תקפח זמן תקיעת שופר

הערות

1. 307. עיקרי ההלכות שיתבארו בסימן זה: (א) זמן תקיעת שופר (ס"א-ג). (ב) ראש השנה שחל בשבת (ס"ד-ה). (ג) הפטורים מתקיעת שופר (ס"ו-ט).
2. 308. משנה מגילה כ, ב ( כל היום כשר לקריאת המגילה ולקריאת ההלל ולתקיעת שופר ולנטילת לולב ). גמרא שם (דכתיב (פנחס כט, א) יום תרועה יהיה לכם). רש"י ר"ה כח, א ד"ה קודם (ויליף טעמא מיום תרועה יהיה לכם, יום ולא לילה). טור ושו"ע ס"א (זמן תקיעת שופר, ביום ולא בלילה).
3. 309. ממה שהמשנה מונה יחד זמן קריאת המגילה, קריאת ההלל, תקיעת שופר ונטילת לולב, רואים שזמנם שוה. ולענין קריאת המגילה נתפרש במשנה שם כ, א (אין קורין את המגילה ... עד שתנץ החמה. וכולן שעשו משעלה עמוד השחר, כשר). ומזה למדנו לשאר המצות הנ"ל, כמבואר בב"י ריש הסימן (ומהתם שמעינן בכל דבר שמצותו ביום, צריך לכתחלה לעשותו משתנץ החמה, ואם עשה משעלה עמוד השחר כשר). טור ושו"ע שם (ומצותה משעת הנץ החמה ואילך, ואם תקע משעלה עמוד השחר יצא). וכן נפסק לענין מגילה, בשו"ע סי' תרפז ס"א (ואם קראה משעלה עמוד השחר, יצא). ולענין נטילת לולב, בשו"ע סי' תרנב ס"א (משתנץ החמה ... ואם צריך להשכים לצאת לדרך, נוטלו משעלה עמוד השחר). ולענין הלל, כדלעיל סי' תפח ס"ג ( וכל היום כשר לקריאת ההלל, מעמוד השחר עד צאת הכוכבים ... ולכתחלה לא יקראו אותו קודם נץ החמה ... . ואם עבר וקרא יצא). וכן נתבאר לעיל סי' ל ס"ב (שעלה עמוד השחר, שהוא יום לכל המצות האמורות בתורה). אלא שלענין תפילין, נתבאר לעיל שם (אסור להניחן עד ... בכדי שיראה את חבירו ברחוק ד' אמות ויכירנו). וכן לענין קריאת שמע, נתבאר לעיל סי' נח ס"ב (מן התורה הוא משעלה עמוד השחר ... וחכמים עשו הרחקה וגדר ותקנו שלא יקרא לכתחלה ... עד שיראה את חבירו ברחוק ד' אמות ויכירנו). ולענין ציצית, נתבאר לעיל סי' יח ס"ו (ויש אומרים דשעת ראיה נקרא משיעלה עמוד השחר ... ומכל מקום טוב ליזהר לכתחלה שלא ללבוש את הטלית בברכה עד שיכיר בין תכלת שבה ללבן שבה) ולענין תפלה, נתבאר לעיל סי' פט ס"א (זמנה מתחיל מעלות השחר, אלא שלכתחלה מצוה להתחיל עם נץ החמה).
