רפב קריאת התורה והמפטיר

רפב קריאת התורה והמפטיר

ובו כ' סעיפים

הוספה על מנין הקרואים

א כבר¹³⁶⁶

נתבאר בסי' קל"ה ¹³⁶⁷ שמשה רבינו תיקן להם לישראל

שיהיו קורין בספר תורה חמשה גברי ביום טוב וששה ביום הכיפורים וז' בשבת ¹³⁶⁸ , בשביל

המעלה והקדושה יתירה שיש בכל אחד על חבירו הוסיף בו איש אחד ¹³⁶⁹ .

ואם רצו

להוסיף על מנין זה יכולים להוסיף ¹³⁷⁰ כמו שירצו¹³⁷¹,

ולא היתה התקנה אלא כדי שלא יפחתו ממנין זה ¹³⁷² .

ויש אומרים ¹³⁷³ שביום טוב

אין מוסיפים על ה', כדי שלא יהא שוה עם יום הכיפורים ושבת, אם יקרא בו ששה או שבעה,

וכן ביום הכיפורים אין מוסיפים על ששה, שלא יהא שוה לשבת ¹³⁷⁴ .

והסברא

ראשונה עיקר ¹³⁷⁵ .

ואעפ"כ נהגו במדינות אלו כסברא אחרונה ביום הכפורים ובכל יום טוב. מלבד בשמחת

תורה ¹³⁷⁶ שהכל רוצים לעלות

לתורה¹³⁷⁷,

וסומכין על סברא הראשונה שהיא עיקר. וגם ביום הכיפורים ובכל היום טוב אין המפטיר

מהמנין¹³⁷⁸,

כמו שיתבאר¹³⁷⁹:

ב ויום טוב

שחל להיות בשבת לדברי הכל מותר להוסיף, כמו בשבת בלבדה ¹³⁸⁰ .

ויום

הכיפורים שחל להיות בשבת, טוב שלא להוסיף, מפני שסיומי מנין העולים מכוונים,

שמסיימין בדברי כפרה וכפר בעדו וכו', וכן כולם, ולכן טוב שלא לשנותם ¹³⁸¹ :

ג יש מי שאומר ¹³⁸² שלא התירו

להוסיף על מניין הקרואים אפילו בשבת, אלא בזמן חכמי המשנה שלא היו כל העולים לתורה

מברכים, אלא ראשון היה מברך ברכה ראשונה והאחרון היה מברך ברכה אחרונה ¹³⁸³ , אבל עכשיו שכל

אחד מברך בפני עצמו אסור להוסיף, כדי שלא להרבות בברכות, דכיון שכבר יצאו בז', הרי

השאר מברכים ברכה שאינה צריכה.

ואף שאין זה

עיקר, שהרי אף בזמן חכמי הגמרא היו נוהגים כבר לברך כל אחד ואחד בפני עצמו¹³⁸⁴,

ולמה לא הזכירו זה בגמרא שנאסר להם להוסיף ¹³⁸⁵ . מכל מקום

טוב לחוש לדבריו ¹³⁸⁶ . וגם מפני

טורח הציבור ראוי לציבור לעשות תקנה שלא לקרות הרבה יותר על ז' המחוייבים ¹³⁸⁷ :

ד יש אומרים ¹³⁸⁸ שמותר לקרות

עולים הרבה בפרשה אחת, שחוזר וקורא זה מה שקרא זה וחוזר ומברך, ואין בזה חשש ברכה

לבטלה, שהרי בחול המועד של סוכות וחנוכה עושים כן ¹³⁸⁹ . ומכל מקום אין השני עולה למנין ז'

קרואים המחוייבים בשבת, אלא אם כן הוסיף עוד ג' פסוקים שלא קראם הראשון¹³⁹⁰,

כמו שנתבאר בסי' קל"ז ¹³⁹¹ .

ויש אומרים ¹³⁹² שלכתחלה

אסור להשני לברך על הפסוקים שכבר בירך עליהם הראשון, אלא אם כן יוסיף עליהם ג'

פסוקים, ואין למדין מחול המועד וחנוכה שאי אפשר בענין אחר ¹³⁹³ . וכן נוהגין במדינות אלו כל השנה. לבד

משמחת תורה, שסומכין על סברא הראשונה ¹³⁹⁴ . ובמקצת מקומות אף בשבת חתונה ¹³⁹⁵ :

אשה

וקטן

ה הכל עולים להצטרף למנין ז' קרואים בשבת, אפילו אשה

וקטן ¹³⁹⁶ היודע למי מברכין ¹³⁹⁷ , אע"פ שאינן מחוייבים בדבר ¹³⁹⁸ .

אבל אמרו

חכמים אשה לא תקרא בצבור מפני כבוד הצבור ¹³⁹⁹ .

ואפילו קטן

אינו עולה אלא להצטרף לגדולים, אבל לא שיהיו כולם קטנים או נשים, כיון שאינן

מחויבים בדבר ¹⁴⁰⁰ .

וכן אין

הקטן יכול להיות מקרא את העולים ¹⁴⁰¹ , דהיינו

שהוא יקרא בקול רם בספר תורה והעולים אומרים אחריו בלחש ¹⁴⁰² , וכל הצבור יוצאים ידי חובתן בשמיעה ממנו ¹⁴⁰³ , הואיל

והוא אינו מחוייב בדבר אינו יכול להוציאם ידי חובתן עד שיתחייב כמותם ¹⁴⁰⁴ , דהיינו

משיביא שתי שערות¹⁴⁰⁵:

ו כשהקטן עולה להצטרף לא יהיה ראשו מגולה מפני כבוד

התורה, וכל שכן גדול ¹⁴⁰⁶ . עיין סי' ב' ¹⁴⁰⁷ וסי' ח' ¹⁴⁰⁸ וקנ"א ¹⁴⁰⁹ :

ז ועכשיו אין נוהגין לקרות הקטן, אלא למפטיר ¹⁴¹⁰ .

ואף אם אין

כהן בבית הכנסת אלא קטן כהן, נוהגים לקרות ישראל במקום כהן. ואין בזה איסור במה

שאין חולקין כבוד לכהונה, אף שמן הדין כהן הקטן יכול לעלות, מכל מקום אין אנו

מחוייבים כלל לכבד כהנים קטנים, שמצות עשה של וקדשתם אינה אלא על הגדולים, שנאמר ¹⁴¹¹ כי את לחם אלהיך הוא מקריב ¹⁴¹² , והקטן פסול להקריב ¹⁴¹³ :

ממזר, עבד ועם הארץ

ח ממזר מותר לעלות לתורה ¹⁴¹⁴ שגם לו ניתנה התורה שהרי הוא חייב בכל המצות ¹⁴¹⁵ האמורות בתורה.

ועבד כנעני

שלא נשתחרר דינו כאשה ¹⁴¹⁶ , שהרי אינו חייב אלא במצות שהאשה חייבת בהן¹⁴¹⁷.

ואם אמו

ישראלית הרי זה כישראל גמור לכל דבריו¹⁴¹⁸:

ט וסדר הקרואים בשבת נתבאר בסי' קל"[ו]¹⁴¹⁹.

ואין איסור לקרות עם הארץ שהוא נכבד ועשיר וגדול הדור לפני תלמיד חכם, כי אין זה

בזיון לתלמיד חכם, רק כבוד לתורה שמתכבדת באנשים גדולים ¹⁴²⁰ :

מפטיר

י המפטיר¹⁴²¹

בנביא צריך שיקרא בתורה תחלה ¹⁴²² , ויברך עליה תחלה וסוף ¹⁴²³ , ואחר כך יפטיר בנביא, כדי שלא יהא כבוד תורה וכבוד

נביא שוה ¹⁴²⁴ אם יקרא בנביא לבדו כמו שקראו העולים הראשונים בתורה

לבדה ¹⁴²⁵ :

יא והמפטיר עולה למנין ז', שאם קראו בתורה ששה והמפטיר

הוא השביעי די בכך ¹⁴²⁶ .

ויש אומרים ¹⁴²⁷ שאינו עולה למנין ז', הואיל ואינו קורא אלא בשביל

כבוד התורה שיהא עודף על כבוד הנביא ¹⁴²⁸ .

והעיקר

כסברא הראשונה¹⁴²⁹.

ומכל מקום

בשבת ויום טוב ויום הכיפורים שיכולים להוסיף על המנין¹⁴³⁰,

נהגו כל ישראל מדורות הראשונים שהמפטיר אינו מן המנין ¹⁴³¹ . ובזה יוצאים לדברי הכל, שאף להאומרים שהוא עולה

למנין, מכל מקום הרי יכולין להוסיף על המנין. אבל בט' באב¹⁴³²,

ושאר תעניות ציבור ויום הכיפורים במנחה, שאין יכולים להוסיף על ג'¹⁴³³,

המפטיר הוא מהג'¹⁴³⁴:

יב בימי חכמי הגמרא, אף להאומרים שהמפטיר אינו עולה

למנין, והיה נשלם המנין קודם המפטיר, לא היה המפטיר חוזר וקורא איזה פסוקים ממה

שקרא השביעי כמו שאנו נוהגים, אלא השביעי היה משייר כמה פסוקים בפרשה שיקראם

המפטיר ¹⁴³⁵ . ואף שהמפטיר אינו קוראם אלא בשביל כבוד התורה,

ופסוקים ההם הם חובת היום, שחובה לקרותם היום, אף על פי כן יכול המפטיר לקרותם,

שאף שלענין לעלות למנין אין קריאת המפטיר נחשבת, הואיל ואינו קורא אלא בשביל כבוד

התורה, מכל מקום לענין חיוב קריאת כל הפרשה אין מקפידים על כך ¹⁴³⁶ .

ואחר חבור

הגמרא תקנו רבנן סבוראי לומר קדיש אחר שנשלם מנין הקרואים קודם המפטיר, כדי להפסיק

בין קריאתם לקריאת המפטיר באמירת הקדיש, להודיע שהמפטיר אינו מן המנין ¹⁴³⁷ . ואם כן אי אפשר שהשביעי ישייר כמה פסוקים בפרשה

להמפטיר, שאין להפסיק בקדיש באמצע הפרשה ¹⁴³⁸ , שעדיין לא נשלמה חובת היום. לכן הנהיגו שיגמור

השביעי או האחרון כל הפרשה, ויאמרו קדיש, והמפטיר חוזר וקורא ג' פסוקים לפחות¹⁴³⁹

ממה שקרא כבר הז' או האחרון (או שאר העולים).

במה דברים

אמורים בשבת ויום טוב ויום הכיפורים שהמפטיר אינו מן המנין, אבל בתשעה באב¹⁴⁴⁰,

ושאר תעניות ציבור במנחה, ויום הכיפורים במנחה, שהמפטיר הוא מהמנין¹⁴⁴¹,

אין אומרים קדיש קודם המפטיר, שלא להפסיק באמצע המנין ¹⁴⁴² וגם באמצע הפרשה:

יג ביום שמוציאים ב' ספרים, נוהגים להשלים המנין בספר

ראשון והמפטיר קורא בשני ¹⁴⁴³ .

אין צריך

לומר בימים שספר השני אינו אלא מתקנת הגאונים, כגון בכל יום טוב שקורין פרשת

המוספין בספר ב', וקריאת פרשה זו אינו אלא מתקנת הגאונים כמו שיתבאר בסי'

תפ"ח ¹⁴⁴⁴ , בודאי די במה שקורא אותה המפטיר, אע"פ שאינו

קוראה אלא בשביל כבוד התורה ¹⁴⁴⁵ .

אלא אפילו

בימים שקריאת הפרשה שבספר שני הוא מתקנת אנשי כנסת הגדולה, כגון ראש חודש שחל בשבת,

וד' פרשיות שבחדש אדר¹⁴⁴⁶,

אעפ"כ יכול המפטיר לקרותה, אע"פ שאינו קוראה אלא בשביל כבוד התורה¹⁴⁴⁷.

שהרי קריאת

הפרשה בכל שבת היא מתקנות משה רבינו ע"ה ¹⁴⁴⁸ , ואעפ"כ היה המפטיר משלימה בימי חכמי הגמרא ¹⁴⁴⁹ :

יד ולמה אין נוהגין שהאחרון מהמנין יקרא בספר שני

והמפטיר יחזור ויקרא מה שקרא האחרון¹⁴⁵⁰.

לפי שלא רצו לנהוג לכפול פרשה אחת ולברך עליה ב' פעמים שלא לצורך, כיון שאפשר

להשלים המנין בספר הא', ושיקרא המפטיר בלבדו בספר ב'. שכשאין מוציאין אלא ספר אחד

הוא שיש הכרח לעשות כן מחמת הקדיש, שאי אפשר לאמרו קודם שנגמרה הפרשה, אבל כשקורין

ב' ענינים בב' ספרים, אומרים קדיש אחר השלמת המנין בספר הא', קודם קריאת המפטיר

בענין השני ¹⁴⁵¹ .

