שיחת ש"פ חוקת-בלק, י"ב תמוז, ה'תשכ"ט

19

בס"ד. שיחת ש"פ חוקת-בלק, י"ב תמוז, ה'תשכ"ט.

בלתי מוגה

א. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה וידבר גו' זאת חוקת התורה וגו' (הוגה על ידי כ"ק אדמו"ר שליט"א).

* * *

ב. הביאור במאמר המדרש ⁷⁷ "אמר לו הקב"ה למשה (לאחרי שאלתו בנוגע לטומאת מת: "במה תהא טהרתו", ועד ש"נתכרכמו פניו") לך אני מגלה טעם פרה" – דלכאורה, כיון שפרה היא "חוקת התורה", היינו, שענין ה"חוקה" הוא הנקודה הכללית של כל התורה כולה, ולכן צ"ל ענין היגיעה בתורה ⁷⁸ , שעי"ז מגיעים למדריגת התורה כפי שהיא בעצם למעלה מגדר השגה – הרי כשהקב"ה גילה למשה טעם פרה, נחסר אצל משה ⁷⁹ כללות ענין ה"חוקה" ⁸⁰ (מס"נ) ושלימות היגיעה בתורה

20

(שעי"ז באים לענין המציאה – "ומצאת" ⁸¹ – שבאה בהיסח הדעת ⁸² )? והביאור בזה, שטעם פרה שנתגלה למשה אינו טעם שכלי, אלא נתגלה לו רצון העליון דעצמות א"ס באופן שנעשה גם המציאות של שכלו, וע"ד ש"פנימיות אבא (דרגתו של משה) הוא פנימיות עתיק ממש" ⁸³ , ולכן לא שייך לומר שאצל משה רבינו הי' חסר ח"ו בשלימות הביטול והמס"נ, כיון שאינו מציאות בפ"ע שצריך למסור נפשו, אלא כל מהותו הו"ע המס"נ – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס ⁸⁴ בלקו"ש חי"ח ע' 229 ואילך.

ג. ויש להוסיף, שכן הוא בנוגע למשנ"ת במאמר ⁸⁵ ש"תפלה למשה" ⁸⁶ היא תפלת עשיר ⁸⁷ – אף שזהו ענין בפ"ע שקובע ברכה לעצמו:

לכאורה אינו מובן: אם הוא עשיר, היינו שאין לו חסרון, א"כ, מה שייך אצלו ענין התפלה?

ואפילו לאחרי הביאור שהתפלה היא על החסרון של אחרים (מדינה חריבה ⁸⁸ ), אין זו התפלה שלו ; והרי בודאי שענין התפלה – מלשון "נפתולי גו' נפתלתי" ⁸⁹ , היינו, שמתחבר עם זה שממנו מבקש ואליו מתפלל – צ"ל באופן שזוהי התפלה שלו .

וביותר יוקשה ע"פ סיפור כ"ק מו"ח אדמו"ר ⁹⁰ (וכאן רואים שסיפורי רבותינו נשיאינו אינם סיפורים סתם ⁹¹ , אלא נוגעים ⁹² לכמה ענינים ועד להלכה בפועל), שכאשר איש אחד נכנס ליחידות לאדמו"ר האמצעי וביקש תיקון על ענין כזה שאדמו"ר האמצעי לא הי' יכול

21

למצוא בעצמו אפילו בדקות דדקות, לא רצה להשיב לו (ועד"ז אירע גם אצל הצ"צ) – דלכאורה אינו מובן: למה לא הי' יכול להשיב לו באופן שהוא ע"ד הענין ד"תפלת עשיר", שאף שאצלו אין חסרון, הרי הוא מתפלל בשביל אחרים?! ועכצ"ל, שענין התפלה צריך להיות על עצמו. וא"כ, נשאלת השאלה מהו הענין ד"תפלה למשה" שהיא תפלת עשיר?!

ונקודת הענין בזה – שגם כאשר משה מתפלל אודות "מדינה חריבה", הרי זו תפלת עשיר, כי, מצד העצמות (פנימיות עתיק), הנה בכל מקום שנמשך הרי זה באופן שנשאר מהות העצמות, ולכן לא שייך לומר שיש ענין של חסרון ח"ו, שיהי' צורך להשיבו אל העצמות, להיותו מהות העצמות.

ולהעיר שמצינו זאת גם בדרגא נמוכה – כידוע ⁹³ הקושיא איך שייך לומר "נהורא תתאה קארי תדיר לנהורא עילאה ולא שכיך" ⁹⁴ , בה בשעה ש"נהורא תתאה" גופא היא ספירה, שזהו"ע של אלקות.

ד. וה"בכן" מכל האמור לעיל בנוגע לעבודת כל אחד מישראל:

ובהקדם מארז"ל ⁹⁵ "חייב לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה, אילימא כו', לא נצרכה אלא לקבולינהו בשמחה", והיינו, שהתחלת העבודה צריכה להיות באופן של אתכפיא ומס"נ, אבל לאח"ז צ"ל ענין זה גופא באופן של שמחה (אף שלכאורה הרי זו סתירה, כי, אם הוא בשמחה, אין זו אתכפיא, שהרי אתכפיא פירושה שכופה ושובר את עצמו, ואם הוא שמח מזה, אין זו כפי' ושבירה),

– כמו שהי' אצל משה רבינו, שבתחילה הי' גם אצלו הענין ד"חוקת התורה", ולאח"ז אמר לו הקב"ה "לך אני מגלה כו'" ⁹⁶ –

כיון שנתרגל בזה ועד שנעשה טבעו, וכהפירוש במארז"ל ⁹⁷ "עשה רצונו כרצונך כו' בטל רצונך מפני רצונו", כמבואר בלקו"ת ⁹⁸ פרטי הדרגות בזה.

