הלכות ציצית

הלכות ציצית

סימן ח ס"ה

אופני עטיפת וכיסוי הטלית

א) סוגי לבישת הטלית

ברכות (ס, ב): "כי מעטף בציצית לימא ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו להתעטף בציצית". ומזה למדו הגאונים שצריך להתעטף בציצית כעטיפת הישמעאלים, וכמו בעטיפה של אבלות (שאינה נהוגה כיום), שאמרו חז"ל (מו"ק כד, א): "כל עטיפה שאינה כעטיפת ישמעאלים אינה עטיפה".

כל זאת הובא בשוע"ר (סי' ח ס"ה): "יש אומרים מדתקנו חז"ל לברך להתעטף בציצית מכלל דהמצוה היא להתעטף דוקא, וכל עטיפה שאינה כעטיפת הישמעאלים אינה נקראת עטיפה אלא לבישה, ולכן צריך להתעטף בטליתו כעטיפת הישמעאלים".

ודעה השני' סוברת שאין צריך להתעטף בציצית כעטיפת הישמעאלים, וכמובא בשוע"ר (סי' ח ס"ו): "אבל יש אומרים שכל כסות של ד' כנפות אע"פ שאין בה עיטוף חייבת בציצית, שהרי נאמר בתורה על כנפי בגדיהם וכל מלבוש ובגד במשמע, והעיטוף אין לו אפילו רמז בתורה כלל. ומה שתקנו חכמים לברך להתעטף בציצית היינו לפי שהיה מנהגם לעטוף ראשם בטליתם. ואף בימיהם לא היו מתעטפין כעטיפת הישמעאלים אלא כדרך בני אדם שמתעטפין בכסותם ועוסקין במלאכתם פעם בכיסוי הראש ופעם בגילוי הראש, לכן אף אנחנו אף שאנו מברכין להתעטף בציצית אין אנו צריכין יותר. והלכה כסברא הב'. ומכל מקום כדי לקיים מצות ציצית מן המובחר נכון הדבר להתעטף כעטיפת הישמעאלים בשעת ברכה ויעמוד כך כדי הילוך ד' אמות".

וכל זה הוא בטלית גדול, שאפשר להתעטף בו, משא"כ בטלית קטן, אם הוא קטן מדאי מכדי להתעטף בו, אזי לובשים אותו על הכתף בלבד, באופן שמכסה בו גופו לבד, וכמבואר בשוע"ר (סי' ח ס"ו): "בטליתות קטנים שלנו ... דקיימא לן דיוצאין בה ידי חובת ציצית, אע"פ שאין בהם עיטוף".

ואם אינו לובשו באופן שיכסה רוב גופו, אזי לא נקרא בגד כלל, ואינו יכול לברך עליו, כמבואר בשוע"ר (סי' ח ס"ח): "כסוי הראש בלבד בלי כסוי הגוף לכולי עלמא לא נקרא כסות כלל".

הרי לנו כאן ארבע סוגי לבישת טלית:

א) כעטיפת הישמעאלים (שאנו לובשים בטלית גדול אחרי הברכה).

ב) כיסוי הראש ורוב גופו (שאנו לובשים בטלית גדול במשך זמן התפלה).

ג) כיסוי גופו בלבד (שאנו לובשים בטלית קטן, ולפעמים גם בטלית גדול).

ד) כיסוי הראש או הצואר בלבד (שפטור מציצית).

נשתדל אם כן לברר ולבאר אופני כל אחד מהם:

ב) כעטיפת הישמעאלים

לענין "כעטיפת הישמעאלים" של אבלות (שלא נהוגה כיום), מבואר במו"ק (כד, א): "מחוי רב נחמן עד גובי דדיקנא" (גומות שבלחי למטה מפיו, רש"י). וכן נתבאר בשוע"ר (סי' ח ס"ה): "דהיינו לכסות הראש עם הפנים עד גומות שבלחי למטה מפיו".

ולכאורה נראית הכוונה שיכסה בחלק העליון של הטלית את כל פניו, עד הלחי שלמטה מפיו. אמנם בפסקי הסדור (הלכות ציצית ד"ה ויכסה ראשו): "ויתעטף כעטיפת ישמעאלים ... ואין צריך לכסות ראשו עד פיו". ומפרש בקצות השלחן (סי' ז בדי השלחן ס"ק יד): "והכוונה הפשוטה היא שישים הטלית על ראשו ואחר כך כשמשליך צד הימין על כתף שמאל להתעטף ימשיך צד הימין של הטלית על חלק התחתון של הפנים דהיינו זקנו וסנטרו ולחייו עד פיו, וזו היא עטיפת הישמעאלים".

אלא שמכל מקום מבואר בס' המנהגים (ע' 3): "בעטיפת טלית גדול אין צריך לכסות ראשו עד פיו, אבל נוהגין לכסות בחלקו העליון של הטלית גדול גם העינים". וכתב על זה רבינו באגרות-קודש (חי"ג אגרת ד'תצג): "ובמה שיש מקשים שאיך אפשר שעטיפת הישמעלים תהי' באופן שהעינים מכוסים דאי אפשר להליכה באופן כזה, כמדומה שאפילו בימינו כמה מהישמעלים הולכים כזה בכמה מדינות – בשביל להגן על עיניהם מהחול שבאויר הבא מרוחות בלתי מצויות ואפילו רוח מצוי', ורואים הנעשים מתחת וגם במרחק איזה אמות – כיון ש[ה]טלית תלוי באופן חפשי ולא חבוש על העינים. והוא ע"ד ההנהגה שלא להביט מחוץ לד' אמות. מנהגנו, ע"פ הוראת כ"ק מו"ח אדמו"ר, בעת העטיפה לכסות בחלקו העליון של הט"ג גם העינים אבל אין מכסין עד הפה".

עוד נתבאר בפסקי הסדור (הל' ציצית ד"ה ויכסה ראשו): "ויתעטף כעטיפת ישמעאלים, דהיינו שיכרוך הטלית עם הב' כנפות של צד ימין סביב צוארו ויחזירנו לאחוריו דרך צד שמאל, וב' כנפות האחרים של צד שמאל יהיו דרך הפנים, ונמצאו כל הד' ציציות מצד שמאל שתים לפניו ושתים לאחריו".

והיינו כמובא בשוע"ר (סי' ח ס"י): "יחז[י]ר ב' ציצית לפניו וב' ציצית לאחריו כדי שיהא מסובב במצות". שבכל אופן שמתעטף צריכים להיות ב' ציצית לפניו וב' ציצית לאחריו.

ואם הבגד עשוי שלא יהי' ב' ציצית מלפניו וב' לאחריו אין בגד זה חייב בציצית, כמבואר בשוע"ר (סי' י סכ"ב): "מלבושים של גלילות אשכנז וספרד שהם פתוחים מלפניהם למעלה ומלמטה ויש להם ד' כנפות ב' מלמעלה וב' מלמטה פטורים מן הציצית, מפני שעיקר מצות ציצית הוא שיהיה ב' ציצית לפניו וב' ציצית לאחריו כמו שנתבאר בסימן ח', אבל באלו המלבושים שכל הד' כנפות הם מלפניו ואי אפשר ללבשם בענין אחר יש לומר שלא חייבה אותן התורה כלל, ולכן נהגו להקל".

