שיחת ש"פ נשא, י"ד סיון, ה'תשכ"ט

295

בס"ד. שיחת ש"פ נשא, י"ד סיון, ה'תשכ"ט.

בלתי מוגה

א. דובר כמ"פ שיום השבת פועל על ששת ימי החול שלפניו, שמתעלים בו כו', כמ"ש בנוגע לשבת הראשון של ימי בראשית ²⁰⁹⁹ : "ויכולו השמים והארץ וכל צבאם", היינו, שכל הענינים שנבראו בששת ימי המעשה, נתעלו ביום השבת.

ובכן: בנוגע לימי החול שלפני השבת – ברור הדבר שמתעלים בשבת, אבל יש להסתפק בנוגע ליום השבת שלפני ששת ימי החול, אם גם הוא עולה בשבת שלאחריו.

וטעם הדבר – דלכאורה מהי הסברא שיש עילוי בשבת הב' לגבי שבת הא', שפועל בו עלי' – כי:

בששת ימי החול ישנו גם מענין יום השבת, ש"מיני' מתברכין כולהו יומין" ²¹⁰⁰ . וכיון שכל עניני ששת ימי החול מתעלים ביום השבת, הרי מובן שגם ענין השבת שבהם (הברכה מהשבת שלפניהם) מתעלה ביום השבת (שלאחריהם).

וכיון שכללות ענין השבת הו"ע אחד, הנה כשם שענין השבת הקשור עם ששת ימי החול (ש"מיני' מתברכין כולהו יומין") עולה בשבת שלאחריו, כמו"כ מתעלה אז גם ענין השבת שאינו קשור עם ששת ימי החול – שהרי בשבת ישנם גם ענינים שלמעלה מזה ש"מיני' מתברכין כולהו יומין", כולל גם היותו למעלה מהשתלשלות הזמן לגמרי (כמבואר בחסידות ²¹⁰¹ הטעם שאומרים בכל שבוע: "היום יום ראשון בשבת", אף שכבר עברו ריבוי ימים מיום ראשון דשי"ב, דכיון שבשבת יש ענין שהוא למעלה מהזמן, אזי נפסק כל ענין השתלשלות הזמן, ולאחרי השבת מתחיל ענין הזמן מחדש), וגם ענין זה מתעלה ביום השבת שלאחריו, כשם שמתעלה ענין השבת ש"מיני' מתברכין כולהו יומין".

ב. ובנוגע ליום הש"ק זה – הנה יום השבת שלפניו הי' יום ב' דחג השבועות, שגם בו אומרים "זמן מתן תורתנו", וע"פ האמור שביום

296

השבת מתעלה גם השבת שלפניו, נמצא, שביום הש"ק זה נעשית העלי' של חג השבועות.

ובפרט שגם ימי החול של השבוע (שבודאי מתעלים ביום השבת שלאחריהם) היו שייכים לחג השבועות – להיותם ימי התשלומין של חג השבועות (דאף שזהו ענין של תשלומין בלבד שטפל לחג השבועות, הרי מזה גופא שביכלתם להשלים את חג השבועות מובן שיש להם שייכות לחג השבועות).

ועוד זאת, שבין ימי השבוע הי' גם " יום טבוח " (ובשנה זו שז' סיון חל בשבת, הנה גם בארץ ישראל הי' "יום טבוח" בח' סיון ²¹⁰² ) – שבו היו מקריבים עולות ראי' שלא היו יכולים להקריב בחג השבועות, כדעת ב"ש, ו"בדבר זה עשו ב"ה כדבריהם (ולא רק ב"ה שהיו במדריגה מיוחדת, אלא גם) והרבה מישראל נהגו כמותם" ²¹⁰³ , ובפרט ע"פ משנת"ל4 שיש לומר שההקרבה ב"יום טבוח" אינה בגדר תשלומין, אלא יום זה הוא זמן ההקרבה מלכתחילה, כדמוכח מזה שאסור בהספד ותענית מעיקר הדין, ולא רק מחמת מנהג, כשאר ימי התשלומין5, כך, ששייך לחג השבועות יותר משאר ימי התשלומין.

ולכן, כאן המקום לסיים (או עכ"פ להמשיך) כמה ענינים שמצד איזה סיבות וטעמים לא נסתיים ביאורם בחג השבועות.

ג. ולכל לראש – בנוגע להמדובר ²¹⁰⁴ בענין טהרת המשפחה, שיש צורך לשלול נתינת מקום לטעות בנוגע לפועל, שיש להחמיר ולהמתין י"ג ימים – שזהו היפך ההלכה והיפך המנהג ²¹⁰⁵ .

ומה שנזכר בהתוועדות המספר י"ג – היתה הכוונה שצריך להמתין עד ליום הי"ג, היינו, שיהיו י"ב ימים שלמים, ולא באופן דמקצת היום ככולו.

ונזכר ענין זה (שיש צורך בימים שלמים, ולא באופן דמקצת היום ככולו) – בגלל שייכותו לחג השבועות ²¹⁰⁶ :

297

בנוגע לפלוגתא בין ר' יוסי לרבנן אם בששה בסיון ניתנה תורה או בשבעה בו ²¹⁰⁷ , הנה לרבנן "בה' עבוד פרישה" ²¹⁰⁸ , "ויש שלא פרשו אלא עם חשיכה, ומדטבלו ליל שבת ולא חשו שמא תפלטנה עוד, ש"מ דפולטת בג' טהורה, ומקצת היום .. ככולו" ²¹⁰⁹ , ועפ"ז "אין צריך לפרוש רק ג' עונות" ²¹¹⁰ ; ולר' יוסי "בד' עבוד פרישה"10, ו"בעי לפרושי ו' עונות"12.

וזהו יסוד מנהגנו ש"אינה מתחלת לספור ז' נקיים עד שיעברו עלי' ו' עונות שלימות", ולא באופן שמקצת היום ככולו, "ותפסוק יום ד' לעת ערב" (ו"להמתין עוד יום אחד .. דחיישינן שמא וכו'", ולכן "צריכה להמתין ה' ימים") ²¹¹¹ .

