שיחת יום ב' פ' ראה, כ"ף מנחם-אב, ה'תשכ"ט

232

בס"ד. שיחת יום ב' פ' ראה, כ"ף מנחם-אב, ה'תשכ"ט.

בלתי מוגה

א. הסדר בהתוועדות זו (בקשר ליאָרצייט-הילולא) – שמתחילים ב"סיום" ¹⁴⁷⁰ .

ובהקדמה – שיש לקשר זאת גם עם פרשת השבוע, שנחלקת לשבעה חלקים, כנגד שבעת ימי השבוע, ולכן ישנה גם התקנה הידועה, שנוסף על שיעורי לימוד שונים שצריכים להיות וישנם אצל כל אחד, כל חד וחד לפום שיעורא דילי', ישנו גם השיעור ללמוד בכל יום פרשה חומש עם פירוש רש"י בחלק הפרשה ששייך ליום זה: ביום ראשון בשבוע – מהתחלת הסדרה עד שני, ועד"ז ביום שני – משני עד שלישי, וכן בשאר ימי השבוע, כך, שבמשך השבוע מסיימים את כל הסדרה.

ובזה נכלל גם ביאור ההוראה בחיים – כפתגם רבינו הזקן ¹⁴⁷¹ , בעל התניא (פוסק בפנימיות התורה) והשולחן-ערוך (פוסק בנגלה דתורה), שמפרשת היום יכולים ללמוד הוראה בנוגע לחיי היום וכל המאורעות הקשורים עם יום זה.

ו"לא דבר ריק הוא" ¹⁴⁷² , "ואם הוא ריק, מכם הוא" ¹⁴⁷³ , כך, שאם רק ילמד ויתעמק בפרשת היום, בודאי ימצא מה שביכלתו ללמוד מחלק זה בחומש לגבי חייו ביום זה, ואם עדיין לא מצא, הרי זה סימן שלא למד מתוך העמקה ויגיעה ("יגעת" ¹⁴⁷⁴ ), ולכן לא מצא ("מצאת"5) עדיין את הלימוד וההוראה שיש בחלק זה שבתורה בנוגע לחייו ביום זה.

ובכן: בחלק פרשת השבוע השייך ליום זה, משני עד שלישי, ישנם כמה פרטים שכללות ענינם קשור עם בית-המקדש:

בהמשך למ"ש בחלק הפרשה שלומדים ביום ראשון (עד שני) שישנו "המקום אשר יבחר ה' .. לשום את שמו שם" ¹⁴⁷⁵ ,

233

– והיינו, שבו יהי' נראה אלקות בגלוי , כי, בנוגע לעצם המציאות דאלקות, שלא בגלוי, הרי "את השמים ואת הארץ אני מלא" ¹⁴⁷⁶ , "לית אתר פנוי מיני'" ¹⁴⁷⁷ , "אפילו סנה" (כפי שלמדו חז"ל במדרש ¹⁴⁷⁸ ), והחידוש שבביהמ"ק שהי' זה בגלוי, ועד להמסופר במשנה ¹⁴⁷⁹ שבכל יום ויום היו בביהמ"ק נסים גלויים שכל אחד הי' יכול לראותם –

ממשיך בשיעור דיום שני (משני עד שלישי) ¹⁴⁸⁰ : "והי' המקום אשר יבחר ה' אלקיכם בו לשכן שמו שם שמה תביאו את כל אשר אנכי מצוה אתכם", ומונה פרטי הדברים: "עולותיכם וזבחיכם (קרבנות) מעשרותיכם ותרומת ידכם (אלו הביכורים ¹⁴⁸¹ ) וגו'", וממשיך ¹⁴⁸² : "השמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום גו' כי אם במקום אשר יבחר גו'" – שזהו בית-המקדש.

ובענין זה היו כמה דרגות בהשתלשלות הזמן – כמסופר בסיום מסכת זבחים ¹⁴⁸³ [שכללותה הו"ע הקדשים (שזהו הפירוש ד"זבחים": הקרבנות שהיו זובחים ומביאים מהם קרבן לה'), והיא גם המסכת הראשונה של כל סדר קדשים] אודות הסדר בהקרבת הקרבנות, כפי שלמדים מהפסוקים שבפרשתנו:

"עד שלא הוקם המשכן היו הבמות מותרות ¹⁴⁸⁴ , ועבודה בבכורות, ומשהוקם המשכן נאסרו הבמות, ועבודה בכהנים, קדשי קדשים נאכלין לפנים מן הקלעים, וקדשים קלים בכל מחנה ישראל. באו לגלגל (כשעברו את הירדן והוקבע אוהל מועד שם שבע שנים שכבשו ושבע שחלקו), הותרו הבמות, קדשי קדשים נאכלין לפנים מן הקלעים וקדשים קלים בכל מקום. באו לשילה, נאסרו הבמות, ולא הי' שם תקרה, אלא בית אבנים בלבד מלמטן והיריעות מלמעלן, והיא היתה מנוחה, קדשי קדשים נאכלין לפנים מן הקלעים, וקדשים קלים ומעשר שני בכל הרואה (במקום שרואין משם את שילה). באו לנוב וגבעון (כשחרבה שילה ונלקח הארון), הותרו הבמות, קדשי קדשים נאכלין לפנים מן הקלעים, קדשים קלים בכל ערי ישראל (דהא בכל מקום שהוא שם עושה במה

234

ומקריבו). באו לירושלים ¹⁴⁸⁵ , נאסרו הבמות, ולא הי' להן היתר, והיא היתה נחלה וכו'".

והסיום הוא בנוגע לדיני במה גופא: "ומה בין במת יחיד לבמת ציבור (גלגל נוב וגבעון) וכו'", ומונה פרטי הדינים שיש ב"במת ציבור" ולא ב"במת יחיד", ויש גם מה ש"שוין בזה ובזה" – הן במשנה, והן בגמרא באריכות השקו"ט.

ב. הביאור בסיום מסכת זבחים – דלכאורה, "מאי דהוה הוה" ¹⁴⁸⁶ , ולמאי נפק"מ פרטי הדינים ד"במה" בזמן הזה.

ודוחק לומר שכל אריכות הדברים בגמרא היא רק בנוגע למציאות רחוקה שצריך "לאורינהו" לאוה"ע (להורותם וללמדם איך להקריב עולות לשם בכל מקום שירצו ¹⁴⁸⁷ ) איך להקריב בבמה שלהם (ולא בנוגע לבנ"י עצמם, שכיון שמצווין על שחוטי חוץ ¹⁴⁸⁸ , "אסור לסייען", ורק "לאורינהו שרי, כי הא דאיפרא הורמיז .. שדרה קורבנא כו'" ¹⁴⁸⁹ ). ובפרט שכמה מדיני במה נלמדים מכתובים שבהם נאמר "דבר אל בני ישראל", ומסתבר לומר שגם פרטי דינים אלו נוהגים רק בבמת ישראל ¹⁴⁹⁰ .

ויש לומר, שנפק"מ גם בנוגע לקרבן של ישראל – ע"פ ציווי נביא [ולדעת הרמב"ם, שמבאר כו"כ פרטים ¹⁴⁹¹ בנוגע לנבואה ¹⁴⁹² , ולא הזכיר

235

כלל הגבלות של זמן – נבואה בזמן הזה לא רק אפשרית , אלא " תחזור הנבואה לישראל כו'" ¹⁴⁹³ קודם ביאת המשיח ¹⁴⁹⁴ ] להקריב בבמה בתור הוראת שעה.

[ובהקדם דבר תמוה לכאורה בנוגע להמובא בכ"מ (הן בגמרא, ועד לפסק הלכה ברמב"ם) אודות התוקף של נביא – שיש מה שבתקפו לפעול, ומה שאינו שייך לענין הנבואה, ובלשון הגמרא במסכת ב"ב ¹⁴⁹⁵ : "חכם עדיף מנביא", היינו, שיש ענינים שיכול לפעול "חכם", להיותו "למדן" בתורה, אבל לא "נביא" בכח הנבואה, כיון שלא על זה ניתנה נבואה.

וכללות הענין בזה – שהתורה "לא תהא מוחלפת" ¹⁴⁹⁶ , וכל פרטי דיני התורה נצחיים הם, על כל המדינות ועל כל הזמנים – אא"כ התורה עצמה פוסקת שדין זה קשור עם ביהמ"ק או עם א"י בלבד, או שקשור עם זמן מיוחד בלבד, כמו דיני שבת ויו"ט וכיו"ב, שהתורה עצמה אומרת שדינים אלו אינם שייכים בימות החול; אבל כשיש דין בתורה ללא תנאים שקשור עם זמן מיוחד או מקום מיוחד – הרי זה כלל בתורה שאף אחד אינו יכול להחליף ולשנות זאת.

וכפסק הרמב"ם ¹⁴⁹⁷ ש"האומר שהבורא החליף מצוה זו במצוה אחרת וכבר בטלה כו' כופר בתורה " – לא רק בדין זה, אלא בכל התורה כולה, כיון שהתורה היא ענין אחד שלם, ואי אפשר להסיר ממנה חלק מסויים, שקשור עם התורה כולה.

[וכמדובר כמ"פ ¹⁴⁹⁸ , שיש חילוק עיקרי בין מי שיודע שחטא לבין מי שמצדיק את הנהגתו , באמרו, שבעבר היו צריכים לקיים את התורה בשלימותה, אבל מגיע זמן שצריך לעשות שינויים בתורה, כיון שנשתנו העתים והזמנים, או שנשתנה המקום, כהלשון הידוע ¹⁴⁹⁹ : "אַמעריקא איז אַנדערש"!...

236

הוא יודע שהתורה אומרת כך וכך, אלא ש"אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" ¹⁵⁰⁰ , ומאיזה סיבה לא הי' יכול לעמוד נגד יצרו, ונכשל ולא קיים מצוה, או עבר עבירה, וכיון ש"לא ידח ממנו נדח" ¹⁵⁰¹ , בודאי שלאח"ז ישוב בתשובה; אבל אין רצונו לפגוע בתורה ח"ו ולומר שנעשה בה שינוי.

וזהו גם המדובר כמ"פ ¹⁵⁰² אודות דיוק הלשון "אוהב את הבריות ומקרבן לתורה" ¹⁵⁰³ : אהבת ישראל מהוה יסוד באמונת ישראל, שצריך לאהוב כל אחד מישראל, אפילו מי שנמצא בריחוק ביותר ממנו, גם במובן הרוחני; אבל באיזה אופן צריכה להיות האהבה? – באופן ש" מקרבן לתורה ": לקרב את פלוני לתורה, ולא להוציא את התורה ממקומה, כדי לשנות ולהתאים אותה לרצון (וליתר דיוק: לתאוה) של אדם פלוני או מקום פלוני].

