ספרי כ"ק אדמו"רתורת מנחםסה - שנת תשל"א - חלק רביעישיחת ש"פ בלק, י"ז תמוז (נדחה), ה'תשל"א

שיחת ש"פ בלק, י"ז תמוז (נדחה), ה'תשל"א

בס"ד. שיחת ש"פ בלק, י"ז תמוז (נדחה), ה'תשל"א.

בלתי מוגה

כ"ק אדמו"ר שליט"א קידש על היין.

א. ביאור הענין דשבעה עשר בתמוז נדחה ⁵⁸ (כשחל בשבת ⁵⁹ ) – שנדחה ⁶⁰ רק הענין הבלתי רצוי שבתענית (עינוי הגוף) ⁶¹ , אבל הענין הרצוי שבתענית, "יום רצון לה'" ⁶² , ישנו ⁶³ גם ביום השבת ⁶⁴ , ואדרבה: באופן נעלה

יותר ⁶⁵ ; וביאור פתגם אדמו"ר מהר"ש (על יסוד דברי רבינו הקדוש ⁶⁶ : "הואיל ונדחה ידחה" ⁶⁷ ) "הלואי שיהי' נדחה באמת" ⁶⁸ – נכלל בשיחה שהוגהה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א ונדפסה ⁶⁹ בלקו"ש חל"ג ע' 156 ואילך.

* * *

ב. האמור לעיל אודות דחיית התענית ע"י יום הש"ק – שייך לכל אחד מישראל; ונוסף לזה יש עוד ענין ביום הש"ק זה, ששייך בעיקר לחסידי חב"ד.

ובהקדמה – שאע"פ שידוע פתגם רבינו הזקן ⁷⁰ שתורת חסידות חב"ד אינה ענין של מפלגה, אלא שייכת לכל ישראל, שזהו תוכן הענין דהפצת המעיינות חוצה, הרי גילוי ענין זה לכל ישראל הוא באופן שכל הקרוב קרוב יותר כו', ומתחיל מה"חוצה" כפי שהוא באדם עצמו ⁷¹ – ענין המוחין לגבי ענין האמונה, שזהו החידוש של חסידות חב"ד ביחס לאלו שדוגלים בשיטה ד"צדיק באמונתו יְחַיֶ'" ⁷² , שלא די בענין האמונה שמצד עצם נקודת היהדות, כיון שענין זה יכול להיות במעמד ומצב של שינה כו' ⁷³ , אלא יש צורך גם בהבנה והשגה בחב"ד, ואח"כ נמשך גם בענין המדות, ועד לג' הלבושים דמחשבה דיבור ומעשה בפועל.

ובכן: יום הש"ק זה הוא גם יום השבת שלאחרי י"ב-י"ג תמוז ⁷⁴ , ימי הגאולה של כ"ק מו"ח אדמו"ר, והרי ביום השבת מתעלים הענינים של כל ימי השבוע עד לבחי' התענוג, כמ"ש ⁷⁵ "ויכולו השמים והארץ וגו'", מלשון כליון וגם מלשון תענוג ⁷⁶ .

ג. והענין בזה:

ידוע שתענוג הו"ע שבאין ערוך לגמרי ⁷⁷ , כידוע שהתענוג הוא כח היותר פנימי ועמוק בכחות הנפש, ועד שבכחו להפוך ענין של צער לעונג, כפי שמצינו לענין היתר תענית חלום בשבת, ש"התענית הזה תענוג הוא לו" ⁷⁸ , ע"ד התענית דיוהכ"פ שעלי' נאמר ⁷⁹ "לחיותם ברעב" ⁸⁰ – שזהו הפיכת ענין ששייך (לא רק לקליפת נוגה, אלא) לג' קליפות הטמאות, דכיון שבדרך כלל תענית בשבת הוא היפך עונג שבת, הרי זה ענין של ג' קליפות הטמאות, ואעפ"כ, כאשר "התענית הזה תענוג הוא לו", אזי נעשה מזה ענין של קדושה ומצוה.

וככל הענינים שבפנימיות התורה, ישנו גם ענין זה בנגלה דתורה – כפי שמצינו בענין היתר רגלי הדבורים שבדבש ⁸¹ , שאע"פ שרגלי הדבורים אסורים באכילה, הנה כשמתערבים בדבש – שהו"ע התענוג, כבפשטות הענינים, ובפרט בפנימיות הענינים, כידוע ⁸² בענין "ארץ זבת חלב ודבש" ⁸³ שרומז על התענוג שבפנימיות התורה, רזין דרזין דאורייתא – הרי זה נעשה מותר.

ד. ומזה מובן גם העילוי שפועל יום השבת שלאחרי ימי הגאולה י"ב-י"ג תמוז:

ענינם של ימי הגאולה י"ב-י"ג תמוז הוא – נצחון הדת עבור כל מחבבי תורתנו הק' שומרי מצוה, ועד לכל אשר בשם ישראל יכונה ⁸⁴ .

והעילוי שניתוסף ביום הש"ק שלאח"ז מצד ענין התענוג הוא – שנעשה לא רק ענין של נצחון הלעו"ז, אלא שמבטלים את כל מציאות הלעו"ז ועד שמהפכים אותה לקדושה.

ובפרט כאשר יום השבת שלאחרי י"ב-י"ג תמוז חל בשבעה עשר בתמוז – שאז מודגש כללות ענין הפיכת החורבן והגלות לששון ולשמחה.

ה. וכיון שמפקחין על צרכי ציבור בשבת ⁸⁵ , יש לעורר אודות ההוספה בכל הפעולות הקשורות עם ימי הגאולה י"ב-י"ג תמוז, בנוגע להפצת התורה, ובפרט – בשייכות לשבת – פנימיות התורה ⁸⁶ , תורת חסידות חב"ד, ובמיוחד תורת כ"ק מו"ח אדמו"ר.

ובכל ענינים אלו צריכה להיות הפעולה מתוך תענוג – ענינו של יום השבת, שפועל הרחבה בכל הענינים, כמ"ש ⁸⁷ "שמועה טובה תדשן (אפילו) עצם".

ועי"ז באים לענין הגאולה – גאולה פרטית בעבודת כל אחד, ועד שבאים בשעתא חדא לגאולה הכללית, "בנערינו ובזקנינו גו'" ⁸⁸ , עד ש"לא תשאר פרסה" ⁸⁹ , ובאופן ד"שמחת עולם על ראשם" ⁹⁰ .

* * *

ו. מאמר (כעין שיחה) ד"ה מזמור לתודה.

* * *

ז. בנוגע ללימוד פסוק עם פירוש רש"י, כרגיל, נתעכב על הפסוק ⁹¹ "הן עם כלביא יקום וגו'", ובפירוש רש"י: "כשהן עומדין ⁹² משינתם שחרית, הן מתגברים35 כלביא וכארי לחטוף את המצות, ללבוש ציצית לקרוא את שמע ולהניח תפילין וכו'", ואח"כ מוסיף: "ד"א הן עם כלביא יקום וגו', כתרגומו" ⁹³ .

בהשקפה ראשונה הרי זה לכאורה פירוש רש"י פשוט, ללא קושיות כלל; אבל כשמתבוננים, רואים שפירוש רש"י זה מלא קושיות כרימון:

לכל לראש אינו מובן מדוע לא מפרש רש"י בפשטות שכוונת הכתוב לגבורתם של בנ"י, כפי שמצינו כבר כמ"פ בתורה שבנ"י נמשלו לחיות – לגבורה, ע"ד מש"נ בפרשת ויחי ⁹⁴ בברכות יעקב לבניו: "גור ארי' יהודה", ומיד לאח"ז – כבפרשתנו: "כרע רבץ כארי' וכלביא מי יקימנו". וכן בפרשתנו נאמר בפסוקים שלאח"ז ⁹⁵ "כרע שכב כארי וכלביא מי יקימנו", ורש"י מפרש זאת בנוגע לגבורתם של בנ"י: "כתרגומו, יתיישבו בארצם בכח ובגבורה". וא"כ, מדוע לא יכול רש"י לפרש כך גם בפסוק דידן, אלא בוחר פירוש ממדרש תנחומא ⁹⁶ , שלכאורה הוא פירוש ע"פ דרש, ולא ע"פ פשט. ואילו הפירוש הפשוט לכאורה, כתרגומו, מביאו רש"י בתור פירוש נוסף (ד"א), שמזה מובן שהעיקר הוא הפירוש הראשון.