4. 310. לענין קריאת המגילה נתפרש בגמרא שם כ, ב (קיי"ל דעד צאת הכוכבים לאו לילה הוא). וממגילה למדים לשאר ההלכות המנויות במשנה שם. וכן לענין הלל, נתבאר לעיל סי' תפח ס"ג (יכול לקרות כל היום עד צאת הכוכבים). ואף שלענין בין השמשות נתבאר לעיל סי' רסא ס"א (ספק חשכה ספק אינה חשכה, וזהו נקרא בין השמשות בכל מקום ... שהוא ספק לילה). מכל מקום כתב בסתם כאן (ולעיל שם לענין הלל) "עד צאת הכוכבים", ולא פירש דהיינו בלא ברכה. וכן מצינו לענין ציצית, כדלעיל סי' יח ס"ח (יכול לברך עליהן עד צאת הכוכבים). אמנם שם הוא מטעם ספק ספיקא, כמבואר בקצות השלחן, בדי השלחן סי' ז ס"ק ג (דהא בבין השמשות הוי ספק ספיקא, ספק יום וספק לילה, וספק כהרא"ש דכסות יום בלילה חייב בציצית, ובספק ספיקא פסק אדמו"ר בשו"ע סי' תפ"ט לברך). ומה שנפסק בפסקי הסדור סוף הלכות ציצית (אין לברך על הציצית ... בערב אחר תחלת השקיעה שאז הוא תחלת בין השמשות), היינו כיון שבסדור החמיר כדעת הפוסקים שלא לברך אפילו בספק ספיקא. ונתבאר כל זה לעיל סי' תפט סכ"ה (הערה ר).
5. 311. רש"י שם ד"ה עד הנץ החמה (שיצא מספק לילה), וד"ה וכולן (דמעלות השחר יממא הוא, אבל לפי שאין הכל בקיאין בו, צריכין להמתין עד הנץ החמה). מ"א ס"ק א (הנץ החמה, שיצא מכלל ספק לילה (רש"י)). ולעיל סי' תפח ס"ג ( ולכתחלה לא יקראו אותו קודם נץ החמה, לפי שעדיין הוא כלילה בעיני הבריות) , ושם נסמן (הערה יח).
6. 312. סעיף ד.
7. 313. סי"ג-ד.
8. 314. משנה כט, ב (יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת, במקדש היו תוקעין אבל לא במדינה). טור ושו"ע ס"ה (יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת, אין תוקעין בשופר).
9. 315. גמרא שם (יצתה תקיעת שופר ורדיית הפת שהיא חכמה ואינה מלאכה). לבוש ס"ה (שאינה אלא חכמה ולא מלאכה).
10. 316. משמעות הגמרא ורש"י . אף שלכאורה הי' אפשר לפרש בגמרא, שאין שום איסור בתקיעת שופר (אלא משום גזירה שמא יעבירנו ד' אמות ברשות הרבים, כדלקמן). מכל מקום משמעות הגמרא ורש"י, שיש איסור קל של עובדין דחול בתקיעת שופר; אלא שמצות תקיעת שופר דוחה איסור קל זה. ומה שאין תוקעין בשבת, הוא מטעם שנוספה גזרת שמא יעבירנו ד' אמות ברשות הרבים. עיין ברש"י שבת ג' ע"ב ד"ה הדביק (דרדיית הפת שבות היא, שהיא חכמה ואינה מלאכה). וברי"ף שם א, ב (רדיית הפת ותקיעת שופר שהן חכמה ואינם מלאכה ... לא שרו רבנן אלא ... משום כבוד השבת ... אבל רדייה שלא לסעודת שבת לא שריוה ליה רבנן אפילו על ידי שינוי). ור"ן שם (ופריק לה הריא"ף ז"ל, דנהי דודאי הכי הוא דרדיית הפת ותקיעת שופר לאו שבות נינהו, מיהו לעובדין דחול דמו, ולא שרינן אלא לכבוד שבת) . ובגמרא דף קי"ז ע"ב (וכשהוא רודה לא ירדה במרדה (שהוא דרך חול, רש"י), אלא בסכין ... כמה דאפשר לשנויי משנינן). ובב"י סי' רנ"ד ד"ה ומ"ש ואם בשוגג (שהביא את דברי הרי"ף והר"ן הנ"ל). וכן הוא לעיל שם ס"ז (אם היה