ובענין זה מתבטא התוקף של נביא:

כללות הענין של פסקי דינים – אינו שייך לנבואה. כדי לפסוק דינים צריך ללמוד מתוך יגיעה, כדברי הגמרא5: "לא יגעת ומצאת אל תאמין". – צריכים אמנם לבקש סיוע מהקב"ה להצליח ולכוין אל האמת, אבל לאח"ז צריך ללמוד בעצמו ולהתייגע עד שיבוא להפס"ד, ו"לא בשמים היא" ¹⁵⁰⁴ , שאין זה בא ע"י נבואה.

ועד כדי כך, ש"אם יעמוד איש .. ויעשה אות ומופת ויאמר שה' שלחו להוסיף מצוה או לגרוע מצוה .. או שאמר שאותן המצות שנצטוו בהן ישראל אינן לעולם ולדורי דורות אלא מצות לפי זמן היו", הרי זו הוכחה שאינו נביא אמת, וענשו היפך החיים (כפס"ד הרמב"ם ¹⁵⁰⁵ , ע"פ דברי הגמרא ¹⁵⁰⁶ ).

אמנם, במה דברים אמורים – "אם אמרו שהדבר נעקר לעולם"; אבל אם הנביא אומר שדין התורה נשאר כמו שהוא, אלא שישנה "הוראת שעה", הוראה מיוחדת מהקב"ה שנאמרה לו בנבואה, שבמאורע חד-פעמי זה צריכים לעשות דבר שע"פ תורה אסור לעשותו (והיינו, שגם בשעת מעשה נשאר דין התורה כמו שהוא), אזי "מצוה לשמוע לו" ¹⁵⁰⁷ .

237

ועל זה הובאה הדוגמא מאליהו בהר הכרמל:

הר הכרמל – לא הי' בירושלים, ועאכו"כ לא בביהמ"ק. ואעפ"כ בנה שם אליהו מזבח, והקריב קרבן, ועי"ז החזיר את בנ"י בתשובה, עד שזעקו "הוי' הוא האלקים הוי' הוא האלקים", כמסופר בתנ"ך ¹⁵⁰⁸ .

ועל זה אומר הרמב"ם38: "אילו שאלו את אליהו ואמרו לו, היאך נעקור מ"ש בתורה13 פן תעלה עולותיך בכל מקום [וכנ"ל ש"באו לירושלים נאסרו הבמות, ולא הי' להן היתר"], הי' אומר, לא נאמר אלא המקריב בחוץ לעולם חייב כרת .. אבל אני אקריב היום בחוץ בדבר ה' כדי להכחיש נביאי הבעל", והיינו, שאליהו עצמו אומר שהאיסור דשחוטי חוץ בתקפו עומד גם עתה, אלא שישנה "הוראת שעה" שנאמרה בנבואה, שכדי להציל את בנ"י מנביאי הבעל, שהתאספו בהר הכרמל, צריך לבנות שם מזבח ולהקריב קרבן.

וכיון שזוהי נבואה שנאמרה בתור הוראת שעה – אין זה פוגע בשלימות התורה, כיון שהתורה עצמה אמרה "אליו תשמעון" ¹⁵⁰⁹ , "אם יאמר לך הנביא עבור על דברי תורה .. לפי שעה .. מפני שהוא נביא מצוה לשמוע לו , וגם בזה נאמר אליו תשמעון" (ובלבד שאין זה קשור עם עבודה זרה)38].

וחידוש גדול יותר ע"פ מ"ש הרגצ'ובי ¹⁵¹⁰ בביאור דברי הירושלמי ¹⁵¹¹ שאליהו הנביא אמר "ובדברך עשיתי" ¹⁵¹² , "בדיבורך עשיתי", "דזהו דין דעפ"י נביא יכולין להקריב בבמה בשעת מקדש, ואין עליו שם שחוטי חוץ כלל", ולא שע"פ הוראת שעה עוברים על ציווי התורה (ונפק"מ לדינא – "דיכול להקריב אח"כ בביהמ"ק") ¹⁵¹³ .

וי"ל שיש יתרון בהקרבה בבמה ע"פ נביא לגבי ההקרבה בשעת

238

היתר הבמות – שפעולת ההקרבה היא גם בהאדם , ע"ד מעלת ההקרבה בביהמ"ק לגבי ההקרבה בבמה ¹⁵¹⁴ , שפעולת ההקרבה ¹⁵¹⁵ היא גם בהמקום ¹⁵¹⁶ .

וזהו הקשר להתחלת המסכת, "כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה" – שהחסרון בקרבן שנזבח שלא לשמו, שאין בכחו לפעול על האדם, מודגש במיוחד בסיום המסכת, שאפילו ההקרבה בבמה (ע"פ נביא) פועלת גם על האדם המקריב, ועאכו"כ בביהמ"ק.

וההוראה מזה, שלכאורה טוב לעשות כל דבר שבקדושה וכו' בביהכ"נ וביהמ"ד ("מקדש מעט" ¹⁵¹⁷ ) מלעשותו במקום אחר –

הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס ¹⁵¹⁸ בלקו"ש חי"ד ע' 70 ואילך.

ג. ויה"ר שע"י לימוד הלכות קדשים יהי' תחילה הענין ד"ונשלמה פרים שפתינו" ¹⁵¹⁹ , ועי"ז יתקרב קיום היעוד דהקרבת הקרבנות בביהמ"ק, במהרה בימינו ובעגלא דידן, בביאת משיח צדקנו, שיבוא ויגאלנו,

ובלשון הרמב"ם ¹⁵²⁰ : "ובנה מקדש במקומו וקבץ נדחי ישראל" – לאחרי פרטי הענינים שלפנ"ז שהם הסימן לידע שנסתיימה הגלות ובאה " אתחלתא דגאולה": "ואם יעמוד מלך מבית דוד .. וילחם מלחמות ה' וינצח", שזהו כשנמצאים עדיין בגלות (קודם קיבוץ גלויות), ורק לאח"ז "בנה מקדש במקומו וקבץ נדחי ישראל", היינו, שעל ידו מתחיל ומסתיים קיבוץ גלויות, ואז, "הרי זה משיח בודאי", וגאולה ודאית.

ולא כדעת הכותבים ואומרים ודורשים וכו' ¹⁵²¹ – היפך פסק-דין ברור בדברי הרמב"ם, בחשבם, שכיון שעי"ז תהי' הרגשה טובה ליהודי

239

("עס וועט אים ווערן גוט אויפן האַרצן"), מותר לעקם הלכה ופסק-דין ברור בתורה!

וע"ד המסופר בתנ"ך בנוגע לזמן הגלות (שאז אסור לומר שזהו מצב של שלום), שאותם נביאים שאמרו "שלום יהי' לכם" ¹⁵²² – פעלו היפך בנין וקיום ביהמ"ק!

ועד"ז כאשר חולקים רח"ל על הרמב"ם, ש"רוח ה' דיבר בו" ¹⁵²³ , והסכימו עליו הראב"ד, הרדב"ז והבית-יוסף (שגם הוא ממפרשי הרמב"ם), שלא העירו מאומה על הלכה זו (כידוע בכללי הרמב"ם והראב"ד ¹⁵²⁴ , שכאשר הראב"ד אינו מעיר ומגי' בדברי הרמב"ם, הרי זה סימן שמסכים עמו), והרי הם עמודי ההוראה הפוסקים בישראל, ואין פוסק אחד שיאמר באופן אחר.

וכאשר מנהיגים יהודים בדרך האמת של תורת-אמת, ע"פ פסק-דין ברור בדברי הרמב"ם – הנה אע"פ שאין כאן "תנחומין" שאינם של אמת (שנמצאים כבר ב"אתחלתא דגאולה", בה בשעה שהאמת היא שנמצאים עדיין בגלות וחושך כפול ומכופל), הרי עי"ז שיודעים שזוהי גלות, ולא מתנחמים בכל עניני ניסים וגדולות ונפלאות שאירעו במשך הגלות, אלא תובעים מהקב"ה שהוא מחוייב לקיים את יעודו להוציא את כל אחד מישראל, "ואתם תלוקטו לאחד אחד בני ישראל" ¹⁵²⁵ , מעומק הגלות – הרי זה מקרב וממהר וממשיך למטה מעשרה טפחים את הגאולה, בביאת וגילוי משיח צדקנו, "מלך מבית דוד הוגה בתורה ועוסק במצות כדוד אביו .. ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה וילחם מלחמות ה'", ויבנה מקדש במקומו ויקבץ נדחי ישראל.

וע"פ המבואר בספרים ¹⁵²⁶ , הנה העסק והלימוד בהלכות קדשים הוא מהסגולות למהר זאת עוד יותר, שבמהרה בימינו ממש יומשך למטה מעשרה טפחים, ובאופן של טוב הנראה והנגלה,

– כמבואר בחסידות ¹⁵²⁷ , ש"חבלי משיח" יצאנו כבר י"ח לכל

240

הדעות, ע"י הגזירות שהיו כבר, ומכאן ואילך צריכים להיות כל הענינים בטוב הנראה והנגלה –

"בנערינו ובזקנינו גו' בבנינו ובבנותינו" ¹⁵²⁸ , ועם כל הנכסים, כמ"ש ¹⁵²⁹ "ונצלתם את מצרים", והרי "כל המלכיות נקראו על שם מצרים" ¹⁵³⁰ , וכב' הפירושים: "כמצודה שאין בה דגן כו' כמצולה שאין בה דגים" ¹⁵³¹ , הן בעלמא דאתגליא והן בעלמא דאתכסיא (כפי שאאמו"ר פירש וביאר פעם בארוכה ¹⁵³² ),

ו"שמחת עולם על ראשם" ¹⁵³³ , "והוי' בראשם" ¹⁵³⁴ .