וענין זה שהעבודה צ"ל בשמחה, מודגש גם בפתגם הידוע שאמר בעל השמחה והגאולה ⁹⁹ , שכל ענין המאסר והיסורים שבזה, לקח לעצמו, ולנו השאיר את ענין השמחה שבזה.

22

ועי"ז באים לגאולה האמיתית והשלימה, והולכים קוממיות לארצנו הקדושה, בביאת משיח צדקנו.

* * *

ה. המדובר לעיל במאמר9 אודות מ"ש במדרש תהלים על הפסוק "תפלה למשה", קשור במיוחד עם יום י"ב תמוז, יום ההולדת של בעל השמחה והגאולה – ע"פ המנהג ¹⁰⁰ לומר הקאַפּיטל תהלים המתאים למספר ימי שנותיו, והרי בי"ב תמוז דשנה זו מסתיימים פ"ט שנה ומתחילה שנת הצדי"ק, ומזמור צדי"ק בתהלים מתחיל בפסוק "תפלה למשה".

[וכמדובר כמ"פ ¹⁰¹ שהשייכות לקאַפּיטל תהלים המתאים למספר שנותיו היא גם לאחרי ההסתלקות, כי, אע"פ שעלה למעלה כו', ולא שייכים אצלו כל ההגבלות של עוה"ז הגשמי, ועאכו"כ עוה"ז החומרי, הנה כיון שרועי ישראל אינם עוזבים צאן מרעיתם ¹⁰² , ואדרבה, כיון שאין כל ההגבלות כו', אזי נקל יותר להתקשר עמהם (כמבואר באגה"ק סי' ז"ך וביאורו), הרי מובן, שגם עכשיו ישנו הענין של הקאַפּיטל תהלים השייך למספר שנותיו.

וכידוע מ"ש ברשימת בעל השמחה והגאולה ¹⁰³ , שכמה שנים לאחרי הסתלקות אביו, כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע, ראה בחלום שאביו אמר מאמר חסידות ביום הולדתו על קאַפּיטל תהלים שהי' מתאים למספר שנותיו אז].

ובכן: בהמשך למשנ"ת במאמר הענין דתפלה למשה בשייכות לפרשת חוקת, יש להוסיף ולבאר גם השייכות עם פרשת בלק.

ו. בנוגע לפרשת בלק – מבואר במאמר דפ' בלק משנת תרכ"ט ¹⁰⁴ , ש"בלק ובלעם הם בחי' זלע"ז דקליפה שכנגד משה ואהרן":

בלעם הוא המנגד דקליפה שכנגד משה – "כמארז"ל עה"פ ¹⁰⁵ ולא קם נביא עוד בישראל כמשה, בישראל לא קם, אבל באוה"ע קם ומנו בלעם",

ו"בלק הי' בחי' מנגד דקליפה שכנגד אהרן .. (כי) בלק בא ללוק דמן של ישראל, פי' דמן היינו תוקפם וחזקם, והיינו מה שישראל מתקיפין את עצמם להיות בבחי' רצוא ותשוקה ליכלל לאלקות, שז"ע

23

הקרבת הדם בעבודה .. ובלק בא ללוק דמן, שלא יהי' בבחי' רצוא ותשוקה, כי אם בבחי' רתיחת הדמים להבלי העולם .. והרי זה היפך אהרן כהנא רבא, שושבינא דמטרוניתא ¹⁰⁶ , המעלה נש"י למעלה כו'".

ועל זה נאמר במדרש תהלים על הפסוק10 "תפלה למשה": "תפלה למשה איש האלקים, זהו שאמר הכתוב ¹⁰⁷ זבח רשעים תועבת ה', זה בלעם ובלק. אימתי, בשעה שאמר לו בלעם לבלק בנה לי בזה שבעה מזבחות ¹⁰⁸ , אמר לו הקב"ה, רשע, ממך אני מקבל קרבנות (בתמי') .. תועבה הם לפני, שנאמר זבח רשעים תועבת ה'. ובמה אני חפץ, בתפלת הצדיקים .. תפלה למשה".

ז. והענין בזה:

כאשר יהודי רואה שאומות העולם "מרקדין בהיכלו" ¹⁰⁹ , ויש להם הצלחה, כולל גם הצלחה ברוחניות [ולדוגמא: יהודי הולך ברחוב ורואה "פרופסור", שהתורה סומכת עליו בנוגע לפקו"נ ביוהכ"פ, בגלל היותו מלומד כו'], וכיון שמאמין שכל דבר הוא בהשגחה פרטית, הרי בודאי שהכח שלהם בא מלמעלה, וזהו כח נעלה, כמובן מזה שנפל למטה ביותר – יכול לחשוב שצריך להתפעל מזה.

[ולהעיר, שמצינו שאפילו משה רבינו התיירא מפרעה שנקרא "התנין הגדול" ¹¹⁰ , שהו"ע תוקף הקליפה כו', ועד שהוצרך לציווי מיוחד מהקב"ה "בא אל פרעה" ¹¹¹ . ובגלל זה יכולה להיות אצל יהודי מחשבה שצריך להתפעל ולהתיירא מפני הגוים].

