שיחת יום ב' דחג הסוכות, ה'תשכ"ח

108

בס"ד. שיחת יום ב' דחג הסוכות, ה'תשכ"ח.

בלתי מוגה

כ"ק אדמו"ר שליט"א נטל ידיו הק' לסעודה.

א. דובר כמ"פ שנוסף על הענינים שהם בכל שנה ושנה בשוה, יש ענינים שאינם בכל שנה ושנה, אלא רק בשנים מיוחדות, ולכן יש בהם מעלה יתירה – שהם בבחי' דבר חדש .

ובהקדמה – שלאמיתו של דבר, ישנו ענין החידוש גם בנוגע לענינים שהם בכל שנה ושנה בשוה, שהרי אמרו רז"ל⁷⁵² "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים", ועד ל"חדשים" (כמובא בפירוש רש"י ⁷⁵³ ), חדשים ממש, ללא כ"ף הדמיון.

וענין זה (הצורך בענין החידוש) אינו דבר טפל, אלא ענין עיקרי, שנוגע לענינים עיקריים, ועד לענין התענוג – כמבואר בחסידות ⁷⁵⁴ (ונראה גם במוחש) שתענוג תמידי אינו תענוג.

כלומר: ענין החידוש פועל לא רק בכח השכל, אלא גם בכח התענוג שהוא למעלה מכל הכחות (כפי שרואים שיש ענינים שאף כח אינו יכול לפעול אותם, מלבד כח התענוג), ניתוסף עילוי ע"י ענין החידוש (כמובן גם מדברי הגמרא ⁷⁵⁵ : "כיון דאתיא מדרשא חביבא לי'").

וכן הוא גם בנוגע לענין התענוג למעלה (שהרי האדם למטה נקרא "אדם" ע"ש "אדמה לעליון" ⁷⁵⁶ ) – כדאיתא במדרש ⁷⁵⁷ על הפסוק ⁷⁵⁸ "שוקיו עמודי שש", "זה העולם שנשתוקק הקב"ה לבראותו", וכפי שמדייק רבינו הזקן ⁷⁵⁹ בלשון חז"ל ⁷⁶⁰ "נתאווה הקב"ה כו'": "אויף אַ תאוה איז קיין קשיא", והרי "תאוה" קשורה עם ענין התענוג יותר מאשר ענין הרצון (אע"פ שהן רצון והן תענוג הם כחות מקיפים, ועד שיש שקו"ט מי מהם

109

קודם ⁷⁶¹ ), ודוקא ענין התענוג הוא בדרגא היותר נעלית שבה אין מקום לקושיא כו'.

ומזה מובן עד כמה נוגע ענין החידוש ("בכל יום יהיו בעיניך כחדשים") – שאין זה דבר טפל, הידור מצוה, אלא ענין עיקרי, עד כדי כך, שפועל בהכח היותר נעלה, כח התענוג, שלולי ענין החידוש חסר בענין התענוג, ולא רק שחסר קצת בכמות או באיכות, אלא יתירה מזה – שתענוג תמידי אינו תענוג , היינו, שגם כאשר מדובר אודות ענין שנקרא בתורה בשם תענוג, הנה כאשר ענין זה הוא בתמידות, ללא חידוש, אין זה תענוג כלל.

וכל זה – אפילו בנוגע לענינים שהם בשוה בכל שנה, שגם הם צריכים להיות "כחדשים"; ועאכו"כ בנוגע לענינים שישנם רק בשנים מיוחדות, שבודאי יש בהם ענין החידוש.

ב. הענין המיוחד בשנה זו הוא – שיום השבת בא מיד לאחרי שני הימים הראשונים של חג הסוכות, ללא הפסק בינתיים, כמשנת"ל ⁷⁶² המעלה שבזה בנוגע לר"ה, שגם קביעותו היתה באופן שמיד לאחרי שני ימי ר"ה בא יום השבת, וכשם שענין זה הוא בר"ה, "בכסה" ⁷⁶³ , כך נמשך גם בגילוי בחג הסוכות, "ליום חגינו"12.

והענין בזה:

מעלת יום השבת היא – היותו יום שאסור במלאכה, ועד ש"יהא בעיניו כאילו כל מלאכתו עשוי'" ⁷⁶⁴ , וכיון שהתורה – תורת אמת – אומרת כן, ו"אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו" ⁷⁶⁵ , הרי מובן, שאם רק יתנהג כפי שהתורה דורשת ממנו, אזי אכן יהי' אצלו המעמד ומצב ש"כל מלאכתו עשוי'".