* * *

ד. נוסף על כללות המעלה שבהתוועדות ואסיפת כו"כ מישראל ביחד,

– ובלשון הגמרא ¹⁵³⁵ : "אכל בי עשרה שכינתא שריא", וכדברי רבינו הזקן ¹⁵³⁶ : "אף שאינם מדברים בדברי תורה", והיינו, שעצם העובדה שעשרה (או יותר) מישראל מתאספים ונמצאים ביחד, גורמת תענוג להקב"ה, עד כדי כך ש"שכינתא שריא" (אם רק אין זה ענין שהוא היפך השו"ע, ומזה מובן, שהעובדה ש"אינם מדברים בדברי תורה" היא באופן של היתר, מאיזו סיבה שתהי'),

ועאכו"כ באסיפה והתוועדות הקשורה עם התעוררות בתורה ומצוות או ביראת-שמים – שאז ניתוסף בזה עד לאופן שבאין-ערוך; וע"פ דברי רבינו הזקן בתו"א ¹⁵³⁷ בנוגע למי ש"מתפעל מתפלת אדם צדיק המתפלל בדו"ר ומס"נ, שעי"ז מתפעל גם הוא" שתהי' תפלתו טובה יותר, בעומק וברגש יותר ("אַ בעסערע און אַ טיפערע און אַ האַרציקערע"), מובן, שהשראת השכינה פועלת על כל אלו שנמצאים באותו חדר, בסמיכות ל"בי עשרה", בנוגע לתפלתם וכו' –

הנה כאשר ההתוועדות קשורה עם ענין של יאָרצייט-הילולא – יש בזה לימוד נוסף והתחזקות נוספת באחד מעיקרי התורה ועיקרי האמונה, כדלקמן.

241

ה. ובהקדים:

בשעה שהנשמה נפרדת מן הגוף (לאחרי מאה ועשרים שנה או כשמסתיימים ה"ימים יוצרו ולו אחד בהם" ¹⁵³⁸ ) – עולה הנשמה לעולם העליון, עולם האמת, ככל העילויים שבעליית נשמת צדיק בכל פרטי הדרגות שנימנו בגן-עדן.

וכדאיתא בספרים, שע"פ דברי הגמרא ¹⁵³⁹ "תלמידי חכמים אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא", מובן ¹⁵⁴⁰ , שגם בכל יום, עולה הנשמה בעלי' אחר עלי', אבל העלי' שבכל יום היא עלי' שבערך – הן לגבי היום שלפניו (למעלה הימנה) והן לגבי היום שלאחריו (למטה הימנה), ואילו העלי' שנעשית במלאות שנה או שנתיים, ועד לעשרים וחמש שנים, היא עלי' שלא בערך .

ובדוגמת יום הולדת (כמ"ש ¹⁵⁴¹ "טוב גו' ויום גו' מיום הולדו"), שאע"פ שבכל יום צריך יהודי ללכת "מחיל אל חיל" ¹⁵⁴² , הנה ביום ההולדת מתחילה שנה חדשה, תקופה חדשה וחידוש בסדר החיים – הנה גם בחיים האמיתיים, חיי גן עדן ועולם האמת, איתא בספרים, שביום השנה, יאָרצייט, עולה הנשמה עלי' שלא בערך.

ולכאורה אינו מובן: מהו הקשר של המעמד ומצב שלאחרי עליית הנשמה עם ענין הזמן בכלל, ועם פעולות הקשורות עם זמן כפי שהם למטה, בעוה"ז התחתון, הגשמי והחומרי, שלכן, כשעוברת שנה, נעשה שינוי לא רק למטה, אלא גם בהנשמה שעלתה למעלה?!

ונקודת הענין – שכיון שהנשמה ירדה למטה, נשמה בגוף, בזמן ומקום, ושם מילאה את שליחותה כדבעי, הנה גם לאח"ז, כשהנשמה עולה למעלה והולכת "מחיל אל חיל", קשורות העליות שלה עם ענין הזמן.

ולכאורה הרי זה חידוש נפלא שנתחדש ע"י דת ישראל, אמונת ישראל, ומזה באים כל הדינים הקשורים עם יאָרצייט – שנוסף על הטעמים שבזה מצד הענינים כפי שהם למטה, שאז חוזרים ובוחנים מה נעשה עם הקרובים שבעלמא דין כו', הנה גם עליית הנשמה למעלה קשורה עם ענין הזמן.

242

ו. ובאמת, כד דייקת שפיר, הרי החידוש הוא לא רק בנוגע לנשמה לאחרי שיצאה מן הגוף, אלא גם בנוגע לכללות ענין התורה ומצוות:

התורה – היא "נעלמה מעיני כל חי" ¹⁵⁴³ , "שעשועים גו' לפניו" ¹⁵⁴⁴ . ואעפ"כ, "לא בשמים היא"35, אלא דוקא בארץ.

ועי"ז שיהודי לומד תורה ומקיים מצוות למטה, באופן הקשור עם זמן ומקום [לא מבעי קיום המצוות, אלא אפילו לימוד התורה ¹⁵⁴⁵ – שהרי גם בנוגע ללימוד התורה מצינו שביום הוא לימוד המקרא ובלילה לימוד המשנה וכו' (תושבע"פ) ¹⁵⁴⁶ (כמדובר כמ"פ אודות חילוק שיעורי הלימוד ביום או בלילה) ¹⁵⁴⁷ ] – הרי זה פועל בכל המקומות (דרגות) שבהם נמצאת התורה, ועד להדרגא ד"דוד הוה (מחבר) מקשר אורייתא בקוב"ה" ¹⁵⁴⁸ , שזהו"ע חיבור התורה עם עצמות א"ס – שגם ענין זה נעשה ע"י לימוד התורה של דוד בזמן ומקום מסויים ומפורט.

ז. ועוד ענין בזה:

בנוגע לכללות ענין היאָרצייט-הילולא של צדיק, ידוע פתגם כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע ¹⁵⁴⁹ , שהצדיקים אינם זקוקים אלינו לעריכת ה"יאָרצייט" שלהם, אלא זהו הצורך שלנו.

אמנם, הא גופא שהמשתתף בעריכת ה"יאָרצייט" (כולל גם ההשתתפות בהתוועדות) עושה דבר טוב, הרי זה גורם נחת-רוח לנשמת בעל ההילולא, ועי"ז נעשית אצלו עלי', כי, ענין הנחת-רוח שנעשה ע"י מי שהוא, מוסיף בו ענין מסויים, וכל הוספה אצל הנשמה היא עלי' ברוחניות, כיון שכל ענין הנשמה לאחרי צאתה מן הגוף מתבטא רק בענינים רוחניים.

ולהעיר: מחד גיסא – בודקים ודנים את אלו השייכים לבעל היאָרצייט, אם גם אצלם נעשה שינוי ועלי' בערך העלי' של בעל היאָרצייט; אבל, ביחד עם זה, כיון שיודעים שיש עסק עם בשר ודם, נשמה בגוף, מתחשבים בכך ומוותרים ומוחלים וכו', ובלבד שעושים "משהו" ("עפּעס-וואָס"), כידוע הדוגמא מהושטת "אצבע קטנה" תחת אבן גדולה ¹⁵⁵⁰ . ועי"ז פועלים גם עלי' בנשמת בעל היאָרצייט וההילולא.

243

ח. ומכאן מענה לכמה השואלים: מה הם יכולים לעשות עבור נשמת זקנם או אבי זקנם וכיו"ב?

ובכן:

לכל לראש צריך לדעת, שע"פ אמונת ישראל ותורת ישראל, אין הפסק ומחיצה בין הנשמה לעולם דלמטה, אלא יש קשר ביניהם, ואדרבה, הקשר הוא חזק יותר כו' ¹⁵⁵¹ . וכל ענין שנעשה למטה ע"י קרובי הנפטר, ועאכו"כ הקרובים ביותר, פועל עילוי בנשמת הנפטר.

ואדרבה: כיון שאין באפשרותו של הנפטר לפעול בענינים גשמיים, שהרי נשמתו אינה מלובשת בגוף – צריכים קרוביו להשלים זאת, והיינו, שנוסף על מה שצריך לעשות מצד חובתו הוא , צריך לעשות גם את ה"מעשים טובים" שהי' עושה הנפטר אילו נשמתו היתה בגופו.

ט. וזוהי הוראה כללית בנוגע לעריכת "הספד", "גילוי מצבה" וכיו"ב, לא עלינו ("מ'זאָל ניט דאַרפן אָנקומען דערצו"), כמנהג המדינה לומר "דרשות" על פסוקים וכיו"ב – שעיקר הנקודה בזה היא, להסביר לאלו שעורכים את ה"יאָרצייט" וכיו"ב, שעכשיו מוטל עליהם חוב כפול:

נוסף לכך שצריכים לעשות מעשים טובים בגלל החיוב שלהם בתור אדם ובתור יהודי שנתן לו הקב"ה את היכולת לעשות דבר טוב – הרי כיון שבודאי רוצה לגרום נחת-רוח לקרובו, כמו בחייו, ועאכו"כ כאשר קרובו נמצא במעמד ומצב שאינו יכול לעשות זאת מצד עצמו, עליו לעשות את כל המעשים טובים שהי' עושה קרובו, ועכשיו אינו יכול לעשותם, בגלל שנשמתו היא למעלה, וכאשר הוא עושה אותם בתור שלוחו ובתור בא-כוחו, אזי "ברא מזכי אבא" ¹⁵⁵² .

וע"ד שמצינו בנוסחאות ה"מי שברך" באמירת "יזכור" באחרון של פסח, ביו"ט שני של שבועות, ביום-כיפור ובשמיני-עצרת, שמנדבים צדקה לעילוי הנשמה.

– את ה"מי שברך" עורכים אמנם בזמנים וימים קבועים, אבל בנוגע למעשים טובים, צריך לתאר לעצמו את כל המעשים טובים שהי' הנפטר ממשיך לעשות אילו הי' בחיים חיותו בעלמא דין, ולעשותם במקומו (נוסף על מה שעושה מצד עצמו).

244

ועי"ז מתקשר יותר עם נשמת הנפטר, וגורם לה נחת-רוח, וגם גורם נחת-רוח להקב"ה, אלקי כל בשר ואלקי כל הרוחות ¹⁵⁵³ .

ו"מצוה גוררת מצוה" ¹⁵⁵⁴ – שהקב"ה נותן לו יותר אפשרויות, ויותר כח וחשק לפעול באופן דהולך ומוסיף ואור, להאיר מסביבו, ולעשות את כל המעשים טובים במאורעות של שמחה וטוב לבב, כיון שזוכה לברכתו של הקב"ה, "מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה" ¹⁵⁵⁵ .

* * *

י. סופר כבר כמ"פ ¹⁵⁵⁶ אודות בעל היאָרצייט ובעל ההילולא, שבגלל התעסקותו בחיזוק והפצת היהדות בכל מקום שידו מגעת, נשלח לארץ גזירה – מקום שלא היו בו יהודים, ועאכו"כ שלא היתה אפשרות להשיג ספרים וכו', ועד שגם לא היתה אפשרות להשיג דיו או נייר וכיו"ב, והי' צורך להתחכם ולעשות כמה עצות ותחבולות – כפי שעשתה אמי מורתי, שייצרה בעצמה דיו וכו'.