ג) כיסוי הראש ורוב גופו

כבר הובא לעיל שלהלכה קיי"ל שאין צריך לעטיפת הישמעאלים, ועיקר העטיפה היא כיסוי הראש והגוף, כמבואר בשוע"ר (סי' ח ס"ו): "מה שתקנו חכמים לברך להתעטף בציצית היינו לפי שהיה מנהגם לעטוף ראשם בטליתם. ואף בימיהם לא היו מתעטפין כעטיפת הישמעאלים אלא כדרך בני אדם שמתעטפין בכסותם ועוסקין במלאכתם פעם בכיסוי הראש ופעם בגילוי הראש, לכן אף אנחנו אף שאנו מברכין להתעטף בציצית אין אנו צריכין יותר".

והשיעור בזה הוא "רוב גופו", כמבואר בשוע"ר (סי' טז ס"א): "ואם הוא מתכסה בה ראשו ורוב אורך גופו ורוב רחבו ... היא נקראת כסות וחייבת בציצית ואסור להתלבש בה בלא ציצית".

אלא שבזה גופא יש ג' אופני העיטוף בטלית בעת התפלה, כמבואר בפסקי הסדור (ד"ה ברם כגון): "מנהג שנתפשט בינינו להגביה צדי הטלית על הכתף מכאן ומכאן כדי שיהיה ב' ציצית לאחריו ושנים לפניו להיות מסובב במצות ... מנהג העולם שאין מגביהין הצדדין על הכתפות ... אמנם דרך הטוב והישר הוא לנהוג כמנהג האריז"ל ... הגמרא, וכן הי' המנהג עדיין בימי רמ"א, כמו שכתב המ"א ... להשליך כנף האחד של ימין על כתף שמאל לאחריו ונמצא כולו מעוטף בו עטיפה גמורה כעטיפת הישמעאלים קצת".

היינו: א) מנהג חב"ד – להגביה צדי הטלית על הכתף. ב) מנהג העולם – שלא להגביה. ג) מנהג האריז"ל – כעין עטיפת הישמעאלים.

מנהג האריז"ל הנ"ל הובא גם בשוע"ר (סי' ח ס"י): "יש נוהגין לשום צד ימין על כתף שמאל כדי שיהיה מסובב במצות"; אלא שאנו איננו נוהגים כן, כמבואר בקצות השלחן (סי' ז בדי השלחן ס"ק יד): "בדורות הקודמים היו הרבה נוהגין כן, אך בזמן האחרון לא נמצא מי שנוהג כן, ושמעתי מרב גדול א' שהכיר את אדמו"ר מ[ה]ר"ש ז"ל שגם הוא ז"ל לא נהג כן".

ובג' אופני העיטוף האלה תלוי גם אופן הטלת הציצית בטליתות אלו, כדי שיהיו הציצית "נוטפות ותלויין על הקרן ולא כלפי קרקע", כדלקמן סי' ה ס"ד).

ד) כיסוי גופו בלבד

כך אנו נוהגים בלבישת טלית קטן, ואז אין שייך לברך עליו "להתעטף בציצית", ולכן מברכים עליו על מצות ציצית.

ובאמת יש בזה שתי דעות בשו"ע וברמ"א (סי' ח ס"ו): "על טלית קטן יכול לברך להתעטף אע"פ שאינו מתעטף אלא לובשו. הגה, וי"א שמברכין עליו על מצות ציצית, וכן נוהגין ואין לשנות".

ובשוע"ר (סי' ח ס"ז): "בטליתות קטנים שלנו ... לא יברך עליו להתעטף בציצית אלא יברך אשר קדשנו במצותיו וצונו על מצות ציצית". דהיינו כהכרעת הרמ"א שם, ש"כן נוהגין ואין לשנות".

והעיר בזה כ"ק אדמו"ר הצמח צדק (פסקי דינים ח"ג סט, ג): "עיטוף בישעי' ג' כ"ב והמעטפות, פירש הרד"ק כסות שמתכסים ומתעטפים בו, ובודאי אינו מעטף רק גופו ולא ראשו. ומצינו בעטוף לבי תהלים ס"א ג, יעטוף ימין ולא אראה איוב כ"ג, הרי עטיפה חלק אחד שהוא רק ימין נקרא גם כן עיטוף ... לכן גם על לבישת ט"ק יש לברך להתעטף בציצית כיון שכן נוסח הברכה", דהיינו שיש מקום להוכיח כדעה הראשונה שבשו"ע.

ועד"ז העיר בביאור הגר"א (שם): "ובנדרים מ"ט ב' שעטני מעיל", דהיינו שגם במעיל שאין לובשים אותו על הראש אמרינן בגמרא לשון "שעטני" – שפירושו עטיפה.

אמנם בפס"ד צמח צדק כתב על זה שם: "והגר"א הביא מנדרים (דמ"ט) שעטני מעיל. ואינה תשובה". והיינו שהוכחת הגר"א מהאמור בגמרא שם "שעטני מעיל" עדיין "אינה תשובה" מספקת לדברי הפוסקים ש"עיטוף" שייך רק כשהוא על ראשו וגופו. אבל ההוכחות שהובאו לעיל מלשונות הפסוקים הן הוכחות חזקות יותר לדעה הראשונה שבשו"ע.

[את הספר "פסקי דינים" הדפיסו בווילנא, והמסדר בדפוס הי' מתנגד, ולא הבין כלל את תוכן דברי הצמח צדק, ולכן חשב לתומו אשר אדמו"ר הצמח צדק בא לחלוק בזה על הגר"א, ודימה בנפשו שסגנון זה אינו מכובד נגד הגר"א, ולכן זייף והדפיס (במקום "ואינה תשובה"): "ואנכי בעניי לא זכיתי להבין דבריו הקדושים". ולפי זיוף זה אין שום משמעות והמשך לדברים. וכל זה בא לו מחמת שלא הבין את דברי הצמח צדק.

"וכשהגיעו הטופסים הראשונים לליובאוויטש, הנה אחזו בכל האמצעים הנחוצים וחזרו והדפיסו את העמודים האחרונים בהנוסח של הצמח צדק" (אגרות קודש ח"ח אגרת ב'תפד)].

אמנם למעשה נוהגים כהרמ"א ושוע"ר, שמברכים על טלית קטן "על מצות ציצית".

ולפעמים גם בטלית גדול מסירים אנו אותו מהראש, ומשאירים רק על גופו, וכמו במנהג מוצאי יום הכיפורים לתפלת ערבית, וכמובא בספר המנהגים (ע' 59): "תפלת מעריב והבדלה בקיטעל וטלית, אבל בכובע (ולא ביארמולקע), והטלית על הכתפים". ובשוה"ג שם: "מובן עפמ"כ בשער הכוונות ש"ו תפלת מנחה ד"א: אם הי' רואה (האריז"ל) שכבר שקעה החמה הי' מוריד הטלית בין כתפיו משום דלילה לאו זמן ציצית הוא וכשהוא בין כתיפיו אין חשש אם הוא לילה".

והיינו כי דיוקו של האריז"ל שלא ללבוש טלית עם ציצית בלילה הוא דוקא בטלית גדול, שעיקר עניינו להתעטף בו גם הראש, והוא מיוחד לשם מצות ציצית, כמבואר בשוע"ר (סי' יח סכ"ג): "מי שהיה לבוש טלית גדול מבעוד יום צריך לפושטו מעליו כשמתחילין ברכו, מאחר דעכשיו אין לובשים את הטלית אלא לשם מצות ציצית, ואם יהיה עליו הטלית בלילה יהיה נראה כאלו הוא סובר דלילה זמן ציצית הוא".