והוא הדין

אם מוסיפים הרבה בספר אחד, אומרים הקדיש אחר השלמת הקריאה¹⁴⁵²:

טו וביום שמוציאין ג' ספרים, כגון ראש חודש טבת שחל

בשבת שצריך לקרות פרשת השבוע ופרשת ראש חודש וענין של חנוכה ¹⁴⁵³ , וכן בשמחת תורה שצריך לקרות פרשת וזאת הברכה

ובראשית ופרשת המוספים ¹⁴⁵⁴ , אזי גם כן המפטיר בלבד קורא באחרונה ¹⁴⁵⁵ , ומשלימין המנין¹⁴⁵⁶,

או אפילו אם מוסיפים על המנין, הכל עולים בב' ספרים הראשונים, ואחריהם אומרים קדיש

קודם המפטיר, להפסיק בין קריאתם לקריאת המפטיר, שקריאתו אינו אלא בשביל כבוד התורה.

אבל קודם הקריאה בספר ב' אין נוהגים לומר קדיש, אף אם כבר נשלמו מנין הקרואים בספר

אחד, והקורא בספר ב' הוא נוסף על המנין ¹⁴⁵⁷ .

ויש מנהגים

אחרים בענין אמירת הקדיש, בין כשמוציאים ב' ספרים ובין כשמוציאין ג', ואין לשנות

שום מנהג ¹⁴⁵⁸ .

וכן אם יש

מקום שנוהגים כשמוציאין ב' ספרים (בראש חודש שחל בשבת ובד' פרשיות), שהאחרון

מהמנין קורא בשני, והמפטיר חוזר וקורא מה שקרא האחרון, אין מזחיחין אותם ¹⁴⁵⁹ :

טז קטן ¹⁴⁶⁰ היודע למי מברכין ¹⁴⁶¹ יכול לעלות למפטיר.

אין צריך

לומר בשבת שהמפטיר אינו אלא חוזר וכופל מה שקרא השביעי, אלא אפילו בפרשת המוספין¹⁴⁶²,

וראש חודש שחל בשבת, וד' פרשיות ¹⁴⁶³ , יכול לעלות, אם יודע למי מברכין.

ואע"פ

שפרשת זכור היא חובה מן התורה שישמענה כל אדם מישראל¹⁴⁶⁴,

והקטן שאינו מחוייב בדבר אינו יכול להוציאם ידי חובתן¹⁴⁶⁵,

מכל מקום עכשיו הרי הש"ץ קורא בקול רם ומשמיע לצבור ומוציאם ידי חובתן ¹⁴⁶⁶ :

יז מי שעלה לקרות בתורה, והלך לבית הכנסת אחר, וקראוהו

לעלות שם, ונזדמנה לו אותה פרשה שקראה כבר, צריך לחזור ולברך עליה תחלה וסוף ¹⁴⁶⁷ :

יח אם לא נמצא בבית הכנסת מי שיודע להפטיר בנביא אלא

אחד מאותם שעלו כבר לקרות בתורה, אף על פי כן כשעולה להפטיר בנביא צריך לחזור

ולקרות בתורה תחלה מפני כבוד התורה, ולברך עליה תחלה וסוף, ואין די במה שקרא כבר

מקודם ¹⁴⁶⁸ .

במה דברים

אמורים כשכבר אמר הש"ץ קדיש אחר השלמת המנין ¹⁴⁶⁹ , ואחר כך נודע שאין בבית הכנסת מי שיודע להפטיר

מבלעדי אותם שקראו כבר, וגם הש"ץ קרא כבר בברכה. אבל אם נודע לו כן קודם שאמר

קדיש, לא יאמר הקדיש מיד, אלא השביעי יפטיר בנביא¹⁴⁷⁰,

ואין צריך לחזור ולקרות בתורה פעם ב', כי די במה שעלה לשביעי, כיון שלא הפסיקו

עדיין באמירת הקדיש אחר קריאתו, ואחר ההפטרה וברכותיה יאמרו קדיש¹⁴⁷¹.

ואם השביעי

אינו יודע להפטיר בנביא, אזי יאמר השליח ציבור קדיש אחר השביעי, ויעלה להפטיר

היודע ממי שעלה לקרות בתורה קודם, ויחזור ויקרא בתורה ממה שקרא, ויברך תחלה וסוף.

אבל אם יש

אחרים שיודעים להפטיר בנביא, מוטב שיפטיר זה שעדיין לא קרא, ואל יפטיר זה שעלה כבר

לקרות בתורה ¹⁴⁷² (בצבור זה¹⁴⁷³):

יט אם טעה הש"ץ וסיים הפרשה עם הששי ואמר קדיש,

אין צריך לקרות עוד אחר לשביעי מלבד המפטיר, אלא יקרא עם המפטיר מה שקרא עם הששי

ודי בכך, כי העיקר שהמפטיר עולה למנין שבעה ¹⁴⁷⁴ .

(אבל אם לא

אמר קדיש עדיין, יקרא עוד שביעי, מלבד המפטיר¹⁴⁷⁵,

כדי לצאת אף להאומרים שהמפטיר אינו עולה למנין ז' כמו שנוהגין, ולצאת לדברי הכל¹⁴⁷⁶):

דילג תיבה או אות

כ אם דילג

הש"ץ ¹⁴⁷⁷ , אפילו

תיבה אחת ¹⁴⁷⁸ , ואפילו

אות אחת ¹⁴⁷⁹ , בקריאת שבת שחרית, צריך לחזור ולקרות אותו פסוק

שדילג בו, עם עוד ב' פסוקים הסמוכים לו, ולברך עליהם תחלה וסוף, אם כבר בירך העולה

ברכה אחרונה. ואף אם כבר סיימו הפרשה והפטירו והתפללו מוסף צריך הש"ץ או אחר

לחזור ולקרות הג' פסוקים שבהם הדלוג בצבור זה בברכה תחלה וסוף, כמו שנתבאר בסי'

קל"ז ¹⁴⁸⁰ , עיין שם כל פרטי דין זה:

[1365] עיקרי ההלכות שנתבארו

בסימן זה:

(א)

הוספה על מנין הקרואים (ס"א-ד).

(ב)

אשה וקטן (ס"ה-ז).

(ג)

ממזר, עבד ועם הארץ (ס"ח-ט).

(ג)

מפטיר (ס"י-יט).

(ד)

דילג תיבה או אות (ס"כ).

*

סדר

קריאת התורה והמפטיר בשבת שחרית – נתבאר כאן סי' רפב-ד.

בשבת

מנחה – לקמן סי' רצב ס"ב.

בימים

שני וחמישי – בשו"ע סי' קלה ס"א-ב.

בראש

חודש – בשו"ע סי' תכג. ובפסקי הסדור אחר הלל.

ביום

טוב ראשון של פסח – לקמן סי' תפח ס"ה.

ביום

טוב שני של פסח – לקמן סי' תצ ס"ב.

בימי

חול המועד וימים האחרונים של פסח – לקמן שם ס"ח-יג וסט"ז.

בימי

חג השבועות – לקמן סי' תצד ס"ד וסי"ב.

ביום

ראשון של ראש השנה – לקמן סי' תקפד ס"ז.

ביום

שני של ראש השנה – לקמן סי' תרא ס"א.

ביום

הכיפורים – לקמן סי' תרכא ס"א.

במנחת

יום הכיפורים – לקמן סי' תרכב ס"ד.

בימי

חג הסכות – בשו"ע סי' תרנט וסי' תרסב-ג.

בשמיני

עצרת ושמחת תורה – בשו"ע סי' תרסט.

בחנוכה

– בשו"ע סי' תרפד. ובפסקי הסדור אחר הלל.

בפורים

– בשו"ע סי' תרצג ס"ד.

*

מנהג

חב"ד בהפטרות של כל השנה,

מאדמו"ר

הצמח צדק – ב"מבית הגנזים" ע' רמ-רמא.

מאדמו"ר

מוהר"ש נ"ע ומאדמו"ר מוהרש"ב נ"ע – בשו"ת תורת שלום

סי' ב (ע' ו) וסי' ד (ע' טו-ז).

ומנהגינו

– ב"סדר ההפטורות שיש בהם חלוקי מנהגים", שנדפס בסדור תורה אור ובסדור

תהלת ה'.

[1366] מ"א שם בתחילת הסי' (והא

דכתב הרי"ף שעזרא תיקן בב' וה', היינו מנין הקרואים, כדאיתא בגמרא. ואם כן

משה תיקן מנין הקרואים בשבת ויום טוב וראש חדש וחול המועד).

והיינו:

דאמרינן בירושלמי מגילה פ"ד

ה"א (משה התקין את ישראל שיהו קורין בתורה בשבתות ובימים טובים ובראשי חדשים

ובחולו של מועד שנאמר וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל. עזרא התקין לישראל שיהו

קורין בתורה בשני ובחמישי ובשבת במנחה). הובא ברי"ף מגילה יג, א.

ובתלמוד דידן ב"ק פב, א (עשרה

תקנות תיקן עזרא, שקורין במנחה בשבת וקורין בשני ובחמישי ... והא מעיקרא הוה

מיתקנא דתניא וילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים ... עמדו נביאים שביניהם ותיקנו

להם שיהו קורין בשבת, ומפסיקין באחד בשבת, וקורין בשני, ומפסיקין שלישי ורביעי,

וקורין בחמישי, ומפסיקין ערב שבת, כדי שלא ילינו ג' ימים בלא תורה. מעיקרא תקנו חד

גברא ... אתא הוא תיקן תלתא גברי ועשרה פסוקי). יוצא אם כן שהירושלמי מיירי לא רק

בעצם תקנת קריאת התורה, אלא במנין הקרואים (שתיקן עזרא בשני ובחמישי).

ועל פי זה נתבאר כאן (שמשה רבינו תיקן

להם לישראל שיהיו קורין בספר תורה, חמשה גברי ביום טוב, וששה ביום הכיפורים, וז'

בשבת), ולקמן סי"ג (קריאת הפרשה בכל שבת היא מתקנות משה רבינו ע"ה).

היינו שבזה תיקן משה רבינו הן את עצם קריאת התורה והן את מנין הקרואים שבהן.

ולקמן סי' רצב ס"ב (עזרא תיקן

שיהיו ג' אנשים קורין בספר תורה בצבור בכל שבת במנחה, עשרה פסוקים או יותר מפרשת

שבוע הבא). היינו שבזה תיקן עזרא הן את עצם קריאת התורה והן את מנין הקרואים שבה.

וכן הוא לקמן סי' תפח ס"ה (משה תקן

להם לישראל שיהיו קורין חמשה גברי בכל יום טוב מענינו של יום, ורמז לזה שנאמר

וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל שתיקן להם שיהיו קורין כל אחד ואחד בזמנו).

יוצא

אם כן:

(א)

משה תקן קריאת התורה בשבת וימים טובים וראש חדש וחול המועד, וגם את מנין הקרואים

שבהן.

(ב)

הנביאים שבימי משה תקנו את קריאת התורה בשני וחמישי. ועזרא תיקן את מנין הקרואים

שבהן.

(ג)

עזרא תיקן את קריאת התורה במנחה בשבת, וגם את מנין הקרואים שבה.

[1367] משנה מגילה כא, א (בשני וחמישי בשבת

במנחה, קורין שלשה ... בראשי חדשים ובחולו של מועד קורין ארבעה ... ביום טוב חמשה,

ביום הכיפורים ששה, בשבת שבעה). רמב"ם הל' תפלה פי"ב הט"ז (כמה הן

הקוראין, בשבת בשחרית קוראין שבעה, וביום הכיפורים ששה, ובימים טובים חמשה ...

בראשי חדשים ובחולו של מועד קורין ארבעה, בשבת וביום הכפורים במנחה, ובשני ובחמישי

של כל השנה, ובחנוכה ובפורים בשחרית, ובימי התענית בשחרית ובמנחה קורין שלשה). טור

ולבוש ס"א (בחול קורין ג' כגון ביום ב' וה' ... בראש חודש ובחולו של מועד ...

מוסיפין אחד הרי ד', וביום טוב ... קורין ה', וביום הכיפורים ... קורין ו', ובשבת ...

קורין ז').

וכאן לא הזכיר את שני וחמישי ושבת במנחה וראש חדש וחול המועד,

אלא את אלו ש"אם רצו להוסיף על מנין זה יכולים להוסיף".

[1368] משנה מגילה כא, א ( זה

הכלל, כל שיש בו מוסף ואינו יום טוב קורין ארבעה. ביום טוב חמשה. ביום הכפורים

ששה, בשבת שבעה), ובגמרא שם כב, ב (בראש חדש ומועד דאיכא קרבן מוסף קורין ארבעה, ביום טוב

דאסור בעשיית מלאכה חמשה, ביום הכיפורים דענוש כרת ששה, שבת דאיכא איסור סקילה

שבעה). לבוש ס"א (שכן הוא סדר המעלות שמעלין בקודש ... וביום טוב שהוא קדוש

יותר מהם, קורין ה', וביום הכיפורים שהוא קדוש יותר קורין ו', ובשבת שהוא קדוש

מכולם קורין ז').