ואף שרבינו הזקן פוסק ²¹¹² ש"בששה בסיון ניתנה התורה" (כרבנן),

– וכמשנ"ת פעם ²¹¹³ שההכרח לזה הוא מזה שביום ראשון של שבועות (ששה בסיון) קורין כל הענין דמתן-תורה ("שהוא ענינו של יום שבו ניתנה התורה" ²¹¹⁴ ), "ומפטיר בנביא במרכבה דיחזקאל, על שם שנגלה הקב"ה בסיני ברבוא רבבות אלפי שנאן"16, משא"כ ביום שני (שבעה בסיון), שבהפטרה נזכר הענין דמ"ת רק ברמז, ובקרה"ת לא נזכר כלל.

ועוד ראי' פשוטה יותר, מזה שבארץ ישראל חוגגים שבועות רק בששה בסיון, ואומרים "זמן מתן תורתנו" –

מ"מ קיי"ל דבעי לפרושי ו' עונות (כר' יוסי) – לחומרא ²¹¹⁵ .

ד. הביאור בדיוק לשון רבינו הזקן שביום טבוח "היו מקריבין עולות ראי' שלא היו יכולין להקריב ביו"ט עצמו לפי שאין בהם שום צורך אוכל נפש כו'", ולא הזכיר שלמי חגיגה – נכלל בלקו"ש חכ"ח ע' 25 הערה 16.

ה. כמו"כ שאלו על המדובר ²¹¹⁶ אודות הטעם לקריאת מגילת רות בחג השבועות, כיון שבסופה מסופר אודות לידת דוד, ודוד נולד בעצרת (כמובן מזה שמת בעצרת, והרי הקב"ה ממלא שנותיהם של צדיקים מיום

298

ליום) – הרי בשו"ע רבינו הזקן ²¹¹⁷ הובא ש"נוהגין לקרות מגילת רות בשבועות שהוא זמן מתן תורה, כדי ללמוד שלא נתנה תורה אלא ע"י יסורין ועוני, כמו שהי' לרות כשנתגיירה", ואינו מביא הטעם דלידת דוד?

אך מובן שרבינו הזקן אינו מביא בשו"ע את כל הטעמים, אלא רק מה שנוגע להלכה בפועל, ולכן הביא כאן טעם שיש בו "כדי ללמוד שלא נתנה תורה אלא ע"י יסורין ועוני", שזהו ענין שנוגע לפועל.

ויש להוסיף, שרבינו הזקן אינו יכול להסתפק בטעם דלידת דוד, כי, מצד טעם זה בלבד יש מקום להנהיג קריאת מגילת רות בחג הפסח, ושיר השירים בחג השבועות:

כותב רבינו הזקן בשו"ע ²¹¹⁸ : "נוהגין לקרות מגילת שיר השירים בשבת שחל בחול המועד של פסח לפי שיש בה מענין יציאת מצרים". ולכאורה, גם בחג השבועות מתאים לקרות שיר השירים, לפי שיש בה יותר מענין חתן וכלה כו', ששייך להשידוך והחתונה של בנ"י עם הקב"ה, כמארז"ל ²¹¹⁹ "ביום חתונתו זה מתן תורה".

וכמו"כ מתאים לקרוא מגילת רות גם בחג הפסח ²¹²⁰ – שהרי מסופר שם אודות "תחלת קציר שעורים" ²¹²¹ , ופירש רש"י: "בקצירת העומר הכתוב מדבר", שהוא בחודש ניסן, בזמן יצי"מ.

ואילו בנוגע לקריאת מגילת רות בחג השבועות – הרי:

א) הסיפור אודות לידת דוד הוא רק בסיום מגילת רות.

ב) בנוגע למיתת דוד יש פלוגתא – כמובא בתוס' במסכת חגיגה ²¹²² שבירושלמי ²¹²³ איתא ש"דוד מת בעצרת", ואילו בבבלי, "משמע בשבת בפרק במה מדליקין ²¹²⁴ דבשבת נפטר דוד" (והרי עצרת אינו חל בשבת), ומסיק, "ושמא התם לית לי' הכי אלא פליג אהא".

ג) איתא בחסד לאברהם ²¹²⁵ (ספר שהובא בדרושי הצ"צ ²¹²⁶ ) על

299

הפסוק ²¹²⁷ "תמוך אשורי במעגלותיך בל נמוטו פעמי", שחי דוד ע' שנה וחצי יום, וע"פ החשבון דשנת החמה הי' צריך לחיות עוד ל"ב יום, וזהו " בל נמוטו פעמי, ר"ל ב"ל יום נמוטו פעמי, שנפטר קודם זמנו ל"ב ימים". ועפ"ז, אין ראי' שנולד בעצרת, מצד זה שהקב"ה ממלא שנותיהם של צדיקים מיום ליום, שהרי הוצרך לחיות משך זמן ארוך יותר.

וא"כ, מוטב הי' לכאורה לקרות מגילת רות בחג הפסח, ושיר השירים בעצרת.

ולכן מביא רבינו הזקן הטעם לקריאת מגילת רות בעצרת, "כדי ללמוד שלא נתנה תורה אלא ע"י יסורין ועוני, כמו שהי' לרות כו'" (ובמילא קורין שיר השירים בחג הפסח).

ו. (וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:) עד כאן – בקיצור בנוגע לענינים שדובר אודותם בחג השבועות.

והנקודה העיקרית – שלאחרי חג השבועות צריך כל אחד להמשיך ולקיים בפועל מה שקיבל על עצמו בחג השבועות:

כיון שעיקר ענינו של חג השבועות הוא מתן תורה, שזוהי הנתינה מלמעלה , הרי בשעת מעשה לא שייך להמשיך את הענינים בפועל. וכמשל התלמיד שמקבל מרבו, שבשעת מעשה אינו שייך לענין ההשפעה, אפילו לא השפעה לעצמו, ד"איידי דטריד למבלע לא פליט" ²¹²⁸ . ורק לאחרי מתן תורה, מתחילה קבלת התורה באופן שתומשך בפנימיות כו'. וענין זה נעשה בימי התשלומין, ובפרט ביום הש"ק, שבו נעשית העלי' של חג השבועות (כנ"ל), נוסף לכך ששבת בכלל קשור עם מ"ת, כמבואר במ"א ²¹²⁹ .