ונוסף לזה, כיון שפירוש רש"י מדוייק בכל תיבה, כמפורסם ⁹⁷ , צריך להבין כמה דיוקים בסגנון לשון רש"י:

א) בדרך כלל משתמש רש"י בביטויים שהתלמיד רגיל בהם מתורה שבכתב ושבע"פ. ובכן: בנוגע למצוות – הלשון הרגיל הוא "עשיית המצוות", "קיום המצוות" או "זריזות במצוות". ואילו כאן לא משתמש רש"י באף א' מלשונות אלו, אלא מביא לשון התנחומא כאן – ואינו רגיל כלל בשאר מקומות: " לחטוף את המצות". וצריך להבין: מדוע משתמש רש"י כאן בתיבת "לחטוף".

ב) אם רצונו של רש"י למנות מצוות שבנ"י מקיימים בבוקר – יש עוד מצוות שחייבים לעשותם בבוקר, כמו תלמוד תורה, שמיד בבוקר יש חיוב ללמוד תורה, וכיו"ב.

ג) גם הסדר שרש"י מונה ג' המצוות – אינו מובן, שהרי תחילה מניחים תפילין ובהם קורין שמע, ואילו רש"י אומר "לקרוא את שמע (ואח"כ) ולהניח תפילין".

ד) פירוש זה ישנו במדרש תנחומא (כנ"ל), אבל שם נזכרה רק מצוה אחת: קריאת שמע, ואילו רש"י מוסיף עוד שתי מצוות, שבתנחומא – מקורו של רש"י – לא נזכרו.

ולהעיר, שכאן רואים שמתיבה אחת בפירוש רש"י יכולים ללמוד הלכתא גברוותא:

מהוספת רש"י "להניח תפילין", יש פתרון לשאלה ⁹⁸ האם בנ"י הניחו תפילין בהיותם במדבר, שהרי הפרשיות "שמע" "והי' אם שמוע" נאמרו רק בסוף ארבעים שנה, וא"כ לא היו יכולות להיות בתפילין, אבל ע"פ דברי רש"י שמזכיר הנחת תפילין בפירוש דברי בלעם לבלק אודות המצוות שקיימו בנ"י אז, בהיותם במדבר – הניחו אז בנ"י תפילין בכל יום.

[אלא שהתפילין שלהם שהיו בהם אמנם ארבעה בתים – רק בשנים מהם היו פרשיות, כמשנ"ת פעם בארוכה ⁹⁹ על יסוד השינויים בפירושי רש"י בפ' בא ¹⁰⁰ ובפ' ואתחנן ¹⁰¹ ].

ואין סתירה לזה מ"ש רש"י "לקרוא את שמע", היינו שבהיותם במדבר קראו את שמע – כי, בע"פ ידעו כבר פרשיות אלו, אבל לא בכתב, וכיון שדברים שבע"פ אי אתה רשאי לכותבם ¹⁰² , נאסר לכותבם בפרשיות התפילין.

וכל הדיוקים הנ"ל צריכים להיות באופן המתאים לפשוטו של מקרא ¹⁰³ , כיון שזהו ענינו ודרכו של פירוש רש"י על התורה, כהכלל שכותב בעצמו ¹⁰⁴ : "אני לא באתי אלא לפשוטו של מקרא".

ח. והביאור:

רש"י אינו יכול לפרש שהפסוק מתייחס לגבורתם של בנ"י, כי, עפ"ז אינו מובן מ"ש "לא ישכב עד יאכל טרף" – מדוע יאכל טרף רק לאח"ז, לפני שישכב, ולא מיד.

ובגלל השאלה על פירוש זה – בוחר רש"י לפרש כדברי התנחומא, שקאי על המצוות שמקיימים בנ"י כשהן עומדין משינתם כו' ¹⁰⁵ .

ובפרט שאז בא הפסוק בהמשך לדבריו הקודמים של בלעם כאן בתשובתו לבלק:

על הפסוק ¹⁰⁶ "א-ל מוציאם ממצרים", מפרש רש"י, שזו היתה תשובתו של בלעם על דברי בלק: "אתה אמרת הנה עם יצא ממצרים ¹⁰⁷ – לא יצא מעצמו, אלא האלקים הוציאם" ¹⁰⁸ .

ובהמשך לזה מסביר בלעם לבלק, שהענין ד"א-ל מוציאם ממצרים" – בודאי יעמוד לבנ"י, כיון שמיד כשהן עומדין משינתם שחרית ממהרים לחטוף מצוות כאלו שמבטאות את העובדה שהקב"ה הוציא את בנ"י ממצרים ("א-ל מוציאם ממצרים"), ושענין זה לא הי' בדרך הטבע (כפי שטען בלק "עם יצא ממצרים"), ובמילא, "כתועפות ראם לו"49, וכפירוש רש"י "כתוקף וכו'".

וזהו "ללבוש ציצית לקרוא את שמע ולהניח תפילין" – כי, בפרשת ציצית נאמר ¹⁰⁹ "אני ה' אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים", שזה מורה על הקשר של מצות ציצית ויצי"מ שהיתה ע"י הקב"ה. וגם קריאת שמע מסתיימת בפסוק זה. וכן בתפילין נאמר ¹¹⁰ "והי' לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך גו' כי ביד חזקה הוציאך ה' ממצרים", ופירש רש"י: " יציאת מצרים תהי' לך לאות" – זוהי מצות תפילין.

ועפ"ז מובן מדוע מזכיר רש"י רק ג' מצוות אלו שמקיימים בנ"י בבוקר – כיון שרוצה להזכיר כאן רק מצוות הקשורות עם יצי"מ.

ט. עפ"ז יובן גם הסדר שבו מזכיר רש"י ג' מצוות אלו:

המצוה הראשונה שמזכיר רש"י היא – ציצית: בפרשת ציצית מבואר שציצית מזכירה את הענין של יצי"מ, אבל בעת לבישת הציצית לא מזכירים בפירוש בדיבור אודות יצי"מ, אלא השייכות נשארת במחשבה.

בקריאת שמע – מזכירים יצי"מ בדיבור.

ואח"כ מביא רש"י הנחת תפילין, שבנוגע לתפילין מפרש רש"י בפ' בא ¹¹¹ ש"לטטפת" הוא מלשון "והטף אל דרום ¹¹² .. לשון דבור .. שהרואה אותם קשורים בין העינים יזכור הנס וידבר בו", והיינו, שע"י הנחת תפילין פועלים שגם אחרים שרואים אותו מעוטר בתפילין ידברו אודות יצי"מ – ש"בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים"54.

י. והטעם שרש"י משתמש בלשון "לחטוף":

בפסוק זה נמשלו בנ"י לחיות – ארי ולביא.

ובנוגע לחיות מצינו לשון חטיפה – כפי שמפרש רש"י על הפסוק ¹¹³ "בנימין זאב יטרף", לשון חטיפה. ומצינו הלשון יטרף (שפירושו לחטוף) לא רק בזאב, אלא בכל החיות, כמ"ש ביוסף "חי' רעה אכלתהו טרף טרף יוסף" ¹¹⁴ .