משא"כ הטלית קטן שהוא רק כיסוי הגוף, בזה אדרבא דייק האריז"ל ללובשו גם בלילה, כמבואר בפסקי הסדור (ד"ה והמדקדקים): "והמדקדקים נוהגין לישן בטלית קטן ... וכן על פי הסוד יש מצוה בלבישת טלית קטן גם בלילה".

ולכן אם הי' רואה שכבר שקעה החמה, הי' מוריד הטלית בין כתפיו, שאז אינו לובשו כטלית גדול (שמתעטף בו גם הראש) – שאין לובשים אותו בלילה, אלא כטלית קטן (שמכסה בו רק גופו) – שלובשים גם בלילה.

ה) כיסוי הראש או הצואר בלבד

אם אינו לובש את הטלית באופן שיכסה רוב גופו, אזי לא נקרא בגד כלל, ואינו יכול לברך עליו, כמבואר בשוע"ר (סי' ח ס"ח): "אותן שאין מתכסים בטליתם אלא הראש וסביב הצואר בלבד, ואין מקפידין לכסות את הגוף, צריך למחות בידם, דעיקר העיטוף הוא בגוף לכולי עלמא, ולא נחלקו בסעיף ה' אלא אם צריך גם כן לכסות הראש בטליתו, אבל כסוי הראש בלבד בלי כסוי הגוף לכולי עלמא לא נקרא כסות כלל (עיין סי' יו"ד)". ושם מבואר (סי' י ס"כ): "מצנפת אף על פי שיש לה ד' כנפות פטורה שנאמר כסותך אשר תכסה בה פרט למצנפת שאינה עשויה לכסות את הגוף אלא את הראש בלבד".

וגם לענין שבת אינו נקרא בגד כשלובשו על הצוואר בלבד; אלא אם כן מכסה רוב גופו, או שזהו דרך לבישת בגד זה, וכמבואר בשוע"ר (סי' שא סל"ז): "במקומות שנהגו לקפל הטלית ולהניחה כך מקופלת על כתפיהם סביב צוארם והולכין כך אף בחצרות ובבתיהם מותרים לצאת כן בשבת אף לרשות הרבים שדרך מלבוש הוא להם, אבל אם אין הולכין כן בבתיהם אלא כשיוצאין לחוץ מקפלין הטלית על כתפיהם תחת הגלימא להביאה לבית הכנסת אסור לצאת כן בשבת ואם יצא חייב ... וכן יוצא אדם בסודר המקופל ומונח על כתפו הואיל וכך הוא דרך לבישתו ... אבל במקומות שאין כך דרך לבישתו כגון במדינות אלו, אם רוצה להוציא סודר צריך לכסות בו ראשו ורובו דרך מלבוש גמור".

והמקור לזה הוא בגמרא (שבת קמז, א): "היוצא בטלית מקופלת מונחת לו על כתיפו בשבת חייב חטאת ... והרטנין יוצאין בסודרין שעל כתיפן, ולא רטנין בלבד אמרו אלא כל אדם אלא שדרכן של רטנין לצאת בכך".

אחר כך אומרת הגמרא (שם קמז, ב): "האוליירין (בלנין, רש"י) מביאין בלרי נשים לבי בני (סדינים שהנשים מסתפגין בהם מותר להביאן דרך מלבוש לבית המרחץ, רש"י), ובלבד שיתכסה בהן ראשן ורובן". והיינו כיון שהמגבת (בלרי נשים) אין דרך לבישתו בכך, וכיון שאינו נושא את המגבת לצורך הליכתו (אלא כדי להביאן לבית המרחץ), לכן לא הותר אלא כשמכסה בהן ראשו ורובו "דרך מלבוש גמור" (ראה לקמן סי' עד ס"ד).

ומטעם זה אינו נקרא כסות לענין ציצית ואינה חייבת בציצית, וכמבואר בפסקי הסדור (ד"ה אמנם תיכף): "כי עטיפת הראש בלי עטוף הגוף לא שמה עטיפה לדברי הכל לענין ציצית, ואין בה שום מצוה כלל לדברי הכל".

* * *

סימן ח סכ"ד ואילך

הפסק בציצית או בתפילין

כשאדם פושט טליתו לכמה שעות וחוזר ולובשו הרי זה הפסק וצריך לחזור ולברך, וכן כשפושט תפיליו לכמה שעות וחוזר ולובשן הרי זה הפסק וצריך לחזור ולברך. אך מכל מקום יש כמה חילוקים ביניהם. נשתדל אם כן לברר ולבאר ארבעת החילוקים שבינם:

א) שיעור זמן ההפסק

לענין ציצית נתבאר בשוע"ר (סי' ח סכ"ד): "פשטו ... שכח או נמלך מללבוש עד לאחר כמה שעות אזי צריך לחזור ולברך עליו". ולענין תפילין נתבאר בשוע"ר (סי' כה סכ"ט): "מי שחלץ את תפיליו ... כמו ב' או ג' שעות ... צריך לחזור ולברך עליהם". ולענין סוכה נתבאר בשוע"ר (סי' תרלט סי"ג): "כשיצא מן הסוכה בין גמר אכילה ראשונה להתחלת אכילה אחרונה ושהה שם חוץ לסוכה ולא חזר לאלתר אלא לאחר שעה ושתים ... שאז אין הברכה שבירך על אכילה הראשונה פוטרת אכילה אחרונה כיון שהפסיק ביניהן".

וטעם החילוק בינם נתבאר באגרות קודש (ח"ג ע' רי): "ונ"ל הטעם, כי מצינו שיעור הפסק בענין – משך זמן ענין זה גופא. וכמו בתפלה וקריאת שמע דצ"ל שהה כדי לקרוא את כולה (ראה שו"ע אדה"ז ר"ס ס"ה). וגם בכל הנ"ל זהו השיעור. והנה סוכה – עיקר קביעתה הוא אכילה (עיין ט"ז סתרל"ט סק"כ). תפילין – זמנם ברוב העולם (שגם הנידון מהם הוא, שאינם עליו כל היום שהרי חולץ עתה ושלא באונס), הוא זמן התפלה (ראה שו"ע רבנו סו"ס כז שם רסכ"ה וסכ"ה סו"ס לז). ציצית (דטלית גדול, דבי' עסקינן) – אין זמנו קבוע, אבל נמשך הרבה יותר מתפילין, כי לובשו קודם התפילין, א"צ גוף נקי ואין בו הזהירות דהיסח הדעת (ראה שו"ע סל"ז)".

והיינו שזמן סעודה בסוכה הוא פחות או יותר משעה, לכן זמן ההפסק הוא שעה או שתים. זמן התפלה הוא שעה או שתים (ראה אגה"ק שבתניא קג, א): "בתפלת השחר ערך שעה ומחצה לפחות כל ימות החול", לכן זמן ההפסק הוא "ב' או ג' שעות". זמן הטלית הוא יותר (בעיקר בשבת ויום טוב), לכן זמן ההפסק הוא "כמה שעות".

ב) פשט טליתו ותפיליו ועשה צרכיו

הפושט טליתו ותפליו ונכנס לעשות צרכיו וחוזר ללבוש טליתו ותפליו, צריך לחזור ולברך על התפילין אבל לא על הטלית, כמבואר בשוע"ר (סי' כה ס"ל): "אם עשה צרכיו בינתיים, כיון שבעת ההיא לא היה יכול להניח תפילין, אם כן אינו מועיל כלום מה שהיה בדעתו לחזור ולהניחן מיד, ולכן צריך לחזור ולברך על הנחה שני'". משא"כ לענין טלית נתבאר בשוע"ר (סי' כא ס"ג): "מותר ליכנס בטלית מצוייצת לבית הכסא לפי שאין זה בזוי למצוה כל כך", ואם כן אין זה הפסק.

