצט ס"א): "אסרו חכמים לאכול שום דבר, או לשתות שום משקה, חוץ ממים, במוצאי שבת עד שיבדיל על הכוס אע"פ שהבדיל כבר בתפלה ואפילו לטעום מעט אסור".

ורק לענין קידוש נתבאר בשוע"ר (סי' רעא ס"ט): "אסרו חכמים לטעום כלום, אפילו מים, משהגיע זמן הקידוש עד שיקדש". משא"כ בהבדלה התירו שתיית מים.

ואף שאנו נוהגים להחמיר קודם הבדלה גם בשתיה, היינו דוקא בהבדלה, משא"כ בשאר המצות דאורייתא, אף לדעת המחמירים לא החמירו אלא בטעימה ולא בשתיה.

והאמור באוצר מנהגי חב"ד הוא ע"פ מה ששמע מגדולי המשפיעים שכן נהגו התלמידים בישיבה בליובאוויטש, וכן נראה בקונטרס עץ החיים פרק כה (שבו ביאר כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע את סדר הלימוד בישיבה בליובאוויטש): "בשעה שביעית ומחצה יתאספו כולם אל הזאל הגדול ... אחרי הנחת תפלין וקריאת שמע ואחר שתיית טיי". נראה מכך שגם שתיית הטיי היתה דוקא אחרי קריאת שמע (וראה גם לעיל סי' יא).

ומכל מקום לימדונו מאז ומקדם, שבראש השנה בבוקר שותים קודם תקיעת שופר.

* * *

סי' תרב ס"ד

ימים שא"א בהם אבינו מלכנו

א) א"מ אא"א ולמנצח יענך

מבואר בשוע"ר (סי' תרב ס"ב-ד): "וכל הימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים מרבים בתפלה ותחנונים ונוהגים לומר אבינו מלכנו כו' ערב ובוקר מלבד בשבת ... אם אירע מילה בין ראש השנה ליום הכיפורים אין אומרים תחנון ולא והוא רחום כו', אבל אומרים אבינו מלכנו (ואל ארך אפים ולמנצח)".

אמנם בסידור רבינו הזקן מבואר, "מנהג ספרד שבכל יום שאין אומרים בו תחנון ונפילת אפים אין אומרים למנצח יענך", ויבואר לקמן; אלא שבתחלה נדון בעיקר ההלכה, כפי שהיא מבוארת בשוע"ר, אשר גם בימים שאין אומרים בהם תחנון אומרים בהם למנצח, ואבינו מלכנו ואל ארך אפים.

ומכל מקום יש ששה סוגי ימים מיוחדים שהם חשובים קצת יום טוב, יותר משאר הימים שאין אומרים בהם תחנון, ולכן אין אומרים בהם לא אבינו מלכנו ולא אל ארך אפים ולא למנצח יענך, כמבואר בפסקי הסדור (אצל אל ארך אפים): "אין אומרים אל ארך אפים לא בראש חודש ולא בחנוכה ופורים קטן וגדול ב' ימים ולא בערב פסח וט' באב".

והמקור לזהו הוא ברמ"א (סי' קלא ס"א): "ואפילו בימים שאין אומרים תחנון אומרים למנצח, מלבד בראש חדש וחנוכה ופורים וערב פסח וערב יום כיפור וט' באב".

[גם בסדור של רבינו נדפס בהוצאת שקלוב תקס"ג: "ולא בערב יום כיפור וט' באב"; אלא שבדפוסים הבאים נשמט "ערב יום כיפור", כי אין אומרים אל ארך אפים אלא בב' וה', וערב יום כיפור לעולם לא יחול בב' וה'].

ולענין ערב פסח נתבארה הלכה זו גם בשוע"ר (סי' תכט סי"ב): "בכל החדש אף שאין אומרים תחנון, אומרים למנצח יענך וגו', ובב' וה' אומרים אל ארך אפים, אבל בערב פסח אין אומרים למנצח ואל ארך אפים".