ולכן, גם בנוגע לכתיבת חידושי תורה, הנה כיון שלא הי' לו נייר לכתיבה, הוצרך לכתוב על גליונות הספרים שהיו ברשותו, ולכן הוכרח לכתוב בצמצום – עד כמה שיכול הגליון להכיל, ובפרט שהי' רק מעט דיו שייצרה אמי מורתי, או רק שיריים ממה שיכלו להשיג ממקום אחר; וגם בנוגע לציון מראה-מקומות לספרים אחרים, הוצרך לסמוך על הזכרון, ללא אפשרות לעיין במ"ש בספר על אתר.

– לא היתה שם האפשרות שישנה כאן, להכנס ל"ספרי'" ולעיין בספר עצמו, או לעיין בספרים שנמצאים אצלו, כיון שלא היו לו אלא ספרים אחדים בלבד, שאמי מורתי היתה יכולה לקחת עמה כשנסעה לשם.

כששלחוהו למאסר ("געשיקט מיטן עטאַפּ"), הי' יכול ליטול עמו רק דברים הכרחים ביותר, אבל לא ספרים; אלו שאסרוהו, לא הונח בדעתם ש"ספרים" הם דבר שצריך להתיר לו לקחת עמו...

הגמרא במסכת מכות ¹⁵⁵⁷ אומרת אמנם "הרב שגלה מגלין ישיבתו עמו", היינו, שכאשר מגלין את הרב, צריכים לשלוח עמו לגלות את כל

245

עניניו כדי שיוכל שם ללמוד תורה כפי שהורגל, אבל, הגלות שם לא היתה כמו גלות של "ערי מקלט", אלא "גלות בתוך גלות", כך, שלא היתה שם הנהגה הנ"ל.

ולכן הוצרכה להיות כתיבת החידושי תורה בצמצום, תוך כדי הסתמכות על הזכרון, כנ"ל. –

ובכן: חלק מהספרים שהיו בגלות ביחד עמו, הגיעו סוכ"ס לכאן, באופן שלמעלה מדרך הטבע, וא' מהם הוא ספר הזהר, ובכמה מקומות נרשמו בו על הגליון כמה ענינים.

יא. בהתחלת ספר הזהר ¹⁵⁵⁸ (שלהיותו על החומש, התחלתו בפרשת בראשית) מדובר אודות מ"ש גבי משה "איש מצרי" ¹⁵⁵⁹ :

כאשר משה רבינו הוצרך לברוח ממצרים למדין (שגם זה הי' בגלל גזירת המלכות עד לסכנת נפשות), הנה התחלת פעולתו היתה בשבתו על הבאר בשעה שבנות יתרו באו להשקות צאנם, להושיען מן הרועים שעשו להם עוולה, כפי שסיפרו ליתרו אביהן (במענה לשאלתו "מדוע מהרתן בוא היום" ¹⁵⁶⁰ ): " איש מצרי הצילנו גו'"90 (ולכן אמר יתרו "קראן לו ויאכל לחם" ("שמא ישא אחת מכן") ¹⁵⁶¹ , וכתוצאה מזה – "ויתן את ציפורה בתו למשה" ¹⁵⁶² ).

ועל זה נאמר בזהר89: "תמן אתיליד ותמן אתרבי ותמן אסתליק לנהורא עלאה", והיינו, ששם (במצרים) נולד, ושם גדל (כמ"ש ¹⁵⁶³ "ויגדל הילד"), ושם עלה לגדולה כו'.

והכוונה בזה – בפשטות – דלכאורה אינו מובן:

הן אמת שבנות יתרו אמרו "איש מצרי הצילנו", כיון שלא הכירו את האיש, לא ידעו מי הוא, מה שמו וכו', מלבד עובדת היותו "איש מצרי"; אבל למאי נפק"מ הסיפור בתורה שבנות יתרו אמרו "איש מצרי הצילנו" – הרי אין זה פרט עיקרי בהסיפור,

– ואדרבה: בנוגע למשה, התואר "איש מצרי" אינו ענין של מעלה, אלא היפך המעלה; היותו בן עמרם, ומוצאו מאברהם יצחק ויעקב, וכן מהות עצמו בעת ההיא, מהווים מעלה גדולה הרבה יותר –

וא"כ, למה הוצרכה התורה להעתיק את כל הלשון שאמרו בנות

246

יתרו: "איש מצרי הצילנו" (שזהו תואר שלכאורה אינו מורה על מעלתו, ואדרבה, זהו אצלו ענין של חסרון), ולא הסתפקה בהעתקת חלק המענה המוכרח : "איש הצילנו"?!

ומזה מובן, שגם הענין ד"איש מצרי " נוגע לכל סיפור המעשה ותוכן הענין.

ועל זה מבאר בזהר: "תמן אתיליד ותמן אתרבי ותמן אסתליק לנהורא עלאה", שם נולד, שם גדל, ושם הגיע לתכלית הגדולה, היינו, שכל ענינים אלו היו שם , במצרים , שלכן מדייק וכופל תיבת "תמן" ג"פ!

כלומר: כאשר התורה רוצה לספר אודות ענינו וגדלותו של משה, מדגישה התורה שלידתו וגידולו ועלייתו לגדולה קשורים עם מצרים דוקא.

יב. וכאן רשם אאמו"ר על הגליון:

"ג' לשונות אתיליד אתרבי אסתליק, י"ל, לנגד הג' בחי' מוחין דעיבור דיניקה דגדלות, שכולם היו במשה .. כשנולד הי' לו מוחין דעיבור .. זהו אתיליד, ואח"כ אתרבי הוא שהי' לו מוחין דיניקה .. ואח"כ אסתליק לנהורא עלאה, הוא מוחין דגדלות".

וממשיך לבאר ש"נרמזים כל ג' בחי' הללו בתיבת מצרי, והיינו מה שמשה נקרא איש מצרי, הוא, כי משה נולד כשהיו ישראל במצרים ק"ל שנה, שיוכבד (שנולדה בין החומות) היתה אז בת ק"ל שנה, זהו מ"צ דמצרי, גי' ק"ל, והוציא את ישראל ממצרים כשהיו שמה ר"י שנה, זהו ר"י דמצרי וכו'" – כפי שמביא פרטי הגימטריאות בזה בעניני השמות, ובלי-נדר יודפסו הדברים ¹⁵⁶⁴ , ויוכלו לראות בפרטיות.

יג. ויש לבאר ג' הבחי' דמוחין, עיבור יניקה וגדלות (כלשון הקבלה) ¹⁵⁶⁵ – באותיות פשוטות ¹⁵⁶⁶ :

ישנם ג' שלבים ותקופות בחיי האדם: (א) עיבור – בצאתו ממעי אמו לאויר העולם, שאז נמצא באותו מעמד ומצב כפי שהי' בעת העיבור (מלבד העובדה שיצא לאויר העולם), ועדיין לא ניתוסף אצלו מאומה. (ב) יניקה – גידולו ע"י היניקה מחלב אמו, כפי שרואים בפועל שבימי היניקה גדל התינוק במשך זמן קצר שלא בערך לגבי גידולו לאחר זמן, לא רק בנוגע לגידול הגוף, אלא גם בנוגע לכל עניניו, שנעשה בהם שינוי

247

גדול. (ג) מוחין – לאחרי שכבר עומד על רגליו, והולך מחיל אל חיל, עד שמגיע לתכלית השלימות.

ובתור מאמר המוסגר – יש לבאר גם שייכותם לענין הגלות והגאולה:

ידוע שענין הגלות נמשל ל"עיבור", וענין הגאולה נמשל ל"לידה", כמבואר בארוכה בתורה אור, תורת חיים ואור התורה, בדרושי פרשת וארא ¹⁵⁶⁷ .

ומפורש בקרא – בנבואת יחזקאל ¹⁵⁶⁸ : "ואעבור עלייך ואראך מתבוססת בדמייך", והיינו, שבליל הפסח, שאז היתה הגאולה, "נגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה בכבודו ובעצמו וגאלם" ¹⁵⁶⁹ – הי' אז רגע ה"לידה" של בנ"י.

ובכן: ברגע הלידה – רגע הגאולה – נעשו כל ג' הענינים הנ"ל: ענין ה"עיבור", היינו, שניתוסף רק ענין הלידה לגבי המצב דעיבור; ותיכף ומיד הי' גם ענין ה"יניקה" – מוחין דיניקה, מוחין דקטנות; ותיכף ומיד הי' גם ענין ה"גדלות" – מוחין דגדלות (כמבואר בסידור האריז"ל ¹⁵⁷⁰ בענין ד' הקושיות ע"ד הקבלה, שתוכן הקושיא היא כיצד באים "מוחין דגדלות" לפני "מוחין דקטנות", כמבואר בכ"מ פרטי הענינים שבזה).

ובאותיות פשוטות:

עד ליל פסח, ליל חמשה עשר בניסן, היו בנ"י עבדים במצרים; ובחצות הלילה, שאז היתה מכת בכורות, התחיל פרעה לגרשם ממצרים (כמסופר בחומש ¹⁵⁷¹ ), והיינו, שיצאו מהגלות עוד בהיותם במצרים (במצב של עיבור), שהרי פרעה עצמו מגרש אותם.

ואז הי' אצלם גם הענין דקרבן פסח – לא רק הקרבת הפסח, אלא גם אכילתו, ובאופן ד"מתניכם חגורים גו'" ¹⁵⁷² , מוכנים ללכת, כך, שכבר היתה איזו פעולה מצד עצמם (מוחין דקטנות); הם היו אמנם במעמד ומצב של "ערום וערי'" ¹⁵⁷³ , אבל אעפ"כ ישנו כבר הענין ד"בדמייך חיי בדמייך חיי"99, דם מילה ודם פסח ¹⁵⁷⁴ .

248

ובהמשך לזה הי' גם הענין דגילוי שכינה – "במורא גדול זה גילוי שכינה"100 – באופן היותר נעלה, ש"נגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה בכבודו ובעצמו ", ובלשון הכתוב בפרשת ואתחנן ¹⁵⁷⁵ : "הנסה אלקים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי וגו' באותות ובמופתים", ככל הפלאים שראו בליל חמשה עשר בניסן, שראו אז ענינים של נבואה נעלית ביותר (כמבואר בכ"מ), שזוהי תכלית השלימות – "מוחין דגדלות".

ונמצא, שהיו אז כל ג' הענינים: "עיבור", "יניקה", "מוחין" – שלא כסדר הרגיל בלידת האדם, שהם ג' שלבים שבאים בסדר והדרגה כו'.