ומובן שלא די בהחלטות והבטחות בלבד, אלא שיומשך בפועל ממש; לא לומר אני את שלי עשיתי, אלא פשוט להתייגע בלימוד התורה, נגלה וחסידות, בתוספת התמדה כו', ואין נקי, כמבואר בהל' ת"ת ²¹³⁰ שלימוד התורה הוא חיוב על כל אחד, הן בריא והן כו'.

ועי"ז נעשים "כלי" לקבל ברכתו של הקב"ה, כמ"ש ²¹³¹ "אם בחוקותי תלכו", "שתהיו עמלים בתורה", אזי "ונתתי גשמיכם בעתם", וכל הברכות המנויות בפרשה, עד "ואולך אתכם קוממיות" ²¹³² .

300

ויה"ר שתהי' שנת אורה ושנת ברכה ושנת תורה, ועד לשנת גאולה, שאז "תרבה הדעה והחכמה והאמת" (כלשון הרמב"ם ²¹³³ ), ולאח"ז יקויים היעוד ²¹³⁴ "מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים", בביאת משיח צדקנו, יבוא ויגאלנו בקרוב ממש.

* * *

ז. דובר כמ"פ ²¹³⁵ בנוגע לענינים הקשורים עם ימי השבוע והענינים הקשורים עם ימי החודש, שאע"פ שהם ב' ענינים שונים, וכפי שרואים שקביעותם אינה תמיד באותו אופן, מ"מ, ענין הקשור עם ימי החודש מוסיף גם בענינים הקשורים עם ימי השבוע.

ובנדו"ד, הקביעות של יום הש"ק זה בימי החודש היא – בי"ד סיון, שבו התחיל המאסר של כ"ק מו"ח אדמו"ר, כפי שכותב ברשימת המאסר ²¹³⁶ שמאורע זה התחיל "אחרי חצות לילה ביום ג' .. י"ד בחודש סיון, אור ליום ד' .. ט"ו בחודש סיון".

ח. ובהקדם הביאור בציון התאריך יום ג' י"ד סיון – דלכאורה, ע"פ תורה, הזמן משקיעת החמה ועאכו"כ מצאת הכוכבים נחשב ליום שלאחריו, וא"כ, שייך מאורע זה ליום ד' ט"ו סיון, ולא ליום ג' י"ד סיון?!

ולהעיר, שאפילו בנוגע למוצאי שבת ששייך ליום השבת – הרי זה רק עד חצות לילה, אבל הזמן שלאחרי חצות לילה שייך כבר ליום ראשון, בנוגע לאמירת תחנון וכו' ²¹³⁷ . ועד"ז בנוגע לקדשים שבהם ה"לילה הולך אחר היום" ²¹³⁸ , הנה ע"פ תקנת חכמים הרי זה רק עד חצות לילה ²¹³⁹ . ואילו בנדו"ד, לא מדובר אודות יום השבת (אלא יום ג'), ולא בנוגע לקדשים, ואעפ"כ, למרות שהמאורע אירע לאחרי חצות לילה, מודגשת שייכותו ליום שלפניו!

ויש לומר הביאור בזה – דכיון שמאורע זה שייך גם לאומות העולם, שאצלם הלילה הולך אחר היום, כמו לפני מ"ת, לכן נזכר גם היותו יום ג' י"ד סיון.

[וע"ד שמצינו בנוגע לשקו"ט בענין קיימו האבות את כל התורה

301

עד שלא ניתנה ²¹⁴⁰ , דלכאורה ²¹⁴¹ , בנוגע לשמירת שבת הרי זו חומרא דאתי לידי קולא, כיון שע"פ דין אסור להם לשמור שבת, מצד הציווי ד"יום ולילה לא ישבותו" ²¹⁴² , ועד שבן נח "ששבת חייב מיתה" ²¹⁴³ – ומהתירוצים על זה ²¹⁴⁴ , ששמרו ליל שבת ויום שבת, ולא מוצאי שבת, וממה-נפשך: אם דינם כישראל – הרי שמרו שבת, ואם דינם כבני-נח – כיון שלא שמרו מוצאי שבת, נמצא שלא שמרו שבת, כיון שאצל ב"נ הלילה הולך אחר היום. ולהעיר, שיש על זה כמה קושיות, אך אין כאן מקומו].

ונוסף לזה: בדרך כלל סגורים המשרדים הרשמיים בשעות הערב (ובפרט כפי שהי' נהוג שם), כך, שבודאי נחתמה הגזירה על ידם מבעוד יום, ולכן כתב כ"ק מו"ח אדמו"ר שמאורע זה שייך ליום י"ד סיון.

ובפנימיות הענינים:

יום ג' הוא יום שהוכפל בו כי טוב ²¹⁴⁵ , "טוב לשמים וטוב לבריות" ²¹⁴⁶ , שזהו טוב הנראה והנגלה.

וכיון שרשימה הנ"ל נכתבה בשנה ההיא עוד באמצע הענין ²¹⁴⁷ , דייק כ"ק מו"ח אדמו"ר לציין שזהו יום ג', כדי לפסוק שבהתאם להתחלה ביום ג' שהוכפל בו כי טוב, תהי' גם התוצאה באופן של טוב הנראה והנגלה – כפי שאכן הי' בפועל באופן שכולם ראו בעיני בשר.

ט. וכיון ש"הימים האלה נזכרים ונעשים" ²¹⁴⁸ , הנה בי"ד סיון בכל שנה צ"ל לא רק "נזכרים", אלא גם "נעשים" ²¹⁴⁹ , וכפי שכ"ק מו"ח אדמו"ר הי' נוהג לומר ²¹⁵⁰ , שצריכים לצייר את המעמד ומצב שבו עמדו באותו זמן וכו'.

ובכן: נמצאים בהתוועדות זו (ועד"ז בהתוועדויות נוספות) כאלו שזוכרים את המעמד ומצב שהי' אז – שלא היו מושקעים בעניני עוה"ז, ומכ"ש שלא היתה שביעות רצון מעצמו כו'.

302

גם אז לא היו בדרגא ש"לבי חלל בקרבי" ²¹⁵¹ , כמ"ש בדוד, ש"אין לו יצה"ר כי הרגו בתענית" ²¹⁵² , ועאכו"כ לא כמ"ש באברהם "ומצאת את לבבו נאמן לפניך" ²¹⁵³ , שהפך את היצה"ר לטוב ²¹⁵⁴ ; אבל היו במעמד ומצב נעלה הרבה יותר ("אַ סאַך שענער") מהמעמד ומצב שבו נמצאים עכשיו.