וכן לענין ערב יום כיפור נתבארה הלכה גם בשוע"ר (סי' תרד ס"ו-ז): "אין אומרים למנצח יענך וגו' שאינו יום צרה ... אין אומרים בו אבינו מלכנו לא בתפלת שחרית ולא במנחה".

והטעם לזה שערב פסח חשוב קצת יום טוב – יותר משאר הימים שאין אומרים בהם תחנון, מבואר בשוע"ר (סי' תכט סי"ב, לענין ערב פסח): "ואין ערב פסח דומה לשאר ערב יום טוב, כי הוא עצמו יום טוב כמ"ש בסי' תס"ח". והיינו כמבואר בשוע"ר (סי' תסח ס"א): "בזמן שבית המקדש היה קיים אסרו חכמים לכל אדם מישראל לעשות מלאכה בערב פסח מחצות היום ולמעלה, לפי שמחצות ואילך הוא זמן הקרבת הפסח, וכל אדם שמקריב קרבן בכל ימות השנה אותו היום הוא יום טוב שלו מדבריהם".

ולענין תשעה באב נתבארה הלכה זו בשו"ע וברמ"א (סי' תקנט ס"ד): "אין אומרים תחנון בתשעה באב ואין נופלין על פניהם, משום דמקרי מועד ... ואין אומרים אל ארך אפים", וכמש"נ (איכה א, טו): "קרא עלי מועד".

וזהו גם הטעם שאין אומרים למנצח ואל ארך אפים ואבינו מלכנו בכל ששת סוגי הימים האמורים, ובהקדים:

ב) ימים שאין בהם תענית

הפרש זה, שבין הימים שחשובים יום טוב קצת, לבין שאר הימים שאין אומרים בהם תחנון, מוצאים אנו אף לענין תענית חלום, כמבואר בשוע"ר (סי' רפח ס"ג): "מותר להתענות תענית חלום בשבת ... ומה תקנתו יתענה עוד תענית בחול שיתכפר לו. ולכתחלה צריך להתענות מיד למחר ביום ראשון ... אלא אם כן ... היה ביום ראשון חנוכה או פורים או ערב יום הכיפורים או ראש חודש ... שלא יתענה עד אחר כך".

טעם החילוק בזה בין כל הימים שאין אומרים בהם תחנון לבין ר"ח חנוכה ופורים? מבואר במשנה תענית (טו, ב): "אין גוזרין תענית על הצבור בראשי חדשים בחנוכה ובפורים". ואף שבמגלת תענית מבואר שיש עוד ימים רבים שאין מתענים בהם, מבואר בגמרא (ר"ה יח, ב): "בטלה מגילת תענית ... שאני חנוכה דמיפרסם ניסא (כבר הוא גלוי לכל ישראל על ידי שנהגו בו המצות, והחזיקו בו כשל תורה ולא נכון לבטלו, רש"י)".

ומכל שכן לענין ראש חודש, שיש בו קרבן מוסף ותפלת מוסף, ולכן הוא חשוב יום טוב.

ומכל שכן לענין ערב יום כיפור, שחמור לענין זה אפילו יותר משבת ויום טוב, כמבואר בשוע"ר (סי' תרד ס"א): "אסור להתענות בו אפילו תענית חלום, אע"פ שמותר להתענות תענית חלום אפילו בשבת ויום טוב, מכל מקום בערב יום הכיפורים שהאכילה נחשבת כעינוי כמו שנתבאר, אין להתענות בו אלא יאכל וישתה ויחשב לו כאלו התענה על חלומו".

[כבר הובא לעיל, שגם ערב פסח ותשעה באב נקראים יום טוב לענין אמירת למנצח, ואל ארך אפים ואבינו מלכנו. ומכל מקום לא נזכרו שני ימים אלו לענין תענית, שהרי ט' באב הוא תענית לכל, וערב פסח הוא תענית לבכורים].