[1369] משנה מגילה כא, א (בשני ובחמישי ...

ואין מוסיפין עליהם ... ביום טוב חמשה, ביום הכיפורים ששה, בשבת שבעה, אין פוחתין

מהן, אבל מוסיפין עליהן), ופרש"י (ואין מוסיפין עליהן, שלא יקשה לצבור מפני

שהן ימי מלאכה ... בראשי חדשים וחול המועד נמי איכא ביטול מלאכה דמלאכת דבר האבד

מותרת), משא"כ ביום טוב ויום כיפור מוסיפין עליהן. רמב"ם הל' תפלה

פי"ב הט"ז (בשבת בשחרית קוראין שבעה, וביום הכיפורים ששה, ובימים טובים

חמשה, אין פוחתין מהן, אבל מוסיפין עליהם). שו"ת מהר"מ (פראג) סי' קי (הא

אמרינן בשבתות ויום טוב מוסיפים על ה' ו' ז'). טור ודעה הא' ברמ"א ס"א

(והוא הדין ביום טוב מותר להוסיף על מנין הקרואים).

וטעם הנ"ל שאין מוסיפין בראש חדש וחול המועד וב' וה',

הובא גם לקמן סי' תצ ס"י (בימי חולו של מועד קורין ד' גברי ... ואין מוסיפין

עליהם, כמו שמותר להוסיף בשבת ויום טוב על מנין הקרואים, לפי שבחולו של מועד יש בו

מלאכה לעם, ובמה שהם מתאחרים בבית הכנסת יקשה בעיניהם האיחור, ואסור להטריח את

הציבור).

[1370]

לבוש שם (אבל מוסיפין עליהם כמו שירצו להעלות בקודש).

[1371] משנה ורמב"ם שם. לבוש שם (ואין

פוחתין מהן, שאין מורידין בקדש).

וראה לעיל סי' רסג ס"א (יכולין להוסיף על דבר המכוון כנגד

דבר אחר, רק שלא יפחות).

[1372] ר"ן רפ"ג דמגילה (יב, ב)

ד"ה מתני' (אבל אחרים מפרשים דנהי דאין פוחתין קאי אכולהו, אבל מוסיפין עליהן

אשבת בלחוד קאי, אבל בשאר לא). שו"ת ריב"ש סי' פד (יש מפרשין, כי מה

שאמרו אבל מוסיפין עליהם, היינו בשבת לבד, אבל ביום טוב אין מוסיפין). תשב"ץ

ח"ב סי' ע (בבואי בכאן ראיתי מנהג משונה, שמוסיפין בשבתות ובימים טובים אנשים

הרבה, והרבה פעמים חוזרין לקרות פרשה אחת, וגערתי בהם בתוספת ימים טובים ויום כיפורים,

כי אמרתי להם שהפירוש הנכון במוסיפין עליהם הוא דוקא בשבתות, אבל לא ביום הכפורים

וימים טובים). דעה הב' ברמ"א ס"א (ויש אומרים דביום טוב אין להוסיף, וכן

נהגו במדינות אלו).

[1373] ר"ן שם (אבל בשאר לא, כדי שלא

להשוותם לשבת שהוא עדיף מיניהו, ובשבת דוקא דמוסיפין משום דליכא יומא דעדיף מיניה

ויתיר ממנינא). ריב"ש שם (שלא להשוותו לשבת). תשב"ץ שם (שאם כן במה יהא

ניכר השבת מהם, אם יכולין להוסיף בהם כמו בשבתות). לבוש ס"ב (ולפי טעם זה,

ביום טוב וביום הכיפורים אין יכולין להוסיף עליהם, שלא להעלותם לקדושת שבת).

[1374] דרכי משה אות א (אין לנו טעם שהמפטיר

הוא ממנין הקוראים בחול, ואינו ממנין הקוראים בשבת ויום טוב. אבל אי יכולים להוסיף

אתי שפיר, כמו שמפרש רבינו לקמן בסמוך).

והיינו כדלקמן בסמוך, שנוהגים " ביום הכיפורים ובכל

היום טוב, אין המפטיר מהמנין ".

[1375] דרכי משה שם (אבל מימי לא ראיתי להוסיף

ביום כפורים או ביום טוב, כי אם בשמחת תורה). רמ"א ס"א (מלבד בשמחת תורה

שמוסיפין הרבה).

[1376]

רמ"א סי' תרסט (ונהגו עוד להרבות הקרואים לספר תורה). לבוש שם (ונוהגין

להרבות קרואים לספר תורה, וקורין פרשה אחת כמה פעמים שירצו, וכן הרבה לפרשה אחת,

ואין איסור ברכה לבטלה בדבר, כדי לזכות כולם בקריאת התורה ביום סיומה).

והיינו שנוהגים להוסיף בכמה פרטים:

(א) שקוראים שבעה קרואים (חוץ ממפטיר),

כמו בשבת (ולא כמו ביום טוב).

(ב) שקורין פרשה אחת הרבה פעמים (כדלקמן

ס"ד, והערה 1393 ).

(ג) שקוראים אנשים רבים לפרשה אחת

(כמובא כאן מהלבוש).

[1377] רמ"א שם ( גם בכל יום טוב אין המפטירין ממנין

הקרואים)

[1378]

סעיף יא

( בשבת ויום טוב ויום הכיפורים שיכולים להוסיף על המנין, נהגו כל

ישראל מדורות הראשונים, שהמפטיר אינו מן המנין ... אבל בט' באב ושאר תעניות ציבור

ויום הכיפורים במנחה, שאין יכולים להוסיף על ג', המפטיר הוא מהג').

[1379] לבוש ס"ד (ראיתי נוהגין בקצת

קהלות שדרכן להוסיף על שבעה בשבתות השנה, וכשחל יום טוב בשבת או שבת שבחול המועד

אין קורין רק שבעה ואין רוצין להוסיף עליהם. ותמיהני מאד עליהם, וכי משום שניתוסף

קדושה על שבת זו מכל שבתות השנה, הם מורידין מקדושתו לפחות מן הקרואים משאר שבתות

השנה. וכשתדקדק בכל הטעמים הנאמרים בקריאתן בשבת, אין בשום אחד מהם טעם לפחות ביום

טוב מבשאר שבתות השנה). הובא בט"ז סק"א. מ"א סק"ב.

[1380] מ"א שם (ושמעתי שקצת גדולים הורו

שלא להוסיף ביום הכיפורים, אפילו כשחל בשבת, משום שראשי הפרשיות מכוונים, שמסיימים

במילי דכפרה, לכן טוב שלא לשנותם).

[1381] שו"ת תשב"ץ ח"ב סי' ע (אנחנו

בבית תפלתנו אפילו בשבת אין מנהגנו לקרות אלא ז', ושמעתי כי ה"ר שם טוב פלקון

התקין כן במיורקא, שגם הם היו מוסיפין בשבת כמנהג אלו הארצות, והוא בטל זה המנהג ...

ושמעתי הטעם מפי מורי חמי ה"ר יונה ז"ל, שלא התירו להוסיף על הז' אלא

בזמן המשנה, שהפותח היה מברך לפניה והחותם מברך לאחריה והאמצעיים הי[ו] קוראים בלא

ברכה, על כן אם רצו להוסיף מוסיפין, ומה בכך. אבל האידנא דתקינו רבנן שכל אחד מברך

לפניה ולאחריה, גזרה משום הנכנסים וגזרה משום היוצאים, כדאי' בפרק בתרא דמגלה, אין

לנו להוסיף בקרואים כדי להוסיף בברכות שאינן צריכות. וטעם נכון הוא). הובא בכנסת

הגדולה הגהות הטור בסוף הסימן. עולת שבת סק"ג. מ"א סק"א (והרשב"ץ

כתב דעכשיו דכלן מברכין אין להוסיף, משום ברכה שאינה צריכה).

[1382] משנה מגילה כא, א (הפותח והחותם

בתורה מברך לפניה ולאחריה).

[1383]

מגילה כא, ב (תנא הפותח מברך לפניה, והחותם מברך לאחריה. והאידנא דכולהו מברכי

לפניה ולאחריה, היינו טעמא דתקינו רבנן גזירה משום הנכנסין (שאם יכנס אדם לבית

הכנסת אחר שבירך ראשון, ואם לא ישמע את האחרים מברכין, יאמר אין ברכה בתורה לפניה,

רש"י) ומשום היוצאין (ולא שמעו את החותם מברך לאחריה, והראשונים לא ברכו,

יאמרו היוצאים אין ברכה בתורה לאחריה, רש"י)).

[1384] מ"א שם (שהרי גם בזמן התלמוד היה

כל אחד מברך, ואפילו הכי כתבו כל הפוסקים שמותר להוסיף).

[1385] כנה"ג שם (בלי סיבה ראוי לחוש

לדברי הרשב"ץ ז"ל). עולת שבת שם (מכל מקום יש לחוש לסברת הרשב"ץ).

מ"א שם (וכן ראוי לנהוג אם לא במקום חתונה או ברית).

[1386] אליה זוטא סק"ב (וזקיני הגאון

מהרא"ש ז"ל תיקן פה פראג שלא לקרות יותר מעשרה, חוץ ממפטיר, מפני טורח

צבור).

וראה מה שמסיק בשו"ת צמח צדק

או"ח סי' לה אות ז (וכמדומה שכמו כן אצל אאזמו"ר הגאון ז"ל, שהוא

היה הקורא תמיד, לא היו מוסיפין על שבעה קרואים, אף בשבת שיש בה חתונה). אגרות

קודש ח"ג אגרת תלב (בטח ידוע לכת"ר שאף שפשט המנהג להוסיף בשבת, ובפולין

כמדומה לי קריאת אחרון נהפכה לקביעות עד שאי אפשר בלאו הכי. הנה אצלנו מקפידים

במאד שלא להוסיף קרואין אפילו בשבת, וכנראה שהוא מיוסד על הוראת הצמח צדק

בשו"ת או"ח סל"ה . ואירע

כאן בשבת חתונה, ולא הסכים כ"ק מו"ח אדמו"ר שליט"א שיוסיפו

קרואים, כי אם שיקראו בשני מקומות), וח"ד אגרת תתפה (בשבת קדש שלפני היארצייט

ישתדלו לעלות לתורה . אם

אין מספר העליות מספיק – יקראו בתורה בחדרים שונים, אבל לא להוסיף על מספר הקרואים). ס'

המנהגים – חב"ד ע' 31. קיצור ה לכות סי' רפב הערה 4.

[1387] ריב"ש סי' פד (מה שנהגו בכל

גלילות ארץ ישמעאל, שיום שמחת תורה, או יום חופת חתן, שכל בני הקהל מגדולם ועד

קטנם קורין בתורה ומברכין, ולפעמים שצריך החזן להחזיר ולקרות הסדר חמשה או ששה

פעמים, כדי שיספיק לכל אחד וא' ג' פסוקים ... נראה שהוא מותר). שו"ע ס"ב

(מותר לקרות עולים הרבה, אף על פי שקרא זה מה שקרא זה, וחוזר ומברך, אין בכך כלום).

[1388] ריב"ש שם (שהרי בימי חנוכה, שקורין בנשיאים, כהן ולוי

קורין כל הפרשה בין שניהם, וישראל חוזר וקורא אותה כולה לבדו. וכן בחול המועד בחג

הסכות, כהן קורא פרשה אחת, ולוי קורא בפרשה של אחריה, והשלישי חוזר וקורא הפרשה

שקרא לוי, והרביעי חוזר וקורא שתי הפרשיות לבדו, משום ספיקא דיומא ).

והיינו כמו שסובר המחבר, לענין חול

המועד סוכות, בסי' תרסג ס"א (וביום הראשון של חול המועד קורא כהן וביום השני,

ולוי וביום השלישי, וישראל חוזר וקורא וביום השלישי, והרביעי קורא ספיקא דיומא

וביום השני וביום השלישי, ועל דרך זה קורים בשאר ימים. ובארץ ישראל, שאין שם ספיקא

דיומא, אין קורים בכל יום אלא קרבן היום בלבד ... קורא כהן וביום השני, והג'

העולים אחריו חוזרים וקורים אותה פרשה עצמה, ועל דרך זה בכל יום משאר הימים).

ולענין חנוכה, בסי' תרפד ס"א (ביום

שני קורא כהן ביום השני עד פר אחד בן בקר, ולוי עד ביום השלישי, וישראל חוזר וקורא

ביום השני, ועל דרך זה בכל יום).

כן סובר המחבר גם כאן לענין שאר קריאת

התורה.

זה לדעת המחבר בשו"ע, שסובר כן הן

כאן, והן לקמן שם סי' תרסג וסי' תרפד.

ואילו דעת הרמ"א, שחולק על המחבר,

הן לענין חול המועד סוכות והן לענין חנוכה והן כאן לענין שאר קריאת התורה, תתבאר

לקמן (הערה 1392 ).

[1389] מ"א כאן סק"ג (ומכל מקום אינו עולה למנין ז',

כמ"ש סוס"י קל"ז).