ועל זה אומרים לו, שצריך לידע ש"זבח רשעים תועבת ה'":

זהו אמנם ענין שנקרא בשם " זבח ", והיינו, שעם היותו "תועבה", הרי זה עדיין "זבח" ¹¹² , ולא עוד אלא שזהו זבח שהקריב בלעם (ובלק), וכמבואר בקבלה ¹¹³ אודות הכוונות שכיון בלעם כדי להמשיך את הענינים שרצה לפעול ע"י קרבנותיו,

– ועד שהמשיך את הענין היותר נעלה שישנו בעולם, שזהו ענין

24

הנבואה [אמנם באופן של "נופל", אבל אעפ"כ הי' זה באופן של "גלוי עינים" ¹¹⁴ , וכמ"ש ¹¹⁵ "ויקר אלקים אל בלעם" (אף שהי' זה רק באופן ד"ויקר" ¹¹⁶ , ללא אל"ף)], ועד לנבואה אודות ענינים שיהיו בימות המשיח: "דרך כוכב מיעקב וקם שבט מישראל וגו' וישראל עושה חיל" ¹¹⁷ –

אבל אעפ"כ אומר הקב"ה ש"זבח רשעים – תועבת ה' "; "ובמה אני חפץ – בתפלת הצדיקים .. תפלה למשה".

מצינו אמנם ש"מתחלת ברייתו של עולם צפה הקב"ה במעשיהן של צדיקים ומעשיהן של רשעים .. והארץ היתה תהו ובהו ¹¹⁸ , אלו מעשיהן של רשעים, ויאמר אלקים יהי אור ¹¹⁹ , אלו מעשיהן של צדיקים, אבל איני יודע באיזה מהם חפץ כו'", אבל המסקנא היא ש"במעשיהן של צדיקים חפץ, ואינו חפץ במעשיהן של רשעים" ¹²⁰ .

ח. ובנוגע לפועל:

אע"פ שנמצאים בגלות, ו"דינא דמלכותא דינא" ¹²¹ , וכמ"ש ¹²² "ודרשו את שלום העיר אשר הגליתי אתכם שמה והתפללו בעדה גו'" – צריך לדעת שכל זה הוא מהקב"ה; הסיבה לכך ש"דינא דמלכותא דינא" היא בגלל ש"מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא" ¹²³ , והקב"ה הוא "הממליך מלכים" כיון ש"לו המלוכה" ¹²⁴ ; וכיון שכן, הרי כשמדובר אודות ענין של יהדות, אין מה להתפעל מפני הגוים.

וכידוע ¹²⁵ שכל הענין של "דינא דמלכותא דינא" הוא רק כאשר אין זה פוגע בענין של יהדות, אבל אם זה פוגע בענין של יהדות, אין להתפעל מפני הגוים.

וכדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר ¹²⁶ , שרק גופותינו נמצאים בגלות, אבל לא נשמותינו, ולכן, בענין שנוגע לנשמה ויהדות, אין להתפעל מהגוים, למרות החוזק שלהם, לא רק בגשמיות, אלא גם ברוחניות.

וכללות הענין בזה – שהכח שניתן להם הוא רק "כמאן דשדי בתר כתפי'" ¹²⁷ , וכמו העורף שהו"ע של חיצוניות בלבד [ולא כמו המצח,

25

שאע"פ שאינו כמו עינים ואזנים ואף, שיש בהם חילוקים, אלא הוא עצם חלק, שלכן קשור עם ענין הנצח (מצח אותיות נצח ¹²⁸ ), הרי הוא קשור עם ענין הרצון ¹²⁹ , משא"כ העורף], ועאכו"כ הכתפיים שהם למטה מהעורף; ולכן אין להתיירא ולהתפעל מפני הגוים.

ועי"ז שלא מתייראים ומתפעלים מהם, שוברים את התוקף שלהם – שזהו ענינו של י"ב תמוז ¹³⁰ שבו נעשה שבירת התוקף והחוזק שלהם כו', ועד שזוכים לקיום היעוד ¹³¹ "והיו מלכים אומניך" ¹³² , בביאת משיח צדקנו.

* * *

ט. בנוגע לפירוש רש"י, ידובר אודות פירוש רש"י בנוגע לסיפור התורה שהי' ענין של שריפה ¹³³ ע"י הנחש – "נחשים השרפים" ¹³⁴ , ולאח"ז נאמר למשה "עשה לך שרף גו' והי' כל הנשוך וראה אותו וחי" ¹³⁵ , והיינו, שלא זו בלבד שלא הי' ענין של היפך החיים, אלא אדרבה: "וראה אותו וחי", וכפירוש רש"י: "אמרו רבותינו ¹³⁶ , וכי נחש ממית או מחי', אלא בזמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים, היו מתרפאים", והיינו, שע"י ההסתכלות כלפי מעלה, שזהו"ע ד"והביט" (כפי שיתבאר לקמן), אזי נעשה ענין החיים ("וחי").

וענין זה מתאים גם עם פתגם אדמו"ר הזקן, אדמו"ר האמצעי והצמח צדק (כפי שנדפס בהחוברת ¹³⁷ ): "שמעתי מפי קדושי עליון ..

26

שאחר השריפה מתעשרים, יען כי השתלשלות מדות העליונות הקדושות וסדרן כך: חסד דין רחמים, ולזאת, אחר מדת הדין בשריפה מתעוררת מדת הרחמים שהיא גדולה ממדת החסד שבתחלה, כנודע שהיא מדתו של יעקב נחלה בלי מצרים כו'" ¹³⁸ , שעי"ז יוצאים מאפילה לאורה ומצרה לרווחה.

ויש להעיר על דבר פלא שרואים בענין זה – ש"שרף" בגימטריא "עשיר" ¹³⁹ .