והענין בזה:

חוטפין – אינו סדר ודרך ארץ. וכשחוטפין – הנה ע"ד הרגיל לא חוטפין דברים חסרי ערך ("קליינעקייטן"), אלא דבר חשוב. וגם כאן, ג' מצוות אלו הם מהמצוות החשובות והכלליות ביותר: "ציצית" – ש"שקולה כנגד כל המצוות כולן" ¹¹⁵ , ועד"ז ק"ש – שענינה קבלת עול מלכות שמים, יסוד כל המצוות, ותפילין ¹¹⁶ – "והי' לך לאות גו' כי ביד חזקה הוציאך ה' ממצרים" (כנ"ל ס"ח), והרי זכירת יצי"מ היא יסוד לכמה מצוות התורה ¹¹⁷ .

ועדיין יש לבאר הטעם שרש"י מוסיף מצוות ציצית ותפילין, בה בשעה שבמדרש תנחומא נזכרה רק קריאת שמע, כפי שיתבאר לקמן.

* * *

יא. רגיל ללמוד ענין בזהר עם הערות אאמו"ר:

בזהר דפרשתנו ¹¹⁸ מסופר: "ר' אלעזר הוה אזיל למחמי לרבי יוסי חמוי, ורבי אבא וחברוי אזלו עמי', פתח רבי אלעזר ואמר, ה' בוקר תשמע קולי וגו' ¹¹⁹ .. דא בוקר דאברהם וכו'".

ונוסף על המבואר בזה בביאורי הזהר ¹²⁰ – מבאר אאמו"ר ¹²¹ (ע"ד הקבלה), ש"חמוי דר' אלעזר, ר' יוסי, הי' אז חולה ר"ל, כדאיתא לקמן עמוד ב' שהיונה באה לבשרו לר' אלעזר שנתרפא ר' יוסי מחליו .. ע"י דרשתו של ר' אלעזר חתנו שהלך אליו, שדרש הפסוק ה' בוקר תשמע קולי כו', שקאי על בוקר דאברהם, שמזה נמשך רפואה ואסוותא .. ע"ד מה דאיתמר ¹²² מרגלית היתה לאברהם אבינו תלוי' בצווארו שכל חולה הרואה אותה מיד נתרפא, ובשעה שנפטר אברהם אבינו נטלה הקב"ה ותלאה בגלגל חמה .. היינו ¹²³ דאמרי אינשי אידלי יומא אידלי קצירא וכו'".

וענין זה הוא ע"ד שמצינו בזהר ¹²⁴ שרשב"י (אביו של ר"א) פעל ירידת גשמים ע"י שדרש בפסוק ¹²⁵ "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד", וכמבואר בכ"מ ¹²⁶ המעלה דרשב"י לגבי חוני המעגל, שחוני המעגל פעל ירידת גשמים ע"י תפלה וכו' ¹²⁷ , ואילו רשב"י, מצד גודל מעלתו ¹²⁸ בלימוד התורה (שהיתה תורתו אומנותו ¹²⁹ , והי' מארי רזי תורה, שחיבר ספר הזהר כו') פעל ירידת גשמים ע"י אמירת תורה; ועד"ז פעל ר"א בנו ¹³⁰ ענין הרפואה ע"י אמירת תורה.

אבל אין זה דומה לגמרי, כי:

הרפואה שפעל ר"א היתה באופן ש"חילופא אתייהיב עלי' ר' יוסי דפקיעין" ¹³¹ , שחלה תמורת ר"י חותנו של ר"א, כך, שאי אפשר לקרוא פעולה זו בשם "אסוותא" (בשלימות), כיון שעל ידה נעשה חולה אחר, ועד כדי כך, שלא היתה שמחה על רפואת ר"י חותנו של ר"א, כיון שגרמה לענין בלתי רצוי.

וע"ד הסיפור אודות ביטול הגזירה על רבינו הזקן עי"ז שבתו החליפה אותו כו' ¹³² – שהצלת רבינו הזקן היתה קשורה עם ענין שהוא היפך הטוב.

וא"כ, אין זה כמו פעולת רשב"י להוריד גשמים ע"י אמירת תורה, שהיתה אך ורק ענין טוב.

ונמצא, שפעולתו של ר"א אינה מגעת לפעולתו של רשב"י, כפי שהי' ראוי להיות מצד ההשתוות ד"אני ובני" ¹³³ , ועאכו"כ שאין זה באופן ד"יפה כח הבן מכח האב" ¹³⁴ .

וכפי שיתבאר לקמן.

יב. בהמשך להאמור לעיל (סי"א) אודות הפעולה בעולם ע"י אמירת תורה, שזהו לפי שהתורה היא דיפתראות ופינקסאות להתהוות העולם ¹³⁵ – ישנו הענין שאודותיו מדובר ¹³⁶ בחצי שנה האחרונה, החל מחמשה עשר בשבט ¹³⁷ , שעכשיו הזמן "לכבוש" ¹³⁸ את העולם ע"י (לימוד ה)תורה.

והיינו לפי שעומדים קרוב לגאולה, ורוצים שתהי' בחסד וברחמים ובאופן נעים וטוב, בטוב הנראה והנגלה, הנה גם ההכנות והענינים שממהרים את הגאולה צריכים להיות באופן כזה, ולכן צריכים להתמסר ללימוד התורה, שעי"ז פועלים את כל הענינים באופן חלק, ללא יגיעה וקשיים כו', כנ"ל (סי"א) בנוגע לפעולת ירידת גשמים ¹³⁹ ע"י אמירת תורה.

ומזה מובן גם בהנוגע לעבודת השלוחים הנ"ל ¹⁴⁰ במיוחד ¹⁴¹ , שצריכה להיות באופן שכל עניני השליחות יהיו קשורים עם תורה, שאז תהי' העבודה ללא קשיים וכו'.

ולכן יש צורך שיהיו להם מן המוכן כמה ענינים בנגלה וכמה ענינים בחסידות ¹⁴² , ובכל מקום בואם – ידברו בענינים אלו: בכל מקום – עניני תורה ¹⁴³ שמתאימים יותר אליו; ואם לא נראה ברור איזה ענין

מתאים יותר למקום מסויים – יאמרו מן המוכן ובא לידו ¹⁴⁴ , וברור הדבר שמ כל ענין בתורה יכול כל יהודי ב כל מקום להפיק תורה-הוראה השייכת אליו ¹⁴⁵ (אע"פ שבפרט – יש לכל אחד ה"חלק" שלו ¹⁴⁶ בתורה ¹⁴⁷ ).

להצלחה רבה בהשליחות מוכרח שיהיו מן המוכן ענינים בנגלה וענינים בחסידות, ובאופן ד"ושננתם ¹⁴⁸ – שיהיו דברי תורה מחודדים בפיך וכו' שנאמר ¹⁴⁹ אמור לחכמה אחותי את וגו'" ¹⁵⁰ , ו"לשפוך" ("גיסן") ¹⁵¹ עניני התורה בשופי , ובכל מקום ¹⁵² ימצאו ¹⁵³ את הענינים השייכים להם ¹⁵⁴ .

וכיון ש"שלוחו של אדם כמותו" ¹⁵⁵ [והרי יש כמה מדריגות (אופנים) בענין השליחות ¹⁵⁶ , ועד לאופן הכי נעלה ¹⁵⁷ ] שהשליח נעשה

המשלח עצמו ¹⁵⁸ ( ובדרך ממילא מתייחס כח המעשה והעשי' בפועל של השליח – אל המשלח), הרי מובן שיש כח למלא את כל האמור לעיל, ובשמחה ובטוב לבב ¹⁵⁹ .

ובודאי יצליחו במילוי השליחות להפיץ תורה ויהדות, כולל גם מעיינות החסידות – עד ל"חוצה" ¹⁶⁰ ,

ועי"ז יקרבו ביאת המשיח ¹⁶¹ – שישרפו ¹⁶² את כתלי הגלות ¹⁶³ , ויזכו לאתחלתא דגאולה ולאח"ז לגאולה האמיתית והשלימה, בקרוב ממש.