שוגג, מותר לו לרדות ממנה כדי מזון שלש סעודות של שבת ... וכשהוא רודה לא ירדה במרדה, אלא בסכין וכיוצא בו, שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול), וס"ט (שרדיית הפת היא אסורה מדברי סופרים, ולא התירוה אלא לצורך שבת). ותקיעת שופר שוה לרדיית הפת כמבואר בברייתא בר"ה ושבת שם (יצא תקיעת שופר ורדיית הפת שהיא חכמה ואינה מלאכה). ואם כן אסורים שניהם משום עובדין דחול. וכן הוא לקמן סי' תקפט ס"ב (התירו להן איסור קל כזה, שאין בו אפילו משום שבות גמור, אלא משום עובדין דחול). סי' תקצו ס"ב (שאין בתקיעת שופר שבות גמור, אלא עובדין דחול, אבל לתקוע בחנם הוא זלזול יום טוב). סי' תרכג סי"א (שהתקיעה אינה מלאכה כלל, ואין בה אפילו משום שבות גמור, כמ"ש בסי' תקפ"[ח], ולא אסרו בשבת ויום טוב אלא משום עובדין דחול, כמו שנתבאר שם). ויתירה מזו נראה כאן בפנים, שלולי איסור קל זה של עובדין דחול, לא היו גוזרים מטעם שמא יעבירנו ד' אמות ברשות הרבים (ולמה אין דוחין איסור קל כזה ... גזירה שמא יטלנו בידו...). ונתבאר ברשימות חוברת ס. אגרות קודש ח"ב סוף אגרת רצה, וסוף אגרת שח. ח"ט אגרת ב'תתכה. שלחן המלך ח"ב ע' קצה הערה 1.
11. 317. רמב"ם פ"ב ה"ו (אף על פי שהתקיעה משום שבות, ומן הדין היה שתוקעין, יבא עשה של תורה וידחה שבות של דבריהם). מ"א סק"ד (אף על פי שתקיעה שבות, ויבא עשה של תורה וידחה שבות של דבריהם ... (רמב"ם)).
12. 318. והיינו שלולי טעם זה לא היתה מצות תקיעת שופר דוחה השבות אפילו בראש השנה שחל בחול, דלא כט"ז ס"ק ה (דאין להם לגזור ולעקור לגמרי דבר תורה שצותה לתקוע ביום זה. בשלמא בשבת לא מתעקר לגמרי, כיון שבלא שבת תוקעין ביום טוב), ומ"א ס"ק ד (הקשה מהר"מ פדוואה בהגהותיו ... ותירץ דהאי גזירה לא גזרו בתקיעת שופר, דאם כן לא יתקעו לעולם ... ונמצא שיעקרו מצות עשה מן התורה. אבל גזירה שמא יעבירנו, לא שייך אלא בשבת, ושפיר גזרו). וראה רשימות חוברת ס. לקוטי שיחות ח"ג ע' 948 הערה 4. שלחן המלך שם ע' קצז-ח.
13. 319. גמרא ר"ה שם (דאמר רבה הכל חייבין בתקיעת שופר ואין הכל בקיאין בתקיעת שופר, גזירה שמא יטלנו בידו וילך אצל הבקי ללמוד, ויעבירנו ד' אמות ברשות הרבים). רמב"ם שם (ולמה אין תוקעין, גזירה שמא יטלנו בידו ויוליכנו למי שיתקע לו, ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים, או יוציאו מרשות לרשות ויבא לידי איסור סקילה, שהכל חייבים בתקיעה ואין הכל בקיאין לתקוע). טור ולבוש שם. ט"ז ומ"א שם.
14. 320. הגהות אשרי שבת פ"ב סי' כד (שופר אין מותר לטלטלו, ואפילו לר' שמעון, אלא לצורך גופו או לצורך מקומו, אבל מחמה לצל או שלא יגנב לא, כיון שמלאכתו לאיסור. פר"י מהרי"ח). רמ"א ס"ה (ואסור לטלטלו, אם לא לצורך גופו ומקומו). וכן הוא לעיל סי' שח ס"כ (השופר או חצוצרות ושאר כלי שיר אסור לטלטלם כי אם לצורך גופם או מקומם, כדין כלי שמלאכתו לאיסור, שאסור לתקוע או לזמר בכלי שיר בשבת).