וכיון שהגאולה היתה ע"י משה , עליו נאמר ¹⁵⁷⁶ "ומשה הי' רועה", כדאיתא במדרש ¹⁵⁷⁷ "כל מי שכתוב בו הי', מתוקן לכך .. מתחלת ברייתם נתקנו לכך", היינו, שמתחלת ברייתו נולד על מנת להיות "רועה" ו"גואל", הנה מיד כשנולד התחילה אצלו העבודה הקשורה עם גאולתם של ישראל, שהסדר שלה הוא באופן ד"עיבור", "יניקה" ו"מוחין".

וזהו מ"ש אאמו"ר על גליון הזהר ש"תמן אתיליד" היינו ש"כשנולד הי' לו מוחין דעיבור", דכיון שזה עתה נולד, הרי הוא עדיין באותו מעמד ומצב כפי שהי' בשעת העיבור, מלבד העובדה שיצא לאור עולם; "תמן אתרבי", שהו"ע הגידול, "הוא שהי' לו מוחין דיניקה", ו"תמן אסתליק לנהורא" "הוא מוחין דגדלות".

יד. וביאור הענין ד"תמן אתיליד ותמן אתרבי ותמן אסתליק לנהורא עלאה" בעבודה – יובן בהקדם ביאור כללות ענין הלידה:

איתא בגמרא ¹⁵⁷⁸ : "הולד .. במעי אמו .. אוכל ממה שאמו אוכלת ושותה ממה שאמו שותה .. ונר דלוק לו על ראשו .. ומלמדין אותו כל התורה כולה", כך, שאין לו דאגות, קשיים ובלבולים כלל, ויש לו הכל מן המוכן, הן בגשמיות והן ברוחניות.

ולכאורה: מהו גודל הענין של יום הולדת – שעושים מזה עסק שלם ("אַ גאַנצן פּאַראַד") ומכריזים מזל טוב וכו' – בה בשעה שלפנ"ז הי' לו טוב, ללא חסרון כלל, הן בגשמיות והן ברוחניות; ואילו בצאתו לאויר העולם – הנה לכל לראש מתחיל לצעוק ולבכות?!...

אך הענין הוא – שאע"פ שבהיותו במעי אמו יש לו הכל, אוכל

249

ושותה, ומלמדין אותו כו', הרי אינו מציאות לעצמו; כל מה שיש לו אינו אלא מה שנותנים לו מן המוכן, אבל הוא בעצמו אינו פועל מאומה, ובודאי אין אצלו הענין ד"יגעת" שעי"ז מגיעים ל"מצאת"5.

וכיון שכן, אין זו תכלית בריאתו! יהודי נברא כדי לפעול ולמלא תפקידו ושליחותו בעולם, שעי"ז נעשה "שותף להקב"ה במעשה בראשית" ¹⁵⁷⁹ , וכמאמר רז"ל ¹⁵⁸⁰ "מה הקב"ה בורא עולמות אף אביכם (יעקב) בורא עולמות", היינו שנוטל חלק בבריאת העולם מחדש, בהתאם לרצונו של הקב"ה שהעולם יהי' מואר ב"נר מצוה ותורה אור" ¹⁵⁸¹ .

וענין זה נעשה דוקא כאשר "אתיליד", וה"אתיליד" הוא " תמן ", בעוה"ז הגשמי, ושם מתחיל לנענע ידיו ורגליו, וממשיך להתנהג כמו בר-שכל, למלא תפקידו ושליחותו בעולם, מבלי להתפעל מהעולם.

ומזה מובן, שהמעמד ומצב שהתינוק נמצא במעי אמו אינו אלא מעמד ומצב זמני , שצריך לעבור אותו כדי שיוכל אח"כ למלא תפקידו ושליחותו שזוהי תכלית בריאתו, ורק כשמרגיש שאכן ממלא תכלית בריאתו, אזי יכול להיות במעמד ומצב של שמחה ואושר אמיתיים.

טו. וזהו גם הביאור בהדגשת דברי הזהר " תמן אתיליד כו'", היינו, שהמקום שבו היתה יכולה להיות לידת משה, גידולו ועלייתו לאור, קשור עם מצרים דוקא – דלכאורה אינו מובן: הרי מצרים הו"ע של עריכת מלחמה נגד לידת משה, שלכן גזר פרעה "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו" ¹⁵⁸² , בהתכוונו למשה דוקא, ועאכו"כ שמצרים היא בהתנגדות לגידולו של משה ועלייתו לאור (נהורא עלאה)?!

אך הענין יובן ע"פ המבואר בתניא ¹⁵⁸³ , שכאשר יהודי עומד ומתפלל, ו"נופלים לו מחשבות זרות .. אל ישית לב אליהן .. (ו)אל יפול לבו בקרבו .. אלא אדרבה, יתחזק יותר ויוסיף אומץ בכל כחו בכוונת התפלה כו'".

ונמצא, שאילו לא נפלה לו מחשבה המבלבלת, הי' מתפלל ע"ד הרגיל; ודוקא כשרואה שהלעו"ז עומד לנגדו, הנה כדי להתגבר עליו צריך לעורר בעצמו כחות גדולים וחזקים יותר, ולהתפלל ביתר התלהבות.

וההסברה בזה – כמשל הידוע, שחיזוק שרירי הגוף נעשה (לא עי"ז שנותנים להם מנוחה תמידית, שהרי אדרבה: אם יניח את ידו או

250

רגלו ללא תנועה, הרי זה היפך חוזק השרירים וחוזק היד והרגל, אלא) עי"ז שמאמן את ידו ורגלו, ועד"ז כל אברי הגוף, להשתמש בהם ולעבוד עמהם. ואע"פ שלכאורה מתעייפים היד והרגל ע"י העבודה עמהם – הנה אדרבה: דוקא עי"ז נעשה בהם חיזוק, כפי שרואים בפועל.

ובפרט כפי שאכן רואים בזמן האחרון, שאפילו בעניני רפואה הגיעו סוכ"ס אל האמת – שנאמרה כבר בגמרא ¹⁵⁸⁴ לפני מאות שנים – שיש יתרון מעלה בחיזוק בריאות הגוף דוקא כשמעמידים אותו במעמד ומצב של תנועה ופעולה, ומרגילים אותו למלא את תפקידו כו'.

ומזה מובן גם בנוגע ללידת משה רבינו, "גואלן של ישראל", עד שמביא אותם לתכלית השלימות – ש"תמן אתיליד", בארץ מצרים דוקא, מקום שאינו לפי הרצון של בנ"י בהתאם לתפקידם ושליחותם, ואעפ"כ, אינם מתייראים מזה, ומתחילים לפעול שם ולעשות דירה לו יתברך בתחתונים דוקא, ואז נעשית הלידה שלהם בתור מציאות בפ"ע (ולא באופן שמקבל הכל מן המוכן כו'); ולאח"ז נעשה גם הגידול שלו ("תמן אתרבי"), ועד שמגיע לתכלית השלימות – לא רק מוחין דעיבור ודיניקה, אלא גם מוחין דגדלות (בלשון הקבלה).

טז. וזהו גם המענה לכו"כ על שאלתם ¹⁵⁸⁵ : כיון שרצונו של הקב"ה שבנ"י ילמדו תורה ויקיימו מצוות – למה שולח אותם ל"מצרים" ("כל המלכיות נקראו על שם מצרים"61), להיות במעמד ומצב שיש קשיים ומניעות מאינם-יהודים (ולפעמים אפילו מיהודים) שנמצאים מסביבם; הקב"ה הי' צריך להכניס אותם ל"גן עדן", ששם יהי' להם עסק רק עם "מלאכים"; ליתן להם מן, בארה של מרים, וענני הכבוד שיכבסו ויגהצו את הלבושים ¹⁵⁸⁶ , כך, שיוכלו ללמוד תורה ולקיים מצוות מתוך מנוחה ושמחה וטוב לבב!

ולאידך גיסא, טוענים אלו שנמצאים בארצות הרווחה: כיון שהקב"ה העמיד אותם במקום כזה ומדינה כזו שיש שם ריבוי גשמיות, עליהם להתנהג באופן ד"חטוף ואכול חטוף ואשתי" ¹⁵⁸⁷ , וליהנות מכל הענינים שרואים מסביבם!

אך על זה מבואר בזהר, שהסיבה לכך שיהודי נמצא במצרים היא – כדי ש"תמן אתיליד ותמן אתרבי ותמן אסתליק לנהורא עלאה", היינו,

251

כדי שיוולד בתור יהודי ויגדל בתור יהודי ועד שיגיע למוחין דגדלות, עי"ז שנעשה בעה"ב על מקום זה (ולא באופן שמתאים את עצמו לתכונות המקום), ויהפוך אותו להיות באופן המתאים ליהודי.

וענין זה ממשיך משה לכאו"א מישראל – להיותו "משבעה רועים הממשיכים חיות ואלקות לכללות נשמות ישראל" ¹⁵⁸⁸ – שיוכל לפעול ב"מצרים" שלו:

כאשר מביט מסביבו ורואה שכאן ישנו דבר שאינו כדבעי, וכאן ישנו דבר הפכי, היפך הצדק, היפך היושר, היפך התורה והיפך המצוות – אזי העצה אינה לברוח למדינה אחרת; תפקידו הוא – "תמן אתיליד", היינו, לקחת על עצמו את האתגר ("טשאַלענדזש" כפי שאומרים כאן) להתמודד עם הענינים שפוגש בהם, ולפעול שהם יהיו כרצון התורה, "תורת אמת", שנקראת גם "תורת חיים".

ועד שנעשה באופן המבואר בפרשת השבוע שנקראת "ראה" – שכאשר יסתכלו עליו, על ביתו, על העסק והמסחר שלו, על האנשים שנפגש עמהם וכל הסביבה כולה, אזי יראו ("ראה") ש"אנכי נותן לפניכם היום ברכה" ¹⁵⁸⁹ , היינו, שהקב"ה ברכו עד לאופן שרואים בעיני בשר שמצליח בעבודתו הרוחנית, וזוכה גם לברכתו של הקב"ה בנוגע לכל הענינים הגשמיים כפשוטם, ועובד את הקב"ה מתוך שמחה וטוב לבב ובבריאות הנכונה, ומפיץ "נר מצוה ותורה אור" בכל מקום שידו מגעת, ועד למ"ש בחלק הפרשה דיום שני – שזוכה לבוא לארץ הקודש, "המקום אשר יבחר ה' .. לשכן שמו שם", בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו.