כשהיו שם, היו מוכנים למס"נ בפועל, ואפילו לא עשו מזה "פּאַראַד"... כל אחד הרגיש ש"בתוך עמי אנכי יושבת" ²¹⁵⁵ , וכיון שהמצב שם חייב מס"נ בפועל, הי' בפשיטות, שצריך לעשות הכל, עד למס"נ בפועל! אלא מאי, זוהי מסירת נפש בפועל – מה בכך ("וואָס איז דער געוואַלד")?!... ולא הי' מזה הרגש של שביעות רצון, לבקש בשביל זה כבוד, עלי' לתורה וכו'.

ואילו היום – כל ענין של קטנות נחשב כבר למס"נ, ולכן לא יעשה דבר יותר מכפי טבעו ורגילותו, ובפרט כשמדובר אודות נסיעה לשליחות, הרי זה מס"נ ממש!...

ולאידך גיסא, כל דבר קטן שעושה – מסתפק בכך, ובגלל זה חסיד, חכם ורבי יתקרי', ויש לו מזה שביעות רצון, כיון שעושה חשבון בעצמו שכיון שכולם מרוצים ממנו, וגם הקב"ה ו"מתיבתא דרקיע" מרוצים ממנו, צריך גם הוא להיות מרוצה עם עצמו, שהרי בודאי לא ילך נגד הקב"ה!...

ובשביל המעט שעושה, דורש שיעניקו לו כבוד – "כבדני נא נגד זקני עמי" ²¹⁵⁶ , ולדוגמא: כשמדברים עם עשר אנשים – מוכרח הוא להיות האחד-עשר!... אבל, מה יש לדבר אתך?! – סע גם אתה לשליחות; כפה את עצמך ללמוד יותר מהטבע והרגילות, ואז יהי' מה לדבר אתך (לא רק דיבור בעלמא כדי לשלול את מחשבתך שמרחקים אותך כו').

אבל לפועל טוען הוא, שנסיעה לשליחות מיועדת לבחורי הישיבה, או שמסתפק במה שעשה מהבר-מצוה עד החתונה, או אפילו עשר- עשרים שנה לאחרי החתונה, ועכשיו כבר לא צריך לעשות מאומה, וחושב שבגלל מה שעשה בעבר, הנה גם היום הוא כדבעי למהוי – היפך המבואר בתניא ²¹⁵⁷ בנוגע לבינוני, ש"הרע .. בחלל השמאלי .. נתחזק יותר בהמשך הזמן שנשתמש בו הרבה באכילה ושתי' ושאר עניני עוה"ז".

303

ובכן: ישווה כל אחד מעמדו ומצבו עתה לגבי מעמדו ומצבו כפי שהי' אז, ויתבונן בכך שהקב"ה הוציא אותו מן המיצר אל המרחב, ו"חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא היום ממצרים" ²¹⁵⁸ , והרי מדובר אודות "מצרים" שלך... וא"כ, עליך להיות באותו מעמד ומצב כמו אז ²¹⁵⁹ , ובודאי לא גס וחומרי!...

עליך להתבונן היכן הי' מונח אז התענוג שלך, הרצון, חכמה בינה ודעת, אהבה ויראה, והיכן הם מונחים היום ! – אז, עמדו במס"נ, בה בשעה שלא הי' עבור ההוצאה על דברים המוכרחים; ואילו היום, מושקעים בעניני עוה"ז, ומבלבלים לעצמם את הראש להשיג כסף (או לשלם את החובות...) עבור ענינים שאינם הכרח אלא מותרות (שהרי עבור ענינים הכרחיים, אין צורך לדאוג, ב"ה, כשנמצאים בארה"ב, ולכן דואגים עבור עניני מותרות), ועד שחושבים על זה גם בעיצומו של יום השבת!

והגע עצמך:

עוד בימים ההם אמר כ"ק מו"ח אדמו"ר ²¹⁶⁰ בשם אביו, ש"בעל- הבית'שע הנחות" הם דבר המאוס.

אך מה הי' נקרא אז "בעל-הבית'שע הנחות" – שלמדו אמנם "פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית" ²¹⁶¹ , והלימוד הי' באופן ד"פרק", כהפירוש בזה ²¹⁶² שהלימוד חודר בו ("עס נעמט אים פאַנאַנדער"), כך, שלמרות היותו רק בשחרית ובערבית, הרי זה פעל עליו שינוי על כל היום, אלא החסרון הוא, שהסתפק בכך והי' שבע רצון מזה;

אבל לא דובר כלל אודות כאלו שמושקעים בענינים גשמיים וחומריים, ועוד מרוצים מעצמם!...

י. ישנם הטוענים, שאפילו אצל דוד המלך ²¹⁶³ הי' חילוק בין המעמד ומצב בהיותו "בארץ צי' ועיף", למעמד ומצב שלאח"ז שעליו אמר "כן בקודש חזיתיך" ²¹⁶⁴ , "הלואי בקודש חזיתיך" ²¹⁶⁵ . וא"כ, מה רוצים מהם?!...

304

אבל, החילוק הוא – שדוד המלך התפלל וביקש על זה, ואילו הוא – לא איכפת לו; הוא מרוצה מעצמו וחושב שנמצא במעמד ומצב טוב!...

וכפי שסיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר ²¹⁶⁶ אודות פלוני שהי' בקרעמענטשוק במרתף חשוך כו', ואמרו לו, שכאשר יהי' שם משך זמן, יראה שזה מואר, והשיב, שזוהי הבעי' ("דאָס איז דער אומגליק"), ש"שמים חושך לאור" ²¹⁶⁷ , היינו, שמתרגלים כ"כ עד שלא שמים לב שזהו חושך!...

יא. ובנוגע לפועל:

כיון ש"הימים האלה נזכרים", הרי זה צריך להיות באופן ש"נעשים" – לערוך חשבון ולראות את החילוק בין המעמד ומצב אז למעמד ומצב היום, וכתוצאה מזה יהי' שינוי בפועל.