15. 321. כדלעיל שם סי"ב (כלי שמלאכתו לאיסור, מותר לטלטלו בין לצורך גופו ... לסמוך בו כלים וכיוצא בזה, בין לצורך מקומו. אבל לצורך הכלי עצמו ... אסור).
16. 322. ט"ז סי' תקצו בסופו (יהיה אסור אפילו לטלטל ... וזה ודאי אינו, דלא כתבו איסור טלטול אלא בשבת, כמ"ש רמ"א סוס"י תקפ"ח). והיינו דוקא בדברים שעכ"פ ראויים לטלטול בו ביום למצוותן, אבל בלאו הכי (כגון עצי ונוי סוכה, או נר שבת), נתבטל מהם תורת כלי ואסורים בטלטול, כד לעיל סי' רסג בקונטרס אחרון ס"ק ז (דמוקצה מחמת מצוה ... מותר ליגע בהם, ואין איסור אלא לטלטלם), ולקמן סי' תרלח ס"ו (וכיון שהן אסורין באכילה, אסורין גם בטלטול בשבת ויום טוב). וגם בדברים הראויים לטלטול בו ביום למצותן, יש הפרש בין שופר שהוקצה למצותו, שמותר בטלטול כיון שראוי לטלטול למצותו בו ביום, לבין איזמל של מילה שאף שדעתו לטלטלו למצותו בו ביום, מכל מקום אסור לטלטלו משום מוקצה מחמת חסרון כיס, כדלעיל סי' שלא ס"י (איזמל של מילה הוא מוקצה מחמת חסרון כיס, ואסור לטלטלו, אלא לצורך המילה, ולא כדי להצניעו, ואפילו לצורך גופו ומקומו), ושם נסמן (הערה פז).
17. 323. סעיף טז (כלי שמלאכתו להיתר ... מותר לטלטלו אפילו שלא לצורך גופו ומקומו, אלא לצורך הכלי עצמו).
18. 324. מ"א סק"ה (וביום טוב אסור להשתמש בו כלל, כמ"ש סי' תרס"ה, דהוקצה למצותו). וכדלעיל סי' תקיד סכ"ד (ואותו נר שבירך עליו, הואיל ונתכוין בו לשם מצות הדלקת נרות ביום טוב, לפיכך אסור להסתפק ממה שנשתייר ממנו לאחר שנכבה, כגון אם הוא של שומן אסור לאכלו ביום טוב, אלא יחזור וידליקנו בו ביום, או ימתין מלהסתפק ממנו עד מוצאי יום טוב ... אבל מותר לטלטלו). לקמן סי' תרלח ס"א (אסור להסתפק מעצי הסכך כל שבעת ימי החג), וס"ה (עצי הסכך והדפנות עצמן אינן אסורים אלא להסתפק מהן, דהיינו שלא יטול מהן שום דבר אפילו קיסם לחצוץ בו שיניו). וראה גם לעיל סי' שח ס"י (ויש עוד מין מוקצה באוכלים ומשקים בשבת ויום טוב, והוא מוקצה מחמת מצוה, שיתבאר בסי' תרל"ח ותקי"ד). סי' רסה ס"ק א (שהוקצה למצות נר שבת, ואף רבי שמעון מודה ביה).
19. 325. בשו"ע שם ס"א-ב (אתרוג בשביעי אסור, שהרי הוקצה לכל שבעה ... הפריש שבעה אתרוגים לשבעה ימים, כל אחד יוצא בו ואוכלו למחר, אבל ביומו אסור, שהוקצה לכל אותו היום).