והוא כמובא באבודרהם דיני קריאת התורה (כתוב בתשובת הגאונים,

וששאלתם על הקורא בתורה ראשון וקרא אחריו השני מה שקרא הראשון, מה דינו אם הוסיף,

ומה דינו אם לא הוסיף. תשובה, אם קרא אותו שני מוסף על מה שקרא ראשון שלשה פסוקים

במקום שאפשר, או אפילו שנים במקום דלא אפשר, אותו שני עולה למנין ...דאין עולה

למנין אלא אם כן מוסיף).

[1390] שו"ע שם ס"ו (הקורא

בתורה ראשון, וקרא

השני מה שקרא הראשון, אם הוסיף על מה שקרא הראשון ג' פסוקים, או אפילו שנים במקום

דלא אפשר, אותו שני עולה מן המנין. ואם לאו, אינו עולה מהמנין).

ובמ"א שם ס"ק יג (משמע דמותר, אלא דאינו עולה מן

המנין).

[1391] מרדכי סוף מגילה רמז תתלא יט, ג (כתב רבינו אפרים לרבינו

יואל, הנה בשמחת תורה יצאתי מבית הכנסת בחרי אף, כי שמעתי (לבלע) זה החזן מדלג

יותר מעשרה פעמים ו' פסוקים, ומי התיר לו). ובבגדי ישע שם (רוצה לומר ששוב חזר

חלילה ודילג כסדר הזה). רמ"א ס"ב (ויש אוסרים. וכן נהגו במדינות אלו).

[1392]

אבודרהם שם (דאין

עולה למנין אלא אם כן מוסיף, הואיל ואפשר, מה שאין כן בפרי החג דהתם לא אפשר).

שו"ע שם ( אינו

עולה מהמנין . חוץ מפרי החג, משום דלא אפשר).

ובאמת אין הפרש גדול בין קריאת התורה של

פרי החג בחול המועד סוכות ושל חנוכה, לבין שאר קריאת התורה, הן לדעת המחבר והן

לדעת הרמ"א.

שהרי לדעת המחבר שהובא לעיל שבפרי החג

ובחנוכה חוזרים וקוראים אותה פרשה, פסק כאן שאף בשאר קריאת התורה מותר לחזור

ולקרות אותה פרשה.

ולדעת הרמ"א שפוסק כאן שאסור לחזור

ולקרות אותה פרשה, פוסק כאן גם לענין פרי החג, ברמ"א סי' תרסג שם (ויש אומרים

ששנים הראשונים קורין בספיקא דיומא, והשלישי קורא ביום המחרת, והד' חוזר וקורא כל

ספיקא דיומא, דהיינו מה שקראו שנים הראשונים, וכן אנו נוהגים).

וכן לענין חנוכה, ברמ"א סי' תרפד

שם (ויש אומרים שישראל קורא ביום שלאחריו, דהיינו ביום הג', וכן בכל יום. וכן

נוהגין).

אך מכל מקום יש הפרש קטן בינם, הן לדעת

המחבר והן לדעת הרמ"א, ומזה למד רבינו שבמקום שאי אפשר חוזרים וקוראים אותה

פרשה, ולכן נוהגים כן במדינות אלו בשמחת תורה, לחזור ולקרות אותה פרשה.

*

והיינו שאף לדעה הראשונה כאן, ש"שמותר

לקרות עולים הרבה בפרשה אחת, שחוזר וקורא זה מה שקרא זה וחוזר ומברך, ואין בזה חשש

ברכה לבטלה". מכל מקום יש הפרש בין קריאת התורה רגילה ש"אין השני עולה

למנין ז' קרואים המחוייבים בשבת", לבין קריאת פרי החג בחול המועד סוכות, שגם

השני עולה מן המנין ( חוץ

מפרי החג, משום דלא אפשר).

ומזה לומד רבינו, שכן הוא גם לדעת

הרמ"א כאן, שכיון "שאי אפשר בענין אחר", לכן עושים כן בשמחת תורה.

ואף שלפי דעת הרמ"א לא מצינו חילוק

זה, בין אפשר לבין אי אפשר.

הנה כל זה הוא כיון שלדעת הרמ"א גם

בחול המועד סוכות וחנוכה "אפשר בענין אחר", "שישראל קורא ביום

שלאחריו".

אך מכל מקום למדים מדעת המחבר, שבמקום

"שאי אפשר בענין אחר", מותר "להשני לברך על הפסוקים שכבר בירך

עליהם הראשון". ולכן עושים כן בשמחת תורה, כיון "שאי אפשר בענין

אחר".

*

ויתירה מזו, גם לדעת הרמ"א יש

הפרש, שהרי בחול המועד סוכות חוזר הרביעי וקורא מה שכבר קראו כהן ולוי, כמבואר

ברמ"א שם (והד' חוזר וקורא כל ספיקא דיומא, דהיינו מה שקראו שנים הראשונים).

והטעם לזה כיון "שאי אפשר בענין אחר".

והטעם למנהג זה, גם לדעת הרמ"א,

נתבאר בלבוש שם (ולרביעי חוזרין וקוראין ביום השני. וביום השלישי שהן ספיקא דיומא,

ושייכי יותר לרביעי משום שהוא ניתוסף משום קדושת היום).

והיינו כדתנן מגילה כא, א (זה הכלל, כל

שיש בו מוסף ואינו יום טוב קורין ארבעה).

והביאור הפשוט בהלכה זו הוא כמובא לקמן

סי' תפח ס"ו (ורבנן סבוראי תקנו, וכן הנהיגו הגאונים אחריהם, שיקרא המפטיר בפרשת

המוספין שבפנחס).

ובסי' תצ סי"א (כשתקנו רבנן סבוראי

להוציא ספר תורה שניה בכל יום לקרות בו פרשת המוספין שבפינחס, דהיינו והקרבתם

וגו', אזי אין קורין בד' פרשיות היום רק ג' גברי, והד' קורא בפרשת המוספין). וכן

הוא בחול המועד סוכות, שהרביעי קורא בפרשת המוספים של יום זה.

ואין חוששים למה שהרביעי מברך "על

הפסוקים שכבר בירך עליהם הראשון", כיון ש"אי אפשר בענין אחר". ולכן

עושים כן בשמחת תורה, כיון "שאי אפשר בענין אחר".

[1393] רמ"א ס"ב (חוץ מבשמחת תורה

שנהגו להרבות בקרואים, נוהגים כסברא ראשונה), וסי' תרסט (בשמחת תורה ... קורים

פרשה אחת הרבה פעמים ואין איסור בדבר).

[1394] מ"א סק"ד (ואפילו בחתונה, או

כשיש חיובים הרבה, לא נהגו להקל. וכתוב במ"ב ראיתי מקילים גם בחתונה).

ואוצ"ל: "וכתוב

בכ"ג". והוא בכנסת הגדולה הגהות הטור (מנהגינו בשבת שיש בו חתן או ברית

מילה, שמוסיפין יותר מז', ולפעמים החזן קורא לשני מה שכבר קרא הראשון. וכן ביום

שמחת תורה).

[1395] ברייתא מגילה כג, א (תנו רבנן הכל

עולין למנין שבעה, ואפילו קטן ואפילו אשה). טור ושו"ע ס"ג (הכל עולים

למנין שבעה, אפילו אשה וקטן).

והיינו רק "למנין ז' קרואים בשבת", כמבואר ברוקח סי'

שלד (ירושלמי א"ר יוחנן קטן לספר עושין אותו סניף. נראה לקרוא בתורה לז',

כדמשמע בפרק הקורא את המגילה עומד, אבל לשלשה אין מצטרפין). מ"א ס"ק ה

(אבל לא למנין שלשה).

ואפשר זהו הטעם על מה שנתבאר בס' המנהגים – חב"ד ע' 74

(צריכים להשתדל שפעם הראשונה אשר הבר מצוה עולה לתורה, תהי' זה בהקריאה דב' וה'

ומנחת שבת קדש), שעלי' זו היא דוקא בגדול שהגיע למצות, ולא בקטן.

[1396] ירושלמי ברכות פ"ז ה"ב (שיהא

יודע למי הוא מברך). רמב"ם הל' תפלה פי"ב הי"ז (קטן היודע לקרות,

ויודע למי מברכין, עולה ממנין הקוראים). שו"ע שם (וקטן שיודע למי מברכין).

[1397] שהקטן פטור מכל המצות. וכן הנשים

פטורות מעסק התורה, כמבואר בתוס' ר"ה לג, א ד"ה הא (הכל עולה למנין שבעה

ואפילו אשה ואפילו קטן, ואע"ג דאשה אינה מצווה לעסוק בתורה). הובא במ"א

סוף ס"ק ו (יש לומר דאף על פי שאינן חייבות, עולות למנין, וכן כתבו התוספות

סוף ר"ה).

ואף שמטעם זה אי אפשר "שיהיו כולם קטנים או נשים",

כדלקמן בסמוך "כיון שאינן מחויבים בדבר".

מכל מקום תקנו חכמים שאחד מהעולים יכול יכול להיות "אפילו

אשה או קטן".

ואף שהקטן אינו יכול להוציא הגדולים, כדלקמן בסמוך " הואיל

והוא אינו מחוייב בדבר אינו יכול להוציאם ידי חובתן ".

היינו דוקא כשהקטן רוצה "להיות מקרא את העולים ... וכל

הצבור יוצאים ידי חובתם בשמיעה ממנו". משא"כ כשהוא עצמו עולה לתורה,

תקנו חכמים שגם הקטן יכול לעלות לתורה.

ואף שבזמן המשנה והגמרא הי' העולה קורא בקול רם בספר תורה, ואם

כן גם הקטן העולה קורה בתורה, וכל הצבור שומעים ממנו (כדלקמן הערה 1400 ).

מכל מקום יכול הקטן להיות אחד מהעולים, כיון שמעיקר הדין אין

חיוב אל כל אחד מהקהל לשמוע כל קריאת התורה מפי גדול, כי עיקר החיוב על הצבור

שיצאו בשמיעת קריאת התורה, ולא על כל יחיד (כדלקמן הערה 1476 ). ולחיוב הצבור תקנו חכמים דסגי גם אם

אחד מהעולים הוא קטן.

ומטעם זה יכול הקטן גם לומר ברכו, והקהל עונה אחריהם, כדלעיל

סי' נג סי"ג (ואין ברכו של תפלת שחרית וערבית דומה לברכו של קריאת התורה,

שקטן יכול לאמרה, לפי שאינה חובה כל כך אלא על העולה לקרות בתורה, אבל אלו הן חובה

על כל צבור לשמען שחרית וערבית).

ומטעם זה יכול הקטן

לברך על התורה תחלה וסוף, כמבואר בר"ן מגילה (יג, א) ד"ה הכל (דלאו בני

חיובא נינהו ... וכיון דקורין ודאי מברכין). ונתבאר בשו"ת צמח צדק או"ח

סוס"י לה (דקטן קורא בתורה ... אינו מוציא את הרבים ידי חובתם, כמו שאין

מוציאן ידי חובתם במקרא מגילה. וכיון שכן איך קורא בתורה ומברך ... אלא על כרחך

צריך לומר דעל קריאת עצמו בצבור גם כן יכול לברך, אע"פ שאין מוציא את הצבור ידי

חובתם. ומ"ש הכל עולין למנין ז' על כרחך צריך לומר, דאף שהחיוב לקרות ז', אבל

אין החיוב על הצבור ממש שישמעו קריאת ז', רק שז' יהיו קורין. ולא דמי למקרא מגילה

שכל אחד חייב לשמוע כל המגילה, ואם כן על כרחך הקטן על קריאת עצמו מברך).

ומה שהקהל צריך לשמוע את הברכה מפי העולה לתורה, אין זה כדי

לצאת בברכתו, כי אם כדלקמן סי' רפד ס"ז ( צריך לכוין לברכות

הקוראים בתורה, ולברכות המפטיר, ויענה אחריהם אמן, ויעלו לו להשלים מנין מאה ברכות

שחיסר מנינם בשבת, אם אין לו פירות הרבה להשלים בהם).

ובכל אופן אינם מצטרפים למנין עשרה

שצריך לקריאת התורה, כמבואר בטור ושו"ע רס"י קמג (אין קורין בתורה בפחות

מעשרה גדולים בני חורין). והיינו כיון שקריאת התורה היא דבר שבקדושה, כמבואר בלבוש

רס"י קמג (קריאת התורה היא דבר שבקדושה, ואין דבר שבקדושה פחות מעשרה),

וכדלעיל סי' נה ס"ב (כל דבר שבקדושה, כגון קדיש וברכו וקדושה, אין אומרים

בפחות מעשרה ... ועדה זו צריך להיות כולה מזכרים בני חורין גדולים שהביאו ב' שערות

... אבל נשים ועבדים וקטנים אינן מצטרפין).

[1398]

ברייתא מגילה כג, א (אבל אמרו חכמים אשה לא תקרא בתורה מפני כבוד צבור). טור

ושו"ע שם (אבל אמרו חכמים אשה לא תקרא בצבור מפני כבוד הצבור).