* * *

יז. בתור הקדמה למש"נ "והי' המקום אשר יבחר ה' אלקיכם בו לשכן שמו שם שמה תביאו גו' עולותיכם וזבחיכם וגו' מעשר דגנך ותירושך ויצהרך וגו'", ככל פרטי הענינים שנימנו בפרשה (כנ"ל ס"א) – מקדים הכתוב ¹⁵⁹⁰ : "לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים פה היום גו'", היינו, שכאשר נכנסים לארץ ישראל, צריכה להיות ההנהגה באופן אחר מההנהגה שהיתה במדבר, אלא צריך להקריב את הקרבנות במקום אשר יבחר ה'.

ונמצא, שכללות תוכן הפרשה הוא בנוגע להכניסה לארץ ישראל

252

("כי אתם עוברים את הירדן" ¹⁵⁹¹ ) – החילוק בין חוץ לארץ לארץ ישראל.

ועפ"ז מובן גם שאע"פ ש"המקום אשר יבחר ה' .. לשכן שמו שם" הוא בית המקדש שבו הקריבו את הקרבנות – הי' זה באופן שתחילה נכנסו לארץ ישראל בכללותה, ולאח"ז כבשו את ירושלים, ולאח"ז בנו שם את ביהמ"ק, שבו נעשה הענין ד"לשכן שמו שם".

ועד"ז גם בנוגע לשילה – כפירוש רש"י (מספרי): "לשכנו תדרשו"6, "זה משכן שילה" – שתחילה נכנסו לארץ ישראל ("באו לגלגל"), ורק לאח"ז נבחרה שילה להעמיד שם המשכן.

וענין זה מתאים גם עם מ"ש במכילתא בתחילתה: "עד שלא נבחרה ירושלים היתה כל ארץ ישראל כשרה למזבחות, משנבחרה ירושלים יצאת ארץ ישראל", וע"ד ש"עד שלא נבחרה ארץ ישראל היו כל הארצות כשרות לדברות, משנבחרה ארץ ישראל יצאו כל הארצות".

ובכללות הרי זה תוכן דברי המשנה במסכת כלים ¹⁵⁹² : "עשר קדושות הן, ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות .. עיירות המוקפות חומה מקודשות ממנה .. לפנים מן החומה מקודש מהם כו'", והולך ומונה כל ה"עשר קדושות".

יח. והנה, בנוגע לקדושת ירושלים יש חקירה אם היא קדושה בפני עצמה, או שקדושתה היא בגלל שלאח"ז יבנה שם ביהמ"ק.

– בנוגע לארץ ישראל, הרי מצד עצמה היא "ארץ טובה ורחבה" ¹⁵⁹³ , ולאח"ז ניתוסף בה עוד מעלה, שיהי' בה גם הענין דירושלים והמקדש; אבל בנוגע לירושלים וביהמ"ק עצמם, יש חקירה אם גם ירושלים יש לה ענין בפני עצמו, או שכל מעלתה היא בגלל היותה העיר שבה נבנה ביהמ"ק, ומצד זה נעשית גם הקדושה של ירושלים (לפנים מן החומה) – המקום שבו אוכלים קדשים קלים שנשחטו בביהמ"ק.

ולכאורה: מפורש בתוס' במסכת זבחים דף ס' ע"ב, ש"ירושלים לא נתקדשה אלא בשביל הבית", ולא יתכן ש"קדושת הבית תבטל וקדושת ירושלים קיימא".

ועפ"ז נמצא שקודם שנבנה ביהמ"ק לא היתה מעלה בירושלים לגבי שאר ערים מוקפות חומה.

253

ולכאורה הרי זה בסתירה לדברי המכילתא הנ"ל "עד שלא נבחרה ארץ ישראל היו כל הארצות כשרות לדברות, משנבחרה ארץ ישראל יצאו כל הארצות, עד שלא נבחרה ירושלים היתה כל ארץ ישראל כשרה למזבחות, משנבחרה ירושלים יצאת ארץ ישראל", ורק לאח"ז מוסיף "משנבחר בית עולמים יצאת ירושלים", שמזה מובן, שבירושלים יש ענין וקדושה בפ"ע.

[ולהעיר, שיש מי שרצה להגי' ולתקן את לשון המכילתא בגלל הסברא שקודם הבחירה בביהמ"ק היתה ירושלים ככל שאר המקומות שבארץ ישראל ¹⁵⁹⁴ . אך ע"פ האמור שגם בירושלים יש קדושה בפ"ע, אין צורך להגי' ולתקן את הלשון שמופיע בכל הדפוסים, החל מדפוס ראשון: "משנבחרה ירושלים .. משנבחר בית עולמים"].

יט. ויובן בהקדם השאלה בנוגע לגבולי ארץ ישראל (ויש בזה גם נפק"מ בנוגע לכמה דינים) – כמדובר כמ"פ ¹⁵⁹⁵ שמצינו בזה חילוקים בין מ"ש בברית בין הבתרים ¹⁵⁹⁶ ובין מ"ש בנוגע לעתיד לבוא: "ואם ירחיב הוי' אלקיך את גבולך" ¹⁵⁹⁷ .

ובכל אופן – הדינים שבהם מחולקת ארץ ישראל משאר הארצות, חלים על שטח רחב וגדול הרבה יותר ממה שנזכר במשנה במסכת כלים, שבה נימנו ה"עשר קדושות" החל מ"ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות", ובארץ ישראל גופא "עיירות המוקפות חומה מקודשות הימנה כו', לפנים מן החומה וכו'", עד "לקדש הקדשים"; ואילו במדרש במדב"ר ¹⁵⁹⁸ (שמביא הצ"צ ¹⁵⁹⁹ ) שגם שם נימנו ה"עשר קדושות", הנה לאחרי שאומר "ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות", מוסיף ש"ארץ כנען מקודשת מעבר הירדן".

ומזה מובן, שכאשר אומרים ש"ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות", הרי זה כולל הן ארץ כנען והן עבר הירדן, שהרי גם עבר הירדן בחר הקב"ה ליתן לעמו ישראל, ולכן נקראת גם היא בשם "ארץ ישראל", להיותה הארץ שנתן הקב"ה לעם ישראל, כפי שמביא רש"י ¹⁶⁰⁰ המאמר

254

של רבי יצחק ¹⁶⁰¹ : "כל הארץ של הקב"ה היא .. ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו".

כ. ועפ"ז יש לתרץ מה שמצינו שלדעת כמה תנאים מביאים עומר וביכורים ושתי הלחם גם מעבר הירדן ¹⁶⁰² , אף ש"קדושתה" של ארץ ישראל היא "שמביאים ממנה העומר והביכורים ושתי הלחם" ¹⁶⁰³ – כי, ע"פ המד"ר הנ"ל כוללת "ארץ ישראל" הן ארץ כנען והן עבר הירדן.

ובזה יובן גם בנוגע לבני גד ובני ראובן וחצי שבט מנשה שביקשו וקיבלו נחלתם בעבר הירדן – דלכאורה כיון שעליהם נאמר ¹⁶⁰⁴ "והחלוץ הולך לפניהם", והם אלו שכבשו את ארץ ישראל, איך יתכן שביקשו נחלה בחוץ לארץ? – כיון שגם עבר הירדן נכללת ב"ארץ ישראל" ש"מקודשת מכל הארצות".

ועפ"ז מתרץ הרמב"ן ¹⁶⁰⁵ הטעם ש"הזהיר אותם עתה בהגעלת כלי מדין מאיסורי הגוים, ולא אמר להם זה מתחלה בכלי סיחון ועוג שלקחו גם שללם, כמו שאמר ¹⁶⁰⁶ רק הבהמה בזזנו לנו ושלל הערים אשר לכדנו .. כי, סיחון ועוג מלכי האמורי הם, וארצם מנחלת ישראל היא , והותר להם כל שללם אפילו האיסורים .. ואמרו רבותינו ¹⁶⁰⁷ קדלי דחזירי אשתרי להו, אבל מדין לא הי' משלהם, ולא לקחו את ארצם, רק לנקום נקמתם הרגו אותם ולקחו שללם, ולכך נהג האיסור בכליהם כו'" – שמזה מובן שעבר הירדן (ארץ סיחון ועוג) היא חלק מארץ ישראל ¹⁶⁰⁸ .

כא. ועד"ז יובן בנוגע לירושלים שמובדלת מכל שאר ארץ ישראל, אפילו מערים המוקפות חומה שמקודשות מכל ארץ ישראל:

בנוגע לערים המוקפות חומה – הנה ה"חומה" אינה רק סימן שכאן מסתיימת העיר, אלא ה"חומה" פועלת את קדושת העיר, והיינו, שהסיבה לקדושת העיר (כמו בנוגע למת, ש"יצא אין מחזירין אותו"123, וכיו"ב) היא בגלל היותה מוקפת חומה, שפועלת את הקדושה.

אמנם, בנוגע לירושלים אי אפשר לומר שהחומה פועלת את

255

קדושת העיר* – שהרי רש"י ¹⁶⁰⁹ מבאר בטעם אכילת קדשים קלים לפנים מן החומה שירושלים כולה "היא במקום מחנה ישראל שבמדבר" שבכולו אכלו קדשים קלים, והרי מחנה ישראל לא היו לו מחיצות (חומה) מסביב.

*) שקו"ט בזה גם ב"כרם ציון השלם" ח"ב (ירושלים תשכ"ח) ע' קיב ואילך, אלא שבכמה ענינים יש להקשות וכו', ואינם נ"ל.

בנוגע למחנה שכינה, כותב הרמב"ם ¹⁶¹⁰ "אלו הן הדברים שהן עיקר בבנין הבית .. ועושים מחיצה אחרת סביב להיכל .. כעין קלעי החצר שהיו במדבר, וכל המוקף במחיצה זו שהוא כעין חצר אוהל מועד (שבה היו הקודש וקדש הקדשים) הוא הנקרא עזרה"; אבל מחנה ישראל – לא היו לו מחיצות.

ועד"ז בנוגע לאכילת קדשים קלים בשילה (מטעם הנ"ל) – שגם שם לא היתה מחיצה (חומה), שלכן נאכלים "בכל הרואה", "במקום שרואין משם את שילה" ¹⁶¹¹ .

ועכצ"ל, שקדושת ירושלים אינה נעשית ע"י החומה, אלא החומה היא רק סימן שכאן מסתיים המקום שהוא כנגד מחנה ישראל שהי' במדבר, ולכן עד כאן אוכלים קדשים קלים.

[ואע"פ שבשביל להוסיף על ירושלים יש צורך בחומה (ככל פרטי הדינים שבזה שנתבארו בגמרא במסכת שבועות ¹⁶¹² ), מ"מ, בנוגע לירושלים כפי שהוא קודם ההוספה שנעשית ע"י בית דין ומלך ונביא וכו', ענין החומה אינו אלא סימן].