* * *

יג. בנוגע לביאור בזהר – יש לומר, שגם מה שר' יוסי דפקיעין חלה תמורת ר' יוסי חותנו של ר"א, הו"ע של מעלה :

ובהקדם מה שמצינו בנוגע לענין שחיטת בע"ח לצורך אכילת האדם, שאף שיש בזה ענין של צער בעלי חיים (שלכמה דעות הרי זה איסור מדאורייתא ¹⁶⁴ ), הרי עי"ז נעשה עילוי אצל הבע"ח ¹⁶⁵ , שנעשים חלק מבשר האדם – דם ובשר כבשרו, ומתעלים לדרגת ה"מדבר" ¹⁶⁶ . ועאכו"כ בנוגע לענין הקרבנות, שמתעלים להיות "אשה ריח ניחוח לה'" ¹⁶⁷ .

ועד"ז יש לומר בנדו"ד, שהחולי של ר' יוסי דפקיעין תמורת ר"י חותנו של ר"א הו"ע של עילוי (לא רק לגבי ר"י חותנו של ר"א, אלא גם) עבור ר' יוסי דפקיעין עצמו ¹⁶⁸ .

וכן הוא בנוגע לביטול הגזירה על רבינו הזקן עי"ז שבתו החליפה אותו כו' (אף שגם היא היתה צדקנית כו', וכמודגש גודל מעלתה בפתגם "איש מזריע תחילה יולדת נקבה אשה מזרעת תחילה יולדת זכר" ¹⁶⁹ , שאמרו חסידים אודות היחס של בנה הצ"צ עם אבי' רבינו הזקן ¹⁷⁰ ) – שזהו ענין של עילוי לא רק עבור רבינו הזקן, אלא גם עבור בתו.

אלא שאין זה סדר העבודה בעולם התיקון שצריך להיות באופן של התלבשות אורות בכלים, אבל אעפ"כ הרי זה ענין נעלה כו'.

יד. ועוד ועיקר:

נוסף לכך שרפואת ר' יוסי חותנו של ר"א (שכתוצאה מזה חלה ר' יוסי דפקיעין תמורתו) נפעלה ע"י דרשת ר' אלעזר – הנה גם מה שאח"כ חזר ר' יוסי דפקיעין לתחי', שייך ג"כ לדרשתו של ר' אלעזר עה"פ62 "בוקר אערך לך גו'", שהוא בוקר דיוסף, היינו, שתחה"מ זו הי' ג"כ ע"י תורתו של ר"א (אף שהי' בזה אח"כ גם תפלת הבן וכו') ¹⁷¹ .

ובזה מודגש גודל מעלת ר' אלעזר, שע"י דרשתו בתורה נפעל לא רק ענין של רפואה, אלא גם ענין של תחיית המתים, שזהו חידוש גדול ונעלה יותר מאשר רפואת חולים.

* * *

טו. נתבאר גם המשך פירוש רש"י34:

א) "לא ישכב" ¹⁷² – "בלילה על מטתו עד שהוא אוכל ומחבל כל מזיק הבא לטרפו, כיצד, קורא את שמע על מטתו ומפקיד רוחו ביד המקום ¹⁷³ , בא מחנה וגייס להזיקם, הקב"ה שומרם ונלחם מלחמותם ¹⁷⁴ ומפילם חללים" ¹⁷⁵ .

ב) "ודם חללים ישתה" – "נתנבא שאין משה מת עד שיפיל מלכי מדין חללים, ויהרג הוא עמהם, שנאמר ¹⁷⁶ ואת בלעם בן בעור הקוסם הרגו בני ישראל בחרב על חלליהם",

דלכאורה: (א) פירוש זה אינו "כתרגומו", כפי שסיים בד"ה שלפנ"ז, (ב) מלכי מדין – מאן דכר שמייהו, (ג) מדוע מביא רש"י ראי' מפסוק ביהושע, ולא ממ"ש בפ' מטות ¹⁷⁷ "ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב".

ונתבאר, ש"הדם הוא הנפש" ¹⁷⁸ , שהוא עיקר החיות, ולכן, " דם חללים" קאי על מלכי מדין, לפי שהמלך הוא לב (החיות) כל העם – כמו משה ("שיפיל מלכי מדין חללים"), שהוא לב כל ישראל ¹⁷⁹ , כי "הנשיא הוא הכל" ¹⁸⁰ .

ומביא ראי' מיהושע – כי שם נאמר: (א) "על חלליהם", בהתאם למש"נ כאן "דם חללים", (ב) "בלעם .. הקוסם ", שבזה מודגש ש"הניח כלי אומנותו, שכלי זיינן של אומות העולם בחרב, והוא בא עליהם בפיו, שהוא אומנות שלהם", ולכן אמר הקב"ה "אף אני אתפוש את שלו ואבוא עליו באומנותו, וכן הי' סופו ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב" ¹⁸¹ .

טז. ביאור הטעם שרש"י מוסיף מצות ציצית ותפילין, בה בשעה שבמדרש תנחומא נזכר רק קריאת שמע36:

החילוק בין פירוש רש"י למדרש – שרש"י ענינו פשוטו של מקרא, ופשט הוא כנגד עולם העשי', משא"כ דרש (מדרש) הוא עולם נעלה יותר ¹⁸² .

ובכן: לפי בחינתו של יהודי כפי שעומד בעולם הדרש, הנה בשעה שעומד משינתו וחוטף – די בקריאת שמע, קבלת עול ואהבת ה'. אבל בעולם העשי', שבו יש כל מיני בלבולים – לא מספיק שיהודי יחטוף ק"ש בלבד, והשאר יהי' בסדר ובניחותא, באמרו שיש לו לב יהודי,

ורחמנא לבא בעי ¹⁸³ , אלא ¹⁸⁴ יש צורך שהחטיפה תיכף כשקם משנתו תהי' באופן שגם מבחוץ יהי' ניכר שהוא יהודי, עי"ז שלובש לבוש יהודי – ציצית.

אך יכול יהודי לטעון, שכאשר לבו הוא לב יהודי (ק"ש), ומיד בקומו משנתו ניכר עליו גם מבחוץ שהוא יהודי (ציצית) – עשה כבר מספיק.

ועל זה אומרים לו, שצריך לחטוף בקומו משנתו גם ענין התפילין, שעל ידם פועל גם על הרואה אותם (כנ"ל (ס"ט) מפירוש רש"י בתיבת "לטטפת"), כי, יהודי אינו יכול להסתפק בכך שהוא בעצמו כדבעי, אלא הוא מוכרח להשתדל להשפיע גם על אחרים, ויתירה מזה, שצ"ל באופן כזה אשר "וראו כל עמי הארץ גו'" ¹⁸⁵ , וכדרשת חז"ל ¹⁸⁶ "אלו תפילין שבראש".

יז. ולהוסיף: לכאורה יכול יהודי לטעון: למי יש רשות לומר לו דעה בנוגע לעשיית עבירה כו' ¹⁸⁷ – זהו ענינו הפרטי ("זיין אייגענע ביזנעס"), והוא לא מכאיב לאף אחד וכו'.

והמענה על זה: בהקדים המשל הידוע ¹⁸⁸ מאחד שהפליג בספינה ורצה לקדוח חור בספינה במקום מושבו, בטענה, שהוא עושה זאת בד' אמותיו שלו, ולמי מפריע הדבר. והרי כל אחד מבין עד כמה מופרך

הדבר ¹⁸⁹ . וכך גם ברוחניות בנוגע לקיום תומ"צ פוסק הרמב"ם ¹⁹⁰ שע"י עשיית פעולה טובה אחת יכול יהודי להכריע את עצמו ואת העולם כולו לכף זכות ¹⁹¹ .