וכן הדין במגילה, כמבואר בטור

ושו"ע סי' תרפט ס"ב (ויש אומרים שהנשים אינם מוציאות את האנשים).

ובמ"א שם ס"ק ה (דהוי כמו קריאת התורה (סמ"ג), פירוש ופסולה מפני

כבוד הצבור).

ואולי מטעם פריצות נגעו בה, כדלעיל סי'

קצט ס"ז (שנראה כפריצות כשניכר צירוף נשים עם אנשים בזימון).

ואפילו ביחיד נתבאר לעיל סי' רעא

ס"ו (וכיון שהנשים חייבות בקידוש היום מן התורה כמו האנשים, יכולות להוציא את

האנשים ידי חובתם, אלא שלכתחלה אין להורות כן לשואל הלכה למעשה (שלא יבאו לזלזל

במצות)). והיינו שאם הבעל לא יקדש, ויסמוך על קידוש של האשה, יבוא הבעל לזלזל

במצות.

ובכל מקום שאסרו משום כבוד הצבור, אין

מחילת הצבור מועלת, כדלעיל סי' נג ס"ט (ואפילו הצבור מוחלין על כבודם אסור).

[1399] ר"ן שם (ולא שיהו כולם קטנים ולא

נשים, דכיון דלאו בני חיובא נינהו לא מפקי לגמרי). ריב"ש סי' שכו (לא אמרו

אלא עולין, רצה לומר להצטרף למנין שבעה כשיש שם גדולים הקורין, אבל שיהיו כל

הקורין קטנים, לא). רמ"א ס"ג (ואלו דוקא מצטרפים למנין הקרואים, אבל לא

שיהיו כולם נשים או קטנים).

[1400] שו"ת משפט צדק ח"ג סי' מג

(הכלל העולה דלענ"ד אין רשאים להיות מקרא לקטן אפילו באקראי בעלמא, כל שלא

הגיע לי"ג שנים שלמות, ויביא ב' שערות). הובא בכנסת הגדולה הגהות הטור.

מ"א ס"ק ו (אבל להיות הוא מקרא אינו יכול, עד שיביא ב' שערות).

ואף שכתב הרא"ש מגילה רפ"ג (ומה שנהגו האידנא ששליח

צבור קורא, היינו שלא לבייש את מי שאינו יודע לקרות ... לפי שאין הכל בקיאין בטעמי

הקריאה ואין צבור יוצאין בקריאתו ... לכך התקינו שיקרא שליח צבור שהוא בקי בקריאה),

ובתוס' מגילה כא, ב ד"ה תנא (בימיהם לא היה ש"ץ קורא עמהם). וכן הקשה

באליה רבה ס"ק ח (דהא הך דעולין למנין ז' הוא בגמרא, והם היו נוהגים לקרות

בעצמן). וכן נראה לכאורה מסיום לשון הברייתא (אבל אמרו חכמים אשה

לא תקרא בתורה מפני כבוד צבור). וכן הוא במשנה מגילה כד, א (קטן קורא בתורה ומתרגם). וכן נראה

לכאורה מדברי הרמב"ם הל' תפלה פי"ב הי"ז (קטן היודע לקרות, ויודע

למי מברכין, עולה ממנין הקוראים). וראה קובץ יגדיל תורה ח ע' לא ואילך.

מכל מקום כן היתה תקנת חכמים, שגם הקטן יכול להיות אחד מהעולים

(כדלעיל הערה 1397 ), משא"כ כאן שהקטן אינו מהעולים,

אלא קורא בתורה כדי להוציא בקריאתו את העולה ואת הצבור (ראה פרדס חב"ד 7 ע'

103).

וראה גם לקמן סט"ז ( מכל מקום עכשיו הרי

הש"ץ קורא בקול רם ומשמיע לצבור ומוציאם ידי חובתן).

[1401] כמבואר בשו"ע סי' קמא ס"ב (ש"צ

קורא והעולה לא יקרא בקול רם ... שצריך לקרות בנחת).

[1402] כדלקמן סי' רפד סי"א ( שחובה

היא על הכל לשמוע ההפטרה, כמו הפרשה שבספר תורה) .

אבל את הברכה, אין חיוב כל כך על הכל לשמוע, ולכן סגי בברכת

הקטן (ראה לעיל הערה 1397 . לקמן הערה 1409 ).

[1403]

כבר נתבארו לעיל (הערות

1397 . 1400 )

טעמי החילוק בין זה שהקטן יכול לעלות לתורה, לבין זה שאינו יכול להקרות את העולים.

אמנם הפרי מגדים לא הסכים לחלק בינם, ולכן כתב כאן, משב"ז סי' רפב ס"ק ג

(קטן שעדיין לא הביא ב' שערות יכול לקרות להעולים כמנהגינו ויוצאין בשמיעתו

השומעים, דתיקון נביאים הוא שיקראו בתורה, ואתי דרבנן מפיק דרבנן, שהרי קטן עולה

למנין ז', ובימי הש"ס היה הקטן עולה וקורא בעצמו ).

ורבינו אזיל לשיטתו שפסק לעיל סי' קפו ס"ג (מגילה והלל

וברכות קריאת שמע ושאר מצות שעיקרן מדברי סופרים, שאין הקטן שהגיע לחינוך מוציא את

הגדול, לפי שהקטן מצד עצמו כשהוא עתה פטור לגמרי, אלא שמחנכין אותו כדי שיהא רגיל

במצוה זו ויהיה סריך כמנהגו כשיגדל, לפיכך אינו בדין שיוציא את מי שהוא גדול כבר

אף על פי שחיובו אינו אלא מדברי סופרים, כיון שהקטן גם חיוב זה אינו חייב אלא משום

להרגילו לכשיגדל, שאז יתחייב חיוב זה של דברי סופרים). וכן הוא לקמן סי' תעט

ס"ו (אינו יוצא במה ששמע מהקטן, כיון שהקטן הוא פטור מכל המצות שבתורה ואינו

חייב בהם אלא (מדברי סופרים) כדי לחנכו במצות), ושם נתבאר (הערה מב).

וראה מ"ש בחידושי צמח צדק עז, ג (מבן י"ב שנים ויום

אחד ... שהמופלא סמוך לאיש נדרו נדר מדאורייתא ... אם כן בכהאי גוונא אפשר לומר

שרשאי להיות מקרא בתורה במנחה דשבת, שהוא מתקנת עזרא).

ואף שחיוב הקטן בתלמוד תורה הוא מן

התורה, כדלקמן הל' תלמוד תורה פ"א ה"א (אף על פי שהקטן פטור מכל המצות,

וגם אביו אינו חייב לחנכו במצות מן התורה אלא מדברי סופרים, אבל תלמוד תורה מצות

עשה מן התורה על האב ללמד את בנו הקטן תורה).

ובפסקי דינים צמח צדק שלט, א (יש לומר,

כיון דתלמוד תורה לא דמי לשאר מצות, דבשאר מצות אין האב מחוייב לחנך בנו מדאורייתא

אלא מדברי סופרים, אבל בתלמוד תורה מחוייב האב מדאורייתא ללמוד את בנו, כמ"ש

אאזמו"ר רפ"א מהלכות תלמוד תורה, אם כן שמא גם על הקטן יש חיוב מדאורייתא).

מכל מקום חובת האב לחנך את בנו הקטן בקריאת התורה אינה אלא

מדברי סופרים, ולכן אינו יכול להוציא את הקהל שחיובם הוא מדברי סופרים. וראה מה

שהאריכו בזה בקובץ יגדיל תורה ח ע' טו ואילך. חו' כב ע' תריח.

[1404]

משפט צדק שם. מ"א שם.

וראה לעיל סי' רעא ס"ז (וקטן אפילו

הוא בן י"ג שנה, אם אינו ידוע שהביא ב' שערות, אינו מוציא את האשה, כיון שהיא

מחוייבת מן התורה בודאי, והוא אינו מחוייב אלא מספק, כי שמא לא הביא ב' שערות

עדיין, והוא פטור מכל המצות מן התורה), ונתבאר שם (הערה 204 ),

שבמצות דאורייתא אין

סומכים על החזקה, ובמצות דרבנן סומכים על החזקה שמסתמא הביא ב' שערות.

ומבואר בפוסקים (ראה פרי מגדים א"א ס"ק ו), שגם כאן

סומכים על החזקה. וכן נהוג בכמה מקומות שמיד שמלאו לו י"ג שנים ויום אחד קורא

בתורה.

[1405] והיינו שאף דאמרינן

בנדרים ל, ב (דמיכסו רישייהו ... וקטנים לעולם מיגלו). מכל מקום לא יהיה ראשו

מגולה כשעולה לתורה, כדאמרינן במסכת סופרים פי"ד הט"ו (קטן קורא בתורה ...

ויש אומרים ... בראשו מגולה אינו רשאי להוציא הזכרה מפיו ... אינו קורא בתורה).

אור זרוע הל' שבת סי' מג (ונראה בעיני דצריך ליזהר שלא יקרא קטן בראשו מגולה, דדילמא הלכה כיש

אומרים דקתני במס' סופרים ... ויש אומרים ... בראשו מגולה אינו רשאי להוציא הזכרה

מפיו ... אינו קורא בתורה ... וכמדומה דבקריאת התורה גם תנא קמא מודה ... הילכך נראה

בעיני דאין יכול לקרות קטן בתורה בראשו מגולה, וכל שכן גדול). הובא בדרכי משה

סק"ג. רמ"א ס"ג (ואסור לקרות בראש מגולה). מ"א סק"ח (זה

קאי אקטן).

ובפרט לפי האמור לעיל (הערה 1397 ), שכשהקטן עולה לתורה הוא אומר ברכו

ומברך ברכת התורה, והרי בראש מגולה אינו רשאי להוציא הזכרה מפיו, כמובא לעיל ממסכת

סופרים, וכדלעיל סי' צא ס"ג (אסור להוציא אזכרה מפיו בראש מגולה), וסי' רו

ס"ז (אין לברך בגילוי הראש).

ואפילו לגלות ראשו בעת חליצת התפילין בפני הספר תורה אסרו

חכמים, כדלעיל סי' כה סמ"ב (החולץ תפיליו קודם שהחזירו הספר תורה להיכל,

לא יחלוץ בפני הספר תורה, אלא יהפך לצד אחר, דלא יהיה כבוד הספר תורה גרוע מכבוד

רבו שאין (תלמיד) חולץ תפילין בפניו, מהטעם שיתבאר בסימן ל"ח סעיף י'). ובסי'

לח ס"י (לא יחלוץ תפיליו בפני רבו, שמזלזל הוא בכבודו שמגלה ראשו בפניו).

[1406] מהדו"ק ס"ז (ולא ילך ד' אמות

בגילוי הראש. ומדת חסידות שלא ילך אפילו פחות מד' אמות, ושלא לישב כלל בגילוי הראש,

ואפילו קטנים נכון לכסות ראשם, כי היכי דתיהוי עלייהו אימתא דשמיא). ומהדו"ב

ס"ו (ומדת חסידות שלא לילך ד' אמות בגילוי הראש, גם בימיהם שרוב העם היו

רגילים לילך לפעמים הרבה בגילוי הראש מפני החום בימים ההם. ועכשיו בזמן הזה שכולם

דרכם לכסות ראשם לעולם, אסור לילך או אפילו לישב בגילוי הראש משום צניעות, שהרי זה

כמגלה בשרו המכוסה. וגם הקטנים נכון לכסות ראשם. וכל שכן במדינות אלו שהנכרים נהגו

לגלות ראשם וישראלים קדושים נזהרים בזה משום צניעות, אם כן ההולך או אפילו היושב

בגילוי הראש כמו הנכרי, הרי זה עובר בלאו דובחוקותיהם לא תלכו).

[1407] בטור (ומכסה ראשו שלא יהא בגילוי הראש).

ט"ז שם סק"ג (בא רבינו להזהיר שיהיה נזהר כל כך בכיסוי הראש, שאפילו

בשעה שמעוטף בטלית של מצוה צריך שלא יזוז ממנו כסוי של ראשו. והטעם שטלית של מצוה

פעמים הוא מסולק מראשו, כמ"ש רבינו בשם העיטור, ונמצא שיהיה אז בגילוי הראש).

[1408] בשו"ע ס"ו (ויש אוסרים ליכנס

בו [בבית הכנסת] ... בראש מגולה).

[1409] פרישה ס"ק ג (דילמא נשנית לפי

מנהגם הקודם שלא היו מברכין אלא הראשון והאחרון, והאמצעיים לא היו מברכין ... אבל

בתר דתקנו דכל העולין יברכו, דילמא אינם עולין ... והעתקתי זה כדי ליישב מנהגינו

למה אין קטן ואשה עולין ... ואין להקשות לפי זה דאם כן למה קטן יכול להפטיר ולברך

... דיש לומר דכיון דהפטרה אינו דבר חשוב, ותחלת התקנה היה כך שהקטן יכול להפטיר,

וכיון שעולה, צריך גם כן לברך מפני כבוד התורה). וראה לעיל (הערה 1397 ).