ומזה מובן גם בנוגע לעניננו – שלאחר השריפה צריך להיות ענין של עשירות גם בהענין ד"מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים", שענין זה יהי' באופן נעלה יותר, באופן של עשירות, והיינו, שאף שאין זה באופן שצריך לפעול ענין חדש, שהרי ענין זה הי' גם מקודם לכן, הרי עניני קדושה אין להם גבול, כך שיכולים להוסיף ולהתעלות למעלה יותר.

וכן הוא בנוגע לענין החיים ("וחי"), שלאחרי השריפה מגיעים לדרגא נעלית יותר בענין החיים – בחי' "מחי' חיים" ¹⁴⁰ (כמובא בהמאמר ¹⁴¹ ), ויתירה מזה, שלא מסתפקים אפילו בדרגא ד"מחי' חיים", שזוהי בחי' הסובב65, כיון שבחי' זו שייכת כבר לעולמות, שלכן אומרים64 "מחי' חיים יתן לך חיים", והיינו, שבחי' "מחי' חיים" שייכת כבר להמשכת ענין החיים, אלא מגיעים לדרגא נעלית יותר – "מנוחה לחיי העולמים" ¹⁴² ("מנוחה גם מבחי' חי העולמים שהוא בחי' סוכ"ע"65), שזהו ענין שבאין ערוך.

ועוד זאת: " וראה אותו וחי" – שענין החיים נעשה באופן של ראי', והיינו, שאע"פ שבדרך כלל לא שייך עכשיו ענין הראי' [וכידוע ¹⁴³ שמשה רצה לפעול על כל בנ"י שיהי' אצלם ענין הראי', אבל לא הי' יכול לפעול זאת, ולכן אמר "הסכת ושמע ישראל" ¹⁴⁴ , שלכל-הפחות תהי' אצלם העבודה באופן של שמיעה], מ"מ, לאחרי ענין הנחש כו', נעשה הענין ד" וראה גו' וחי", באופן של ראי'.

27

אבל אעפ"כ, הרי זה ענין שצריך לברך עליו ברכת הגומל, ואין זה סדר העבודה של יהודי, אלא ענין שיכול לבוא רק מלמעלה; מצד המטה – צריכה להיות העבודה באופן ד"עזוב תעזוב עמו" ¹⁴⁵ , לברר ולזכך את חומר הגוף ולהעלותו לקדושה, שענין זה יכול להיות דוקא מתוך בריאות הגוף כפשוטו; ואילו כל האמור לעיל במעלת הדבר, הרי זה רק לאחרי שכבר אירע בפועל.

וע"ד דברי כ"ק מו"ח אדמו"ר ¹⁴⁶ , שאילו היו שואלים אותו אם רצונו לילך למאסר, אינו יודע אם הי' מסכים, אבל לאחרי שאירע המאסר, אינו מוכן לוותר אפילו על רגע אחד מהמאסר.

ועד"ז בעניננו: הסיבה שאירע מאורע זה57 – "אין גו' אתנו יודע עד מה" ¹⁴⁷ ; זהו א' מפליאות תמים דעים (ע"ד לשון כ"ק מו"ח אדמו"ר בשיחת י"ט כסלו הידועה ¹⁴⁸ ); אבל לאחרי שאירע בפועל – צריכה להיות התוצאה ד"וראה אותו וחי", בחיות מחודשת, שלכן צריכים להוסיף התמדה ושקידה בלימוד התורה, ובאופן שהלימוד מביא לידי מעשה – קיום המצוות בהידור, ומתוך בריאות נכונה, באופן ד"וחי", אמן כן יהי' רצון.

י. ובנוגע לפירוש רש"י – מפרש רש"י מ"ש "כל הנשוך"59: "אפילו כלב או חמור נושכו הי' נזוק ומתנוונה והולך, אלא שנשיכת הנחש ממהרת להמית, [ועפ"ז מבאר רש"י כאילו בדרך-אגב:] לכך נאמר כאן וראה אותו, ראי' בעלמא, ובנשיכת הנחש נאמר והביט. והי' אם נשך הנחש את איש והביט וגו' ¹⁴⁹ , שלא הי' ממהר נשוך הנחש להתרפאות אלא א"כ מביט בו בכוונה. ואמרו רבותינו60, וכי נחש ממית או מחי', אלא בזמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים, היו מתרפאים, ואם לאו היו נמוקים" (נ"א ניזוקים).

28

וצריך להבין:

א) מדוע אומר רש"י "אפילו כלב או חמור נושכו" – אם רצונו להביא דוגמאות, הרי אין לדבר סוף, וא"כ, הול"ל "כל בהמה וחי'", ולמה נקט "כלב או חמור"?

וביותר יוקשה – שבמדרשים שמהם הביא רש"י את פירושו, יש מקומות שבהם נזכר רק "כלב" ¹⁵⁰ , ויש מקומות שבהם נזכר "כלב" בין שאר דברים: "פתן ועקרב וחי' רעה וכלב" ¹⁵¹ , ואילו "חמור" לא נזכר כלל.

ב) מדוע אומר רש"י ש"נשיכת הנחש ממהרת להמית" – הרי בפסוק נאמר רק " וימת גו'"?

ג) מהי אריכות הלשון בפרש"י: "ובנשיכת הנחש נאמר והביט, והי' אם נשך הנחש את איש והביט וגו'" – הרי מעצמו מובן שהכוונה היא לפסוק זה ¹⁵² ?

ד) שאלת רבותינו "וכי נחש ממית" – הי' רש"י צריך להביא בפסוק "וימת עם רב מישראל" שלפנ"ז 58, שהרי אי אפשר לומר שרש"י סומך על מה שיפרש בפסוקים שלאח"ז?