______ l ______

הערות

58. להעיר שיש בו ב' ענינים: (א) עצם הענין שאירע ביום זה – שהובקעה העיר, (ב) התוצאה מזה באופן של פעולה נמשכת. ויש לחקור אם הדחי' (כשחל בשבת) היא רק בנוגע לעצם הענין, או גם בנוגע לפעולה הנמשכת, דלכאורה, כיון שנדחה רק התענית בשבת, אבל ביום ראשון צריך להתענות, מוכח, שהפעולה הנמשכת אינה נדחית. אבל, נוסף לכך שלדעת רבי "הואיל ונדחה ידחה" (לגמרי), הרי גם לדעת חכמים שלא נדחה לגמרי, אלא צריך להתענות ביום ראשון, כיון שהתענית ביום ראשון אינו חמור כמו י"ז בתמוז עצמו, נמצא, שהדחי' היא גם בנוגע לפעולה הנמשכת.
59. להעיר, שהקביעות דשבעה עשר בתמוז היא כמו הקביעות דתשעה באב, שהיא כמו הקביעות דיום א' דחג הפסח (כידוע הסימן א"ת ב"ש כו' (טושו"ע או"ח סתכ"ח ס"ג)). והרי ע"פ תורת הבעש"ט (ראה כש"ט בהוספות סקע"ט ואילך. וש"נ) אין דבר שהוא באקראי ח"ו, ובפרט בתורה. והענין בזה – שחג הפסח הו"ע החירות והגאולה, וכאשר יום ראשון דפסח חל בשבת, ניתוסף יותר בענין החירות והגאולה. וזוהי הנתינת כח לדחיית התענית (והחורבן) דתשעה באב ושבעה עשר בתמוז שגם הם חלים בשבת* (ראה גם תו"מ חנ"ז ע' 162. וש"נ). *) ובענין זה יש עילוי דוקא בזמן שאין מקדשים ע"פ הראי' , שאז הקביעות דתשעה באב ושבעה עשר בתמוז היא כמו הקביעות דיום א' דפסח (משא"כ בזמן שהיו מקדשים ע"פ הראי' , הנה גם כשיום א' דפסח חל בשבת , היתה יכולה להיות הקביעות דתשעה באב ושבעה עשר בתמוז באופן אחר) , כמדובר כמ"פ שענין זה הוא באופן ש " קלקלתנו זוהי תקנתנו " (ע"ד שבת פ , ב . ועוד) .
60. להעיר, שענין הדחי' יכול להיות גם באופן שעי"ז נחסר במעלת הדבר, וכמו כאשר צריך לדחות ברית מילה לאחרי יום השמיני, שאף שנתקיימה מצות מילה, מ"מ, העילוי דמילה בזמנה ("וביום השמיני ימול בשר ערלתו" (תזריע יב, ג)) נחסר אצלו. ודוגמתו בנדו"ד, שכאשר התענית נדחה ליום ראשון, אזי אינו בתקפו כמו שהוא בזמנו (ראה לקו"ש שבפנים ס"ב-ג).
61. שנקבע בגלל ענין החורבן – הובקעה העיר (אף שגם ענין זה אינו סתם עונש, אלא ככל עונשי התורה שהיא תורת חסד (ראה גם תו"מ חנ"ד ע' 271. וש"נ)), והרי שבת "אין עצב בה" (ראה ירושלמי ברכות פ"ב סה"ז. הובא בתוד"ה מ"ד – מו"ק כג, ב).
62. ישעי' נח, ה. וראה תניא אגה"ת ספ"ב.
63. ראה גם תו"מ חס"ג ס"ע 190. וש"נ.
64. יום קדוש שקדושתו היא מלמעלה, ללא תערובות מעשה ידי אדם, שהרי שבת "מקדשא וקיימא"* (ולא כמו יו"ט שבו אומרים "מקדש ישראל והזמנים", ד"ישראל אינהו דקדשינהו לזמני" (ברכות מט, א)), מצד בחירתו של הקב"ה, כדאיתא במדרש (במדב"ר פ"ג, ח. וש"נ) "דברים הרבה ברא הקב"ה בעולם ובירר לו אחד מהם, ברא ז' ימים ובחר בשבת .. ברא אומות ובירר לו אחת מהם אלו ישראל". וכמדובר במאמר די"ב תמוז (פ"ט (תו"מ חס"ד ע' 283)), מדברי הצ"צ, שביום השבת מאיר אלקות בעולם, ועד שפועל גם על הקליפות כו' (אלא שבקליפת נוגה נראה הדבר בגלוי), וכפי שרואים בנוגע לאכילה ושתי', שאף שבימות החול הרי זה פועל הגשמה (גם לאחרי הקדמת הברכה – דאל"כ, מאי קמ"ל?!), שלכן "עם הארץ אסור לאכול בשר" (פסחים מט, ב), הנה ביום השבת, לא זו בלבד שהאכילה אינה מגשמת את האדם, אלא אדרבה: האכילה עצמה נעשית מצות עונג שבת, שזהו"ע הפיכת הקליפה לקדושה. *) ביצה יז , א . – אלא שנוסף על הקדושה של שבת מצ"ע , מוסיפים בנ"י בקדושת השבת – " לעשות את השבת " (תשא לא , טז) – ע"י עבודתם בתפלה ולימוד התורה וקיום המצוות דיום השבת .
65. וע"ד המבואר במאמרי חסידות בנוגע לר"ה שחל בשבת שאין תוקעין – שלא חסר בהמשכה שנעשית ע"י תק"ש, שנפעלת מעצמה ע"י ענינו של יום השבת, ואדרבה, באופן נעלה יותר מאשר ע"י תק"ש (ראה לקו"ת דרושי ר"ה נו, א ואילך. ובכ"מ).
66. שהי' הנשיא בדורו, ועי"ז שחיבר המשנה – נעשה הנשיא של כל בנ"י בכל הדורות.
67. מגילה ה, ריש ע"ב.
68. סה"ש קיץ ה'ש"ת ע' 157.
69. בשילוב שיחת ש"פ תצוה תשמ"ז.
70. ראה סה"ש תרפ"ט ע' 72. תש"ב ע' 159. תש"ד ע' 93. ע' 163. אג"ק אדמו"ר מוהריי"צ ח"ח ע' תרי. ח"י ע' דש. לקו"ש ח"ט ע' 344. ועוד.
71. ראה גם תו"מ חמ"ט ס"ע 400. וש"נ.
72. חבקוק ב, ד. וראה לקו"ד ח"א קלא, א. קמא, ב [ע' רסה ואילך. ע' רצג]. סה"ש תש"ד ע' 133. ועוד.
73. ראה תניא פי"ט.
74. יש לציין שביום ה' ט"ו תמוז, לאחרי חזרתו מהאוהל, הורה כ"ק אדמו"ר שליט"א לפרסם בכל מקום אודות עריכת התוועדות ביום הש"ק שדוחה הענין דשבעה עשר בתמוז, ולהזכיר בה שזהו השבת שלאחרי י"ב-י"ג תמוז, ולעורר גם אודות ביטול סיבת הגלות – "מפני חטאינו", שעי"ז יתבטל ה"גלינו מארצנו", ותבוא הגאולה בקרוב ממש. והזכיר גם מ"ש במזמור תהלים (דשנה זו): "אלקים להצילני" (ע, ב), ומסיים "אל תאחר" (שם, ו), וע"פ מ"ש בתקונים – אל תאחר אפילו בשביל הענין דתיובתא (ראה זהר חדש קרוב לתחלתו (צה, ב) – הובא במכתב שלהי תמוז שנה זו (אג"ק חכ"ז ע' קצד).
75. בראשית ב, א.
76. ראה אוה"ת עה"פ (כרך א – מב, ב ואילך, כרך ג – תקח, א ואילך). ועוד.
77. ראה גם שיחת י"ב תמוז סכ"ח (תו"מ חס"ד ע' 414 ואילך). וש"נ.
78. ראה שו"ע אדה"ז או"ח סרפ"ח ס"ג. וש"נ.
79. תהלים לג, יט.
80. ראה גם לקו"ש שבפנים ע' 160-1. וש"נ.
81. ראה תו"א שמות (בהוספות) קו, ד. וש"נ. וראה גם תו"מ חס"ג ע' 192. וש"נ.
82. ראה תו"א שם. וראה גם לקו"ת ואתחנן ד, ג. עקב טז, ד.
83. שמות ג, ח. ועוד.
84. ראה אג"ק אדמו"ר מוהריי"צ ח"ב ע' פ. וש"נ.
85. ראה שו"ע אדה"ז או"ח סש"ו סי"ב. וש"נ.
86. ראה אג"ק אדמו"ר מהר"ש ע' יג. קונטרס עה"ח ספכ"ה.
87. משלי טו, ל. וראה גיטין נו, ב.
88. בא יו"ד, ט.
89. שם, כו.
90. ישעי' לה, יו"ד. נא, יא.
91. פרשתנו כג, כד.