ג) מנחה ערב שבת וערב יום כיפור

בנוסף לששה סוגי ימים האמורים לעיל, שאין אומרים בהם אבינו מלכנו מעיקר הדין, יש עוד יום נוסף אחד, כמבואר בשוע"ר (סי' תקפד ס"ה): "אין אומרים אבינו מלכנו בשבת מפני שאסור לתבוע צרכיו בשבת. ואפילו בערב שבת במנחה אין אומרים אותו".

[ואף שבערב שבת במנחה שואל אדם צרכיו, שהרי מתפללים י"ג אמצעיות בערב שבת במנחה, אף שגם ברכות האמצעיות הן בקשת צרכיו, כמבואר בשוע"ר (סי' רצד ס"א): "תקנו הבדלה בתפלה ... מפני שאסור לתבוע צרכיו במוצאי שבת קודם הבדלה, כמו שאסור בשבת עצמו, לפיכך קבעוה קודם שאלת צרכיו שבברכות אמצעיות".

מבאר על זה במחצית השקל (סי' תקפד ס"ק ג): "ודוקא ח"י ברכות אומרים, דטופס ברכות כן הוא, ואפילו בשבת גופיה היה ראוי להתפלל י"ח, אלא משום טורח צבור".

והיינו כמבואר בשוע"ר (סי' קפח ס"ד): "ואין חוששין לאיסור שאלת צרכיו, לפי שטופס הברכה כך היא". וכן מבואר בשוע"ר (סי' רפח ס"ח): "ולא אסרו לומר תחנונים בשבת אלא לבקש בהם על צרכיו כגון על פרנסה".

ועיקר הטעם שאין אומרים י"ח ברכות בשבת ויום טוב מבואר בשוע"ר (סי' רסח ס"ב) "מפני כבוד שבת ויום טוב לא הטריחוהו חכמים". וכן מבואר בשוע"ר (סי' תפז ס"ב): "שהחכמים הקילו על האדם ולא הטריחוהו ביום טוב להתפלל כל י"ח, וקבעו ברכה אחת בלבד בשביל קדושת היום". אלא שאחרי שיש לנו טעם זה, שוב הוסיפו בזה גם הטעם של איסור בקשת צרכיו בשבת.

יוצא לנו אם כן, שגם במנחה של ערב שבת אסור לתבוע צרכיו – בדבר שאינו טופס הברכה, ולכן אין אומרים בו תחנון, כמבואר בשוע"ר (רס"י רסז): "נוהגין שלא ליפול על פניהם אחר תפלה מנחה בערב שבת". ומטעם זה גם אין אומרים בו אבינו מלכנו, כמבואר במחצית השקל (סי' תקפד ס"ק ג): "שהוא שאלת צרכיו, ורוצה לומר דהוי כמו תחנה, דגם בערב שבת במנחה אין אומרים תחנון"].

ואף שהובא לעיל משוע"ר (סי' תכט סי"ב וסי' תרב ס"ד) שגם בימים שאין אומרים בהם תחנון אומרים בהם אבינו מלכנו, מלבד בר"ח חנוכה ופורים וערב פסח וט' באב וערב יום כיפור. הנה למדנו מכאן, שגם ערב שבת במנחה דינו כמו ששת הימים הנ"ל, שאין אומרים בהם אבינו מלכנו.

הפרש זה שבין מנחה בערב שבת לבין שאר הימים שאין אומרים בהם תחנון, מוצאים אנו גם לענין ערב יום כיפור. ואף שכבר הובא לעיל משוע"ר (סי' תרד ס"ו-ז): "אין אומרים למנצח יענך ... אין אומרים בו אבינו מלכנו לא בתפלת שחרית ולא במנחה", בלי הפרש בין שחרית למנחה.

מכל מקום הרי סיים (שם): "ויש מקומות נוהגין כשחל יום הכיפורים בשבת, שאין אומרים בו אבינו מלכנו כמו שיתבאר בסי' תרי"ט, אז אומרים אותו בערב יום הכיפורים שחרית "; היינו דוקא בשחרית ולא במנחה, כיון שערב יום כיפור במנחה דינו כמו בערב שבת במנחה, שהוא יותר יום טוב מאשר בשחרית של ערב יום כיפור.