20. 326. רמב"ם פ"ב ה"ז (התינוקות שלא הגיעו לחנוך, אין מעכבין אותן מלתקוע בשבת שאינה יום טוב של ראש השנה, כדי שילמדו), ופירש המ"מ שם (וכתב רבינו בשבת דאינה יום טוב של ראש השנה, לפי שביום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת ודאי מעכבין אותן, שלא יאמרו שתוקעין ביום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת). ר"ן ט, ב (אבל קטן שלא הגיע לחנוך, ביום טוב אין, בשבת לא, דבשבת אין מתעסקין עמו. ולא עוד אלא שאם בא לתקוע מעכבין עליו, והכי מוכח בגמרא. וכי תימא אמאי מעכבין, דהא קי"ל [יבמות קיד, א] דקטן אוכל נבלות [אין] בית דין מצווין להפרישו. יש לומר דהני מילי במילתא דלא מיפרסמא, ולא נפיק מינה חורבא, אבל במילתא דמפרסמא כי הא שהקרן נשמע לרבים, מעכבין, דלמא נפיק מינה חורבא לתקוע בשבת שלא כראוי). ולענין יום טוב שאינו חל בשבת, יתבאר לקמן סי' תקצו ס"ב (מותר לומר לקטן שיתקע כדי שיתלמד, בין שהגיע לחינוך בין שלא הגיע לחינוך, ומותר לו לתקוע כל היום אפילו לאחר שישמע התקיעות בבית הכנסת, לפי שמצוה על הגדולים ללמד את הקטנים ולחנכם במצות).
21. 327. סוף ס"א (קטן העובר על דברי תורה להנאתו ... אין בית דין מצווין להפרישו ... ואם הוא דבר המתפרסם לרבים, ויש לחוש שיטעו השומעים לומר שדבר זה מותר הוא, צריך למחות בו אף על פי שעושה לדעת עצמו, כגון שתוקע בראש השנה שחל להיות בשבת, שהקול נשמע לרבים ויבאו לטעות ולומר שתוקעין גם כשחל בשבת).
22. 328. בקונטרס השלחן כתב שסי' תקפט מתחיל כאן (בו נתבארו כל דיני הפטורים מתקיעת שופר). וכן נראה לקמן סי' תקצב סוף ס"ח (הנשים ... שהן פטורין, כמו שנתבאר בסימן תקפ"ט).
23. 329. בקונטרס השלחן הגיה: תקיעת שופר.
24. 330. לבוש סי' תקפט ס"א (אף על פי שכבר אמרנו דתקיעת שופר בשמיעה תלה רחמנא), וכדלעיל סי' תקפה ס"ד (לפי שהתקיעה אינה עיקר המצוה, אלא שמיעת קול שופר הוא עיקר המצוה), ושם נסמן (הערה 15 ).
25. 331. משנה כט, א (זה הכלל, כל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן). טור ושו"ע סי' תקפט ס"א (כל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא אחרים ידי חובתן).
26. 332. גמרא ל, א (איתתא מי מיחייבא, והא מצות עשה שהזמן גרמא היא, וכל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות), וכדתנן קידושין כט, א (וכל מצות עשה שהזמן גרמא אנשים חייבין ונשים פטורות). טור ושו"ע ס"ג (אשה פטורה משום דהוי מצות עשה שהזמן גרמא). וכן הוא לקמן סי' תקפט ס"ב (שהנשים פטורות). סי' תקצב ס"ח (הנשים ... שהן פטורות). ולענין סוכה, בסי' תרמ ס"א (נשים ועבדים פטורים מן הסוכה, מפני שהוא מצות עשה שהזמן גרמא).
27. 333. רש"י כט, א ד"ה ועבדים (עבדים לא, דכל מצוה שאין האשה חייבת בה אין העבד חייב בה). וכדאמרינן חגיגה ד, א (כל מצוה שהאשה חייבת בה עבד חייב בה, כל מצוה שאין האשה חייבת בה אין העבד חייב בה, דגמר לה לה מאשה), ופרש"י (כתיב הכא (תצא כד, א) וכתב לה, וכתיב התם (קדושים יט, א) או חפשה לא נתן לה). רמב"ם פ"ב ה"א (נשים ועבדים וקטנים פטורין). וכן הוא לעיל סי' קפו סוף ס"א (ועבדים שאינם משוחררים, אף על פי שהן זכרים, אינם כגרים, אלא כנשים, כמו שלמדו חכמים על עבדים בגזרה שוה לה לה מאשה, שכל מצוה שהאשה פטורה גם העבד פטור).