92. כנגד ב' הלשונות שבכתוב: "יקום" – עומדים, ו"יתנשא" – מתגברים.
93. הביאור בפירוש רש"י זה – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א בשנת תשמ"ט, ונדפס בלקו"ש חל"ג ע' 149 ואילך. ולשלימות הענין – באה במהדורא זו השיחה כפי שנרשמה בשעתה עבור החזרה ברדיו, והוגהה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ובשוה"ג ניתוספו כמה פרטים מרשימה נוספת ( המו"ל ).
94. מט, ט.
95. כד, ט.
96. פרשתנו יד.
97. ראה שה"ג (להחיד"א) ערך רש"י. ועוד. וראה גם תו"מ ח"ס ע' 271. ועוד.
98. ראה רשב"א למנחות לד, א. פנ"י לקידושין לז, א. וראה גם תו"מ חנ"ז ע' 147 בשוה"ג. וש"נ.
99. שיחת ש"פ ואתחנן תשכ"ט סי"א (תו"מ חנ"ז ע' 199 ואילך). וש"נ.
100. יג, ט. שם, טז.
101. ו, ח.
102. גיטין ס, ב. וש"נ.
103. ללא צורך לעיין במפרשי רש"י, ואפילו ללא צורך בהתוועדות דשבעה עשר בתמוז שחל בשבת!...
104. בראשית ג, ח.
105. שזהו סדר היום, כמו ב"ארי" ו"לביא", משא"כ אם נפרש שהפסוק מתייחס לגבורתם של ישראל – אין זה סדר היום, אלא סדר של מלחמה.
106. פרשתנו כג, כב.
107. שם, ה.
108. כלומר: בנוגע ליציאה ממצרים כשלעצמה – הכל מודים, גם בלק, שאומר את האמת, כיון שהדבר נוגע לו... אלא שטוען ש"עם יצא ממצרים", "מעצמו", ולכן עושה חשבון שביכלתו להתמודד עמהם, עי"ז ש"נבוא עליהם באדם שכחו בפיו", כמו משה, ש"אין כחו אלא בפיו" (פרש"י פרשתנו כב, ד). אבל האמת היא – כפי שמשיב לו בלעם (בשמו של הקב"ה) – שהענין דיצי"מ אינו באופן ש"יצא מעצמו", עי"ז ש"כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה" (עקב ח, יז), "אלא האלקים הוציאם", ולכן אין להם להתיירא מבלעם כו', ועד שאפילו "מאותות השמים אל תחתו" (ירמי' יו"ד, ב).
109. ס"פ שלח.
110. בא יג, ט.
111. שם, טז.
112. יחזקאל כא, ב.
113. ויחי מט, כז.
114. וישב לז, לג.
115. פרש"י ס"פ שלח.
116. נתבאר גם ענין החטיפה במצות תפילין – שכוללת תחתון ועליון, מ"יד כהה", עד "בין עיניך" (בא שם ובפרש"י).
117. ראה חינוך מצוה טז. כא. ועוד.
118. ח"ג רד, א ואילך.
119. תהלים ה, ד.
120. לאדהאמ"צ – פרשתנו קח, ב ואילך (בהוצאה החדשה – רכ, ג ואילך).
121. לקוטי לוי"צ הערות לספר הזהר ח"ג ע' תיד ואילך.
122. במס' ב"ב דט"ז (ע"ב) והובא בילקוט פ' חיי שרה רמז ק"ו (לקולוי"צ כאן).
123. ב"ב טז, ב.
124. ח"ג נט, ריש ע"ב.
125. תהלים קלג, א.
126. ראה תו"מ סה"מ אייר ריש ע' רעא. וש"נ.
127. תענית כג, א.
128. כולל גם העילוי שניתוסף אצלו ע"י צער המערה (ראה שבת לג, ב. תניא אגה"ק סכ"ו (קמג, א)).
129. שבת שם.
130. מראשי חבריו דרשב"י (שבת (יא, א). וראה סוכה (מה, ב): "אני ובני". זח"ג (קכח, א): "אנן כללא דכולא") שתורתן אומנתן.
131. לקולוי"צ שם – מזהר שם.
132. ראה קונטרס "הרבנית דבורה לאה" (קה"ת תשנ"ג). וש"נ.
133. סוכה שם. וש"נ.
134. שבועות מח, סע"א. וש"נ.
135. ב"ר בתחלתו.
136. מכאן עד סיום השיחה – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א (באידית), ונדפס בהוספות ללקו"ש ח"ח ע' 365 ואילך. במהדורא זו ניתוספו עוד איזה ציוני מ"מ, וכמה פרטים מהנחה בלתי מוגה.
137. ס"ב (תו"מ חס"ג ע' 186 ואילך). וראה גם תו"מ חס"ד ע' 254. וש"נ.
138. דיוק ענין "כבוש" – ראה בהנסמן בהערה שלפנ"ז.
139. הגדולה שבברכות וכו' – ראה רמב"ן בחוקותי (כו, ד) עיי"ש.
140. ראה שיחת י"ב תמוז סמ"ו (תו"מ חס"ד ע' 435 ואילך). וש"נ.
141. תלמידי ואברכי (ראה ב"ר פ"צ, ג – הובא בפרש"י מקץ מא, מג) ישיבה, שבערך שאר בנ"י – תורתן אומנתן.
142. ראה גם תו"מ חנ"ז ס"ע 119 ואילך.
143. עכ"פ ענין א' בנגלה וענין א' בחסידות – שהרי בכל מקום צ"ל פעולה הן בנוגע להנגלה דבנ"י (והמעשה הוא העיקר), הן בנוגע להפנימיות דבנ"י.
144. שאם בא (מאליו – רש"י נח ז, ט) ענין זה דוקא מכל הענינים שבידו (שברשותו – המוכנים) – ה"ז בהשגחה.
145. שהרי כל התורה כולה ניתנה לכאו"א מישראל. ולכן על כל דבר וענין שבתומ"צ נאמר על כל יחיד "מושבע ועומד מהר סיני" (יומא עג, סע"ב. נדרים ח, רע"א. וש"נ). אין להביא ראי' מהא דכאו"א מברך "אשר בחר כו' ונתן לנו כו'" על דבר תורה איזה שיהי' (ופשיטא שאינו עובר על מורשה לבנ"י אחר – סנהדרין נט, א) – כי בזה הכוונה בחירה ונתינה ומורשה דקהלת (כללות עם) יעקב. ולהעיר מרש"י ד"ה מאורסה (פסחים מט, ב). ותורה פי' הוראה (ראה זח"ג נג, ב).
146. וכידוע בענין " חלקי ה' אמרה נפשי" (איכה ג, כד), דכאו"א יש לו חלק בתורה (ראה שער הגלגולים הקדמה יז. (וכ"כ ג"כ בש' רוה"ק בענין היחודים על קברי הצדיקים הקדמה ג' (קח, ב). לקוטי מהרח"ו זלה"ה שבסוף שערי מאמרי רז"ל להאריז"ל)). ולהעיר דישראל הוא ר"ת יש ששים רבוא אותיות לתורה (מג"ע אופן קפו) דכאו"א יש לו אות אחת בתורה. וראה הפס"ד בשו"ע אדה"ז הל' ת"ת (פ"א סה"ד) דכאו"א יש לו חלק בפשט שבתורה וכן ברמז וכן בדרוש וכן בסוד שבתורה (עיי"ש עד היכן הדברים מגיעים).
147. וכמו שמצינו במצוות – שכאו"א הוא בעל רמ"ח אברים ושס"ה גידים כנגד (כל) התרי"ג מצוות (זח"א קע, ב), ויש לו מצוה דהוי זהיר בה טפי (אגה"ק ס"ז).
148. ואתחנן ו, ז.
149. משלי ז, ד.
150. קדושין ל, סע"א ואילך (וראה תוס' שם ד"ה אל). ספרי ואתחנן שם (הובא בפרש"י שם). הל' ת"ת לאדה"ז פ"ב ה"ג.
151. וכמים היורדים ממקום גבוה כו' (תענית ז, א. תניא פ"ד).
152. שהרי " מה' מצעדי גבר כוננו" (תהלים לז, כג. וראה אג"ק אדמו"ר מוהריי"צ ח"ג ע' תקסא (נעתק ב"היום יום" יד חשון). ח"ה ע' קג (נעתק ב"היום יום" י תמוז). ח"ו ע' תז (נעתק ב"היום יום" ג אלול). ועוד).
153. ע"י היגיעה בתורה (לאו דוקא עבודה קשה, אלא שינוי הרגילות, כמו עבודת פרך, שהיא מלאכת נשים לאנשים (סוטה יא, ריש ע"ב)) – כמארז"ל (מגילה ו, ריש ע"ב) "יגעת ומצאת" (מהנחה בלתי מוגה).