מ"א סק"ו (והאידנא לא נהיגי לקרות קטן אלא למפטיר,

ומצאתי בריב"ש סי' שכ"[ו] בשם רש"י, דמה שאמרו בגמרא הכל עולין וכו',

היינו דוקא למפטיר. וכן משמע בהגהות מיימוניות גבי עבדים כנענים, ובב"י סוס"י

קל"ה בשם הרוקח. ומיהו משמע דלאחר שנשלם מנין הקרואים מותר לקרותו, ואין

נוהגין כן).

וכמבואר בשו"ת הריב"ש סי' שכו (ובפירוש רש"י

ז"ל הנמצא אצלי, כתוב יותר מבואר, שכך כתוב בו, קטן קורא, קטן המפטיר קתני,

דצריך לקרות בתורה תחלה, עכ"ל. ולפי זה אפשר לומר, דממתניתין לית לן שהקטן

יקרא בתורה, אלא כשהוא מפטיר, שקורא לכבוד התורה, אבל למנין שבעה, לא יעלה כלל,

אפילו בצרוף).

ובב"י סוס"י קלה (כתב הרוקח סימן של"ד ירושלמי

(ברכות פ"ז ה"ב) א"ר יוחנן קטן לספר עושים אותו סניף ... ונראה

מדברי הרוקח דהא דעושין אותו סניף, היינו לומר שמותר לעלות לספר תורה, אבל לא יעלה

מהמנין).

וכן הוא לקמן סט"ז ( קטן היודע למי מברכין

יכול לעלות למפטיר), וסי' רפד ס"ח (קטן היודע לקרות שיודע לחתוך האותיות בטוב,

ויודע למי מברכין, יכול להפטיר בנביא) .

[1410] אמור כא, ח (וקדשתו, כי את לחם אלהיך

הוא מקריב).

[1411] שו"ת רדב"ז ח"א סי'

תקסו (ועל ענין לעלות כהן קטן לקרוא בתורה ראשון, אם יש שם תלמיד חכם, תלמיד חכם

קודם ... שיקרא קטן במקום דאיכא תלמיד חכם, כיוצא בזה לא שמענו). מ"א שם (ולי

נראה דמצות עשה דוקדשתו לא נאמר על כהן קטן, דהא כתיב כי את לחם אלהיך הוא מקריב,

וקטן לאו בר עבודה הוא).

וראה לעיל סי' קכח ס"ס (שהרי נאמר

וקדשתו כי את לחם אלהיך הוא מקריב, ואף עכשיו שאין לנו קרבנות בקדושתו הוא עומד).

סי' רא ס"ג (מצות

עשה מן התורה להקדים הכהן, שנאמר וקדשתו, ודרשו חכמים לכל דבר שבקדושה, כלומר בכל

דבר שיראה גדול הוא מקודש, כגון לפתוח ראשון בקריאת התורה).

[1412] חולין כד, ב (קטן פסול לעבודה, ואפילו

תם. מאימתי כשר לעבודה, משיביא שתי שערות). רמב"ם הל' כלי המקדש פ"ה

הט"ו (כשיגדל הכהן ויעשה איש הרי הוא כשר לעבודה).

[1413] ד"מ סי' קלו (כתב מהר"א

מפראג בהגהותיו (לסי' קלה) דממזר מותר לעלות לספר תורה). רמ"א ס"ג (וממזר

מותר לעלות לספר תורה).

וראה לקמן הל' תלמוד תורה פ"ד ה"א (אמרו חכמים ממזר

תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ, שנאמר יקרה היא מפנינים מכהן גדול שנכנס לפני

ולפנים).

[1414] לבוש ס"ד (וממזר מותר לעלות לתורה,

שהרי גם לו ניתנה שחייב בכל המצות).

[1415] רמ"א שם (ודין עבד כנעני כדין

אשה).

[1416]

כדלעיל סי' מו ס"ד (שאין העבד חייב אלא במצות שהאשה חייבת בהם), ושם נסמן.

[1417]

הגהות מיימוניות הל'

תפלה פי"ב אות ס (ואם אמו מישראל מותר, דאמרינן כותי ועבד הבא על בת ישראל

כשר, מורי רבינו). רמ"א שם (ודין עבד כנעני כדין אשה, אבל אם אמו מישראל מותר

לעלות). מ"א סק"ז (דאז הוה ליה ישראל מעליא). ו כדאמרינן יבמות מה, ב (והלכתא עובד

כוכבים ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר).

[1418]

בשו"ע שם (בשבת ויום טוב ויום הכפורים, קורים אחר הלוי תלמידי חכמים הממונין

על הציבור, ואחריהם תלמידי חכמים הראוים למנותם פרנסים על הציבור (ששואלים אותו

דבר הלכה בכל מקום ואומר), ואחר כך בני תלמידי חכמים שאבותיהם ממונים על הציבור,

ואחר כך ראשי כנסיות וכל העם). ונתבאר במ"א שם.

[1419] משנה יומא סח, ב (חזן הכנסת נוטל ספר

תורה ונותנו לראש הכנסת, וראש הכנסת נותנו לסגן, והסגן נותנו לכהן גדול, וכהן גדול

עומד ומקבל וקורא). ירושלמי יומא פ"ז ה"א (בכל אתר את אמר הולכין אחר

התורה, והכא את אמר מוליכין את התורה אצלן, אלא על ידי שהן בני אדם גדולים התורה

מתעלה בהן). תשב"ץ סי' קפט (מכאן ראיה שאין אסור לקרוא לתורה עשיר מכובד לפני

תלמיד חכם, מפני שעל ידי אנשים גדולים התורה מתעלה). רמ"א ס"ג (ואין

איסור לקרות עם הארץ נכבד ועשיר וגדול הדור לפני תלמיד חכם, כי אין זה בזיון לתלמיד

חכם, רק כבוד לתורה, שמתכבדת באנשים גדולים. ועי' לעיל סי' קל"ו מסדר

הקוראים).

וראה לעיל סי' קפה ס"ב (עם הארץ

שיודע לקרות בתורה עולה ומברך עליה בציבור, אף על פי שאינו מבין קריאתו). הל'

ת"ת פ"ב הי"ב (עם הארץ מברך ברכת התורה בשחר לפני הפסוקים, וכן

כשעולה לספר תורה). לקוטי שיחות חכ"ג ע' 258.

[1420] סיכום דיני קריאת המפטיר,

שיתבארו בסעיפים הבאים, וסי' רפג:

(א)

המפטיר צריך לקרות בתורה תחלה, ואחר כך ההפטרה (ס"י).

(ב)

ויש בזה ב' דעות, אם המפטיר עולה למנין ז' (שהשביעי הוא המפטיר), או שאינו עולה

למנין ז' (שמחלקים הפרשה לח', והשמיני הוא המפטיר (סי"א-ב).

(ג)

לפי ב' הדעות, תקנו רבנן סבוראי, שהשביעי מסיים הפרשה, ואומרים קדיש, והמפטיר חוזר

וקורא ג' פסוקים למפטיר (סי"ב, וסי' רפג).

(ד)

ביום טוב וביום הכיפורים מסיים החמישי (או הששי) את הפרשה, ואומרים קדיש, והמפטיר

קורא מוסף היום (סי"ב-ד).

(ה)

ט' באב ומנחת יום הכיפורים ותענית צבור, השלישי הוא המפטיר, ואומרים קדיש אחר

ההפטרה (סי"ב).

(ו)

כשמוציאים ג' ספרי תורה, מסיימים מנין העולים בספר השני, ואומרים קדיש, והמפטיר

קורא מענין היום (סט"ו).

(ז)

כל זה מעיקר המנהג, אבל בשעת הדחק, מי שעלה לשביעי הוא קורא ההפטרה

(סי"ח-יט).

[1421] סוטה לט, ב (המפטיר בנביא צריך שיקרא

בתורה תחילה). רמב"ם הל' תפלה פי"ב הי"ג (המפטיר בנביא צריך לקרות

בתורה תחלה, אפילו שלשה פסוקים). שו"ע ס"ה (זה שרוצה להפטיר צריך לחזור

ולקרות).

[1422] שו"ע שם (ויברך על קריאתו תחלה

וסוף). וכדלקמן סי' רפד ס"ב (שתי ברכות שבירך על התורה שקורא קודם שיפטיר

בנביא), ושם נסמן (הערה 1495 ).

[1423] מגילה כג, סוע"א (אמר עולא מפני

מה המפטיר בנביא צריך שיקרא בתורה תחלה, מפני כבוד תורה), ופרש"י (שלא יהא

כבוד תורה וכבוד נביא שוה).

[1424] לבוש שם ס"ה (כלומר שאם יקרא

המפטיר בנביא לבדו, כמו הז' הקרואים בתורה לבדה, הוה כבוד התורה וכבוד הנביא שוה).

ב"ח ריש סי' רפד (צריך שיהא זה שמפטיר בנביא קורא בתורה תחלה ואחר כך בנביא,

דבמה שמקדים לקרוא בתורה אנו רואים דגדולה היא התורה מהנביא).

[1425] דעה הראשונה במגילה כג, א (מפטיר מהו

שיעלה למנין שבעה רב הונא ור' ירמיה בר אבא חד אמר עולה וחד אמר אינו עולה). שכן

פסקו הרי"ף שם יג, א (והלכתא עולה). רמב"ם הל' תפלה פי"ב הי"ז

(מפטיר עולה מהמנין, שהרי הוא קורא בתורה). תוס' שם ד"ה חד בשם ר"ת (פסק

ר"ת דקיימא לן כמאן דאמר עולה). רא"ש שם פ"ג סי' ה (והלכתא מפטיר

עולה). טור (ואסיקנא דעולה).

[1426] דעה שנית בגמרא שם. ר"ח שם כג, ב

(והדעת נוטה שאינו עולה). בה"ג הל' צרכי צבור מו, א (ואין המפטיר עולה למנין

חמשה ששה ושבעה). סדר רב עמרם גאון ח"ב סי' כו ( וכיון דמשום כבוד

התורה הוא, למנינא לא סליק) . הובאו בהגהות מיימוניות שם אות פ.

[1427] גמרא שם (וכיון דמשום כבוד תורה הוא

למנינא לא סליק).

[1428]

שו"ע ס"ו (דקיימא לן מפטיר עולה למנין שבעה). וכן הוא לקמן סי"ט (כי

העיקר שהמפטיר עולה למנין שבעה).

[1429]

כדלעיל ס"א (ואם רצו להוסיף על מנין זה יכולים להוסיף כמו שירצו

... ויש אומרים שביום טוב אין מוסיפים על ה'

... וסומכין על סברא הראשונה שהיא עיקר ... אין המפטיר מהמנין). והיינו שכדי לצאת

גם לדעת האומרים שאין המפטיר מהמנין, סומכין על סברא הראשונה שיכולים להוסיף גם

ביום טוב.

ואף שיש עוד כמה טעמים לאסור לפי דעה

הראשונה, כדלעיל ס"ג (יש מי שאומר שלא התירו להוסיף על מניין הקרואים אפילו

בשבת, אלא בזמן חכמי המשנה שלא היו כל העולים לתורה מברכים, אלא ראשון היה מברך

ברכה ראשונה והאחרון היה מברך ברכה אחרונה, אבל עכשיו שכל אחד מברך בפני עצמו אסור

להוסיף, כדי שלא להרבות בברכות, דכיון שכבר יצאו בז', הרי השאר מברכים ברכה שאינה

צריכה ... אין זה עיקר), וס"ד (יש אומרים שמותר לקרות עולים הרבה בפרשה אחת,

שחוזר וקורא זה מה שקרא זה וחוזר ומברך, ואין בזה חשש ברכה לבטלה ... ויש אומרים

שלכתחלה אסור להשני לברך על הפסוקים שכבר בירך עליהם הראשון, אלא אם כן יוסיף

עליהם ג' פסוקים ... סומכין על סברא הראשונה).

מכל מקום קיי"ל גם בזה שהעיקר כדעת

המתירים, וסומכים עליהם לכתחלה לענין מפטיר, כדי לצאת גם לדעת האומרים שאין המפטיר

מהמנין.

שהרי זו היא תקנת רבנן סבוראי דלקמן

סעיף הבא, שגם אחר שנשלם מנין הקרואים, מברך המפטיר, על הפסוקים שכבר בירך עליהם

הראשון.

[1430] כי אף שבתקופת התנאים ואמוראים,

קיי"ל ש"העיקר כסברא הראשונה", ש"המפטיר עולה למנין ז'",

וכדלקמן סי' תפח ס"ו (המפטיר בנביא ... בימי חכמי המשנה והגמרא היה קורא

בתורה בענינו של יום, והיה עולה למנין ה' גברי), דהיינו ביום טוב שעולים חמשה גברי.

מכל מקום יתבאר לקמן סעיף הבא, ש" אחר חבור הגמרא, תקנו

רבנן סבוראי, לומר קדיש אחר שנשלם מנין הקרואים קודם המפטיר, כדי להפסיק בין

קריאתם לקריאת המפטיר באמירת הקדיש, להודיע שהמפטיר אינו מן המנין".

