150

דיש לחקור — מהו הדין ב"דושנה של יריחו" שלא היתה במצות חילוק (היינו הגורל, "אך בגורל יחלק את הארץ"⁴⁸), שמלכתחילה בעת הכיבוש הי' זה חלק מבורר דבני יתרו — מתי נתחייב בבכורים?

לשיטת הש"ס כו' דאין חייבים בבכורים רק לאחרי י"ד שנה דכיבוש וחילוק (כי צ"ל "עד שעה שקנו כולה", ולא אמרינן "ראשון ראשון קונה ומתחייב"), כן הוא גם ב"דושנה של יריחו" (אף שלא נכלל בחלוקת הארץ לאחרי ז' שכבשו).

אבל ע"פ משנת"ל בשיטת הספרי, דחלות חיוב בכורים תלוי' בביאת הארץ, והתנאי ד"ירושה וישיבה" בבכורים אינו אלא כדי שהבכורים יהיו מ"ראשית פרי האדמה אשר נתתה לי ה'", מסתבר לומר, שבנידון זה (דושנה של יריחו) שהי' חלקם (של בני יתרו) מבורר כבר, הרי תיכף כשכבשו ונתיישבו שם נתחייבו בבכורים.

ועפ"ז נמצא שדברי הספרי "אין והי' אלא מיד" הם כפשוטם ממש, שמיד בבואם לארץ הי' חיוב בכורים⁴⁹, כי (התחלת) כיבוש הארץ היתה — כיבוש יריחו, וניתן "דושנה" מיד לבני יתרו, ונתחייבו מיד בבכורים⁵⁰.

ו. כלל אמרו חז"ל⁵¹ בנוגע לפלוגתות שבתורה, ש"אלו ואלו דברי אלקים חיים". ונת' כמה פעמים הכוונה בזה, שלא זו בלבד שכל הדיעות הן חלק מתורתנו בנוגע ללימודן, אלא עוד זאת, שיש לכל דיעה מקום בהנהגות האדם בפועל. כי זה שנפסקה ההלכה כדיעה אחת הוא בנוגע ההנהגה במעשה כפשוטו, אבל בנוגע (להמצות שהן "במקום" — ע"ד תפלות שבמקום קרבנות, ובנוגע) לרוחניות המצות, יש מקום לכל הדיעות.

וכן הוא בעניננו, ששתי הדיעות במצות בכורים — אם חיובה התחיל רק לאחרי י"ד שנה של כיבוש וחילוק, או "מיד" בבואם לארץ — יש בהן תוכן ותורה — הוראה בהנהגות האדם ופעולותיו,

ומעין זה בנדו"ד — במצות חלה כפשוטה ממש⁵¹, שהיא ראשית (עריסותיכם) כמו ביכורים.

והביאור בזה:

תוכנה של מצות בכורים הוא — שבח והודי' של מביא הבכורים להקב"ה על הטובות שנעשו עמו, "ויוציאנו ה' ממצרים גו' ויביאנו אל המקום הזה ויתן