[מנהגינו שגם כשחל יום הכיפורים בשבת אין אומרים אבינו מלכנו בערב יום הכיפורים שחרית (אוצר מנהגי חב"ד, ר"ה ע' קעט. ויש שם טה"ד, וצ"ל: כשחל יום הכיפורים בשבת קודש אין אומרים "אבינו מלכנו" בשחרית ערב יום הכיפורים). וכאן אנו דנים לפי המבואר בשוע"ר שם].

ויתירה מזו, שגם כאשר חל ראש השנה בימים ה-ו, שהרי אומרים אבינו מלכנו בשני ימי ראש השנה, מכל מקום אין אומרים אותו ביום ב' דראש השנה במנחה, שהרי הוא מנחה של ערב שבת, ובזה מיירי בשוע"ר (סי' תקפד ס"ה): "ואפילו בערב שבת במנחה אין אומרים אותו", דמיירי התם בראש השנה, והיינו כשחל ראש השנה בימים ה-ו.

וכן הובא באוצר מנהגי חב"ד (ר"ה ע' קמז, בשם המלך במסיבו, שהוכיח כן מיום כיפור שחל בשבת, שאין אומרים אבינו מלכנו במנחה של ערב יום כיפור).

ד) מנהגינו בלמנצח יענך ואבינו מלכנו

כל האמור לעיל הוא לפי המובא בשוע"ר. אמנם בפסקי הסדור (הל' שחרית): "מנהג ספרד שבכל יום שאין בו תחנון ונפילת אפים אין אומרים למנצח יענך". והולך ומונה את כל הימים שאין אומרים בהם תחנון במשך השנה, ומסיים: "ואין צריך לומר ט' באב ופורים קטן שהוא י"ד וט"ו באדר ראשון ופורים גדול וחנוכה וראש חדש". והיינו שלא רק ששת הימים הנ"ל אין אומרים בהם למנצח יענך (כמובא לעיל מהרמ"א), אלא גם בכל הימים שאין בו תחנון אין אומרים בהם למנצח יענך.

משא"כ אצל אמירת א-ל ארך אפים בשני וחמישי, כותב רבינו הזקן: "אלו ימים שאין אומרים אל ארך אפים, ר"ח חנוכה פורים קטן ב' ימים ופורים גדול ב' ימים וערב פסח ותשעה באב".

וטעם החילוק בינם מבואר בדברי נחמי' (השלמה לשוע"ר סי' קלא ס"ט): "יש מקומות שבכל יום שאין אומרים בו תחנון אין אומרים גם כן למנצח, וכן הוא מנהג ספרד ... וכל זה בלמנצח יענך, דסבירא להו שכל הימים שאין אומרים תחנון אינם ימי צרה [ולכן אין אומרים "יענך ה' ביום צרה"], אבל באל ארך אפים אין מוסיפים על מנהג מדינתנו".

ובאשר לענין אבינו מלכנו, הנה בו' תשרי תשל"ה אירע, שאחר תפילת שחרית היתה צריכה להתקיים ברית-מילה, והרבי לא אמר תחנון וגם לא "אבינו מלכנו". ובהתוועדות בו ביום הסביר את הנהגתו זו, כי אף שמבואר בשוע"ר (סי' תרב ס"ד): "אם אירע מילה בין ראש השנה ליום הכיפורים אין אומרים תחנון ולא והוא רחום כו' אבל אומרים אבינו מלכנו (ואל ארך אפים ולמנצח)". מכל מקום, לפי מה שהנהיג רבינו הזקן בסידורו, שלא לאמר למנצח בכל יום שאין אומרים תחנון, לפי זה אין לומר גם אבינו מלכנו בכל יום שאין אומרים בו תחנון.

