סימן נז

סימן נז

כתב היתר בחת"י המ"ץ בלבד ²⁰⁵⁵

הנה האשה לא באה לפני להכירה, ואת שמה איני זוכר, אך לפי שאמרה שאני חקרתי עלי' במינסק נזכרתי, ואימא לי' גופא דעובדא היכי הוה. שאשה אחת הביאה ממינסק כתב פטור שנתגרשה, בחתימת הרב המ"ץ ²⁰⁵⁶ לבדו, וגם חתימת ידו לא ידעתי אז להכירו, ובאותו פעם הי' אחד מאנשי דקהלת מינסק פה מדי עברו מליובאוויטש, ובקשתיו שיחתום בפני ויהי' חתימתו שמור אצלי למשמרת, ושיחקור עם הרב המ"ץ כפי הסימנים שאמרה האשה, ויתן הרב שנית כתב פטור אחר ויחתום גם הוא עם המ"ץ ובית דינו, ומכיון שיהא ניכר לי חתימת ידי תרי מגו תלתא סגי ²⁰⁵⁷ , והראיתי חתימת ידי המ"ץ וגם חתימת יד האיש אשר בקשתיו בפני שנים שעמי, בכדי שנוכל ליתן מעשה בית דין כדין תורה ²⁰⁵⁸ .

וכאשר בא האיש להרב לבקשו בשמי, היטב חרה לו עלי, שהוא נגד רצונו וכבודו, ובא לכלל כעס בא לכלל טעות, ואמר עלי שטעיתי בדבר משנה שלימה ²⁰⁵⁹ האשה שאמרה אשת איש הייתי וגרושה אני כו'. ובאמת איהו מטעי קא טעי, שהרי הוחזקה באשת איש מחמת צעיפה שעלי' ²⁰⁶⁰ (מלבד שראיתי בנה מורכב על כתיפה, שאפשר מזה לא ידע הרב), והרי הרמב"ם ברפי"ב ²⁰⁶¹ כתב במקום ואם יש עדים כו' דבסיפא, הוחזקה אשת איש כו', וכן הטור סי' קנ"ב כתב ברישא לא הוחזקה כו', ופשוט הוא. וכמה פעמים נשא ונתן בזה רבינו הגאון אחמו"ר ז"ל, דלדידן היכא משכחת לה האי דינא דמתניתין, דמאחר שהנשואות דוקא נושאות צעיפים ולא הבתולות, וכמדומה שדקדק מכאן שבימיהם גם הבתולות לא היו הולכות פרועי הראש. ובאמת כן משמע בתמר שנאמר ²⁰⁶² ותקח הצעיף ותשב בפתח עינים, וארז"ל ²⁰⁶³ שנתנה עינים לדבריה שלא הי' בה קידושין כו', וכן גבי רבקה כתיב ²⁰⁶⁴ ותקח הצעיף ותתכס כו', ולא משכחת האי דינא לדידן לפענ"ד אלא [כ]שהיתה אצלנו בחזקת אלמנה או גרושה והלכה למדינת היום וחזרה ואמרה אשת איש הייתי כו'.

והנה הרב הנ"ל לא די לו שטעה בזה אלא שהוסיף עוד, מחמת שהאיש אשר ביקשתי הפציר בו מאד שאעפ"כ יתקן הדבר כדי להשיב לי, והשיב שאי אפשר לו לתקן כי אם בזה שהוא יעיד בפני בית דין על חתימת ידו שהיא אמיתית ושנתן לאשה צעטיל כזה להנשא בו, וגם האיש אשר בקשתיו ראה וידע חתימת ידי הבית דין, וחתם הוא עם עוד אחד שהרב העיד כן בפני בית דין, וסבר לתקן ולא תיקן, כי סוף סוף אין כאן אלא עדות הרב לבדו, וגם אינו ידוע לי אלא מתוך חתימת ידי האיש אשר בקשתיו.

והאשה הנ"ל צעקה אלי במר נפשה, כי לקחתי ממנה הכתב פטור שלה ושלחתיו למינסק, ומשם לא בא בחזרה, והייתי בעיניה כגזלן ממש, כי לפי דעתה הקלה היתה סבורה שהכתב פטור הי' מועיל.

אך אחר כך מתוך דבריה הודית שגם בפני מעכ"ת הראית הכתב פטור של המ"ץ דמינסק ולא התירה להנשא. ועכשיו אינה מבקשת אלא להודיע למעכ"ת, לפי שנשתדכה באותה האגרת, אשר על כן באתי במגלת ספר למעכ"ת, והנחתי שם הדברים שהובאו ממינסק, ושם כתבתי איך שהרב טעה בתרתי, ואעפ"כ יש צדדים להתירה לפע"ד, והארכתי הרבה ²⁰⁶⁵ .