ואז יומשכו כל הברכות מלמעלה בנוגע לבני חיי ומזוני, שבשביל זה צריכים רק לעשות "כלי".

ועבודה זו צריכה להיות מתוך חיות מחודשת ומתוך שמחה.

ובפרט כשמתבוננים בכך שהעבר הי' כדבעי, ולעתיד לבוא, כשיקויים היעוד ²¹⁶⁸ "ולא יכנף עוד מוריך", בודאי יהי' טוב, ונשאר רק רגע קטן בינתיים, "ברגע קטן עזבתיך" ²¹⁶⁹ , וא"כ, הרי זה ע"ד הענין ד"לבוד" ²¹⁷⁰ , והיינו, שכאשר יש אויר מכאן ואויר מכאן, הרי זה מבטל את החומר שבינתיים, ונעשה הכל מזוכך לגמרי.

וכך הולכים מתוך שמחה וריקוד אל הגאולה האמיתית והשלימה, בקרוב ממש.

* * *

יב. מאמר (כעין שיחה) ד"ה כל העוסק בתורה לשמה וכו'.

* * *

יג. הביאור בפירוש רש"י על הפסוק ²¹⁷¹ "וכל תרומה וגו'" ²¹⁷² , "אמר רבי ישמעאל, וכי תרומה מקריבין לכהן, והלא הוא המחזר אחרי' לבית הגרנות, ומה ת"ל אשר יקריבו לכהן, אלו הבכורים, שנאמר בהם ²¹⁷³ תביא

305

בית ה' אלקיך, ואיני יודע מה יעשה בהם, ת"ל לכהן לו יהי', בא הכתוב ולימד על הבכורים שיהיו נתנין לכהן",

– דממ"ש " ו כל תרומה", בוא"ו המוסיף, מסתבר שכתוב זה בא בהמשך למ"ש לפנ"ז אודות גזל הגר ²¹⁷⁴ , בגלל השייכות המיוחדת ²¹⁷⁵ של תרומה לגזל הגר – ששניהם אינם שייכים מלכתחילה לכהן ²¹⁷⁶ , אלא הנתינה לכהן היא רק לאחרי שהבעלים נותנים אותם לה'.

אבל כיון שנאמר "אשר יקריבו לכהן", ואילו בתרומה, הכהן "הוא המחזר אחרי' לבית הגרנות" ²¹⁷⁷ – אין לפרש שקאי על תרומה ²¹⁷⁸ , אלא "אלו הבכורים שנאמר בהם תביא בית ה' אלקיך".

והטעם שהכתוב מפרט בכורים בפ"ע – (לא בגלל השייכות לגזל הגר, אלא) בגלל שמהפסוק "תביא גו'" עדיין "איני יודע מה יעשה בהם, ת"ל לכהן לו יהי' (היינו, ש"לו יהי'" קאי על הכהן ²¹⁷⁹ , ואין לפרש שקאי

306

על הבעלים, שתהי' להם טובת הנאה לתתם לאיזה כהן שירצו (בניגוד לגזל הגר שניתן "לכהן שבאותו משמר" ²¹⁸⁰ ) – דכיון שצריך להביאם "בית ה' אלקיך", הרי מובן שצריך ליתנם לכהן שנמצא אז בביהמ"ק), בא הכתוב ולימד על הביכורים שיהיו נתנין לכהן" (היינו, שלא די בהבאתם אל הכהן, לצורך תנופה וכיו"ב, אלא הם שייכים אליו).

ובעל המאמר הוא ר' ישמעאל, שסובר ש"כללות נאמרו בסיני ופרטות באוהל מועד" ²¹⁸¹ , ולכן בפ' משפטים ותשא ²¹⁸² שנאמרו בסיני, נאמר רק הכלל: "תביא גו'", ובפ' נשא שנאמרה באוהל מועד, נאמרו הפרטים: "יקריבו לכהן לו יהי'" –

הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס ²¹⁸³ בלקו"ש ח"ח ע' 29 ואילך.

יד. וההוראה מזה:

בבואנו זה עתה ממתן-תורה, תובעים מכל אחד ללמוד תורה בהתמדה ולקיים מצוות בהידור, כולל גם הציווי ²¹⁸⁴ "ואהבת לרעך כמוך", שלכן צריך לפעול גם על הזולת, החל ממשפחתו, שכונתו וכו', ועד לכל העולם כולו, וכמאמר הבעש"ט (שנאמר כמ"פ ע"י כ"ק מו"ח אדמו"ר) ²¹⁸⁵ שאהבת ישראל צ"ל אפילו כלפי יהודי שמעולם לא ראהו ולא שמע אודותיו כו'. וא"כ, יכול יהודי לטעון: כיצד יכולים לדרוש ממנו כל זה, בה בשעה שהוא בעצמו קיבל זה עתה את התורה?!

ועל זה אומרים לו, שר' ישמעאל – שסובר שצ"ל "הנהג בהן מנהג דרך ארץ" ²¹⁸⁶ , ועל זה אמרו88 "הרבה עשו כר' ישמעאל ועלתה בידן" (ולא כמו אלו שעשו "כר"ש ולא עלתה בידן") – סובר ש"כללות נאמרו בסיני ופרטות באוהל מועד", כך, שלכל לראש באים ה"כללים" (אבל יחד עם ה"דקדוקים"), ורק לאח"ז באים הפרטים, ולא כולם בבת אחת, אלא בסדר והדרגה.

307

וכמדובר בחג השבועות ²¹⁸⁷ , שכך הי' גם במ"ת, כדאיתא במדרש ²¹⁸⁸ : "הבחורים לפי כחן והזקנים לפי כחן והקטנים לפי כחן", והיינו, שלא תובעים יותר מכפי כחו של כל אחד.

טו. המשך ה"יינה של תורה", בנוגע לנתינת ה"ראשית" והמובחר להקב"ה ²¹⁸⁹ , שכאשר "איני יודע מה יעשה בהם", אם ליתן לגמרי לצדקה או ליקח חלק לצרכיו, הנה לכל לראש "תביא בית ה' אלקיך", ואז ידע כבר ש"ניתנין לכהן". וע"י הנהגה כזו נותן הקב"ה כל הברכות ²¹⁹⁰ – נכלל בשיחה הנ"ל שהוגהה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א.