28. 334. משנה כט, א (חרש שוטה וקטן אין מוציאין את הרבים ידי חובתן). טור ושו"ע סי' תקפט ס"ב (חרש שוטה וקטן פטורים).
29. 335. כדלעיל סי' קפו ס"ג (שאין הקטן שהגיע לחינוך מוציא את הגדול, לפי שהקטן מצד עצמו כשהוא עתה פטור לגמרי, אלא שמחנכין אותו כדי שיהא רגיל במצוה זו ויהיה סריך כמנהגו כשיגדל, לפיכך אינו בדין שיוציא את מי שהוא גדול כבר). סי' רעא ס"ז (וקטן אפילו הוא בן י"ג שנה, אם אינו ידוע שהביא ב' שערות, אינו מוציא את האשה, כיון שהיא מחוייבת מן התורה בודאי, והוא אינו מחוייב אלא מספק, כי שמא לא הביא ב' שערות עדיין והוא פטור מכל המצות מן התורה).
30. 336. משנה תרומות פ"א מ"ב (חרש שדיברו בו חכמים בכל מקום, שאינו לא שומע ולא מדבר). גמרא חגיגה ב, ב (הא מדבר ואינו שומע, שומע ואינו מדבר, חייב). וכן הוא לעיל סי' נה סי"א (חרש המדבר ואינו שומע, או שומע ואינו מדבר, הן כפקחים ... אבל מי שאינו שומע ולא מדבר, הרי הוא כשוטה וקטן, וזהו חרש שדברו בו חכמים בכל מקום). סי' קצט ס"י (וחרש שדברו בו חכמים בכל מקום הוא שאינו שומע ולא מדבר, אבל מדבר ואינו שומע (וכן אילם שאינו מדבר ושומע) ... כפקחים לכל דבריהם).
31. 337. ב"י שם בשם התשב"ץ (אבל שומע ואינו מדבר, יוצאים בתקיעתו). רמ"א שם ס"ב (אבל שומע ואינו מדבר, מוציא אחרים ידי חובתן).
32. 338. ב"ח סוד"ה אדם (ונראה דאפילו לכתחלה יכול לתקוע, שהשומעין יכולין לברך). מ"א שם סק"א (ואפילו אחר יכול לברך והוא תוקע (ב"ח)). וכן הוא בשו"ע יו"ד סי' א ס"ז (השומע ואינו מדבר ... שוחט אפילו לכתחלה, אם אחר מברך), ולקמן שם ס"ק מו (ומכוין להוציא[ו] ידי חובה, והוא מתכוין לצאת).
33. 339. תשב"ץ ח"ג סי' קיג (אם אינו שומע כלל אפילו כשצועקים באזניו, הוא פטור מתקיעת שופר, שהרי על השמיעה אנו מברכין לא על התקיעה, וכיון שאינו שומע כלל, הוא פטור ממנה, וכיון שהוא פטור אף הוא אינו מוציא את הרבים ידי חובתם). כלבו סי' סד (ואפילו מדבר ואינו שומע שהוא כפקח לכל דבריו, אינו מוציא, כיון דאינו שומע, דלאו בר חיובא הוא). שו"ע שם ס"ב (וחרש, אפילו מדבר ואינו שומע, אינו מוציא, דכיון דאינו שומע לאו בר חיובא הוא).
34. 340. ברייתא ב"ק פז, א (סומא ... היה רבי יהודה פוטרו מכל מצות האמורות בתורה). רבנו ירוחם נתיב ה ח"ד מב, ד (סומא פטור מלומר ההגדה, כמו שפטור מכל המצות) ונתיב יג ח"א קג, א (סומא פטור מכל המצות).