ואף שנתבאר בשוע"ר (בהמשך דבריו שם): "במה דברים אמורים בבגד שעשוי למלבוש ואינו מיוחד להתפלל בו, אבל בטליתות של מצוה שלנו שאינן מיוחדים רק להתפלל בהן אין נכון שיכנס בהם לבית הכסא. וכן ההולך לפנות ביום הכיפורים צריך לפשוט את הקיט"ל כיון שאינו מיוחד רק להתפלל". מכל מקום נראה שזה אינו אלא להידור מצוה, כיון שהבגד מיוחד לתפלה, אבל מעיקר הדין אין איסור להכנס בציצית לבית הכסא, לכן מסתבר יותר שאין דינו דומה בזה לתפילין דהוי הפסק בכל אופן.

ובכל אופן נראה מכך לכאורה, שאם בחור (שאינו לובש טלית גדול) הניח תפילין בבוקר, ואחר כך הלך לטבול במקוה, וחוזר ללבוש הטלית קטן והתפילין לתפלה, צריך לחזור ולברך על התפלין, אבל לא על הטלית קטן. אבל יש אומרים שיש מסורת בשם כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע, שגם על הטלית קטן אפשר לברך.

ג) הסיח דעתו מלבישתו מיד ונמלך

לענין ציצית נתבאר בשוע"ר (סי' ח סכ"ה): "הפושט טליתו סתם, שלא היה בדעתו כלום לא שיחזור וילבשנו מיד ולא שלא יחזור וילבשנו מיד, אם כשפשט הטלית נשאר עדיין עליו טלית קטן אם כן לא הסיח דעתו מהמצוה, לכן כשיחזור וילבוש את הטלית שפשט מתחלה אין צריך לברך עליו".

וכל זה הוא כשפשט טליתו סתם, אבל אם הי' דעתו בפירוש שלא לחזור וללבשו מיד, נתבאר בשוע"ר (שם סכ"ג): "הפושט טליתו ובשעה שפושט ... לא היה דעתו לחזור וללבוש עד לאחר כמה שעות, אזי אפילו אם אחר כך נמלך ללבשו תיכף ומיד צריך לחזור ולברך עליו אפילו נשאר עליו טלית קטן".

אמנם אחר כך חזר בו רבינו ופסק בסדור (סוף הל' ציצית): "הפושט טליתו ... על דעת שלא לחזור וללבשה לאלתר ואחר כך נמלך לחזור וללבשה לאלתר אם נשאר עליו טלית קטן אינו צריך לחזור ולברך". וביאר בפסקי דינים צמח צדק (ב, ג): "פסק בסידור כהט"ז כאן ... כי ספק ברכות להקל, דלא כמ"א דפירש דלא איירי אלא בסתם, אלא דאפילו הי' דעתו שלא לחזור וללובשה לאלתר ואחר כך נמלך לחזור וללובשה לאלתר אם נשאר עליו טלית קטן אינו צריך לחזור ולברך".

וכל זה הוא בציצית, משא"כ בתפילין, כיון שבשעה שפושט את התפילין לא נשארים עליו תפילין אחרים, לכן נתבאר בשוע"ר (סי' כה סכ"ט): "מי שחלץ את תפיליו והיה בדעתו שלא יחזור להניחן עד לאחר זמן מרובה ... ואחר כך נמלך לחזור ולהניחן מיד, צריך לחזור ולברך עליהם. אבל אם בשעת חליצת התפילין היה דעתו לחזור ולהניחם מיד, וחוזר ומניחן מיד, אינו צריך לחזור ולברך עליהם".

ולפי הנ"ל נראה לכאורה, שכן הוא גם בחלץ את תפיליו סתם, שאין דינו כמו ב"היה דעתו לחזור ולהניחם מיד", אלא כמו ב"היה בדעתו שלא יחזור להניחן עד לאחר זמן מרובה", ש"צריך לחזור ולברך עליהם".

ומכל מקום נראה שכל החילוק הזה הוא דוקא כשפשט הטלית והתפילין שלא על מנת לחזור וללבשו מיד (אלא לאחר זמן). אמנם אם פשט הטלית על מנת שלא לחזור וללבשו כלל (באותו יותר), בזה גם בטלית הוי הפסק, כנראה מכל דיוקי הלשונות הנ"ל (בשוע"ר ובסדור): "בדעתו ... שלא יחזור וילבשנו מיד ... דעתו לחזור וללבוש עד לאחר כמה שעות ... על דעת שלא לחזור וללבשה לאלתר "; משא"כ כשלא הי' דעתו לחזור וללבשו כלל באותו יום.

ונפקא מינה מזה לענין תפלת ראש חודש, אשר נוהגין להסיר את התפילין לפני מוסף, ומתפללים מוסף בטלית בלבד; ואם שכח ופשט גם הטלית, כיון שפשטו על מנת שלא לחזור וללבשו כלל באותו יום, אם רוצה לחזור וללבשו שוב קודם מוסף; לכאורה גם לפי האמור בפסקי הסידור צריך לחזור ולברך (או להתפלל מוסף בלי טלית).

ד) נפל טליתו

נתבאר בשוע"ר (סי' ח סכ"ו): "מי שהיה לבוש טלית ונפלה ממנו, כשיחזור ויתעטף בה צריך לחזור ולברך, כיון שנפלה שלא מדעתו לכן אינו מועיל כלום מה שדעתו שיחזור וילבשנו ... ולכן כשחוזר ומתעטף בה צריך לחזור ולברך".

אמנם לענין תפילין הובאו ב' דעות בשוע"ר (סי' כה סל"א-ב): "אם נשמטו התפילין ממקום הנחתן שיתבאר בסי' כ"ז וממשמש בהן להחזירן למקומן, צריך לחזור ולברך עליהן, דכיון שנשמטו שלא מדעתו אינו מועיל כלום מה שבדעתו לחזור ולהניחן על מקומן ... עכשיו נהגו העולם שאפילו אם נשמטו התפילין ממקומן שלא בכוונה ומחזירן למקומן אעפ"כ אין מברכין עליהם. ויש שנתנו טעם למנהגם שלא הצריכו לחזור ולברך אלא בלובש תפילין כל היום ונשמטו ממקומן שלא בשעת התפלה שלא היה דעתו עליהן כלל, אבל אנו שאין לובשין אותם אלא בשעת התפלה, ואז מסתמא אינו מסיח דעתו מהם, והוא מרגיש בשעה שנשמטין ממקומן, והוי ליה כמזיזן בעצמו ממקומן על מנת להחזירן מיד למקומן ... אינו צריך לחזור ולברך".

ולפי זה נראה לכאורה, שגם בטלית שנפלה ממנו, אם הרגיש בזה בעת נפילתה, וניסה לתפסה כדי שלא תיפול, ולא הצליח; כיון שבשעה שנפלה היתה דעתו בפירוש שלא תיפול לא הוי הפסק, הרי זה כעין המבואר לענין תפילין "והוא מרגיש בשעה שנשמטין ממקומן, והוי ליה כמזיזן בעצמו ממקומן על מנת להחזירן מיד למקומן ... אינו צריך לחזור ולברך".