* * *

טז. כנהוג בזמן האחרון, ובהמשך להמוזכר לעיל (במאמר ²¹⁹¹ ) בנוגע לענין התשובה – יתבאר עתה ענין באגרת התשובה פרק ד' (שבו אוחזים), אודותיו דובר גם בהתוועדות שלפנ"ז ²¹⁹² , אלא שעדיין נשארו כמה ענינים שאינם מובנים ²¹⁹³ :

במ"ש ²¹⁹⁴ רבינו הזקן ש"נקראו המלאכים בשם אלקים .. לפי שיניקת חיותם היא מבחי' חיצוניות .. ושם אלקים הוא בחי' חיצוניות לגבי שם הוי'" – אינו מובן: מה נוגע לבאר באגרת התשובה הטעם שמלאכים נקראים בשם אלקים – מה נוגע ענין זה לביאור ענין התשובה?

הענין שמלאכים הם מבחי' חיצוניות החיות נזכר כאן רק בדרך אגב – בכדי לבאר עי"ז מעלת הנשמות על כל הנבראים, אפילו מלאכים, שכולם נמשכים מחיצוניות החיות, ואילו נשמות נמשכים מפנימיות החיות (וענין זה שנשמות נמשכים מפנימיות החיות נוגע לביאור ענין התשובה, כדלקמן פ"ה ואילך); וא"כ, בגלל שנזכר כאן

308

בדרך אגב שמלאכים נמשכים מחיצוניות החיות, אין מקום שיתבאר כאן גם הטעם שמלאכים נקראו בשם אלקים (שמתבאר עפ"ז שנמשכים מחיצוניות החיות).

ויתירה מזה:

אם כל הנבראים שנמשכים מחיצוניות החיות היו נקראים בשם אלקים (ונשמות שנמשכים מפנימיות החיות היו נקראים בשם הוי'), הי' אפשר לומר (עכ"פ בדוחק) שכיון ששמו של כל נברא (אלקים או הוי') קשור ותלוי בבחי' חיותו, הנה כשמבאר חילוק החיות בין נשמות לשאר הנבראים, מזכיר כבר גם החילוק בין שמותיהם;

אבל האמת היא, ששאר הנבראים (אפילו "צבא השמים", שאודותם מדבר בפירוש באגה"ת כאן), אף שגם הם נמשכים משם אלקים שהוא בחי' חיצוניות החיות, אינם נקראים בשם אלקים (וכן נשמות (למטה), אף שנמשכים מפנימיות החיות, אינם נקראים בשם הוי', כמשנת"ל ²¹⁹⁵ ).

ואע"פ שכל נברא נקרא בשם הקשור עם האותיות שמהם נמשכת חיותו, כמו השם "אבן" שמורה שחיותו משם ב"ן ²¹⁹⁶ , מ"מ, לא נקראים הנבראים בשם "אלקים" (ונשמות למטה – בשם הוי') שהוא משמותיו של הקב"ה .

ונמצא, שזה שמלאכים נקראים בשם אלקים, אינו רק בגלל שחיותם נמשכת משם אלקים (בחי' חיצוניות), אלא גם לפי שהחיות דשם אלקים שמחי' אותם נמצא בהם באופן דקריאה – בגילוי.

[ואע"פ שגם בצבא השמים יש אלקות בגלוי (כמשנת"ל ²¹⁹⁷ ) – הרי זה רק באופן שמציאותם מורה על אלקות; כשרואים את צבא השמים – דברים נפלאים ושמשתחוים כו' בגלוי , רואים מיד שנבראו מכח נפלא ביותר, ושיש מציאות שבטלים אליו, אבל אין זה באופן שבהם גופא נמצא הכח האלקי בגילוי; משא"כ מלאכים – כיון שבהם גופא האלקות הוא בגילוי, שלכן עומדים בביטול לאלקות ומוכנים תמיד לקיים שליחותו של הקב"ה (שלכן נקראים תמיד בשם "מלאכים", גם שלא בשעת שליחותם), לכן נקראים בשם אלקים].

וא"כ אינו מובן: מה נוגע כאן באגה"ת לבאר מעלת המלאכים, ש(חיצוניות) החיות שממנה נמשכים היא בגילוי בהם?

309

יז. והביאור בזה:

לפני הפיסקא "ולכן נקראו המלאכים כו'", מדובר אודות "נשמת האדם שנמשכה תחלה מבחי' פנימיות החיות .. ואח"כ ירדה .. ע"י בחי' האותיות שבמאמר נעשה אדם".

ולפי זה נשאלת השאלה:

גם התהוות כל הנבראים היא משם הוי', כפי שמבאר בשעהיוה"א ²¹⁹⁸ ש"שם הוי' פירושו שמהוה את הכל מאין ליש" (והתהוות הבריאה כולה משם הוי' הו"ע תמידי , כמבואר שם ש"היו"ד משמשת על הפעולה שהיא בלשון הוה ותמיד"), אלא שלאח"ז הרי זה צריך לעבור ע"י שם אלקים שהוא מגין לשם הוי' (כמבואר שם). וא"כ אינו מובן, מהו סו"ס ה"הפרש עצום מאד" בין נשמות לשאר הנבראים: בשרש ההתהוות – כל הבריאה היא משם הוי', ובהתהוות בפועל – גם הנשמות יורדות ע"י האותיות שבמאמר?

והביאור בזה, שכל הנבראים – לאחרי שנתהוו, לא שייכת חיותם לשם הוי'. החיות ששייכת למציאות שלהם היא רק החיות משם אלקים. משא"כ נשמות – גם לאחרי שירדו ע"י האותיות שבמאמר נעשה אדם, הרי הם "חלק שם הוי' ב"ה".

וזהו שממשיך ב"וביאור הענין", שגם נשמות כפי שהם למטה בהתלבשות בגוף, יש בהם ד' אותיות שם הוי', ומשם באה חיותו – כולל חיות הגוף, הגשמי והחומרי.

יח. היכן רואים שהנבראים (לאחרי שנתהוו) שייכים רק לשם אלקים – הנה:

בנבראים שהחיות האלקי היא בהם בהעלם, אי אפשר לראות לאיזה דרגת חיות שייכים הם, כיון שלא נראית בהם בגלוי חיותם (כפי שיונק משם אלקים או הוי').