כב. והנפק"מ ביניהם:

אם חומת ירושלים פועלת את הקדושה – הרי כיון שהחומה קשורה עם מעשה בני אדם, אזי יכול לבוא מעשה נוסף של בני אדם ולבטל זאת;

אבל אם חומת ירושלים אינה אלא סימן שכאן מסתיימת ירושלים, אזי הקדושה של ירושלים אינה מצד מעשה בני אדם, אלא מצד בחירתו של הקב"ה [הסימן נעשה אמנם ע"י בני אדם, אבל הקדושה עצמה

256

(שעלי' מורה הסימן) נפעלה ע"י הקב"ה], כלשון המדרש: "נבחרה ירושלים כו'",

[וגם "משנבחר בית עולמים (שאז) יצאת ירושלים", הרי זה רק בנוגע להקרבת קרבנות, אבל נשארה ירושלים בקדושתה בנוגע לאכילת קדשים קלים וכיו"ב],

וכיון שזהו"ע שנעשה ע"י הקב"ה – אי אפשר לבטל זאת.

כג. ועפ"ז יובן מ"ש הרמב"ם ¹⁶¹³ "ולמה אני אומר במקדש וירושלים קדושה ראשונה קדשה לעתיד לבוא, ובקדושת שאר א"י לענין שביעית ומעשרות וכיוצא בהן לא קדשה לעתיד לבוא, לפי שקדושת המקדש וירושלים מפני השכינה, ושכינה אינה בטלה":

קדושת ירושלים היא כמו קדושת המקדש,

– וזוהי גם ההסברה בדברי הרמב"ם ¹⁶¹⁴ בנוגע ל"מקדש" ו"מדינה": "מקדש תקרא ירושלים כולה, ומדינה שאר העיירות שבכל ארץ ישראל", והיינו, שהרמב"ם אינו אומר שהעיירות שבכל ארץ ישראל נקראים "מדינה" חוץ מירושלים, אלא מדייק לומר ש"מקדש תקרא ירושלים כולה" –

שקדושתו היא "מפני השכינה" [היינו, שזהו "המקום אשר יבחר ה'", אלא שלאח"ז בנו במקום זה את הבנין, ועי"ז נשלם הענין כו', אבל הוראת המקום וקדושתו נעשו מלמעלה], והרי "שכינה אינה בטלה", ולכן "מקריבין הקרבנות כולן אע"פ שאין שם בית בנוי" ¹⁶¹⁵ .

ומזה מובן גם בנוגע לירושלים כולה – שאפילו כאשר לא רואים את החומה, או שחסר חלק מהחומה, ויותר מעשר אמות וכו' וכו', נשארת הקדושה של ירושלים, ולכן "אוכלין קדשים קלים ומעשר שני בכל ירושלים אע"פ שאין שם חומות"146 – לא בגלל "שהיתה מוקפת חומה .. אע"פ שאינה מוקפת עתה", כמו בערים מוקפות חומה ¹⁶¹⁶ , אלא מצד הקדושה המיוחדת של ירושלים בהוספה על קדושת הערים המוקפות חומה (שאינה קשורה עם החומה, שהיא רק סימן עלי') – "מפני השכינה", ו"שכינה אינה בטלה".

257

כד. וע"פ האמור לעיל ניתוסף תוקף בכללות הענין של ירושלים גם בנוגע לימינו אלו ¹⁶¹⁷ :

שלא כדעת הטועים שצריכים להביא ראיות וכו', אלא כשם שהכל מודים ששכינה אינה בטלה לעולם, כך גם המקדש וירושלים הם מקומות של קדושה וקודש שאינם בטלים לעולם.

אין זה ענין ששייך להתווכח ולחלוק עליו; וגם לא שייך לומר שחלק שייך לפלוני וחלק נוסף למישהו אחר, או ששייך לשלשה שותפים ויד כולם שוה.

כשם ש"אנכי ה' אלקיך .. לא יהי' לך אלקים אחרים על פני" ¹⁶¹⁸ , כפירוש רש"י "בכל מקום אשר אני שם .. כל זמן שאני קיים" – כך גם קדושת המקדש וירושלים (שהיא "מפני השכינה") אינה בטלה לעולם.

וכמדובר כמ"פ שכאשר עומדים על זה בתוקף, ובאופן שרואים שאכן מתכוונים לכך באמת – הרי ידוע הלשון שבפני האמת מתבטלים, ואז "דידן נצח" ¹⁶¹⁹ , בדרכי נועם ובדרכי שלום,

ומתקיים היעוד ¹⁶²⁰ "מציון תצא תורה (התורה האמיתית המסורה ונתונה מסיני) ודבר ה' מירושלים", ש"אוה (הקב"ה) למושב לו" ¹⁶²¹ , וכמ"ש ¹⁶²² "זאת מנוחתי עדי עד פה אשב כי אויתי'", ובאופן שיומשך בשמחה ובטוב לבב, בימינו אלו.

* * *

כה. הביאור בדברי המשנה במסכת תענית ¹⁶²³ בנוגע לקרבן העצים ¹⁶²⁴ : "בעשרים בו (באב) בני פחת מואב בן יהודה, בעשרים באלול בני עדין בן יהודה", וב' הדעות שבגמרא ¹⁶²⁵ אם הם בני דוד או בני יואב ¹⁶²⁶ ,

258

– שאותה משפחה נקראת בשתי הנדבות בשמות שונים ¹⁶²⁷ , לפי שנדבת העצים של עשרים באב שייכת לשם "פחת מואב", ושל עשרים באלול שייכת לשם "עדין", כי:

נדבת עצים למזבח כדי שיהודי נוסף יוכל להקריב קרבן ¹⁶²⁸ – יכולה להיות בב' אופנים: (א) המנדב מסתכל על היהודי שצריך להביא קרבן – מלמעלה למטה, שהרי פלוני נכשל בחטא, ואילו הוא נמצא בתכלית השלימות, עד שיש לו עצים גם עבור הזולת, (ב) המנדב מתבונן שאף שמעמדו ומצבו בגלוי הוא בתכלית השלימות, הרי ¹⁶²⁹ אי אפשר לדעת מה נעשה עם עצם הנפש, ולכן משתדל בטובת הזולת, כיון שנרגש אצלו שפלוני במדריגה נעלית יותר ממנו ¹⁶³⁰ .

259

וזהו החילוק בין עשרים באב לעשרים באלול: בחודש אלול, חודש הרחמים ¹⁶³¹ , שבו מאיר גילוי אלקות, נרגש היותו בן "עדין", שמעדן עצמו בדברי תורה, ואעפ"כ יורד ממדריגתו לסייע להזולת; ובחודש אב, חודש הדינים ¹⁶³² , נרגש היותו מבני "פחת מואב" ¹⁶³³ , מרות המואבי' שנתגיירה ¹⁶³⁴ בחסדי ה', ולכן מסתכל על כל אחד מישראל שהוא למעלה ממנו –

הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס ¹⁶³⁵ בלקו"ש ח"ט ע' 86 ואילך.

(וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:)

וכדי שהעזר והסיוע להזולת יהי' בתכלית השלימות, צ"ל הסדר בזה באופן שמתחיל לסייע לו מתוך הרגש שהוא פחות ממנו כו', ולאח"ז מוסיף לסייע לו ע"י נתינת עצים ששייכים (לא לגר, אלא) ליהודי שהוא בתכלית השלימות – "עדינו העצני", שמורה על התענוג בתורה, והיינו,

260

שמסייע לו לא רק ע"י כחותיו הפחותים או הבינונים, אלא גם ע"י הכחות היותר נעלים.

וע"י כללות העזר להזולת – בשני האופנים האמורים – עוזר הקב"ה גם לו, כדרשת רז"ל ¹⁶³⁶ על הפסוק ¹⁶³⁷ "רש ואיש תככים נפגשו מאיר עיני שניהם ה'", והיינו, שהקב"ה עוזר לעשיר עי"ז שהוא (העשיר) עוזר לעני.

ואז מתקבל הקרבן שלו והקרבן של חבירו ברצון ובשלימות, ונמשך בכתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה בטוב הנראה והנגלה, כן תהי' לנו בתוככי כלל ישראל.

* * *

כו. רגיל תמיד בהתוועדות של כ"ף אב להזכיר אודות "קרן לוי יצחק", שממנה מסייעים לאלו שזקוקים לעזר בנוגע להתעסקות בשטח חינוך הכשר על טהרת הקודש, כמדובר כמ"פ פרטי הדבר ¹⁶³⁸ .

וכל הרוצה – יכול להשתתף בזה.

– הטעם שאינני אומר "כל החפץ ", כי, "חפץ" שהוא פנימיות הרצון ¹⁶³⁹ (ענין התענוג – "עדינו"), ישנו בודאי אצל כל אחד; אך מי שאצלו נמשך מפנימיות הרצון גם ב(חיצוניות ה)רצון, ישתתף בזה בפועל.

וברכת ה' עליו תבוא, עבור השתתפותו בענין של מצוה, ובפרט שזהו ענין שהזמן גרמא – ביום הקשור עם עליית נשמה זו.

כז. ויש להוסיף בקשר להמוזכר ע"ד ענין החינוך:

ענין החינוך בכלל – מעמיד את היסוד לכללות הנהגת האדם במשך ימי חייו, וכאשר החינוך קשור עם התורה, הרי זה חינוך אמיתי, על יסודי התורה, שעי"ז נעשה ה"בית" "בנין עדי עד" ¹⁶⁴⁰ , כיון ש"ה' .. יבנה בית" (שהרי לולי זאת, "שוא עמלו בוניו בו") ¹⁶⁴¹ . ולהעיר שגם התורה נקראת בשם "בית", כמבואר במדרשי חז"ל ¹⁶⁴² .

261

וזהו גם מ"ש ¹⁶⁴³ "זאת התורה אדם" – שכדי שחיי האדם יהיו באופן קבוע ובנוי כדבעי למהוי, יש צורך בענין התורה, שהיא "תורה אור"112, שמאירה את הבית בכל פרטיו, ועד לשתי פרשיות התורה שכותבים במזוזה ("וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך" ¹⁶⁴⁴ ), ששומרת את כל הבית, עי"ז שמעידה שזהו בית שבו ניכר הענין ד"שמע ישראל הוי' אלקינו הוי' אחד" ¹⁶⁴⁵ , "ואהבת .. בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך" ¹⁶⁴⁶ , "בכל ממונך" ¹⁶⁴⁷ , שנותן את כל הנכסים באהבתו להקב"ה, ואז נעשה זה בית מיוסד ומבונה.