* * *

סימן יא

הציצית על הכנף ונוטפת על הקרן

נאמר בתורה (שלח טו, לח): "ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם". ומזה למדו חז"ל שלושה דינים:

א) שהחוטים יהיו בתוך שלושה אצבעות של שפת הבגד.

ב) שירחיק מלא קשר גודל מן שפת הבגד.

ג) שתהא הציצית נוטפת על הקרן.

נשתדל לברר ולבאר כל אחת משלושה לימודים אלה, ואיך אפשר לבצע אותם למעשה.

א) תוך שלושה אצבעות

במנחות (מא, ב): "אמר רב פפא הלכתא ד' (חוטין, רש"י) בתוך שלש". ופירש רש"י: "שלא יגביהנה יותר מג' אצבעות".

ונתבאר בשוע"ר (סי' יא סי"ד): "כשעושה הנקב שתוחב בו הציצית לא יעשנו למעלה משלשה גודלין משפת הבגד, מפני שנאמר על הכנף ולמעלה מג' אין זה כנף אלא בגד".

ופירוש הלימוד בזה הוא, ששיעורו של בגד הוא ג' אצבעות, כמבואר בשוע"ר (סי' רסד סט"ו): "סמרטוטין ... שנפחתה מג' אצבעות אינה מקבלת טומאה שאין שם בגד עליה".

וכיון שנאמר בתורה: "ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם" (ולא על בגדיהם ), אם כן צריך לדייק שלא יהיו הציציות יותר משלושה אצבעות מהשפה, (שאז הן על הבגד , ולא רק על הכנף), אלא פחות משלושה אצבעות מהשפה (שאז אינם על הבגד, אלא על הכנף ).

ב) להרחיק מלא קשר גודל

במנחות (מב, א): "אמר ר' יעקב אמר רבי יוחנן וצריך שירחיק מלא קשר גודל". ופירש רש"י: "צריך שיגביהנה מן השפה מלא קשר גדול שיעור הציפורן עם בשר עד פרק ראשון".

ונתבאר בשוע"ר (סי' יא סט"ז): "ולא יעשה הנקב סמוך לשפת הבגד, שנאמר על הכנף, ואם היה סמוך מאוד לשפת הבגד היה תחת הכנף. ולכן צריך להרחיק הנקב משפת הבגד כשיעור שיש מן קשר אגודל עד סוף הציפורן". ונתפרש יותר בפסקי הסדור (הלכות ציצית ד"ה רק שבטלית): "שנאמר ועשו להם ציצית על כנפי, ולא בכנפי, אלא בגובה הכנף למעלה ממלא קשר גודל מהזוית".

ופירוש הלימוד בזה הוא, שכבר נתבאר ששיעור בגד הוא ג' אצבעות, ושיעור של כנף הוא קשר אגודל. וכיון שנאמר בתורה: "ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם" (ולא בכנפי ), אם כן צריכות הציצית להיות למעלה משיעור קשר אגודל (על הכנף), ולא בתוך שיעור קשר אגודל (בכנף).

ואת השיעור שבזה מפרש בשוע"ר (שם): "כשיעור שיש מן קשר אגודל עד סוף הציפורן, דהיינו לערך ב' גודלין ". ולפי זה יוצא שצריך לעשות את הנקב של הציצית בדיוק בגודל השלישי מהשפה, לא פחות ולא יותר.

זהו בטלית גדול שעושים בו נקב אחד, ואילו בטלית קטן שעושין ב' נקבים, כמבואר בשוע"ר (סי' יא סל"ה): "יש אומרים שאין לעשות הציצית בבגד כמו שאנו עושים, אלא יעשה ב' נקבים בבגד, ויטיל הציצית בנקב האחד ויוציאם דרך נקב הב' ... לא יעשה כן אלא בטלית קטן". ולפי זה יש לעשות את ב' הנקבים בתוך האגודל השלישי משפת הבגד, וזה דורש התאמצות ודיוק גדול.

והנה המקור לקביעה זו שקשר גודל הוא ב' גודלין הוא בהפרדס לרש"י (הובא בשבלי הלקט הלכות ציצית, ד"ה כך סדורו של ציצית): "ושיעורו כשתי אצבעות". אמנם הפוסקים הקשו על כך, שהרי נראה במדידה פשוטה שקשר גודל הוא אגודל ומחצה. ובאמת נראה שכן היא מסקנת רבינו הזקן בפסקי הסדור, כמובא בקצות השלחן (בדי השלחן סי' ו ס"ק ז): "אמנם מסידור אדמו"ר משמע דשיעור קשר אגודל הוא פחות מגודל ומחצה, דמבואר שם בנקרע הטלית למעלה מהנקב שהציצית תלוי קרע מפולש (דהיינו שיורד הקרע עד סוף הטלית), דאם אורך הקרע יותר מרוחב אצבע ומחצה פסול עיי"ש, משמע מזה דיתכן שמלמעלה מהנקב של הציצית עד שפת הטלית לא יהי' אפילו אצבע ומחצה, ובע"כ דשיעור קשר אגודל הוא פחות מאצבע ומחצה". והיינו מ"ש בפסקי הסדור (הלכות ציצית ד"ה אבל אם הקרע מפולש): "והוא שאורך הקרע יותר מרוחב אצבע ומחצה".

ולפי זה יש מקום לעשות את ב' הנקבים במשך אגודל ומחצה השניים (יותר מאצבע ומחצה ופחות משלושה אצבעות), ויש אם כן מקום מרווח יותר לעשיית ב' הנקבים.

ג) נקב נוסף בטלית גדול

זה שנתבאר שצריך להרחיק את נקב קשר גודל מהשפה שיעור קשר גודל, הנה מעיקר הדין סגי בהרחקה משפה אחת, אבל המנהג הוא להרחיק קשר גודל מב' השפות, כמבואר בשוע"ר (סי' יא סי"ז): "שיעור ... קשר אגודל שצריך להרחיק מודדין ... משפת אורך הבגד וכן משפת רוחב הבגד".

ונתפרש יותר בפסקי הסדור (הלכות ציצית ד"ה הנקב שמכניס): "והרחקה זו לצאת לכל הדעות צריך להיות מסוף רוחב הטלית שהוא לקומת המתעטף וגם מסוף אורך הטלית שהוא לרוחב המתעטף בטלית גדול שמתעטף בו ... ובדורות המשנה והגמרא היו עושים הנקב סמוך לשפת הטלית מצדה".

אמנם זה שאנו מרחיקין את הנקב משתי השפות גורמת לבעיה, שהרי גם הקשר הראשון (שהוא תחלת הגדיל) צריך להיות למעלה מקשר גודל מהשפה (ולא רק הנקב בטלית), ובטבע הדברים ירד הקשר (שהוא רחוק מהנקב) אל תוך קשר גודל מהשפה.