וזהו אומרו "ולכן נקראו המלאכים בשם אלקים": הסיבה לכך שמלאכים נקראים – היינו בגלוי – בשם אלקים היא בגלל שהחיות האלקי שבהם הוא בגילוי (כנ"ל סט"ז), ואעפ"כ נקראים בשם אלקים, ולא בשם הוי', כיון שהשייכות שלהם היא רק לבחי' חיצוניות החיות.

וזהו גם הטעם שמביא ג' פסוקים שמלאכים נקראים בשם אלקים

310

– שהם כנגד ג' סוגי מלאכים שבג' עולמות בי"ע ²¹⁹⁹ – שבזה מודגשים ב' קצוות: (א) אפילו במלאכים דעשי' החיות הוא בגילוי, שלכן נקראים בשם אלקים (ומצד ענין זה יש בהם מעלה לגבי נשמות למטה). (ב) אפילו מלאכים דבריאה שייכים רק לשם אלקים, חיצוניות החיות.

יט. עפ"ז יובן גם הדיוק בהמשך הדברים "לפי שיניקת חיותם היא מבחי' חיצוניות כו'":

לעיל נאמר רק "שנבראו מאין ליש וחיים וקיימים", וכאן מוסיף ענין רביעי (לא "בריאתם", "חיותם", "קיומם", אלא) "יניקת חיותם" – כדי להדגיש שלאחרי שנתהוו הנה אפילו יניקת חיותם (המקום שמשם יונקים חיותם) הוא רק בחי' חיצוניות.

כ. ויש להוסיף ולבאר פרטי הענינים בפיסקא "ולכן נקראו המלאכים בשם אלקים בכתוב":

א) למה מוסיף תיבת "בשם", ולא כתב ש"נקראו אלקים"?

ב) מהו הדיוק "בכתוב" – למאי נפק"מ להדגיש שזה שנקראו בשם אלקים הרי זה "בכתוב"?

ויתירה מזה: מיד לאח"ז ממשיך " וכמ"ש כו'", וא"כ, רואים כבר שענין זה נאמר בפסוק, ולמה צריך להדגיש לפנ"ז "בכתוב"?

גם צריך להבין:

ג) כשרבינו הזקן מביא ראי' מפסוק לענין מסויים, מעתיק רק את התיבות שנוגעים לראי' (אלא כאשר תיבות אלו מסתיימים באמצע פסוק, אזי מוסיף "וגו'", כיון ש"כל פסוקא דלא פסקי' משה אנן לא פסקינן" ²²⁰⁰ ).

ובנדו"ד: בג' הפסוקים שמביא שנקראו המלאכים בשם אלקים (שהם כנגד ג' סוגי מלאכים שבג' עולמות בי"ע101) – הנה בב' פסוקים הראשונים (הפסוק ²²⁰¹ "כי הוי' אלקיכם ²²⁰² אלקי האלקים גו' ²²⁰³ ", והפסוק ²²⁰⁴ "הודו לאלקי האלקים"), מביא רק תיבת "האלקים" (שמתיבה זו היא הראי' שמלאכים נקראים בשם אלקים); אבל בפסוק הג' ²²⁰⁵ , מעתיק לא רק התיבות "ויבואו בני האלקים" [שיש בזה ב' ענינים ²²⁰⁶ : שהם בנים של

311

אלקים, ושהם עצמם בבחי' אלקים (וכמו בני חורין) ²²⁰⁷ . אלא שמ"מ, להיותם בעשי', נקראים רק " בני האלקים"101], אלא גם תיבת "להתייצב". ולכאורה, מה למדים מזה לעניננו?

כא. והביאור בזה:

בענין קריאת המלאכים בשם אלקים, מביא הצ"צ ²²⁰⁸ שני הסברים, ושניהם אינם כפי המבואר באגה"ת כאן ²²⁰⁹ (וצ"ע מדוע לא מביא הצ"צ הביאור שבאגה"ת. ואכ"מ):

א) אלקים הוא מלשון כח. ולכן נקראים מלאכים אלקים, לפי שמלאך הוא "בעל כח רב". ומטעם זה נקראים גם דיינים – אלקים ²²¹⁰ .

ב) מלאכים הם שלוחים של הקב"ה, וכיון ששליח בטל למשלח, לכן נקראים אלקים – בשם המשלח ²²¹¹ (עד שבשעת השליחות נקרא לפעמים ג"כ בשם הוי' ²²¹² ).

ולשני הפי' – אין ראי' לנדו"ד שבאגה"ת. אלא שיש עוד ענין ג' בזה שנק' אלקים.

ועפ"ז מובן הטעם שרבינו הזקן מוסיף תיבת "בשם" ותיבת "להתייצב" – שעל ידם שולל ב' הפירושים הנ"ל:

אילו הי' כותב ש"נקראו המלאכים אלקים", הי' מקום לפרש שכוונתו שנקראים אלקים לפי שהם בעלי כח ²²¹³ . ולכן מדגיש שנקראו " בשם אלקים", היינו, שהכוונה היא לשם אלקים (משמותיו של הקב"ה).

והראי' שמלאכים נקראים ב שם אלקים היא מהפסוק "כי ה' אלקיכם (הוא) אלקי האלקים גו'":

אם הטעם שהפסוק קורא למלאכים "האלקים" הוא בגלל היותם בעלי כח, אזי יתפרש "אלקי האלקים" שהקב"ה הוא בעה"ב על מלאכים, כיון שכחו גדול יותר,

312

– [וזהו ענין של שבח, כפי שמבאר הצ"צ ²²¹⁴ על הפסוק ²²¹⁵ "עתה ידעתי כי גדול הוי' מכל האלקים". עיי"ש] –

ועפ"ז אינו מובן מ"ש בהמשך הפסוק "ואדוני האדונים": גם "אדוני האדונים" פירושו שהקב"ה הוא אדון ובעה"ב על "אדונים", וא"כ, למה נאמר בפסוק אותו ענין ב' פעמים?

ובהכרח לפרש ²²¹⁶ , שבתיבות "אלקי האלקים" לא מדובר מענין הכח, אלא שהקב"ה הוא ה"אלקה" של המלאכים הנקראים בשם אלקים ²²¹⁷ .

