ספרי כ"ק אדמו"רלקוטי שיחותכרך לדתבאשיחה א149

149

שהחילוק הוא רק בין דין חובת יחיד ודין התלוי בציבור, אלא שזהו חילוק בעצם גדרו של תנאי זה ד"ירושה וישיבה":

ברוב (כמעט — כל) המצות התלויות בארץ, חלות החיוב תלוי' בכיבוש הארץ וחלוקתה, שכיבוש וחילוק הארץ הם הגורמים שיתחייבו במצות אלו התלויות בארץ (אי משום שעד אז חסר עדיין בשלימות קדושת הארץ³⁸, שהיא הפועלת חיובן של מצות אלו התלויות בארץ, או שהחיוב של מצות התלויות בארץ — תלוי בקנין כל הארץ³⁹);

משא"כ גבי בכורים, חלות החיוב תלוי' בביאה לארץ בלבד⁴⁰, והתנאי ד"וירשתה וישבת בה" (אינו גורם חלות החיוב, אלא) הוא רק הסרת ארי דרביע עלי'⁴¹, מפני שקיום מצוה זו בפועל אינו אפשרי אלא כשהשדה היא שלו וברשותו⁴² — כמו שאומר⁴³ "הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתתה לי ה'" — והיינו לאחרי ירושה וישיבה שלו, כשיש לו חלק מבורר בארץ⁴⁴.

וזוהי כוונת הספרי "והי' כי תבוא — אין והי' אלא מיד", דממש"נ "והי' כי תבוא" למדים שחיוב בכורים חל מיד בבואם לארץ, וע"ד מצות חלה שנתחייבו בה תיכף "בבואכם אל הארץ"⁴⁵ [אלא שגבי חלה, שמפרישים מן העיסה, אפשר לקיימה "מיד" בבואם לארץ ממש, מיד שיש לו עיסה, משא"כ בבכורים שצ"ל מ"ראשית פרי האדמה אשר נתתה לי ה'", אי אפשר לקיימה בפועל עד לאחרי "וירשתה וישבת בה", כשבעל השדה יכיר את האדמה — חלקו בארץ].

ה. ויתר על כן יש לומר — שלשיטת הספרי היתה אפשריות לקיים בפועל מצות ביכורים "מיד" (בבואם לארץ) ממש, בתחילת הכיבוש.

דהנה איתא בספרי⁴⁶, שמ"ש משה ליתרו⁴⁶ "והי' כי תלך עמנו גו' והטבנו לך" היינו שיותן לבניו "דושנה של יריחו" (עד שיבנה בית הבחירה), "והיו (בני יתרו) אוכלים אותו ארבע מאות שנה וארבעים שנה" (מספר השנים מראשית כניסת ישראל לארץ עד בנין בית הבחירה), ונמצא, ש"דושנה של יריחו" שהובטח לבני ישראל והם הטיבו ליתרו ונתנוהו ליתרו (בניו) בפועל⁴⁷ מיד כשנכנסו לארץ, בכיבוש יריחו.

הערות

38. שכמה דרגות בה — ועד כשכל יושבי' עלי' (ערכין לב, סע"ב).
39. ראה בזה לקו"ש חט"ו ע' 105 ובהערות שם. וש"נ.
40. ולהעיר מדעת הרשב"א (בתוד"ה ההוא — ב"ב פא, א) דבכורים לא נחשב מצוה התלוי' בארץ (חובת קרקע), ש"אין החיוב תלוי בפירות אלא באדם. . חובת הגוף".
41. ע"ד עירובין עח, ב. שבועות כב, ב.
42. ראה רמב"ם הל' בכורים פ"ב ה"י ואילך.
43. פרשתנו כו, י.
44. ראה גם נחלת יעקב, באר מים חיים (לאחי מהר"ל) ודבק טוב ריש פרשתנו.
45. שלח טו, יח. ספרי ורש"י שם. [ולהעיר, שמלשון הספרי שם "שינה הכתוב כו' שבכל ביאות שבתורה הוא אומר והי' כי תבואו אל הארץ והי' כי יביאך ה' כו'" משמע לכאורה, דגם "והי' כי תבואו" (וכיו"ב) אין פירושו "מיד" (דלא כבספרי כאן ופ' ראה (יא, כט) (וראה לעיל הערה 14), וכן מכילתא דרשב"י דלעיל בפנים ס"א). ולהעיר שברש"י שלח שם ש"בכולן נאמר כי תבוא כי תבואו" (בלי תיבת "והי'")].
46. עה"פ בהעלותך י, לב. וכן בספרי פ' ראה (יב, ה) ופ' ברכה (לג, יב). ועוד.
46. בהעלותך שם.
47. מתחילת לשון הספרי (בהעלותך. ועד"ז בפ' ברכה) שם "כשהיו ישראל מחלקים את הארץ כו' נתנוהו כו'" (וראה ל' רש"י שם), משמע לכאורה שלא ניתן להם עד זמן חלוקת הארץ [ע"ד חברון שהובטחה לכלב (יהושע יד, ט. רש"י שלח יג, כב. יד, כד. דברים א, לו. סוטה לד, ב ד"ה והיינו) ולא הי' בגורל (רש"י פינחס כו, נה) — ומ"מ ניתנה לו בפועל רק בתחילת שבע שחילקו (ראה יהושע שם, י וברש"י ועוד שם)], אבל מהמשך ל' הספרי "היו אוכלים אותו ת"מ שנה" (הובא גם ברש"י ספר שופטים א, טז) משמע שניתן להם מיד, כבפנים. — וכן מפורש בספרי זוטא בהעלותך (שם, כט) "כשבאו לא"י הפרישו דושנה של יריחו ונתנו אותה ליתרו כו' ת"מ שנה כו'".

עמודים המצטטים את אותם מקורות

הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד — קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. 31 עמודים.