לכן תיקן רבינו הזקן לעשות נקב נוסף בטלית גדול, ולהעביר בו את חוט השמש – אחרי הקשר הראשון, שאז בהכרח ישאר הקשר הראשון תמיד למעלה מקשר גודל מהשפה, וכמבואר בפסקי הסדור (הלכות ציצית ד"ה רק שבטלית): "שבטלית גדול יעשה נקב אחד לבד ויכניס בתוכו הד' חוטין ויכפלם לח' וימתחם לאורך הטלית, שהוא לרוחב המתעטף, ויקשרם שם על צדי הטלית למעלה ממלא קשר גודל מזוית הטלית ... תרד הציצית אחר כך ממקומה למטה ממלא קשר גודל בקל וממילא, וטורח הוא לעיין ולהשגיח על זה תמיד ובפרט בשעת התפלה. אזי עצה טובה לו לעשות עוד נקב קטן סמוך לשפת הטלית שמצדה לרחבה למעלה מקשר גודל מהזוית שלמטה, ולהעביר שם חוט הכורך שהוא הארוך אחר שעשה הקשר העליון כראוי, קודם שיתחיל לכרוך".

והטעם שצריך להעביר את החוט בנקב זה דוקא אחרי הקשר הראשון (ולא לפניו), כי דוקא באופן זה אפשר להיות בטוח שהקשר הראשון ישאר למעלה מקשר גודל מהשפה.

ד) הציצית נוטפת על הקרן

במנחות (מב, א): "אמר רב גידל אמר רב ציצית צריכה שתהא נוטפת על הקרן שנאמר על כנפי בגדיהם. ופרש"י: "שתהא תולה ומכה על הקרן, כלומר שיגביהנה למעלה מן השפה כדי שתהא תולה ונוגעת התלויה בקרן".

ולפי פירוש זה הרי הלכה זו של רב – היא היא אותה ההלכה הקודמת של רבי יוחנן: "צריך שירחיק מלא קשר גודל". אלא שרב לא אמר השיעור, ורבי יוחנן פירש דהיינו "מלא קשר גודל".

אמנם יש עוד פירוש בראשונים (הובא בהגהות מיימוניות פ"א אות ב): "כתב רא"ם וצריך לתת הציצית לאורך הטלית ולא ברחבו, דבעינן שתהא נוטפת על הכנף, פירוש תלוי על הקרן, ואי הוי ברחבו לא הוי נוטף שהרי כלפי הקרקע הוא תלוי. וכן הנהיג מורי ורבינו שי' [הוא מהר"ם מרוטנבורג] לדקדק בו בטלית שיהיו הציצית נוטפות על הכנף בשעה שאדם מעוטף בו ... והנה שוב חזר בו [מהר"ם מרוטנבורג] ואמר דהכל נקרא נוטף על הכנף ... [והוכחתו לחזרתו זו היא מפירוש רש"י הנ"ל] רש"י פירש שתהא נוטפת תולה ומכסה על הקרן, כלומר שיגביה למעלה מן השפה כדי שתהא תולה ונוגעת התלוי בקרן".

הרי יש לנו שתי דעות אם הציצית צריכה להיות נוטפת על הקרן או לאו. להלכה נפסק בשו"ע (סי' יא סט"ו): "יש אומרים שצריך לדקדק שיתלה הציציות לאורך הטלית, דבעינן שתהא נוטפת על הקרן, פירוש תלוי על הקרן, ואם היה ברחבו לא היה נוטף שהרי כלפי קרקע היה תלוי". אבל במ"א (שם ס"ק כד): "אבל אין קפידא כל כך לפוסלו בכך".

ובשוע"ר (סי' יא סל"ד): "כשתולה הציצית בבגד צריך לדקדק שיתלה בענין שיהיה הגדיל התלוי נוגע ומכה בכנף הבגד, ולא יהיה תלוי כלפי קרקע, שנאמר על כנפי בגדיהם". וכן הוא בפסקי הסדור (הלכות ציצית ד"ה רק שבטלית): "וגם צריך להיות הציצית תולה ומנטפת פירוש מגעת ומכה על קרן הזויות. ולכך לא יקשרנה על שולי הטלית למטה שהוא אורך הטלית שנמצאת תלויה כלפי הקרקע ולא על הקרן".

ולפי הנוהגים כדעה המצריכה שיהיו הציציות נוטפות על הקרן, בהכרח יש לחלק בין עשיית הנקב בשפה הקדמית של הטלית גדול של אנ"ש לבין עשיית הנקב בשפה הקדמית של הטלית גדול למנהג העולם. חילוק זה נרמז כבר בהגהות מיימוניות (פ"א אות ב, בשם מהר"ם מרוטנבורג): "ויש כנף שהוא תולה בו באורך הטלית, ויש ברחבו, הכל לפי שמתעטפים בו". וכן הוא בשוע"ר (סי' יא סל"ד): "ובב' ציצית העליונים פעמים צריך שיהיה הגדיל תלוי לאורך הבגד, ולפעמים לרחבו, והכל לפי עטיפתו".

ונתפרש יותר בפסקי הסדור (ד"ה רק שבטלית, ואילך): "בכנפות העליונות יש בהן חילוקים כפי העטיפה ... שזה שנתבאר כאן בסתם שקשירת הציצית על הכנף הוא על צדי הטלית ברחבה באין הפרש והבדל בין כנפות התחתונות לעליונות, זהו לפי מנהג שנתפשט בינינו להגביה צדי הטלית על הכתף מכאן ומכאן ... ואזי גם ציצית העליונות הקשורות על רוחב הטלית הן נוטפות ותלוין על הקרן ולא כלפי קרקע. אבל לפי מנהג העולם שאין מגביהין הצדדין על הכתפות, אם יקשור הציצית על צדי הטלית ברחבה תהיה תלויה כלפי קרקע ולא על הקרן, לכך צריך לקשור ב' ציצית העליונות על עליונית הטלית שהיא ארכה למעלה ממלא קשר גודל מהזויות באורך הטלית".

[אודות שני אופני העטיפה, של מנהג אנ"ש ומנהג העולם, ראה לעיל סי' א סי"ג, וסי' ג ס"ג].

אמנם לפי הנראה, עיקר החילוק הזה למנהגינו הוא בטלית גדול שאינו ארוך כל כך עד שירד לאחוריו עד אמצע רגליו, משא"כ בזמנינו שבדרך כלל הטלית יורד מאחוריו עד אמצע רגליו, וכדי שלא יפול הטלית מעליו מושכים אותו יותר לפניו, אזי גם בטלית שלנו "אם יקשור הציצית על צדי הטלית ברחבה תהיה תלויה כלפי קרקע ולא על הקרן", כנראה בעליל. וכדי שישארו הציצית נוטפות על הקרן צריך ליזהר מלמשוך את הטלית לצד הקדמי. ואז צריך להשגיח תמיד שלא יפול הטלית מעליו.

כל זה הוא פשוט כנראה בעליל, וקשה לבאר זאת בפרטיות בכתב, אבל כל אחד יוכל לבדוק זאת בעצמו.

ה) נוטפת על הקרן בטלית קטן

בשוע"ר (סי' ח סי"ח): "וכיון שטעם לבישת הציצית הוא כדי לזכור המצות לפיכך הלובש טלית קטן יזהר ללובשו על בגדיו כדי שתמיד יראהו ויזכור המצות. ואותן הלובשים אותו תחת הבגדים יזהרו שילבשו אותו באופן שיראו הציצית תמיד שעל ידי ראייתן יזכרו המצות תמיד".

והטעם שיש נוהגין ללבוש אותו אותו תחת הבגדים מבואר במ"א (סי' ח ס"ק יג): "ובכתבים [כתבי האריז"ל] איתא דטלית קטן דוקא תחת בגדיו, עיי"ש". וכך נוהגים רוב אנ"ש, שהטלית קטן הוא בתוך הבגדים, אלא שהציצית יוצאות לחוץ.