154. וע"ד המובא בשו"ע אדה"ז או"ח סרצ"ט ס"כ "נוהגים לדלות בכל מ"ש (מים מהבארות) כי אולי יזדמן להם מבארה של מרים" (אלא שבזה רק "אולי", שהרי אין מצוה וחיוב לדלות מבארה של מרים, משא"כ בנדו"ד).
155. קדושין מא, ב. וראה לקו"ת ויקרא א, ג.
156. ראה לקח טוב (להר"י ענגל) בתחלתו. וראה גם שו"ע אדה"ז או"ח סרס"ג סכ"ה בקו"א: "כעושה בעצמו ממש וכו' ה"ז כאלו אוחז ידו של חבירו כו' שנעשית כידו אריכתא".
157. ראה גם שיחת י"ב תמוז הנ"ל ס"ז (תו"מ שם ע' 392). וש"נ.
158. עיין המשך תרס"ו (ע' שכו-ז [תלא ואילך]) בביאור ענין העבודה דמדריגת עבד.
159. ראה רמב"ם סוף הל' לולב. וראה זח"ג קכח, א: "חדי ר"ש ואמר כו' אנן בחביבותא תליא מילתא כו'". "ונודע פי' האריז"ל על פסוק כו'" – ראה של"ה תושב"כ פ' תבוא. תניא פכ"ו.
160. כפתגם אדה"ז שתורת החסידות היא לא בשביל חוג מיוחד אלא לכל ישראל (כנ"ל ס"ב).
161. כהבטחת מלך המשיח להבעש"ט שיבוא "לכשיפוצו מעינותיך חוצה" (הבעש"ט באגרתו הידועה על דבר עליית הנשמה שלו בראש השנה שנת תק"ז (נדפסה בסוף הספר בן פורת יוסף. כתר שם טוב (הוצאת קה"ת) בתחלתו. ובכ"מ)).
162. ראה אג"ק אדמו"ר מוהריי"צ ח"ו ע' שעב (נעתק ב"היום יום" בתחלתו).
163. שסיום וקץ הגלות הוא (כפס"ד הרמב"ם הל' מלכים רפי"א ובסוף הפרק) ע"י משיח "מלך מבית דוד הוגה בתורה ועוסק במצות כדוד אביו (שהוא) יכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה וילחום מלחמות ה'" ויעשה ויצליח.
164. ראה מו"נ ח"ג פי"ז ופמ"ח. וראה גם תו"מ חמ"ז ע' 95. וש"נ.
165. אלא ש"אין אתנו יודע עד מה" – למה רצה הקב"ה שעילוי זה יהי' ע"י צער בע"ח דוקא.
166. ראה גם לקו"ש חי"ט ע' 206, ובהנסמן שם.
167. ויקרא א, ט. ועוד.
168. גם אם לא הבין זאת – ע"ד תינוק שלומד תורה בשביל צעצועים ("צאַצקעס"), כיון שאינו מבין גודל העילוי שבלימוד התורה.
169. ברכות ס, א. וש"נ.
170. ראה תו"מ – רשימת היומן ע' רמח. וש"נ (נעתק ב"היום יום" כח אייר).
171. ראה לקוטי לוי"צ שם ע' תיט.
172. ראה גם לקו"ש שבהערה 36.
173. כלשון הכתוב (תהלים לא, ו): "בידך אפקיד רוחי"* – פקדון דייקא, שלכן צריך הקב"ה לשמרו כו'**. *) בענין זה נזכר גם שבעת השינה עולה הנשמה למעלה ושואבת לה חיים כו' (ראה ב"ר פי"ד , ט . פדר"א פי"ב) . **) בענין זה נזכר גם סיפור המדרש (שהש"ר פ"ז , ג) אודות שני אחים עשירים שהיו להם שכנים רעים מאומות העולם , שהמתינו עד שיעלו לרגל , ואז יוכלו להכנס לבתיהם כו' , וכשעלו לרגל , זימן להם הקב"ה מלאכים כדמותן והיו נכנסין ויוצאין בתוך בתיהם , ועי"ז נשתמרו בתיהם עד שחזרו מירושלים .
174. וע"ד שאמר חזקי': "אני אין בי כח .. אלא אני ישן על מטתי ואתה עושה וכו'" (איכ"ר פ"ד, טו).
175. דלכאורה אינו מובן: בתחלה כותב רש"י "שהוא אוכל ומחבל כל מזיק הבא לטרפו", היינו, ש"יאכל טרף" קאי על האדם השוכב – ש"לא ישכב (בלילה על מטתו) עד שהוא אוכל כו'"; ואח"כ מסיים ש"הקב"ה שומרם .. ומפילם כו'", היינו, ש"יאכל טרף" קאי (לא על האדם, אלא) על הקב"ה. וגם יש לדייק בלשון רש"י: (א) ב' הלשונות "אוכל" ו"מחבל", (ב) מתחיל בלשון יחיד – "הוא אוכל ומחבל כו'", ומסיים בלשון רבים – "הקב"ה שומרם כו'".
176. יהושע יג, כב.
177. לא, ח.
178. פ' ראה יב, כג.
179. רמב"ם הל' מלכים פ"ג ה"ו.
180. פרש"י חוקת כא, כא.
181. פרש"י פרשתנו כב, כג.
182. ראה בהנסמן בלקו"ש חכ"א ע' 36 הערה 57.
183. סנהדרין קו, ב ובפרש"י. זהר ח"ב קסב, סע"ב. ח"ג רפא, ריש ע"ב.
184. נזכר גם שבעולם העשי' יש צורך בענין המעשה דוקא – "לא המדרש עיקר אלא המעשה" (אבות פ"א מי"ז), וכפי שמצינו שאפילו רשב"י הפסיק לעשות סוכה ולעשות לולב (ירושלמי ברכות ושבת פ"א סה"ב). ולהעיר מהנהגת כ"ק מו"ח אדמו"ר, שהקפיד לאגוד את הלולב בעצמו (ראה תו"מ – רשימת היומן ע' קסב. וש"נ), אף שהיו רבים שהיו יכולים לעשות זאת עבורו. והטעם שלא הקפיד על זה בנוגע לעשיית סוכה – כי, פרנס אסור לעשות מלאכה (קידושין ע, א), משא"כ רשב"י שלא הי' פרנס כו'.
185. תבוא כח, יו"ד.
186. ברכות ו, א. וש"נ.
187. בענין זה אמר כ"ק אדמו"ר שליט"א, שכיון שנמצאים בדור יתום, מורה הקב"ה סימן ברור כו' (ראה גם תו"מ חס"ד ריש ע' 267. וש"נ), והתייחס למאורע שהוא דוגמת המסופר בסיום פרשתנו אודות החטא דבעל פעור, ובאופן שזמרי בן סלוא, שהי' נשיא שבט, טען למשה: "בת יתרו מי התירה לך וכו'" (סנהדרין פב, א. הובא בפרש"י פרשתנו כה, ו). והסיבה לכך שהתורה מספרת זאת – אף ש"עקם הכתוב שמונה אותיות ולא הוציא דבר מגונה מפיו שנאמר מן הבהמה הטהורה ומן הבהמה אשר איננה טהורה" (פסחים ג, א), כדי שלא לדבר בגנות בהמה טמאה (ב"ב קכג, א) – כיון שיכול לבוא אח"כ תלמיד שיגלה פנים בתורה שלא כהלכה, ולכן חייבים להבהיר זאת באופן ברור כו' (ראה גם תו"מ חמ"א ס"ע 194 ובהערה 20. וש"נ).
188. ראה גם תו"מ חמ"ב ע' 162. וש"נ.
189. בענין זה נזכר אודות "אניית השלום", שהתקינו שם מטבח שאינו כשר – שאין זה ענין שנוגע לאיש פרטי בלבד, כיון שכל בנ"י הם כגוף אחד.
190. הל' תשובה פ"ג ה"ד.
191. חסר הסיום ( המו"ל ). בסיום הרשימה עבור החזרה ברדיו (כנ"ל הערה 36) הזכירו גם אודות הענין ד"מיהו יהודי" (ע"פ הוראת כ"ק אדמו"ר שליט"א כמ"פ (ראה תו"מ חס"ד ע' 404. וש"נ)), ובסיום הדברים, שבהכרח לבטל את הגזירה שעה אחת קודם – הוסיף כ"ק אדמו"ר שליט"א: כיון שהולכת ונמשכת ר"ל הנפקת תעודות לגוים גמורים שהם יהודים, ומי יודע מה ילד יום . וה' ירחם על שארית עמו, ויבטלו חטאינו, ובמילא יבטל המסובב – גלינו מארצנו, ויהפכו ימים אלו לששון ולשמחה .