35. 341. שו"ת רדב"ז ח"ד סי' נט (לא יפה עשו להעבירו, שהיה להם לשאול את פי החכמים, כי לא כל הדברים הנמצאים בכל פוסק יש לסמוך עליהם לעשות, כי שמא יחיד הוא באותה סברא ... תנא דמתניתין פליג עליה דרבי יהודה, ואם כן הלכה כסתמא דמתניתין דסומא חייב בכל המצות מן התורה ... הילכך יראה לי שאם לא ימצאו תוקע בקי כמוהו שיחזירוהו למינויו, כיון שהחזיק במצותו לא מפקינן ליה מחזקתו. ואם ימצאו מי שהוא בקי כמוהו, יעמוד השני בחזקתו, וראשון כיון שנדחה נדחה, כיון שיצא מפי רבינו ירוחם ז"ל). כנסת הגדולה הגה"ט. מ"א שם סק"א (סומא חייב בתקיעה. ואם היה מוחזק לתקוע בכל שנה וסלקוהו מפני שחששו לסברת רבינו ירוחם, אם לא ימצא בקי כמוהו, יחזירוהו למינויו, ולכתחלה אין לסלקו מפני שהוא סומא אף על פי שנמצא בקי כמוהו (רדב"ז ח"א נ"ט. כנה"ג)).
36. 342. ב"י סי' תעג בסופו (דלא פטרו מכל המצות אלא רבי יהודה בפרק החובל (ב"ק פז, א), ולית הלכתא כוותיה). וכן הוא לעיל סי' נג סי"ח (סומא יורד לפני התיבה, מפני שחייב בכל המצות, ויכול להוציא את הרבים ידי חובתן).
37. 343. נתפרש לעיל סי' יז ס"ב (טומטום (שהוא אטום לגמרי ולא נודע אם הוא זכר או נקבה), ואנדרוגינוס (שיש לו זכרות ונקבות)). גמרא [ברייתא] כט, א (הכל חייבין בתקיעת שופר ... וטומטום ואנדרוגינוס (שמא זכר הוא, רש"י) ... טומטום אינו מוציא לא את מינו (טומטום כמותו, שמא תוקע זה נקבה וחבירו זכר, רש"י) ולא את שאינו מינו, אנדרוגינוס מוציא את מינו (אנדרוגינוס כמותו, דאי בתר זכרות אזלת, שניהם חייבין, ואי בתר נקבות אזלת, שניהן פטורין, רש"י), אבל לא את שאינו מינו). טור ושו"ע שם ס"ד (אנדרוגינוס מוציא את מינו. טומטום, אפילו את מינו אינו מוציא). מ"א ס"ק ב (את מינו, אבל לא את שאינו מינו. (גמרא)).
38. 344. דעה הב' בלבוש ס"ד (שחייב בה מספק זכר לכולי עלמא, דספיקא דאורייתא הוא ולחומרא). ב"ח (כתב מהר"ש לוריא (בביאורו לטור), צריך לומר דסבירא ליה דאדרוגינוס לא הכריעו בו חכמים, ודוקא לדעת הרי"ף והרמב"ם דסבירא להו דהלכתא ספיקא הוא, ומשום הכי אינו מוציא את שאינו מינו). טור ולבוש ס"ד (וטומטום חייב בה מספק דאורייתא, אבל להוציא אפילו מינו אינו מוציא, דשמא זה יקרע וימצא נקיבה וזה יקרע וימצא זכר). וכן הוא לעיל סי' יז ס"ב (מספק שמא הם זכרים). סי' קצט ס"ח (אנדרוגינוס אינו מזמן לא לאנשים ולא לנשים ... אבל מזמן הוא למינו, שאם הוא נקבה כולם נקיבות וכן להיפוך. אבל טומטום אין מזמן אפילו למינו, כי שמא כשיקרע זה ימצא נקבה וכשיקרעו אלו ימצאו זכרים, ואינו מוציאם ידי חובתן). לקמן סי' תרמ ס"ב (טומטום ואנדרוגינוס חייבים בסוכה מספק, שמא הוא זכר).
39. 345. לכאורה צריך להיות כאן: וכן הטומטום אינו מוציא את האנדרוגינוס, ואפילו טומטום כמותו אינו מוציא.