ואין לומר שרש"י המתין לפרש זאת בפסוק "וראה אותו וחי " כדי שיוכל לכלול בשאלה "וכי נחש ממית או מחי' " – שהרי רש"י מתרץ רק את השאלה "וכי נחש מחי' " (ש"בזמן שהיו מסתכלין כלפי מעלה כו' היו מתרפאים"), ואינו מתרץ את השאלה "וכי נחש ממית ", שמתעוררת בפסוק " וימת עם רב מישראל"?

ה) מדוע כותב רש"י "וכי נחש ממית או מחי'" – הרי הנחש שהמית אינו אותו הנחש שהי' מחי', אלא הם שני סוגי נחשים: נחש ממית – "הנחשים השרפים", ונחש מחי' – "נחש הנחושת" שעשה משה ¹⁵³ . וא"כ הי' רש"י צריך לומר "וכי נחש ממית או נחש מחי'"?

ולהעיר, שבמשנה במסכת ר"ה60 – ששם הוא המקור דפרש"י זה – אכן נאמר "וכי נחש ממית או נחש מחי'"!

ולכאורה הי' מסתבר להיפך – שבמשנה שנאמרת (לפעמים) בלשון קצרה, מספיק לכתוב "וכי נחש (פ"א) ממית או מחי'", ואילו רש"י שמפרש פשש"מ לבן חמש, צריך לכתוב ברור – "וכי נחש ממית או

29

נחש מחי'" (ב"פ); אבל בפועל, הנה במשנה נאמר "וכי נחש ממית או נחש מחי'" (ב"פ), ודוקא בפרש"י נאמר "וכי נחש (פ"א) ממית או מחי'" ¹⁵⁴ !

ו) מהי בכלל הקושיא "וכי נחש ממית" – הרי כבר פירש רש"י לעיל בפסוק58 "וינשכו את העם", "יבוא נחש שלקה על הוצאת דבה ויפרע ממוציאי דבה", כך, שהשאלה "וכי נחש ממית" היא בסתירה לדברי רש"י לעיל מיני' "יבוא נחש .. ויפרע"?!

ומה גם שבנוגע לנחש ישנה גזירה מלמעלה "אתה תשופנו עקב" ¹⁵⁵ , וכמדובר פעם ¹⁵⁶ שרש"י חוזר ומפרש זאת בפרשת בשלח ¹⁵⁷ : "כשר שבמצרים הרוג, טוב שבנחשים רצוץ את מוחו", והיינו, שנשיכת הנחש הוא טבעו של נחש שאי אפשר לשנותו; וא"כ מהי הקושיא "וכי נחש ממית"?

ז) רש"י מתחיל "וכי נחש ממית ", ומסיים "ואם לאו היו נימוקים " (ניזוקים); ולכאורה, לאו רישא סיפא ולאו סיפא רישא?

ח) ונוסף על השאלות הנ"ל בפרש"י על אתר – יש גם קלאָץ-קושיא ממקום אחר:

במסכת ר"ה – ששם "אמרו רבותינו וכי נחש ממית וכו'" – נאמר עד"ז גם בנוגע למלחמת עמלק: "וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה, אלא לומר לך כל זמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה וכו'".

אבל רש"י בפ' בשלח ¹⁵⁸ מזכיר רק את השאלה: "וכי ידיו של משה נוצחות היו המלחמה כו'", ומסיים "כדאיתא בר"ה", ואינו מביא את התירוץ; רש"י אומר שהבן חמש למקרא יכול להמתין עד שיהי' בן עשר למשנה, ואז ילמד את התירוץ במשנה במסכת ר"ה.

ולכאורה: אם זוהי קושיא בפשוטו של מקרא, שלכן מזכירה רש"י, הי' צריך להביא את התירוץ גם בפרשת בשלח; ואם אין זו קושיא בפשוטו של מקרא, לא הי' רש"י צריך להביא את התירוץ גם בפרשתנו?

30

בשלמא אילו היו הדברים בסדר הפוך, שבפ' בשלח הי' רש"י מביא את כל אריכות הדברים, ובפרשתנו הי' כותב רק "כדאיתא בר"ה", הי' אפשר לומר שבפעם השני' סומך על מ"ש כבר לפנ"ז; משא"כ כאשר בפ' בשלח כותב רק "כדאיתא בר"ה", ואילו לאח"ז, בפרשתנו, כותב את כל אריכות הדברים.

וכמדובר כמ"פ שהביאור בכל הדיוקים הנ"ל צ"ל מוכרח בפשוטו של מקרא, וכפי שיתבאר לקמן.

*

יא. בהמשך להמדובר אודות הנחש – יש להבהיר ענין הקשור עם מ"ש ¹⁵⁹ "והנחש הי' ערום", דקאי על היצה"ר, הנקרא "דער קלוגינקער" ¹⁶⁰ , לפי ש"כך אומנתו .. (ש)היום אומר לו עשה כך ולמחר אומר לו עשה כך עד שאומר לו עבוד כו'" ¹⁶¹ – איסור מדרבנן ועד לאיסור מדאורייתא.

ובהקדמה:

יש בחורים שאינם רוצים להתפאר בכך שהם יודעים בעל-פה ריבוי דפי גמרא וריבוי מאמרים וכו' (ולכן לא מודיעים לי על זה ¹⁶² ), באמרם, שבליובאַוויטש תבעו ענין הביטול, והזהירו שלא יהי' ענין של ישות; הנהגה כזו מתאימה ל"מתנגד", אבל לא ל"חסיד".