ועד"ז בנוגע ליו"ט – שגם הוא אסור במלאכה, ואף שמותר במלאכת אוכל נפש, הרי המתענה ביו"ט (ומזה מובן שכן הוא גם כאשר כל צרכי היו"ט מוכנים אצלו כבר מערב יו"ט) אסור גם במלאכות שהם לצורך אוכל נפש ⁷⁶⁶ . וע"פ מארז"ל ⁷⁶⁷ "מרובה מדה טובה .. ממדת כו'",

110

הרי אם המתענה ביו"ט (היפך "מדה טובה") כל מלאכתו עשוי', בודאי שכן הוא ב"מדה טובה", אצל מי שחוגג את היו"ט (לא מתוך תענית, אלא) ע"י אכילה ושתי', שכל הענינים נעשים מעצמם – כל מלאכתך עשוי'.

ולכן, כאשר ישנם שני ימים של יו"ט, ומיד לאחריהם בא יום השבת – אזי ישנו הענין ד"כל מלאכתך עשוי'" ג' פעמים, והרי "בתלת זימני הוה חזקה" לכל הדעות ⁷⁶⁸ , הן בנוגע לענינים קלים והן בנוגע לענינים חמורים.

ומעלה נוספת – בנוגע לענין השמחה:

בשני ימי היו"ט דחג הסוכות ישנו ענין השמחה, וגם ביום השבת שבא מיד לאחריהם ישנו ענין השמחה, שהרי "אין עצב בה" ⁷⁶⁹ [והיינו, שאין זה באופן שישנו ענין של היפך השמחה, ומהפכים אותו לשמחה, אלא באופן שמלכתחילה אין ענין של היפך השמחה כלל], כי אם שמחה בלבד, שזהו אמיתית ענין השמחה.

ואע"פ שענינו של שבת הוא תענוג, כמ"ש ⁷⁷⁰ "וקראת לשבת עונג", הרי ידוע שבשבת ישנו גם ענין השמחה (כמ"ש הבה"ג ⁷⁷¹ ), ואדרבה: שמחה גדולה יותר, כיון שבאה ע"י התענוג, והיינו, כפי שענין השמחה כלול בענין התענוג ⁷⁷² .

וכיון שישנם ג' ימים של שמחה, הרי ענין השמחה הוא באופן של "חזקה".

וכאמור לעיל שהענין ד"בתלת זימני הוי חזקה" הוא הן בנוגע לענינים חמורים והן בנוגע לענינים קלים, ועד גם בנוגע לענינים קלים בגשמיות,

ובנוגע ל"חזקה" בענין השמחה – שהשמחה היא גם מצד זה שהקב"ה נותן כל המצטרך גם בענינים גשמיים "מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה" ⁷⁷³ , ומנצלים זאת לעבודת ה', מתוך שמחה וטוב לבב, במשך כל השנה.

* * *

111

ג. בין הענינים השוים בחג הסוכות בכל שנה ושנה ישנו גם ענין השמחה, ושמחה כפולה ומכופלת, כיון שישנם כמה עניני שמחה ⁷⁷⁴ :

לכל לראש – השמחה הקשורה עם ענין המצוה שביו"ט, שמחה של מצוה, וכמ"ש הרמב"ם בהל' לולב ⁷⁷⁵ : "השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה .. עבודה גדולה היא",

ומביא ראי' ממ"ש ⁷⁷⁶ "המלך דוד מפזז ומכרכר לפני ה'", באמרו "ונקלותי עוד מזאת וגו'" ⁷⁷⁷ , והיינו, שאע"פ שהנהגת המלך צריכה להיות באופן "שתהא אימתו עליך" ⁷⁷⁸ , ולכן צריך להיראות רק באופן ש"ביפיו תחזינה עיניך" ⁷⁷⁹ , כך, שע"פ שכל (אפילו שכל דקדושה) אין מקום להנהגה באופן של "מפזז ומכרכר",

– וכפי שטענה מיכל בת שאול על כך ש"מלך ישראל גו' נגלה היום לעיני אמהות עבדיו כהגלות נגלות אחד הרקים" ⁷⁸⁰ , שכן, להיותה בתו של שאול, הורגלה בנעורי' בית אבי' להנהגה ע"פ שכל, שזהו ענינו של "שאול מרחובות הנהר" ⁷⁸¹ , בחי' בינה ⁷⁸² , הבנה והשגה –

אעפ"כ, כיון שענינו של דוד הו"ע הקבלת עול (שלכן נבחר למלך), היתה הנהגתו באופן ש"מפזז ומכרכר לפני ה'".