עמודים המצטטים את אותם מקורות

הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד — קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. מוצגים 40 מתוך 53 עמודים.

תורת מנחם בס"ד. שיחת אור ליום ב' דחוה"מ סוכות, ח"י תשרי מאותו ספר שבת פ, ב · קידושין ע, א
לקוטי שיחות 140 סנהדרין פב, ב
לקוטי שיחות 167 סנהדרין פב, א
תורת מנחם בס"ד. שיחת ש"פ פינחס, מבה"ח מנחם-אב, ה'תשי"א מאותו ספר סנהדרין פב, א
תורת מנחם בס"ד. שיחת יום ה' פ' בלק, י"ב תמוז ה'תשי"ג. מאותו ספר סנהדרין פב, א
תורת מנחם בס"ד. שיחת ש"פ וישב, כ"א כסלו ה'תשי"ד. מאותו ספר סנהדרין פב, א
תורת מנחם בס"ד. שיחת יום ג' פ' פינחס, י"ב תמוז ה'תשי"ד. מאותו ספר סנהדרין פב, א
תורת מנחם בס"ד. שיחת יום א' פ' פנחס, י"ג תמוז, ה'תשט"ו. מאותו ספר סנהדרין פב, סע"א
תורת מנחם בס"ד. שיחת ש"פ בלק, י"ד תמוז ה'תשט"ז. מאותו ספר סנהדרין פב, א
תורת מנחם בס"ד. שיחת ש"פ פינחס, מבה"ח מנחם-אב, ה'תשח"י. מאותו ספר סנהדרין פב, א
תורת מנחם בס"ד. שיחת ש"פ בלק, י"ז תמוז (נדחה), ה'תשכ"ה מאותו ספר סנהדרין פב, ב
תורת מנחם בס"ד. שיחת ש"פ בלק, י"ד תמוז, ה'תשכ"ג מאותו ספר סנהדרין פב, א
תורת מנחם בס"ד. שיחת ש"פ מטות-מסעי, מבה"ח מנחם-אב, ה'תשכ"ו מאותו ספר סנהדרין פב, א
שולחן ערוך (ח) סנהדרין פב, א
שארית יהודה סימן מה סנהדרין פב, א
אגרות קודש אגרת מח סנהדרין פב, א
אגרות קודש ח'תתכט שבת פ, א
תורת מנחם בס"ד. שיחת יום ד', י"ט תשרי, ג' דחוה"מ סוכות ה'תשי"ג. מאותו ספר שבת פ, ב
תורת מנחם בס"ד. שיחת אור ליום ועש"ק, ב' דחול המועד סוכות, מאותו ספר שבת פ, ב
תורת מנחם בס"ד. שיחת ליל שמחת תורה (קודם הקפות), ה'תש"כ. מאותו ספר שבת פ, ב
תורת מנחם בס"ד. שיחת יום ב' דחג הסוכות, ה'תשכ"א מאותו ספר שבת פ, ב
תורת מנחם בס"ד. שיחת שבת חול-המועד סוכות, ה'תשכ"א מאותו ספר שבת פ, ב
תורת מנחם בס"ד. שיחת י"ט כסלו, ה'תשכ"ג מאותו ספר שבת פ, ב
תורת מנחם בס"ד. שיחת ש"פ נשא, ט' סיון, ה'תשכ"ג מאותו ספר שבת פ, ב
תורת מנחם בס"ד. שיחת יום ב' דחג הסוכות, ה'תשכ"ד מאותו ספר שבת פ, ב
תורת מנחם בס"ד. שיחת שבת חול המועד סוכות, ה'תשכ"ז מאותו ספר שבת פ, ב
תורת מנחם בס"ד. שיחת ליל ב' דחג הפסח*, ה'תשכ"ז מאותו ספר שבת פ, ב
תורת מנחם ר"ד בעת הסעודות דחג הסוכות, ה'תשכ"ח מאותו ספר שבת פ, ב
תורת מנחם שיחת יום ב' דחג הסוכות, ה'תשכ"ח מאותו ספר שבת פ, ב
תורת מנחם שיחת שבת חול המועד סוכות, ה'תשכ"ח מאותו ספר שבת פ, ב
תורת מנחם שיחת יום ב' דחג הסוכות, ה'תשכ"ט מאותו ספר שבת פ, ב
תורת מנחם שיחת יום ב' דחג הסוכות, ה'תש"ל מאותו ספר שבת פ, ב
תורת מנחם שיחת יום ב' דחג הסוכות, ה'תשל"א מאותו ספר שבת פ, ב
שוע"ר עם ביאור דברי שלום יג דיני ציצית בשבת שבת דף פ"
אגרות קודש י'קלד קידושין ע, סע"א
אגרות קודש תפח קדושין ע, ב
אגרות קודש ז'שפב קידושין ע, סע"א
לקוטי שיחות 344 קידושין ע, א
תורת מנחם בס"ד. שיחת ש"פ ויקהל, מבה"ח אדר-שני, ה'תשי"ד. מאותו ספר קידושין ע, א
תורת מנחם בס"ד. שיחת ש"פ ראה, מבה"ח אלול, ה'תשט"ז. מאותו ספר קידושין ע, סע"ב