אבל האמת היא, שמצד המעמד ומצב בימינו אלו (שאינו כמו בליובאַוויטש שלא היו "עיתונים" וכו' ¹⁶³ ), צריך ללמוד תורה אפילו באופן שיבוא מזה ישות. וכהפס"ד בשו"ע של רבינו הזקן ¹⁶⁴ – שהי' חסיד... – "לעולם יעסוק אדם בתורה אפילו שלא לשמה", ומדיוק הלשון "לעולם", משמע, שאין אפשרות להגיע ללימוד לשמה אלא ע"י ההקדמה ד"שלא לשמה".

וכאשר חסר הענין ד"שלא לשמה", כך, שהבחור לא שומע "אַ גוט וואָרט" שהי' יכול להוסיף לו עידוד וחיות בלימוד, הנה מי שהוא בעל

31

מרה-שחורה, ימשיך להתמיד בלימודו, אבל אם אינו בעל מרה-שחורה, אזי יתכן שיתחיל לחפש דברים אחרים במה לבטא את מדת החסידות שלו, ולדוגמא: לגנוב מאמרים, או להאזין מאחורי הדלת וכו', כמדובר כבר פעם בארוכה ¹⁶⁵ .

ועכשיו ניתוסף ענין חדש – בנוגע לעריכת "טייפּ" מהתוועדות (בימות החול, כמובן, שאז מותר לעסוק בל"ט מלאכות) ע"י אנשים פרטיים, באופן של הפקרות, ללא סדר וללא אחריות, תוך כדי פגיעה בחוטי החשמל כו', מבלי להתחשב עם האיסור שבדבר – בל תשחית וגזל הרבים ¹⁶⁶ וכו' ¹⁶⁷ .

וגם מי שיש לו עצה איך לעשות זאת באופן שלא יפריע ויזיק לאף אחד – הרי בגלל זה אינו יכול להקשיב לדברים הנאמרים בהתוועדות ¹⁶⁸ , כיון שהוא טרוד ¹⁶⁹ להבטיח שה"טייפּ" שלו עובד כראוי, שלא תחסר ב"טייפּ" שלו שורה שתהי' ב"טייפּ" של חבירו!...

ואז יוכל להתפאר בכך שיש ברשותו הקלטה טובה יותר, ויוכל

32

לשלוח העתק ממנה (בחתימת שמו ושם אביו ¹⁷⁰ ) לירושלים, לברינוא ולמלבורן...

ומה שטוען שזהו ענין שממש נוגע בנפשו , ולכן, אף שלכאורה יש בזה איסור של בל תשחית, הרי ע"פ דין "בל תשחית דגופא עדיף" ¹⁷¹ – הנה אם הי' עוסק בלימוד התורה אפילו שלא לשמה, אזי לא הי' נוגע בנפשו שכולם ידעו שיש ברשותו הקלטה טובה יותר!

ובכן: בחור צריך לדעת שאין זה ענינו להתעסק עם ה"טייפּ" בעת ההתוועדות! אלא מאי, מה יהי' עם ה"טייפּ" שצריכים לשלוח למקומות שונים – ישנם אלו שעוסקים בכך, ואין זה ענינו של בחור. די בכך שהתירו את כללות הענין של הקלטה ב"טייפּ", אבל האם אמנם יש צורך שכל בחור יהי' לו "טייפּ"?!... ענינו של בחור הוא – לעסוק בלימוד התורה ¹⁷² . ובפרט הבחורים שהגיעו לכאן מארץ ישראל – הרי בודאי לא הגיעו בשביל ענינים הנ"ל, כי אם בשביל ללמוד תורה ¹⁷³ , ועד שלימודם יהי' באופן כזה שבחזרתם לשם יהיו "כתרי מינייהו" ¹⁷⁴ .

והמורם מכל האמור לעיל: אם בקולי תשמעו – הנה מכאן ולהבא לא יעמידו עוד "טייפּ'ס" אפילו באופן שאינו מזיק לאף אחד. ואלו שעשו זאת, יחזרו בע"פ מאה דפי גמרא, וכל אגרת התשובה ¹⁷⁵ . וכולי האי ואולי יפעלו הדברים כו'.

*

יב. המשך הביאור בפירוש רש"י ¹⁷⁶ בפ' שלח על הפסוק ¹⁷⁷ "וכי תשגו וגו'" – נכלל בשיחת ש"פ שלח ס"כ ואילך ¹⁷⁸ .

*

33

יג. בנוגע לאגרת התשובה – אוחזים עתה בפרק ד':

לאחרי שמביא רבינו הזקן מאמר אליהו ¹⁷⁹ "אנת הוא דאפיקת עשר תיקונין כו' אנת הוא חכים ולא בחכמה ידיעא וכו'", ממשיך לבאר ש"כל הי' ספירות נכללות ונרמזות בשם הוי' ב"ה", ומבאר ענינה של אות יו"ד ואות ה"א, עד לביאור ענינם של אותיות ו"ה – ש"הוי"ו מורה על ההמשכה מלמעלה למטה, וגם המשכה זו היא ע"י מדת חסדו וטובו ושאר מדותיו הקדושות הנכללות בדרך כלל במספר שש שבפסוק ¹⁸⁰ לך ה' הגדולה וכו' עד לך ה' הממלכה וכו', ולא עד בכלל, כי מדת מלכותו ית' נק' בשם דבר ה', כמ"ש ¹⁸¹ באשר דבר מלך שלטון, ונכללת ונרמזת באות ה' אחרונה של שם הוי'".

ובפיסקא זו יש כמה ענינים הדורשים ביאור ¹⁸² :

א) מה נוגע לבאר שהמדות "נכללות .. במספר שש שבפסוק לך ה' הגדולה וכו'"; גם ללא פיסקא זו מובן תוכן הדברים?