ונוסף על כללות הענין דשמחה של מצוה, ישנה גם השמחה המיוחדת שביו"ט – "מועדים לשמחה" ⁷⁸³ , ושמחה זו חודרת את כל הפרטים, והיינו, שגם הפרטים שמצד שמחה של מצוה כשלעצמה לא הי' בהם ענין השמחה, נעשה בהם ענין השמחה מצד "מועדים לשמחה".

ונוסף על הענין ד"מועדים לשמחה" שישנו בכל המועדים, בחג הפסח, חג השבועות וחג הסוכות, יש תוספת שמחה בחג הסוכות – שנקרא "זמן שמחתנו".

ונוסף לזה יש בחג הסוכות שמחה יתירה – רביעית – שמחת בית השואבה ⁷⁸⁴ .

ואע"פ ששמחת בית השואבה היתה רק בלילה, אבל לא ביום –

112

הנה השמחה שבלילה פעלה גם על עבודת היום, שלכן נזכרו בגמרא ⁷⁸⁵ כל פרטי עבודת היום בהמשך לכך ש"כשהיינו שמחים שמחת בית השואבה לא טעמנו טעם שינה, כיצד, שעה ראשונה תמיד של שחר, משם לתפלה וכו'".

ולהעיר, שאע"פ ששמחת בית השואבה לא היתה בשבת, הרי ענין זה הוא רק מצד הגזירה דתיקון כלי שיר כו' ⁷⁸⁶ (כמו הגזירה שלא לקיים מצות הקהל בשבת בגלל הצורך בעשיית בימה של עץ ⁷⁸⁷ ), וכיון שטעם זה שייך רק בזמן שביהמ"ק הי' קיים, ואילו עתה לא שייך טעם זה, הרי "קלקלתנו זוהי תקנתנו" ⁷⁸⁸ , שבזמן הזה ישנו הענין דשמחת בית השואבה גם בשבת ⁷⁸⁹ .

ואין לומר שמצד הגזירה נתתקנה שמחת בית השואבה מלכתחילה באופן שלא יעשוה בשבת, ובמילא אינה בשבת גם בזמן הזה – שהרי גזירה זו היא כרוב הגזירות שהיו בזמן בית שני (כמבואר בלקו"ת ⁷⁹⁰ ), ואילו בזמן בית ראשון – שאז הי' ישעי' הנביא, שאמר "ושאבתם מים בששון" ⁷⁹¹ – היתה שמחת בית השואבה גם בשבת38.

וכן בזמן ביהמ"ק השלישי, בביאת המשיח, שאז יקויים היעוד ⁷⁹² "את רוח הטומאה אעביר מן הארץ", ובמילא לא יהיו גזירות כו' – תהי' שמחת בית השואבה גם בשבת.

וע"פ הודעת והכרזת כ"ק מו"ח אדמו"ר ⁷⁹³ שע"י הדיבור אודות משיח תהי' ביאת משיח, ומובן, שאין הכוונה לדיבור בלבד, אלא יש להמשיך זאת גם במעשה ש"הוא העיקר" ⁷⁹⁴ , והיינו, שההנהגה עתה צריכה להיות מעין לעתיד לבוא, בבחינת "טועמי' חיים זכו" ⁷⁹⁵ – צריכה להיות שמחת בית השואבה עתה גם בשבת.

[ואע"פ שמבואר בתניא ⁷⁹⁶ ש"קבלת שכר עיקרו באלף השביעי" דוקא, שאז יהי' "יום שכולו שבת ומנוחה כו'" ⁷⁹⁷ – הרי מובן שאז יהיו דרגות נעלות יותר, ואילו עתה צ"ל מעין לעתיד לבוא].

113

ולהעיר, שאע"פ שישנה שמחה חמישית, שמחת תורה, שלכאורה היא גדולה יותר משמחת בית השואבה ⁷⁹⁸ – הרי דוקא על שמחת בית השואבה אומרים "מי שלא ראה כו' לא ראה שמחה מימיו" ⁷⁹⁹ , כיון שדוקא שמחת בית השואבה פועלת כל עניני שמחה בכל השנה, שעי"ז שרואה שמחת בית השואבה, רואה שמחה בימיו ⁸⁰⁰ .