למחרת כתבתי לרבי: "בענין מה שנתבאר לגבי אבינו מלכנו, דמאחר שפסק רבינו בהסידור שבכל יום שאין אומרים בו תחנון אין אומרים למנצח – כמנהג ספרד, דלא כמנהגים ורמ"א, אם כן כמו כן הוא גם לגבי אבינו מלכנו. הנה לכאורה מקור פסקו בהסידור הוא בשיירי כנסת הגדולה (ופרי חדש) סי' קל"א, ומכל מקום פסק השיירי כנסת הגדולה (בסי' תר"ב הגהות הטור אות ה', ובסי' תר"ד הגהות בית יוסף אות ה') לגבי אבינו מלכנו (כהמנהגים והרמ"א) דלא תלי אבינו מלכנו בנפילת אפים ותחנונים, ואפילו כשחל מילה שאין אומרים תחנון מכל מקום אומרים אבינו מלכנו. ולפי זה מהי ההוכחה שרבינו בפסק הסידור יחלוק על השיירי כנסת הגדולה, ויסבור שאין אומרים גם אבינו מלכנו".

לא קבלתי מענה לשאלתי, אמנם המסקנה בשיחה הנ"ל, שאין לחלק בין למנצח לבין אבינו מלכנו, ובכל יום שאין אומרים בו תחנון, אין אומרים למנצח ואבינו מלכנו.

ה) מנהגינו לענין אל ארך אפים

כבר הובא לעיל מ"ש בפסקי הסדור (אצל אמירת א-ל ארך אפים בשני וחמישי): "אלו ימים שאין אומרים אל ארך אפים, ר"ח חנוכה פורים קטן ב' ימים ופורים גדול ב' ימים וערב פסח ותשעה באב". אמנם בסידורי תהלת ה' שנדפסו בתקופה האחרונה, נדפסה הערת המו"ל בשולי הגליון: "וכן בכל יום שאין אומרים תחנון". והוא פלאי! איך כותבים בפשיטות בשוה"ג, אשר מנהגינו הוא היפך פסק רבינו הזקן שמבואר בפנים.

ובפרט שכבר הובא בקובץ "מנהגי מלך" (עמ' 30): טרם פתיחת הארון, הנה גם כשאין אומרים תחנון (ואפי' בר"ח) אומר "א-ל ארך אפים ורב חסד כו'".

אלא שהמקור להערה זו (שבסידורים החדשים) הוא האמור באותה שיחה, בהעתקתו את דברי רבינו הזקן בסידורו, לפני למנצח יענך:

הנוסח בסדור אדמו"ר הזקן הוא: "מנהג ספרד שבכל יום שאין בו תחנון ונפילת אפים אין אומרים למנצח יענך ולא תפלה לדוד " [שלפני שיר של יום].

ואילו בשיחה הנ"ל ציטט: "שרייבט דער אלטער רבי אז מנהג ספרדים (מ"ס) אז בשעת מ'זאגט ניט קיין תחנון זאגט מען ניט קיין אא"א און מ'זאגט ניט קיין למנצח … ניט נאר תחנון נאר למנצח און אא"א אויך ניט".

ולכאורה יש לתקן בציטוט שבשיחה הנ"ל: "זאגט מען ניט קיין תפלה לדוד און מ'זאגט ניט קיין למנצח … ניט נאר תחנון נאר למנצח און תפלה לדוד אויך ניט".

ובפרט שכבר הובא לעיל, שתמיד היה נוהג כפסק רבינו הזקן בסידורו, שגם ביום שאין אומרים תחנון הי' אומר אא"א, ואיך אפשר לומר שבחזרתו על לשון רבינו הזקן בסידורו, יאמר ההיפך מהאמור שם, וההיפך ממנהגו התדיר (לפני ולאחרי אמירת השיחה הזאת).

על זה השיבו לי חבריי, שבשעה שהדפיסו את המהדורה החדשה של הסידור, הכינו רשימת ההערות שעומדים להוסיף בשולי הגליון, ובתוכם גם הערה הנ"ל, והרבי אישר את הוספת הערה זו; ולכן הונהג מאז בין אנ"ש, שלא לאמר אל ארך אפים בימים שאין אומרים בהם תחנון. וראה הערות ובאורים גליון תשלח ע' 74. תתקכב ע' 227. תתקכד ע' 59. תתקכח ע' 79.

* * *