וכעת נלפע"ד שעיקר הבנין הוא ע"פ מ"ש המ"א סי' ת"ט סקי"[ז] ²⁰⁶⁶ , דאפילו אם תמצי לומר דאין חזקה שליח עושה שליחותו לקולא בדאורייתא, מכל מקום על כל פנים אמרינן שלא שינה, והכי נמי יש לסמוך על האיש אשר בקשתיו שלא שינה ח"ו, וכיון שאמת הדבר שהרב העיד על חתימת ידו במקומו, ומסתמא לא הוא לבדו הי' בשעת כתיבת הגט, שבודאי לא שינה מן המנהג לקבץ מנין, והנה כאילו העיד בדבר שהי' יכול לברר שם תיכף ומיד, ובפרט שדרך הרב לגנוז הגט והי' יכול לברר על ידי הגט תיכף ומיד. ובדבר שיכול לברר מצינו בקידושין דס"ו ע"ב ²⁰⁶⁷ דעד אחד נאמן אפילו להוציא מחזקה. והתם מיירי מחזקת היתר, והוא הדין להוציא מחזקת איסור אשת איש. וכמדומה לי שהרביתי בראיות, אך כעת טריחא לי מלתא ומגמר בעתיקא ²⁰⁶⁸ כו', ואם יש נפש מעכ"ת לעיין בזה עוד חזון למועד.

ומה גם שכמדומה לי שאם יחקור מעכ"ת את האשה תודה ותוציא את האגרת שלי, ומה שכעת מכחדת תחת לשונה הוא, לפי שאני לא אמרתי לה שמותרת ולא הושבתי בית דין להתירה (כי לא רציתי לפרסם ההיתר בישראל כי אם למאהבי כמו רומע"ל), רק שכתבתי למעכ"ת, ולפי דעתה הקלה נוח לה יותר בכתב פטור שהי' לה ממינסק, על כן הכחידה תחת לשונה את האגרת שלי, אבל אם יאמר לה מעכ"ת שעיקר ההיתר תלוי באותה האגרת תוציאנה מחיקה, ושם יראה כל הדברים באריכות המענה.

ועיין ²⁰⁶⁹ בריב"ש סי' קנ"ה, אף כי קרה לשלשלת המלכים האדירים שם ²⁰⁷⁰ גירסה מוטעת בדברי הרמב"ם פ"ד מהל' יבום ²⁰⁷¹ , מכל מקום אפילו לגירסה שלנו יש לומר כן, מדתלה הטעם בדבר שעתיד להגלות. ובפרט שלפי מ"ש הריב"ש סי' קפ"ב בדעת הרי"ף ²⁰⁷² במה שכתב דלאו אמילתא דאיסורא כו', דהיינו שאמרו קודם מעשה דוקא ²⁰⁷³ , אם כן מדהשמיט הרמב"ם זה, מכלל דלא סבירא ליה הכי. ולשאר פוסקים שבב"י סי' קנז ²⁰⁷⁴ יש לומר דאדרבה גם דעת הרי"ף כן הוא, ומה שכתב דלאו אמילתא דאיסורא כו', לאפוקי העיד בדבר איסור או ממון, שבלא עדותו אין אנו יודעים כלל, והיינו ממש כלשון הרמב"ם סוף הל' גירושין ²⁰⁷⁵ שלא הקפידה תורה ²⁰⁷⁶ כו'.

וזהו שכתב בהגהות מיימוניות שם ²⁰⁷⁷ אדברי הרמב"ם הללו מ"ש הרי"ף בהא דואשתמודענא כו', משום דכוונת הרי"ף נמי הכי הוא. ועיי"ש עוד שהביא ²⁰⁷⁸ ראי' מקידוש החדש ²⁰⁷⁹ , שדחה הריב"ש ²⁰⁸⁰ , מכלל דסבירא ליה בדעת הרמב"ם אפילו אין עתיד לברר מיד, וכמ"ש שם הרמב"ם בהדיא. ומ"ש לכך הקילו חכמים ²⁰⁸¹ , היינו אפילו באלו דלאו בני עדות כלל, כגון אשה ועבד ושפחה, דלא כלחם משנה. אלא דיש לומר דהרי"ף ורמב"ם לטעמייהו בעד אחד ביבמה, דעיקר הטעם משום גילוי מלתא, אבל התוס' ²⁰⁸² והרא"ש שם סבירא להו דעיקר הטעם משום דייקא ומינסבא, אם כן אין נאמנות לעד אחד מן התורה כלל אפילו במלתא דעבידא לגלוי'. ומכל מקום היכא שיכול לברר מיד יש לומר דגם התוס' ורא"ש מודים, כדי דלא לאפושי פלוגתא כל כך בינייהו. ובפרט כיון דמצינו בגמרא קידושין הנ"ל שיכול להוציא מתורת היתר, הוא הדין והוא הטעם שיכול להוציא מחזקת איסור. ואף דמלשון רמ"א בי"ד סי' קכ"ז ²⁰⁸³ משמע דדוקא מחזקת היתר, הא בלאו הכי כבר השיגו הש"ך שם ²⁰⁸⁴ , ולפי דעת הש"ך אין לחלק. ואף דהסוגי' ²⁰⁸⁵ איתמר לאביי, הא כבר כתב רש"ל בים של שלמה שם ²⁰⁸⁶ דאפילו רבא מודה בהא.