ועי"ז נעשית שנת שמחה (נוסף על שנת תורה וכו'), ועד ל"שמחת עולם על ראשם" ⁸⁰¹ , בביאת המשיח, בשנה זו ממש.

* * *

ד. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה העושה סוכתו תחת האילן.

* * *

ה. בהפטרת היום נאמר ⁸⁰² : "אז אמר שלמה הוי' אמר לשכון בערפל", וממשיך, "בנה בניתי בית זבול לך מכון לשבתך עולמים".

ולכאורה אינו מובן: מהו הקישור בין "הוי' אמר לשכון בערפל" עם "בנה בניתי גו'"?

והענין בזה:

הפירוש הפשוט של ערפל הוא – ענן. אבל יש פירוש נוסף – שערפל קשור עם א' מז' הרקיעים ⁸⁰³ .

וזהו ששיבח שלמה את ביהמ"ק – בעת חנוכת הבית, "בירח האיתנים בחג" ⁸⁰⁴ – שהגילויים היותר נעלים שיכולים להיות ב"ערפל" (בשמים) דוקא, נמשכים למטה בביהמ"ק הגשמי ("בנה בניתי בית זבול גו'").

והענין בזה ע"פ חסידות ⁸⁰⁵ – ש"ערפל" (שמים) קאי על הדרגא ד"ישת חושך סתרו" ⁸⁰⁶ , שזוהי דרגא נעלית ביותר שאינה יכולה לבוא בגילוי, אלא בהעלם דוקא. ואעפ"כ, נמשכת דרגא זו בביהמ"ק בגילוי, ועד לאופן ד"מכון לשבתך", שמורה על ענין של קביעות והתיישבות (ע"ד לשון חז"ל ⁸⁰⁷ "תשבו כעין תדורו").

114

וזהו גם הדיוק "הוי' אמר גו'" – ששם הוי', שהוא למעלה מהשתלשלות, יורד ונמשך בביהמ"ק שנבנה מדברים גשמיים, שמצד עצמם הם רחוקים מקדושה (שלכן הי' בנין ביהמ"ק כרוך עם קשיים כו'), ואעפ"כ, כאשר קיבלו ענינים אלו ועשו מהם בית-המקדש, אזי נמשכו שם המדריגות הרוחניות הכי נעלות.

ואע"פ שמלכתחילה "הוי' אמר לשכון בערפל" דוקא, הנה לאח"ז נעשה ביהמ"ק דלמטה "מכון לשבתך", כי, הפה שאסר הוא הפה שהתיר ⁸⁰⁸ .

ו. והנה, בביהמ"ק הי' גם ענין של הרחבה בגשמיות, ועד כדי כך, שהיו משקין את הבהמה קודם השחיטה בכוס של זהב ⁸⁰⁹ .

וכיון שרואים עתה שיש מקומות שבהם ישנו מעמד ומצב של הרחבה, ויכולים לקיים תומ"צ מתוך מנוחה כו' – הרי זו הוכחה שעומדים כבר בסמיכות לזמן של ביהמ"ק השלישי, ש"עומד בנוי כו'" ⁸¹⁰ , וצריך רק להמשיכו למטה, ובלשון כ"ק מו"ח אדמו"ר, שה"מפתח" לתיבה מונח בידיו של האדם העובד ⁸¹¹ .

ועד"ז בנוגע ליציאת בנ"י מן המיצר, שכאשר רואים שחלק מהם יצא כו', הרי זה גורר גם את החלק השני כו' ⁸¹² .

[וע"ד שמצינו בנוגע לענין הנבואה, שעשיית אות גשמי פועלת המשכת וקיום הנבואה למטה ⁸¹³ ].

ועד שזוכים לגאולה האמיתית והשלימה, שאז ילכו כל בנ"י ל"הר הקודש בירושלים" ⁸¹⁴ , שענינה הוא שלימות היראה ⁸¹⁵ , בביאת משיח צדקנו, יבוא ויגאלנו.

[כ"ק אדמו"ר שליט"א התחיל לנגן ניגון הקפות לאביו הרלוי"צ ז"ל, ועמד מלא קומתו ורקד בשמחה רבה.

לאחרי ברכת המזון על הכוס ⁸¹⁶ , קודם קבלת שבת – התחיל כ"ק אדמו"ר שליט"א לנגן הניגון "הוא אלקינו", ועודד את הניגון בידיו הק'].