וראה מראי מקומות

וציונים.

[1431]

בשחרית ובמנחה.

[1432] כדתנן מגילה כא, א (בשני

וחמישי, בשבת במנחה, קורין שלשה, אין פוחתין מהן ואין מוסיפין עליהן).

[1433]

תוס' שם כג, א (ולכך אנו נוהגין בתעניות במנחה ובט' באב שהשלישי מפטיר, וכן ביום

הכפורים במנחה). רא"ש שם פ"ג ס"ה (ולכך אנו נוהגין בתענית במנחה

ובתשעה באב וביום הכיפורים במנחה, שהשלישי הוא מפטיר). מרדכי שם רמז

תתט (לכן אנו נוהגים בתענית ובט' באב וביום כיפור במנחה דהשלישי מפטיר, משום דאז

אסור להוסיף על שלשה בני אדם). טור ורמ"א ס"ד (אבל בחול שאסור להוסיף על

מנין הקרואים, השלישי הוא מפטיר).

[1434] מגילה כג, א (המפטיר בנביא לא יפחות

מעשרים ואחד פסוקין, כנגד שבעה שקראו בתורה, ואם איתא (דאינו עולה מן המנין, הוו

להו שמונה שקראו בתורה, רש"י) עשרים וארבעה הויין. כיון דמשום כבוד תורה הוא,

כנגדו נמי לא בעי (לקבוע ג' פסוקים בנביא כנגד אותן שקורא המפטיר , רש"י)). תוס' שם ד"ה כיון (שמע מינה דבימי התנאים היה המפטיר קורא מה שלא

קראו הראשונים ( . רא"ש שם (משמע דבימי חכמי הגמרא

לא היו רגילין לקרות למפטיר מה שקרא אחרון אלא היה קורא דבר אחר). ר"ן שם יג,

א (וכתב הרשב"א ז"ל דאפילו נימא דאינו עולה, יכול מפטיר לסיים את הפרשה ...

והביא ראיה לזה מן הגמרא) מרדכי שם (ובימי חכמי התלמוד לא היה כן, אלא קורא המפטיר

מה שלא קראו עדיין, והכי מוכחא סוגיא דשמעתין).

[1435] ר"ן בשם הרשב"א שם (שלא תאמר

כיון שאינו עולה צריכין השבעה לסיים כל הפרשה, והמפטיר יחזור ויכפול קצת ממה שקרא,

שאם לא יקראו השבעה כל הפרשה נמצא שהוא כאלו לא קרא אלא מחצית הפרשה, שהרי המפטיר

קריאתו אינו עולה. דליתא, דמכל מקום הרי נקראת הפרשה על ידי כולן).

[1436] תוס' שם (אחר שנסדר הש"ס, ותקנו

לומר קדיש בין אותם שקראו ראשונה והמפטיר ... להודיע שאינו ממנין השבעה).

רא"ש שם (ואחר שנשלם הגמרא, תיקנו לומר קדיש בין שביעי למפטיר, ולכך נהגו לגמור

כל הסדר קודם קריאת המפטיר). סדר רב עמרם שם, מהדורת גודלשמידט

(ולהכי מקדשי תחלה, קודם שיקרא המפטיר). רי"ף שם (אשכחן מרב נטרונאי גאון דאמר משמיה דרבנן סבוראי

... ואפסיקו בקדיש). מרדכי שם (וכן פסקו רב עמרם ורב יהודאי גאון, דכיון דנהיגין

בשבת לקרות ז' בלא מפטיר, משום הכי נהגו לומר קדיש בין השביעי למפטיר, להודיע

שאינו מן המנין השבעה).

[1437] רא"ש שם (כי לא מסתברא לומר קדיש

באמצע הסדר). ר"ן שם (ואינו בדין שיפסיקו בקדיש באמצע הסדר).

[1438]

רמב"ם שם הי"ג (המפטיר בנביא צריך לקרות בתורה תחלה, אפילו שלשה פסוקים,

חוזר וקורא מה שקרא לפניו).

[1439]

בשחרית ובמנחה.

[1440]

כדלעיל סי"א.

[1441] מ"א ס"ק יג (בחול שהמפטיר

ממנין, אומרים קדיש אחר המפטיר, דאין אומרים קדיש עד שנשלם המנין).

וכן הוא לקמן סי"ח (ואחר ההפטרה וברכותיה יאמרו קדיש).

וראה מראי מקומות וציונים.

[1442] רא"ש מגילה פ"ג סי' ה (אבל

ימים טובים וארבע פרשיות שמוציאין שני ספרים, אין המפטיר חוזר וקורא מה שקרא אחרון,

אלא אומר קדיש אחר שקראו שבעה בשבת וחמשה ביום טוב, ובספר השני קורא המפטיר חובת

היום). ר"ן שם יג, א (נפקא מינה לשבת וראש חדש, שמוציאין שני ספרי תורה,

שהשבעה קורין בפרשת היום, והמפטיר יכול לקרות פרשת החדש, ואפילו למאן דאמר אינו

עולה). רמ"א ס"ד (וביום שמוציאין ב' ספרים או ג', המפטיר קורא באחרונה

... ואומרים קדיש קודם שעולה המפטיר).

[1443] ס"ו (ורבנן סבוראי תקנו, וכן

הנהיגו הגאונים אחריהם, שיקרא המפטיר בפרשת המוספין שבפנחס), ושם נסמן (הערה נח).

[1444] שבלי הלקט סי' עט (ורבינו ישעי'

זצ"ל כתב בספר הלקט, מה שנהגו שהמפטיר קורא המוספין, ומפסיקין בקדיש בין

קריאת התורה לקריאת המפטיר, נראה לי שקריאת המוספין אינה חובה, שהרי אינה נזכרת לא

במשנה ולא בתוספתא ולא בתלמוד בבלי ולא בירושלמי, ואינו אלא תיקון הגאונים וראשי

ישיבות שיקרא המפטיר במוספין ... ומפני שאינו חובה לא נתנו אותם לאחד מן הקוראין

הבאין חובה ליום, אלא תקנום שיקראם המפטיר שאינו קורא משום חובה אלא לכבוד התורה,

וכיון שאין קריאתו חובה לא חששו אם לא קרא במה שקראו החמישי, כמו שעושין בכל שבתות

השנה, אלא תקנו שיקרא במוספין, וזה המנהג הגון ויפה ומתקבל). הובא בב"י

ד"ה כתוב בשבלי הלקט.

[1445] שהרי הן נזכרות במשנה

מגילה כט, א (ראש חדש אדר שחל להיות בשבת קורין בפרשת שקלים ... בשניה זכור,

בשלישית פרה אדומה, ברביעית החודש הזה לכם ... לכל מפסיקין בראשי חדשים). ואם כן

מסתבר שנתקנו לפני זמן התנאים, היינו בזמן אנשי כנסת הגדולה.

הובא ב שבלי הלקט שם בשם רבינו ישעי' (שקריאת

המוספין אינה חובה ... ואינו אלא תיקון הגאונים ... אבל ארבע פרשיות, ופרשת ראש

חדש, שהן חובה ליום).

[1446]

רא"ש שם (אבל

ימים טובים וארבע פרשיות שמוציאין שני ספרים ... בספר השני קורא המפטיר חובת היום).

ר"ן שם (יג, א (שבת וראש חדש שמוציאין שני ספרי תורה, שהשבעה קורין בפרשת

היום, והמפטיר יכול לקרות פרשת החדש).

[1447] כדלעיל ס"א (והערה 1366 ).

[1448] כדלעיל רסי"ב ( בימי

חכמי הגמרא, אף להאומרים שהמפטיר אינו עולה למנין ... השביעי היה משייר כמה פסוקים

בפרשה שיקראם המפטיר) .

[1449] כמנהג שהובא לקמן סוף

סט"ו (יש מקום שנוהגים כשמוציאין ב' ספרים (בראש חודש שחל בשבת ובד' פרשיות),

שהאחרון מהמנין קורא בשני, והמפטיר חוזר וקורא מה שקרא האחרון).

[1450] רא"ש מגילה פ"ג סי' ה (אבל

אם היה קורא השביעי בספר השני כשמוציאין שנים, או בשלישי כשמוציאין שלשה, היה

המפטיר צריך לכפול, לפי שלא יאמרו קדיש עד שיגמרו הפרשה).

[1451]

רמ"א סוף ס"ד (ואין חילוק בזה בין הוסיפו על מנין הקרואים או לא).

[1452] שו"ע סי' תרפד ס"ג (אם חל ראש

חדש טבת בשבת, מוציאין ג' ספרים וקורין ו' בפרשת השבוע, ובשני קורא אחד בשל ראש

חדש, ומתחיל וביום השבת, ובג' קורא מפטיר בשל חנוכה).

[1453] שו"ע סי' תרסח ס"ב (שחרית

מוציאין שלשה ספרים, וקורין באחד מוזאת הברכה עד סוף התורה, ובשני בראשית עד אשר

ברא אלהים לעשות, ובשלישי ביום השמיני עצרת), וסי' תרסט (מוציאין ג' ספרים, וקורין

באחד וזאת הברכה עד סוף התורה, ובשני בראשית עד אשר ברא אלהים לעשות, ובשלישי קורא

המפטיר).

[1454] רא"ש שם (וכשמוציאין שלשה ספרים

קורין ששה באחד, והשביעי בשני, ואומר קדיש, ובשלישי קורא המפטיר פרשה שהיא מעין

ההפטרה). רמ"א ס"ד (ואין חילוק בזה ... בין מוציאין ספר תורה אחד או

שלשה).

[1455]

בב' הספרים הראשונים.

[1456] ב"י ד"ה

והריב"ש (וביום אחרון של חג שמוציאין ג' ספרים, אף על פי שקורין בראשון יותר

משבעה, אין אומרים קדיש עד אחר ספר שני, שלא לחלק בימים שמוציאים ג' ספרים בין זה

לזה). רמ"א סוף ס"ד ( ואומרים קדיש קודם שעולה המפטיר , ואין חילוק בזה בין

הוסיפו על מנין הקרואים או לא, ובין מוציאין ספר תורה אחד או ג').

[1457] ב"י שם (והריב"ש

כתב בתשובה (סי' שכא) מנהגים חלוקים בענין קדיש ביום שמוציאין בו שני ספרים או ג').

מ"א ס"ק יג

(ויש מנהגים אחרים בענינים אלו, עיין בריב"ש, ולכן אין לשנות שום מנהג).

[1458] ב"י ד"ה כתוב בשבלי הלקט

(וה"ר ישעי' כתב ... אבל ד' פרשיות ופרשת ראש חודש שהם חובה ליום וקובעים

הפטרה אחרת ... הילכך הטוב והישר הוא לקרות ששה בפרשת היום, והשביעי בפרשה הנוספת ...

ואחר כך אומר קדיש, ואחר כך חוזר המפטיר וקורא לכבוד התורה בפרשה הנוספת שקרא הז',

כמשפטו בכל שבתות השנה עכ"ל. ואף על פי שאין אנו נוהגים כן, כתבתי דברים אלו,

לפי שאם באיזה מקום ימצא שנוהגים כן אין מזחיחין אותם).

והטעם שאין נוהגים כן לכתחלה, נתבאר ריש סי"ד ( ולמה

אין נוהגין שהאחרון מהמנין יקרא בספר שני, והמפטיר יחזור ויקרא מה שקרא האחרון...).

[1459] היינו שאפילו לפי המנהג שאין הקטן עולה

לתורה, מכל מקום עולה למפטיר, כדלעיל ס"ז ( ועכשיו אין נוהגין

לקרות הקטן, אלא למפטיר).

וכיון שעולה למפטיר, הרי צריך גם להפטיר בנביא, וכדלקמן סי'

רפד ס"ח ( קטן ... יכול להפטיר בנביא), ושם נסמן (הערה 1534 ).

[1460] ב"ח ד"ה ומפטיר (בקטן היודע

למי מברכין, דעולה למנין ז' ... כל שכן שעולה למפטיר במוספין). וכדלעיל ס"ה ( הכל

עולים להצטרף למנין ז' קרואים בשבת, אפילו ... קטן היודע למי מברכין).

ט"ז סי' תרפה סוף סק"ב (אין להקרות למפטיר לקטן

שאינו יודע למי מברכין, אבל ביודע למי מברכין נראה דשפיר יוצאין. ובסי' רפ"ב

פסק רמ"א דקטן יכול לקרות בפרשת המוספין או בארבע פרשיות שמוסיפין באדר,

ונראה דביודע למי מברכין קאמר).

וכיון שהקטן מפטיר בנביא, על כן לא סגי במה שיודע למי מברכין,

אלא צריך שידע לחתך האותיות בטוב, וכדלקמן סי' רפד ס"ח ( קטן

היודע לקרות שיודע לחתוך האותיות בטוב, ויודע למי מברכין, יכול להפטיר בנביא), ושם

נסמן (הערה 1535 ).