אמנם גם הם צריכים להשתדל שהציצית יהיו נוטפות על הקרן, וכמבואר בפסקי הסדור (הלכות ציצית ד"ה ויש מדקדקים): "ויש מדקדקים לעשות הנקבים באלכסון קצת בכדי שכשתהא הציצית תלויה למטה לשולי הבגד תהא נוטפת (פירוש נוגעת) ומכה שם תוך מלא קשר גודל מהזוית בשולי הבגד לרחבו לחוש לדברי המצריכים כן".

וגם בזה קשה מאד ליזהר, שהרי הכנפות יורדות אל תוך המכנסים, והציצית עולים למעלה – כדי לצאת על גבי המכנסים לחוץ, יוצא אם כן שהציציות אינן נוטפות על הקרן.

ומי שרוצה להשתדל בזה צריך לעשות קמט בשולי הטלית קטן בעת לבישתו תוך המכנסים, באופן שגם הכנפות וגם הציציות עולות מלמטה למעלה, ורק אז אפשר שהציציות יהיו נוטפות על הקרן. וכיון שהקמט הוא בתוך המכנסים בעת לבישתו, בודאי נשאר כך כל זמן שהטלית קטן יורד אל תוך המכנסים.

* * *

סימן יב

חוטי ציצית שנפסקו

א) אורך הציצית והגדיל

נאמר בתורה (שלח טו, לח): "ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם". ונתבאר בשוע"ר (סי' ח סי"ב): "התורה קראתן ציצית, ואין לשון ציצית אלא חוטין נפרדין כמו שערות הנפרדין, כמ"ש ויקחני בציצית ראשי".

אמנם בפרשת תצא (כב, יב): "גדילים תעשה לך על ארבע כנפות כסותך אשר תכסה בה". ומכאן למדו חכמים שיהא חלק גדיל וחלק ציצית, כמבואר בשוע"ר (סי' יא סכ"ה): "כתוב בתורה גדילים תעשה לך, יכול יעשנה כולו גדיל תלמוד לומר ועשו להם ציצית, וציצית הם חוטין נפרדין כמו שנתבאר בסי' ח', הא כיצד שיהא גדיל יוצא מהכנף וציצית יוצא מהגדיל. ואין לגדיל שיעור מן התורה. לכן בין שכרך רוב אורך הציצית בין שלא כרך אלא חוליא אחת כשר".

אלא שחכמים תיקנו ליופי הציצית שיהי' שליש (ארבעה גודלין) גדיל ושני שליש (שמונה גודלין) ציצית, כמבואר במנחות (לט, א): "שליש גדיל ושני שלישי ענף". ונתבאר בשוע"ר (סי' יא סכ"ט): "נוי ציצית שיהיה שליש אורך החוטין דהיינו ד' גודלין גדיל וב' שלישין ענף. ואפילו האריך הציצית יותר מי"ב גודלין צריך שיהיה שליש האורך גדיל. והקשרים והכריכות ביחד הם נקראים גדיל בכל מקום ובין הכל לא יהיה אלא שליש אורך החוטין דהיינו ד' גודלין. וברעיא מהימנא כתוב שיהיה בין קשר לקשר כמלא רוחב אגודל לבד מהקשרים".

יוצא אם כן שלפי הזהר יהי' הגדיל לפחות 5 גודלין (ארבעה גודלין גדיל, וגודל אחד עבור הקשרים שביניהם) והציצית לפחות 10 גודלין, שהם ביחד 15 גודלין (לשיעור הגרא"ח נאה הם 30 ס"מ).

כל זה הוא בטלית קטן, אמנם בטלית אין זה מספיק, וצריך עוד 3 גודלין, כמבואר בשוע"ר (סי' יא ס"ז): "אלו הי"ב גודלין מודדין לאחר שעשה כל הכריכות והקשרים ומתחילין למדוד אותן משפת הכנף, אבל כל מה שמונח על הכנף אין למדוד בכלל החשבון, ולכן צריך שיהיה אורך כל חוט מהד' חוטין שלשים גודלין, דכשיכפלם יהיה כל חוט מהח' חוטין ט"ו גודלין, ב' גודלין מנקב הטלית שבו תוחבין הציצית עד שפת הכנף דהיינו שיעור קשר אגודל שיתבאר לקמן בסימן זה, וגודל א' להקשרים, וי"ב גודלין יהיו תלוין להכשר הציצית".

יוצא מכל זה שלפי הזהר יהי' אורך כל חוט בטלית גדול 36 גודלין (72 ס"מ), דכשיכפלם יהי' כל חוט י"ח גודלין (36 ס"מ).

ב) מספר החוטים

מכל האמור לעיל למדנו את רק את מדת אורך הציצית, אבל לא את מספר החוטים בכל כנף כי מהאמור בתורה (שלח טו, לח): "ועשו להם ציצית" עדיין איננו יודעים כמה ציצית צריך; את זה לומדים אנו מהאמור בתורה (תצא כב, יב): "גדילים תעשה לך", ופירשו רז"ל (מנחות לט, ב): "גדיל שנים, גדילים ארבעה". וברש"י: "כלומר אי הוה כתיב גדיל תעשה לך משמע ב' חוטין, דאין גדיל פחות משנים, השתא דכתיב גדילים משמע ארבעה". ונתבאר בשוע"ר (סי' יא ס"א): "אין ציצית פחות מד' חוטין, שנאמר גדילים תעשה לך, ואין גדיל פחות מב' חוטין שגודלן זה על גב זה, וכשהוא אומר גדילים הרי כאן ארבע".

עוד נאמר בתורה (שלח טו, לח): "ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת". מכאן למדו חז"ל אשר שנים מתוך ארבעת החוטין הנ"ל הם של תכלת, כמבואר בשוע"ר (סי' יא ס"א): "מצות ציצית בזמן שהיה תכלת מצוי היה מצותה שיקח ב' חוטין צבועין [בצבע] הנקרא תכלת וב' חוטין שאינן צבועין, הנקראים חוטי לבן מפני שאין אנו מצווים לצבען ממילא נשארים בלבנותם. ועכשיו שאין לנו תכלת צריך ליקח ב' חוטי לבן במקום ב' חוטי תכלת, מפני שאין ציצית פחות מד' חוטין שנאמר גדילים תעשה לך".

מטעם זה יש נפקא מינה להלכה בין שני חוטים הראשונים (שהם הגדיל האמור בתורה), לבין שני חוטים השניים (שהם רק "במקום שני חוטי תכלת"), וכדלקמן.

עוד נתבאר בשוע"ר (סי' יא ס"ה): "ד' חוטי הציצית צריך ליתנם לטלית ולכפלם כדי שיהיו ח' חוטין, שנאמר פתיל תכלת שיהיה כפול כעין פתילה" [ואף שעיקר כוונת תיבת "פתיל" – שיהיו הציצית שזורים, כמבואר בשוע"ר (סי' יא ס"ב): "חוטי הציצית צריכין שזירה, שנאמר פתיל תכלת שיהיה טווי ושזור כעין פתילה, ומה תכלת טווי ושזור אף לבן כן". מכל מקום לומדים גם זה מפסוק הנ"ל, ש"צריך ליתנם לטלית ולכופלן כדי שיהיו ח' חוטין"].

ומטעם זה יש נפקא מינה להלכה בין הצד הראשון של כל חוט (שהיא הציצית האמורה בתורה), לבין הצד הכפול של כל חוט (שהיא ה"פתיל" האמורה בתורה), וכדלקמן.