ב) מדוע אומר "עד לך ה' הממלכה וכו' ולא עד בכלל" – כיון שבפסוק לא נאמרה תיבת "עד", א"כ, למה הוצרך לומר " עד כו'", שאז צריך לפרש שכוונתו בתיבת "עד" היא " ולא עד בכלל ", הרי הי' יכול לומר "(לך ה' הגדולה וכו') מלבד לך ה' הממלכה"?

ג) מדוע צריך להביא ראי' שמדת המלכות שנקראת בשם דבר ה'

34

ממ"ש "באשר דבר מלך שלטון" – הרי מצינו שבכ"מ נאמר בפשטות שמלכות הו"ע הדיבור, "בדבר ה' שמים נעשו" ¹⁸³ , ולמה כאן צריך להביא ראי' ממ"ש "באשר דבר מלך שלטון"?

אלא שזהו מצד המשך הדברים – דכיון שאמר ש"עד לך ה' הממלכה וכו' ולא עד בכלל, כי מדת מלכותו ית' נק' בשם דבר ה'" ( שלכן אינה בכלל שאר המדות), לכן צריך להביא ראי' ממ"ש "באשר דבר מלך שלטון".

וכפי שיתבאר לקמן ¹⁸⁴ .

*

יד. הביאור בפרש"י:

התיבות "כל הנשוך" – שהם ריבוי אחר ריבוי (כיון שגם תיבת "הנשוך" מיותרת) – באים לרבות לא רק נשוך ע"י נחש, אלא גם נשוך ע"י שאר בעלי-חיים, וגם נשוך ע"י בעלי-חיים שבדרך כלל אינם נושכים – בהמות וחיות בייתיות, בני תרבות (כלשון הגמרא במסכת ב"ק ¹⁸⁵ ).

והנה, הבע"ח היותר רגיל אצל בני אדם הוא – חמור [יש אמנם גם סוסים וגמלים, אבל הם בעיקר בשדה, ואילו עיקר ההשתמשות של האדם היא בחמור], כפי שמצינו באברהם: "ויחבוש את חמורו" ¹⁸⁶ , וכן במשה: "וירכיבם על החמור" ¹⁸⁷ , וכפי שאמר בשעת מחלוקת קרח: "לא חמור אחד מהם נשאתי" ¹⁸⁸ , "אפילו כשהלכתי ממדין למצרים והרכבתי את אשתי ואת בני על החמור, והי' לי ליטול אותו החמור משלהם, לא נטלתי אלא משלי" ¹⁸⁹ , וכן מצינו ביצי"מ "שאין לך כל אחד ואחד מישראל שלא היו עמו תשעים חמורים לובים טעונים מכספה וזהבה של מצרים" ¹⁹⁰ . וכיון שכן, הרי מובן, שבנוגע לחמור לא שייך כלל ענין של נשיכה.

ויש עוד בע"ח שנגזר עליו שלא יפגע בבנ"י – כלב, כמ"ש ¹⁹¹ "ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו", ולכן ניתן לו שכר – כפי שמפרש רש"י על הפסוק ¹⁹² "ובשר בשדה טרפה לא תאכלו לכלב תשליכון אותו", "למדך הכתוב שאין הקב"ה מקפח שכר כל ברי', שנאמר ולכל

35

בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו, אמר הקב"ה, תנו לו שכרו" (שלכן מוטב ליתנו לכלב מאשר ליתנו לגוי), כך, שאין זה ענין שהי' רק בשעתו, אלא נוגע גם לזמנים שלאח"ז.

אמנם, כיון שכאן נאמר "והי' כל הנשוך ", מפרש רש"י כוונת הריבוי – "אפילו כלב או חמור נושכו", אף שבדרך כלל אינם נושכים.

כלומר: מ"ש רש"י "אפילו כלב או חמור נושכו" הוא (לא מצד הלשון במדרשי חז"ל, אלא) פירוש הריבוי שבכתוב "כל הנשוך", שבא לרבות גם בע"ח שבדרך כלל אינם נושכים.

טו. ולאחרי שיודעים שהכתוב מרבה "אפילו כלב או חמור נושכו" – אזי מתעוררת השאלה "וכי נחש ממית":

בפסוק58 "וישלח ה' בעם את הנחשים השרפים וינשכו את העם וימת עם רב מישראל", אין מקום להקשות "וכי נחש ממית" – כדברי רש"י כאן: "יבוא נחש .. ויפרע ממוציאי דבה"; וכאמור שיש ביכלתו של הנחש ליפרע, מצד הגזירה "ואתה תשופנו עקב".

אבל כשרואים שנשכו והמיתו גם שאר בע"ח שאין דרכם לנשוך ולהמית – נשאלת השאלה: "וכי נחש – כולל גם "אפילו כלב או חמור" – ממית"?!

והתירוץ על זה – "אלא בזמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתרפאים, ואם לאו כו'", שבזה מתורצת גם הקושיא "וכי נחש ממית", שאין זו פעולת הנחש, אלא כאשר לא היו משעבדין את לבם כו', לא הי' הענין ד"וחי".

ומ"ש רש"י "ואם לאו היו ניזוקין" – הרי זה בגלל שהקב"ה הוא "ארך אפים" ¹⁹³ , וממתין שישובו בתשובה, שהרי סוכ"ס "לא ידח ממנו נדח" ¹⁹⁴ , ולכן לא כתב רש"י שהיו מתים, אלא ניזוקין.