[1461]

מהר"מ מרוטנבורג

(פראג) סוס"י קי (ועל מה שהקטן קורא במוספים, אין לחוש, דלכתחלה עולה למנין ז').

מרדכי מגילה סוף רמז תתט (ואין להקשות על מנהגינו שקטן קורא במוספין, דהא קטן עולה

למנין ז', וכל שכן שקורא לפרשת המוספין). רמ"א ס"ד (וקטן יכול לקרות

בפרשת המוספין, או בד' פרשיות שמוסיפין באדר, וכן נוהגים).

ואף שנתבאר לעיל ס"ז ( ועכשיו אין נוהגין

לקרות הקטן, אלא למפטיר), מכל מקום יכול לעלות למפטיר אף בפרשת המוספין כו'.

[1462] רמ"א שם (או בד' פרשיות שמוסיפין

באדר).

[1463]

תוס' ברכות יג, א ד"ה

בלשון (בפרשיות המחוייבין לקרות דאורייתא, כמו פרשת זכור). מגילה יז, ב ד"ה

כל (קריאת התורה אינה מן התורה אלא מדרבנן, לבד מפרשת זכור דהוי דאורייתא).

רא"ש ברכות פ"ז סי' כ (לקרות פרשת זכור, שהוא מן התורה). שו"ע סי'

קמו ס"ב (פרשת זכור ופרשת פרה, שהם בעשרה מדאורייתא, שצריך לכוין ולשומעם מפי

הקורא). וראה מ"א סי' תרפה סק"א. לקוטי שיחות חכ"א ע' 190 הערה 1.

והיינו שאינו דומה לקריאת התורה שהיא

חובת הציבור, כדלעיל ס"ה ( הערה 1397 ). וראה פרדס חב"ד

7 ע' 106.

[1464]

כדלעיל ס"ה (אין הקטן יכול להיות מקרא את העולים, דהיינו שהוא יקרא בקול רם

בספר תורה והעולים אומרים אחריו בלחש, וכל הצבור יוצאים ידי חובתן בשמיעה ממנו,

הואיל והוא אינו מחוייב בדבר אינו יכול להוציאם ידי חובתן עד שיתחייב כמותם).

[1465] לבוש ס"ד (ומפטיר אפילו קטן,

ואפילו בד' פרשיות שבאדר שקצת מהן דאורייתא, אין מקפידין במפטיר אם הוא קטן, וכן

נוהגין, וכל שכן עכשיו שמותר, שהרי החזן הוא הקורא הפרשה ומוציא הציבור, ואף על פי

שהקטן המפטיר מברך הברכה אינה מעכבת, שהרי אסיקנא לעיל שעולה אפילו למנין הקרואים).

והיינו שדינו כמו קטן העולה לתורה, שנתבאר לעיל ס"ה ( אין

הקטן יכול להיות מקרא את העולים ... וכל הצבור יוצאים ידי חובתן בשמיעה ממנו,

הואיל והוא אינו מחוייב בדבר אינו יכול להוציאם ידי חובתן).

[1466] מ"א סוף ס"ק טו (אם קראוהו

בבית הכנסת אחרת, ונזדמנה לו אותה הפרשה, צריך לחזור ולברך (מ"כ)).

וזה אפשר אף לכתחלה. אבל אם כבר עלה לתורה בצבור זה, יש להשתדל

לכתחלה לא לבוא לכך, כדלקמן סוף הסעיף הבא.

[1467] אור זרוע הל' שבת סוס"י מג (אין

מי שיודע לומר הפטרה כי אם זה השביעי ... כבר אמר קדיש, הרי אותו השביעי חוזר

וקורא בתורה ומפטיר). ריב"ש סי' קיב (נראה, שכיון שהש"צ הפסיק בקדיש אחר

הקוראים, שהמפטיר אחר כן, אף אם הוא מאותן שקראו בתורה, צריך לחזור ולקרות משום

כבוד התורה ... ומעתה, אין בזה משום ברכה לבטלה). שו"ע ס"ה (אם לא נמצא

מי שיודע להפטיר אלא אחד מאותם שעלו לקרות בתורה, וכבר אמר ש"צ קדיש אחר

קריאת הפרשה, זה שרוצה להפטיר צריך לחזור ולקרות, ויברך על קריאתו תחלה וסוף).

וביום שמוציאים ב' ספרים, והמפטיר הוא בספר תורה השנית, נתבאר

דינו בשו"ע סי' קמד ס"ד, ומ"א שם ס"ק ט. ולעיל סי' סט סוף

ס"ח.

[1468] אור זרוע שם (כבר אמר קדיש). ריב"ש

שם (נראה, שכיון שהש"צ הפסיק בקדיש אחר הקוראים). שו"ע שם (וכבר אמר

ש"צ קדיש אחר קריאת הפרשה).

[1469] כדלעיל סי"א (המפטיר

עולה למנין ז' ... העיקר כסברא הראשונה).

[1470]

אור זרוע שם ([והיכא

דלא אפשר, עבדינן] כמאן דאמר שהמפטיר עולה מן המנין ... הלכך הואיל ופסקנו שהמפטיר

עולה, אם קרא שליח צבור כל שבעה, ובעודו קורא עם השביעי נזכר שאין מי שיודע לומר

הפטרה כי אם זה השביעי, אל יאמר קדיש אחריו, אלא יפטיר זה השביעי, ואינו קורא עמו

פעם שנית). הועתק בדרכי משה ס"ק ה. רמ"א ס"ה (אבל אם לא אמר קדיש,

יפטיר מי שעלה לשביעי, אם יודע). מגן אברהם ס"ק טז (ואל יאמר קדיש

אחריו, כן כתב בדרכי משה. ומכל מקום נראה לי דיאמר קדיש אחר ההפטרה, דהא הקדיש קאי

על קריאת התורה, וההפטרה לא חשיבי הפסק, דשייכי לקריאה).

וכן הוא במ"א ס"ק יג (בחול

שהמפטיר ממנין, אומרים קדיש אחר המפטיר). ולעיל סוף סי"ב (אין אומרים קדיש

קודם המפטיר, שלא להפסיק באמצע).

[1471] אור זרוע שם (ואם ש"צ לא הי'

משבעה הקורים בתורה, ויודע להפטיר, מוטב שיפטיר הוא שעדיין לא קרא, ואל יפטיר אותו

שכבר קרא). רמ"א שם (ואם יש אחרים שיודעים להפטיר, לא יפטיר מי שעלה כבר).

מלבושי יום טוב סק"ב (לא כתב האור זרוע אלא בלשון מוטב וכו', שאין שום איסור

בדבר). הובא באליה זוטא סק"י.

[1472]

אבל בצבור אחר, אפשר אף לכתחלה, כדלעיל סי"ז.

[1473] מהר"ם מרוטנבורג, הובא במרדכי הלכות

קטנות רמז

תתקסט (כתב מהר"ם דהיכא שקראו לתורה ששה, וסיימו הסדר [עם הששה], ואמר החזן

קדיש, אין צריך לחזור ולקרות ז', אלא מפטירין). ובהגהות מיימוניות פי"ב אות מ,

ובטור (כתב הר"ם מרוטנבורק שאם טעה ש"צ וסיים הפרשה עם הששי, ואמר קדיש,

שאין צריך לקרות עוד אחר, אלא יקרא עם המפטיר מה שקרא עם הו'). ושו"ע

ס"ו (אם טעה ש"צ וסיים הפרשה עם הששי, ואמר קדיש, אין צריך לקרות עוד

אחר, אלא יקרא עם המפטיר מה שקרא עם הששי, דקי"ל מפטיר עולה למנין שבעה).

ו כדלעיל סי"א (המפטיר עולה למנין ז' ... העיקר כסברא

הראשונה).

[1474] מסכת סופרים פי"א ה"ד (החזן

שהיה קורא בתורה בשבת פחות משבע קריות, ושכח כסבור שקרא שבעה, יחזור ויקרא וימלא

שבע קריות. ויפטיר שמיני). הובא בהגהות מיימוניות שם, ובשבלי הלקט סי' עז. תוס'

מגילה כג, א ד"ה חד (וחזן שטעה וגמר כל הסדר של שבת יחזור ויקרא [מה שקרא]

השביעי). שבודאי גם בדבריהם הכוונה כמפורש במסכת סופרים "ויפטיר שמיני".

וכדי שלא יסתור המובא לעיל ממהר"ם

מרוטנבורג, ביאר בדרכי משה סק"ו (ונראה דמיירי בדלא אמר קדיש עדיין). שיירי

כנסת הגדולה סק"י (ואיפשר לומר ... שמהר"ם וסיעתו סוברים דמסכת סופרים

מדבר בשלא אמר עדיין קדיש אחר שגמר כל הסדר, ובכהאי גוונא מדברים התוס' והגהות

ושבלי הלקט, אבל אם כבר אמר קדיש, מודה מסכת סופרים דאין צריך לחזור ולקרוא

השביעי, והוא דין מהר"ם, ולא פליגי מהר"ם והתוס' ז"ל).

וראה פסקי דינים צמח צדק שמג, ב. תהלה לדוד סקל"ט.

[1475]

כדלעיל סי"א (נהגו כל ישראל מדורות הראשונים שהמפטיר אינו מן המנין, ובזה

יוצאים לדברי הכל)

[1476] מסכת סופרים פי"א ה"ו (בשבת

אם שכח ועבר על פסוק ואחר כך נזכר לו, חוזר וקורא, אפילו לאחר שהפטיר בנביא והתפלל

מוסף), ופכ"א ה"ו (ואין מדלגין בתורה, שאפילו אם דילג פסוק אחד ולא קראו,

והחזיר את התורה ואמר קדיש, וחוזר ופותח ומברך וקורא, הוא ושנים אחרים). הובא בהגהות

מיימוניות הל' תפלה פי"ב אות מ. שו"ע ס"ז (קרא הפרשה בתפלת שחרית

בשבת ודילג פסוק אחד, חוזר וקורא הוא ושנים עמו. ואפילו הפטיר והתפלל מוסף, חוזר

וקורא).

*

והיינו דוקא אם דילג הש"ץ, משא"כ אם השומע החסיר

מלשמוע תיבה או פסוק, נתבאר לקמן סי' רפה ס"ח ( שנים מקרא ואחד תרגום

... יש אומרים שיוצא ידי חובתו בשמיעת הקריאה מהש"ץ אם שמע כל הפרשה בבירור,

ודי שיקרא עוד פעם אחת עם תרגום. אלא שלכתחלה אין לסמוך על השמיעה מטעם שנתבאר

בסימן נ"ט).

והיינו כדלעיל סי' נט ס"ד (הואיל וברכות קריאת שמע הן

ארוכות, אין לסמוך על שמיעתן מהש"ץ אפילו בציבור, כי שמא יפנה לבבו באמצע

הברכה לדברים אחרים, ולא ישמע מהש"ץ).

הרי שאם החסיר באמצע מלשמוע יצא ידי חובת קריאת התורה, ולא יצא

ידי שנים מקרא ואחד תרגום.

ויתירה מזו נתבאר בשו"ת או"ח צמח צדק סוס"י לה

(דאף שהחיוב לקרות ז', אבל אין החיוב על הצבור ממש שישמעו קריאת ז', רק שז' יהיו קורין.

ולא דמי למקרא מגילה שכל אחד חייב לשמוע כל המגילה), וראה מה שדן בזה בפרדס

חב"ד 7 ע' 100 ואילך.

ובשו"ע סי' קמו ס"ב (כיון שהתחיל הקורא לקרות בספר

תורה, אסור לספר אפילו בד"ת ... ויש אומרים שאם יש י' דצייתי (פירוש המשימין

לבם) לספר תורה, מותר).

ולמעשה ראה מה שדן בזה בשו"ת תורת שלום סי' ז, ומסיק ( היוצא

מכל הנ"ל שצריך כל אחד לשמוע קריאת התורה מפי הש"ץ, ואסור אפילו ללמוד

בעת קריאת התורה, וכל שכן לשוח בשיחה בטלה ח"ו, וטוב שישמע מתוך החומש ).

[1477] מ"א ס"ק יח (נראה לי דהוא

הדין תיבה אחת, אלא שדברו בהווה).

[1478] רמב"ם פי"ב מהל' תפלה

ה"ו (קרא וטעה אפילו בדקדוק אות אחת מחזירין אותו עד שיקראנה בדקדוק).

[1479] בשו"ע שם ס"ג (בשבת, אפילו

דילג פסוק אחד חוזר וקורא. ואפילו אחר שהחזיר את התורה ואמר קדיש, חוזר וקורא הוא

ושנים עמו. ואפילו הפטיר והתפלל מוסף, חוזר וקורא).

מ"א שם ס"ק ה (ומשמע דצריך לברך כשחוזר וקורא).

ט"ז שם ס"ק ג (פירוש ומברך ברכת התורה. ומשום הכי קורא אותו הפסוק ושנים

עמו, דברכות צריכות שיהיה בהם ג' פסוקים).