מהדורה נוספת מהנ"ל ²⁰⁸⁷

ועתה באתי שנית ²⁰⁸⁸ מד"ס למלאות דברי, על דבר האשה שנשלחה אליו משקלאב ²⁰⁸⁹ , כי למבראשונה ²⁰⁹⁰ דחיתי באמת הבנין מ"ש הריב"ש בסי' קנ"ה בדעת הרמב"ם מהל' יבום, לפי שנזדמן לו גירסה מוטעת כמ"ש במכתבי. גם מ"ש ראי' משטרא פרסאה ²⁰⁹¹ כו' לאו ראי', דהתם ודאי מן התורה לאו בני עדות נינהו, ולא מהימני בתורת עדים אלא משום דמסל"ת. גם מ"ש מסימנים שבבן ובבת ²⁰⁹² חזר בו בסי' קפ"ב ²⁰⁹³ , וכתב דהיינו טעמא משום חזקה דרבא ²⁰⁹⁴ עיי"ש.

ועתה שבתי וראיתי שאף לפי גירסה שלפנינו יש לקיים דבריו, שהרי הרמב"ם לא כתב אלא הטעם מפני שדבר זה עתיד להגלות כו', והשמיט מ"ש הרי"ף דלאו אמילתא דאיסורא קא מסהדי ולאו אמילתא דממונא כו', ולפי מ"ש הריב"ש בסי' קפ"ב בדעתו, דרוצה לומר שצריך להעיד קודם מעשה דוקא, מכלל דסבירא ליה להרמב"ם דאפילו במילתא דאיסורא וממונא מיהמני. ולשאר פוסקים שבב"י סי' קנ"ח יש לומר דאדרבה אף דעת הרי"ף כן הוא, ומ"ש דלאו אמילתא דאיסורא, כונתו כמ"ש הרמב"ם סוף הל' גירושין שלא הקפידה תורה כו' אלא בדבר שאי אפשר לידע מבלעדי העדים שהעידו, בדבר האיסור או בדבר שבממון. והיינו דכתב שם בהגהות מיימוניות אדברי הרמב"ם הללו מ"ש הרי"ף בהא דואשתמודעינהו דאחוה דמיתנא הוא. ועי' עוד בהגהות מיימוניות שמביא ראי' מקידוש החדש שדחה הריב"ש, מכלל דסבירא ליה דהרמב"ם בכל גווני מתיר עד אחד בדאורייתא במקום דאיכא גילוי מלתא, כהחולקים שבריב"ש, אפילו אינו עתיד לברר מיד. ומ"ש הרמב"ם לפיכך הקילו חכמים, היינו מפי אשה ועבד ושפחה וגוי מסל"ת דלאו בני עדות הן כלל מדאורייתא, דלאו כלחם משנה. אלא דיש לומר דהרי"ף ורמב"ם לטעמייהו אזלי דמקילי בעד אחד ביבמה, משום דסבירא להו דהאי טעמא דגילוי מילתא עיקר, אבל לתוס' ורא"ש דסבירא להו דעיקר הטעם משום דאשה דייקא ומינסבא, יש לומר דמדאורייתא לא מהימן עד אחד כלל. ומכל מקום בדבר שיכול לברר מיד, דחזינן דעד אחד נאמן אפילו לאפוקי מחזקת היתר כדאי' בקידושין דס"ו ע"ב, יש לומר דהוא הדין להוציא מחזקת איסור, דלא נשוי' מחלוקת גדולה בין הרי"ף ורמב"ם להתוס' והרא"ש, וכל למעט במחלוקת עדיף טפי. ובפרט שהתוס' כתבו בקידושין שם דאפילו עד אחד מכחישו, ועל כרחך צריך לומר דהיינו טעמא משום דהאמינתו התורה כשנים ואין דבריו של אחד במקום שנים, ואם כן אפילו להוציא מחזקת איסור נמי. ובלאו הכי אין טעם לחלק בין חזקת היתר לחזקת איסור, אלא כמ"ש רמ"א דבחזקת היתר יש לחוש לדבריו, דהיינו חשש וספק בעלמא, אבל לפי מ"ש הש"ך שם אין כאן מקום חשש וספק כלל אלא שהעד מוציאו בודאי מידי חזקה, וכשם שמוציאו מידי חזקת היתר הוא הדין והוא הטעם שמוציאו מחזקת איסור. ואע"ג דההוא סוגיא איתמר לאביי, כבר כתב רש"ל בים של שלמה שם דרבא נמי מודה בהא.

את זה ראיתי ונתן אל לבי למלאות דברי הראשונים ולהציע לפני מעכ"ת ישמע חכם כו'.