טז. המשך הביאור בפרש"י – שמקדים פירושו על התיבות "והי' אם נשך גו' והביט וגו'", "שלא הי' ממהר נשוך הנחש להתרפאות אא"כ מביט בו בכוונה .. בזמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתרפאים כו'", ולאח"ז מפרש התיבות "נחש נחושת", ש"לא נאמר לו לעשותו של נחושת, אלא אמר משה, הקב"ה קוראו נחש, ואני אעשנו של נחושת, לשון נופל על לשון" – שלאחרי שיודעים שעשיית נחש הנחושת היתה רק כדי לעורר את בנ"י

36

שיסתכלו כלפי מעלה וישעבדו את לבם לאביהם שבשמים שירפאם, אזי מובן שנאמר למשה רק "עשה לך נחש שרף" (אלא שנכתב בתורה רק עיקר האמירה: "עשה לך שרף "), אבל "לא נאמר לו לעשותו של נחושת", שהרי לצורך ההתעוררות של בנ"י אין נפק"מ מאיזה חומר יעשוהו; ולכן צריך לפרש שהסיבה שמשה עשאו נחושת היא מצד הענין ד"לשון נופל על לשון" – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס ¹⁹⁵ בלקו"ש חי"ג ע' 71 ואילך.

* * *

יז. הביאור במ"ש באגרת התשובה ש"כל הי' ספירות נכללות ונרמזות בשם הוי' ב"ה", ובהמשך הענין אומר רק ש"היו"ד .. מרמזת לחכמתו ית'" – ש"נכללות" קאי על הכלים, ו"נרמזות" קאי על האורות (שדוגמתם הו"ע מעשה המצוות – כלים, וכוונת המצוות – אורות), וכיון שבחכמה גם הכלי היא בבחי' אור, נאמר רק "מרמזת"; ומ"מ, לגבי " אנת הוא דאפיקת עשר תיקונין", שלמעלה מעשר ספירות (שמשם נמשך הכח לתקן הפגמים בד' אותיות שם הוי'), הרי כיון שגם בחכמה יש אורות וכלים, לכן נאמר ש"כל הי' ספירות (גם החכמה) נכללות ונרמזות" – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס ¹⁹⁶ בלקו"ש חי"ט ע' 416 ואילך, ובלה"ק בהוספות ללקו"ש חל"ט ע' 143 ואילך.

*

יח. בפירוש רש"י הנ"ל "אמרו רבותינו וכי נחש ממית וכו'" – יש גם "יינה של תורה" ¹⁹⁷ :

רבותינו – הרביים של כל בנ"י שהם תלמידיהם – שואלים: וכי נשיכת נחש צריכה לגרום ענין של מיתה ("וכי נחש ממית") – הרי מצינו בגמרא ¹⁹⁸ בנוגע לרבי חנינא בן דוסא ש"נתן עקבו על פי החור (של ערוד, ו)יצא ונשכו, ומת אותו ערוד .. באותה שעה אמרו .. אוי לו לערוד שפגע בו רבי חנינא בן דוסא", וכך הי' צ"ל אצל כל אחד מישראל?!

וכמו"כ שואלים רבותינו "וכי נחש מחי'" – וכי יהודי זקוק לנחש בשביל ענין החיות?!

והתירוץ היחידי על זה הוא – שזהו מצד היצה"ר שנברא ע"י הקב"ה (אף שהקב"ה מתחרט שבראו, "דכתיב ¹⁹⁹ ואשר הרעתי" ²⁰⁰ ),

37

וטוען להקב"ה, שכיון שבראו לבלבל את האדם כו' (אף שהכוונה בזה היא לטובת האדם שיתגבר עליו כו', "כמשל הזונה שבזה"ק" ²⁰¹ ), צריך ליתן לו כח שיוכל לעמוד נגד היהודי; ואכן הקב"ה נותן לו כח על זה.

והעצה לזה – שיהיו "ישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים", שעי"ז מהפכים את היצה"ר, כמ"ש ²⁰² "גם אויביו ישלים אתו", "זה הנחש" ²⁰³ , וע"ד מ"ש באברהם אבינו "ומצאת את לבבו נאמן לפניך" ²⁰⁴ , כמבואר בירושלמי ²⁰⁵ הפירוש בזה שהפך גם את היצה"ר, שזהו ענין נעלה יותר ממ"ש בדוד "ולבי חלל בקרבי" ²⁰⁶ , "כי הרגו בתענית" ²⁰⁷ .

וענין זה מצינו גם בנוגע לגאולה די"ב-י"ג תמוז – שהם עצמם סייעו בענין הגאולה ²⁰⁸ .

אלא שבשביל זה יש צורך בענין המס"נ, וכפי שהי' אצל כ"ק מו"ח אדמו"ר, שתחילה הי' אצלו ענין המס"נ, ולאחרי כן הי' יכול להפך אותם כו'.

וכמו"כ עתה, הנה ע"י העבודה במס"נ – מתוך עושר והרחבה – פועלים את ענין הגאולה, הן הגאולה הפרטית והן הגאולה הכללית, ובאופן ד"כספם וזהבם אתם" ²⁰⁹ , כפי שהי' בגאולת כ"ק מו"ח אדמו"ר, שהם וויתרו על הכל והניחו ליקח הכל כו' ²¹⁰ ; ומזה לוקחים את הכח בנוגע לגאולה העתידה.

[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן הניגון "אנא עבדא".

לאחרי ברכה אחרונה אמר:]

מסתמא יערכו התוועדות רבתי ב"סעודה שלישית", וכן ב"מלוה מלכה", עד למחר בערב... ובאופן שיפעל על כל השנה כולה.

______ l ______