ג) ציציות שנפסקו

נתבאר בשוע"ר (סי' יב ס"א): "אע"פ שכבר ביארנו שבשעת הטלת הציצית בבגד יהיה אורך כל חוט מהח' חוטין י"ב גודלין, מכל מקום אם לאחר שהטיל הציצית נפסקו כל הח' חוטין ולא נשתייר מכל חוט וחוט מד' חוטין הארוכין אלא כדי לעשות בו עניבה... כשר".

וכן היא ההלכה גם לגבי הכנפות עצמן, כמבואר בשוע"ר (סי' יא סי"ח): "שיעור מלא קשר אגודל שאמרנו שצריך להרחיק הנקב משפת הבגד, אין צריך ליזהר בזה אלא בשעת הטלת הציצית בבגד, אבל אם לאחר שהטיל הציצית בבגד ניתקו מחוטי השתי או הערב ונתרחב הנקב וירדו הציצית למטה ממלא קשר אגודל כשר, וכן אם לאחר הטלת ציצית בבגד נסתר הבגד מלמטה בשפתו עד שנפחת מן השפה עד הכנף משיעור מלא קשר אגודל כשר, שלא הקפידה תורה על זה שלא תהא הציצית תחת הכנף אלא בשעת עשייה"; אלא שבכנפות כשר אפילו נשתייר רק משהו, ובציצית הצריכו שישאר לכל הפחות כדי עניבה.

ולפעמים כשר גם בציצית אפילו לא נשתייר מהם כלום, כמבואר בשוע"ר (סי' יב ס"ב): "במה דברים אמורים שצריך להיות בחוטין הפסוקין כדי עניבה, כשנפסקו ה' חוטין מהשמונה או יותר, אבל אם לא נפסקו אלא ד' חוטין מהשמונה אע"פ שלא נשתייר מהם כלום ... אפילו אם נפסקו כל הח' חוטין וד' מהם נפסקו לגמרי וד' חוטין אחרים שמצד הב' של הקשר לא נשתייר בהם אלא כדי עניבה כשר, כיון שנשתייר מכל חוט מד' חוטין הארוכים כדי עניבה אין צריך יותר".

והיינו שרק מעיקר ד' החוטים האמורים בתורה צריך שישאר כדי עניבה, משא"כ כפילת החוט, שלומדים מ"פתיל" האמורה בתורה, בזה אין צורך שישאר כדי עניבה.

זאת היא דעה הא' שבשוע"ר, אחר כך הובאה דעה שניה (סי' יב ס"ג): "ויש אומרים שלעולם אין מכשירין אפילו אם נשתייר כדי עניבה אלא אם כן נשתיירו ב' חוטין ארוכין שלמים, דהיינו ד' ראשים שכל אחד יש בו י"ב גודלין, מפני שזהו שיעור ומנין חוטי לבן בזמן שהיה תכלת, ולכן אף עכשיו שאנו צריכים להשלים ב' חוטי לבן במקום ב' חוטי תכלת, מכל מקום להשלמה זו די בחוטין הפסוקים שיש בהם כדי עניבה, כיון דבשעת הטלת ציצית לבגד היו כל החוטין שלמים, אבל ב' חוטין שהם עיקר המצוה, והיו צריכין להיות אף בזמן שהיה התכלת, אלו החוטין צריכים להיות לעולם בשלימות".

יוצא אם כן לדעה זו, שיש לנו כאן ג' דינים חלוקים:

א) עיקר הציצית שלנו, שהן שנים שהם ארבעה חוטי לבן, שיעורם י"ב גודלין בין בתחלה ובין בסוף.

ב) עיקר שני חוטי הלבן שבמקום התכלת, שיעורם בתחלה י"ב גודלין ובסוף – כדי עניבה .

ג) כפילת שני חוטי הלבן שבמקום התכלת, שיעורם בתחלה י"ב גודלין, ובסוף – כשרים אפילו נפסקו לגמרי .

אמנם כיון שאיננו יודעים איזה חוט הוא מעיקר הציצית ואיזה במקום התכלת, איזה צד הוא עיקר החוט ואיזה הוא ה"כפול", לכן מסיק בשוע"ר שם שיש בזה ג' חלוקי דינים:

א) "אם נפסקו ג' ראשים מהשמונה ראשים, אפילו נשתייר בכל אחד מהם כדי עניבה פסול, לפי שיש לחוש שמא אין ב' ראשים שנפסקו יוצאים מחוט א' ארוך אלא כל אחד ואחד מהם בפני עצמו הוא יוצא מחוט אחד ארוך ואם כן הרי לא נשתיירו ב' חוטין ארוכין שלמים".

ב) אם לא נפסקו אלא ב' ראשים, אם נשתייר באחד מהם כדי שיוכל לעשות עניבה ... כשר שהרי אפילו אם אלו הב' חוטין שנפסקו הם יוצאין מחוט אחד ארוך אעפ"כ לא נפסק חוט הארוך לגמרי שהרי נשתייר בו כדי עניבה".

ג) אם לא נשתייר בשום א' מהב' ראשים שנפסקו כדי עניבה קטנה ... אם אלו ב' הראשים יוצאים מצד אחד של הקשר ... אפילו נפסקו ב' הראשים לגמרי ולא נשתייר בשום אחד מהם כדי עניבה ... הרי נשתייר בכל אחד מב' חוטין ארוכים יותר מכדי עניבה דהיינו הראש השני השלם".

אחר שנפסקו הציצית ונפסלו, שוב לא יועיל מה שקושר חזרה את החוט, אבל לפני שנפסל מועיל מה שקושר אותו, כמבואר בשוע"ר (סי' טו ס"ג-ד): "ואם ירצה לקשור בחוט שנפסק עוד חוט אחר כדי להשלימה לי"ב גודלין הרשות בידו ... משום דהקשירה חשובה חיבור גמור כאלו הן חוט אחד ממש. במה דברים אמורים שהקשירה מועלת לעשותן חוט אחד כשנקשרו קודם עשיית החוטין בבגד, אבל אם לאחר שהטיל החוטין בבגד נפסק חוט אחד מד' חוטין הארוכין ולא נשתייר בו כדי עניבה בענין שהציצית פסולה, אין מועיל לו לתקנו על ידי שיקשור בו עוד חוט, כיון שכבר נפסלה הציצית אין מועיל לו להכשירה".

ד) נפסק החוט באמצע הגדיל

נתבאר בשוע"ר (סי' יב ס"ו): "כל מקום שצריך להשתייר כדי עניבה יש אומרים שצריך להשתייר כל הגדיל שלם ומן הענף ישתייר כדי עניבה וי"א שאפילו אם נפסקו במקום שהם כרוכים בגדיל ולא נשתייר בהם ממקום שנפסקו עד מקום שיוצאים מן הכנף דהיינו התחלת הגדיל אלא כדי עניבה כשר ... ומנהג העולם להחמיר להצריך כדי עניבה מן הענף".

כל זה בצד החוט שצריך להשאיר בו כדי עניבה, משא"כ בצד השני של החוט, שכשר בו אפילו נפסק לגמרי, בזה כשר גם אם נפסק באמצע הגדיל, ולא הובאה כאן דעה האוסרת גם בזה. אמנם בפסקי הסדור פסק כדעה האוסרת גם בזה (הל' ציצית): "אם נפסק אפילו חוט אחד מעיקרו דהיינו על הכנף או אפילו תוך הגדיל פסולה".

* * *