אבל עדיין אפשר לומר שהטעם שמלאכים נקראים בשם "אלקים" הוא מצד ענין השליחות שבהם.

ועל זה מביא ראי' מתיבת " להתייצב גו'" – שהרי ביאת "בני האלקים" להתייצב לא היתה בשליחותו של הקב"ה, אלא הי' זה ענין שלהם , ואעפ"כ נקראים שם ג"כ "בני האלקים ".

כב. אבל עפ"ז נשאלת הקושיא – איך שייך לקרוא מלאכים בשם קדוש:

אפילו בנוגע לקריאת המלאכים אלקים מלשון כח – יש חילוקי דעות. וכפי שמבאר הצ"צ ²²¹⁸ טעם הדעה בנוגע לאמירת יתרו "עתה ידעתי כי גדול הוי' מכל האלקים" שעי"ז "נתן ממש בע"ז" ²²¹⁹ – אע"פ שבאמרו "האלקים" היתה כוונתו לשרים שלמעלה שקראם אלקים מלשון כח – דכיון שהם כגרזן ביד החוצב, אסור לקרותם אלקים, אפילו מלשון כח. ומכ"ש שאסור לקרותם בשם אלקים?

וקושיא זו מתרץ רבינו הזקן בתיבת "בכתוב" – דכיון שהפסוק קורא אותם בשם אלקים, אין חשש בדבר. וגדולה מזו מצינו שנאמר בכתוב ²²²⁰ "לפני בעל צפון", אף ש"לא יאמר אדם כו' שמור לי בצד ע"ז פלונית" ²²²¹ , כי, כאשר אדם מזכיר שם ע"ז, יש לחשוש שכוונתו לשבחה, משא"כ כאשר הפסוק אומר זאת, אין חשש בדבר (ולכן מצינו יתירה מזה

313

– שאפילו לאדם מותר להזכיר שם ע"ז הכתובה בתורה123, כי, לאחרי שכתובה בתורה, יודעים כבר שכוונתו היא כפי כוונת התורה) ²²²² .

ואם לפסוק מותר לומר שם ע"ז – הרי מכ"ש שיכול לקרוא מלאכים בשם אלקים.

כג. ע"פ הנ"ל יובן גם הטעם שמביא הפסוק "כי ה' אלקיכם הוא אלקי האלקים" שבפרשת עקב, ולא את הפסוק "כי גדול ה' מכל האלקים" שבפרשת יתרו (שלפנ"ז):

"כי גדול ה' מכל האלקים" – אמר יתרו, ובמילא בהכרח ²²²³ לפרשו אלקים מלשון כח.

[ונוסף לכך שלפי הדעה שיתרו "נתן ממש בע"ז", הרי בודאי אי אפשר להביא ראי' מפסוק זה, כיון שלפי דעה זו הי' אסור לו לקרוא להם אלקים – הנה אפילו לפי הדעה ש"יפה אמר יתרו" ²²²⁴ , אי אפשר להביא ראי' מפסוק זה, כיון שבהכרח לפרשו אלקים מלשון כח].

ולכן מביא ראי' מהפסוק "כי ה' אלקיכם הוא אלקי האלקים", שלהיותו "בכתוב", הרי הכוונה בזה היא אכן שם אלקים (וכדמוכח מהמשך הכתוב "ואדוני האדונים", כנ"ל סכ"א).

* * *

כד. בסיום ההתוועדות, בהמשך ל"יינה של תורה" שבפירוש רש"י, בנוגע להמשכת ברכותיו של הקב"ה על ההנהגה ד"תביא בית ה' אלקיך" (כנ"ל סט"ו) – אמר כ"ק אדמו"ר שליט"א:

והענין בזה – דכיון שהוא שלוחו של הקב"ה, ו"שלוחו של אדם – העליון (כמבואר בלקו"ת פ' ויקרא ²²²⁵ ) – כמותו" ²²²⁶ , הרי מובן ששלוחו של מלך צריך להיות במעמד ומצב נעלה ומכובד,

– ע"ד הציווי בנוגע לכה"ג: "גדלהו משל אחיו" ²²²⁷ , וכן פרנס שנתמנה על הציבור "אסור בעשיית מלאכה בפני שלשה" ²²²⁸ –

ולא רק ברוחניות (כמבואר בחסידות ²²²⁹ התוכן דבגדים נאים ודירה נאה ואשה נאה ברוחניות הענינים) – שזה מספיק כדי לפעול על בנ"י,

314

אבל כדי לפעול על אוה"ע, שהם אמנם בטלים לגבי רוחניות, אבל אינם מתפעלים מרוחניות – יש צורך שכל הברכות יהיו גם בגשמיות.

ובלשון הכתוב ²²³⁰ : "ויתן (יתן ויחזור ויתן) לך האלקים מטל השמים ומשמני הארץ ורוב דגן ותירוש", הן ברוחניות, "מטל השמים זו מקרא, ומשמני הארץ זו משנה, דגן זו תלמוד וכו'" ²²³¹ , והן בגשמיות כפשוטו.

וכל זה – באופן של נשיאת ראש, כמודגש בפרשת השבוע שנקראת בשם "נשא" (דאף שלכאורה עיקר הפרשה הו"ע חנוכת המזבח וקרבנות הנשיאים, ואילו המנין הו"ע טפל, מ"מ, נקראת הפרשה בשם "נשא"), הן מלשון מנין והן מלשון נשיאת ראש – שבזה מודגש שכאשר יהודי אינו מרגיש את עצמו ל"מיוחס" כו', אלא שוה עם כל בנ"י, שלכן נמנה עם כולם יחד בשוה ²²³² (אחד מששים ריבוא בנ"י, או אחד מכ"ב אלף הלוים), הנה זה גופא פועל אצלו ענין של נשיאת ראש61.

ועד שהשנה כולה נעשית שנת אורה, שנת ברכה ושנת גאולה, ובמילא נעשית שנת תורה באופן הקשור עם תורתו של משיח, בביאת משיח צדקנו, יבוא ויגאלנו בקרוב ממש.

[לאחרי תפלת מנחה התחיל כ"ק אדמו"ר שליט"א לנגן הניגון "פרזות תשב ירושלים"].

______ l ______