כח. וענין זה קשור גם עם המדובר לעיל (ס"א) אודות דברי המשנה בנוגע לשילה וירושלים, בשייכות למ"ש בפרשת השבוע ע"ד "המקום אשר יבחר ה'":

על הפסוק ¹⁶⁴⁸ "כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה" (שנאמר בשיעור דיום ראשון, בתור הקדמה ל"והי' המקום אשר יבחר הוי' אלקיכם בו לשכן שמו שם"11) דרשו חז"ל ¹⁶⁴⁹ : "מנוחה זו שילה נחלה זו ירושלים .. דברי ר' יהודה. ר"ש אומר, מנוחה זו ירושלים נחלה זו שילה .. תני דבי רבי ישמעאל, זו וזו שילה. רבי שמעון בן יוחי אומר, זו וזו ירושלים" ¹⁶⁵⁰ .

והענין בזה:

"מנוחה" – מורה שיש ענין שצריכים לנוח ממנו, ובלשון הכתוב ¹⁶⁵¹ : "והניח לכם מכל אויביכם", והיינו, שתחילה הי' מעמד ומצב של מלחמות או טלטולים ונדודים ממקום למקום, ולאח"ז נעשה מעמד ומצב של מנוחה; ואילו "נחלה" – היא כמו "ירושה" ש"אין לה הפסק" (כדברי הגמרא ¹⁶⁵² ), היינו, שנשארת נחלת עולמים.

וזהו מהטעמים של המ"ד "מנוחה זו שילה נחלה זו ירושלים" – כי, בירושלים נשאר ביהמ"ק לתמיד, כדברי המשנה14: "באו לירושלים נאסרו הבמות, ולא הי' להן היתר, והיא היתה נחלה".

כט. וכן הוא גם בנוגע לחיי האדם:

חיי האדם הם לאחרי ירידת הנשמה "מאיגרא רמה לבירא

262

עמיקתא" ¹⁶⁵³ , לעוה"ז הגשמי והחומרי, שמצד עצמו נקרא בשם "עולם", מלשון העלם ¹⁶⁵⁴ (והסתר), ועד שבריאת האדם בעולם היא באופן שיש מקום לטעות שזהו"ע של "נעשה" לשון רבים ¹⁶⁵⁵ , עלמא דפרודא; ולאח"ז צריך האדם לפעול בעולם הענין ד"נשתחוה ונכרעה נברכה לפני הוי' עושנו" ¹⁶⁵⁶ , כמ"ש בפרקי דר"א ¹⁶⁵⁷ בנוגע לאדה"ר שהמליך את הקב"ה על כל העולם כולו, שלכן שירו של יום הששי, יום בריאת אדה"ר, הוא: "ה' ¹⁶⁵⁸ מלך גאות לבש" ¹⁶⁵⁹ , וכן הוא אצל כל אחד מבנ"י, "אתם קרויין אדם" ¹⁶⁶⁰ .

ובסגנון האמור לעיל (סי"א ואילך): "תמן אתיליד" – שהלידה היא בעולם שנקרא בשם "מצרים", מלשון מיצרים וגבולים ¹⁶⁶¹ , כך, שהאדם הוא מדוד ומוגבל בכל הענינים, ובעולם זה צריך להמשיך עצמות ומהות א"ס ב"ה, עליו נאמר ¹⁶⁶² "השמים ושמי השמים לא יכלכלוך", שלכן "הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו" ¹⁶⁶³ , ולפעול שהעולם יהי' דירה לו ית'.

אך לכאורה הרי זו סתירה: אם העולם ישאר עולם – אינו יכול להיות דירה לו ית'; ואם הוא דירה לו ית' – מתבטלים כל המדידות וההגבלות ומתבטלת מציאות העולם ("אויס וועלט")?!

וזוהי גם הטענה של כו"כ שעושים חלוקה ואומרים שבהכרח שיהי' אחד מן השנים:

ישנם יהודים שענינם להיות עם הקב"ה – להתפלל, ללמוד תורה ולקיים מצוות ולהיות למעלה מכל עניני העולם, ובכל אופן, ללא שייכות עם כל עניני העולם; אבל הענין שלו – טוען הוא – להיות רק בעולם, ולכל היותר, יתרום כסף כדי שיהודי אחר יוכל להיות קשור עם הקב"ה, אבל, כיון שהוא עצמו אינו חי עם ובענין זה, הרי מובן שגם נתינת הכסף תהי' במדידה והגבלה, שהרי אין זה העצם והחיות והלהט שלו.

וממשיך לטעון: כיון ש"השמים ושמי השמים לא יכלכלוך" ובמכ"ש וק"ו "אף כי הבית הזה"193 – הנה בשביל התורה ומצוות,

263

יושיב "עשרה בטלנים" בבית-הכנסת ובית-המדרש, ויפרנס אותם בכל הכבוד, והם יתעסקו עם הקב"ה, ואילו הוא יתעסק עם העולם.

ובכן: עז"נ "נעשה אדם" לשון רבים – שהרי הוא אומר שיש שני סוגי אדם (לשון רבים): יש סוג ששייך לצד זה, ויש סוג ששייך לצד השני!... אמנם אין מלחמה ביניהם, והם אפילו מסייעים זל"ז, אבל הם שני סוגים שונים; הוא מצד עצמו – אינו שייך ללימוד התורה וקיום המצוות, אלא הוא רק מחזיק ומסייע ליהודי נוסף שהלה יוכל להתעסק עם אלקות.

ועל זה באה הוראת התורה – שאיפכא מסתברא: "לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים פה"121; התכלית אינה להשאר במדבר, "ארץ גו' לא ישב אדם שם" ¹⁶⁶⁴ , "ארץ צי' ועיף" ¹⁶⁶⁵ , ושם יהי' "מן", "בארה של מרים" ו"ענני הכבוד", כך, שיכולים רק ללמוד, ולא לעסוק בחרישה וזריעה וכו'; התכלית היא – לבוא ל"ארץ טובה ורחבה", "ארץ זבת חלב ודבש"124, ש"לא תחסר כל בה" ¹⁶⁶⁶ , ובארץ זו צריכים לפעול ששם יהי' "המקום אשר יבחר הוי' אלקיכם בו לשכן שמו שם".

כלומר: הוא מוציא את הקב"ה מהמדבר, כך, שהקב"ה נוסע ועובר ומתיישב ב"ארץ טובה ורחבה", "ארץ זבת חלב ודבש", ולשם מביא היהודי את הביכורים שלו. – הוא לא שולח זאת ע"י הדואר, ע"י שליח וכו', אלא הוא בעצמו מביא את הביכורים – המובחר שלו – אל הכהן, שענינו "לשרת גו' את ה'" ¹⁶⁶⁷ (שמזה מובן שהוא מתגורר בביהמ"ק ¹⁶⁶⁸ ), ושם נותן שבח והודי' על "האדמה אשר נתתה לי" ¹⁶⁶⁹ ; אלא שלפי שעה הולך לעסוק בחרישה וזריעה, "ואספת דגנך ותירושך ויצהרך" ¹⁶⁷⁰ , כדי שיוכל לאח"ז להביא ביכורים12, ו"מעשר דגנך ותירושך ויצהרך", ככל הפרטים שנימנו בפרשה11.

ודוקא באופן כזה נעשה אמיתת ענין ה"מנוחה" – כי, כל זמן שיש שתי מחנות, הנה אפילו כשאין מלחמה ביניהם, הרי סוכ"ס בהכרח שבאיזה מקום יהי' סתירה וניגוד ביניהם, להיותם שני ענינים הפכיים: מחד גיסא – "השמים שמים לה'" ¹⁶⁷¹ , ומאידך גיסא – "הארץ .. לבני אדם"198, והאדם אינו מכניס את הקב"ה אליו, ולכל היותר שולח את

264

ה"נדבה" או ה"צדקה" שלו (אפילו נדבה גדולה) כדי שיהודי אחר ילמד תורה ויקיים מצוות.

ועל זה נאמר הענין ד"ה' אחד "176 – לא "יחיד", אלא "אחד", היינו, שדוקא בז' רקיעים והארץ ( ח ') וב ד ' רוחות העולם, יש להמשיך את "אלופו של עולם" ( א ') ¹⁶⁷² .

– התחלת הנהגתו של יהודי ("אשר אנחנו עושים פה") היא אמנם באופן של "מדבר", ששייך רק לתורה שניתנה במדבר: הוא הולך ל"חדר", ואח"כ ל"ישיבה", וממשיך לעסוק בתורה ב' או ג' שנים לאחרי הנישואין (כפי שפוסק רבינו הזקן בהלכות תלמוד תורה ¹⁶⁷³ ); אבל לאח"ז, ישנו הסוג ששייך ל"זבולון", אך אין זה באופן שאין לו שייכות ח"ו עם הקב"ה או עם לימוד התורה – זוהי החיות שלו, אלא שענין זה נעשה אצלו באופן שכובש את ארץ ישראל, החל מכיבוש עבר הירדן, ועד ש"חלוצים תעברו לפני אחיכם" ¹⁶⁷⁴ , "ונכבשה הארץ לפניכם" ¹⁶⁷⁵ – "ארץ" כזו שבה נמצא ה"מקום אשר יבחר הוי' אלקיכם בו לשכן שמו שם", ולא במדבר.

ואז ישנה הברכה ש"תשנה לשנה הבאה" (כהסיום בפרשת ביכורים) ¹⁶⁷⁶ , ואדרבה: ביתר שאת וביתר עוז, ע"פ הציווי – שהוא גם נתינת-כח – "מעלין בקודש" ¹⁶⁷⁷ .

ל. וזוהי גם הוראה כללית – שצ"ל "מנוחה" ו"נחלה" אצל כל אחד מישראל,

– שהרי "ירושלים לא נתחלקה לשבטים" ¹⁶⁷⁸ , והמקדש, אפילו כפי שהי' בשילה, שעז"נ "לשכנו תדרשו", "זה שילה" (כפירוש הספרי שהובא ברש"י, כנ"ל סי"ז), צ"ל "מכל שבטיכם"6, שהרי כללות המשכן הוצרך להיות ענין שנבנה ע"י כל בנ"י יחד, ועד"ז גם בנוגע להמקדש ועניניו (כמבואר בהלכה ¹⁶⁷⁹ ), ודוקא אז פועל המקדש ומשכן גם בעניני קרבנות יחיד, לאחרי שנעשה תחילה ע"י כל ישראל (ועד שאפילו בקרבן יחיד צ"ל גם השתתפות כהן לוי וישראל שלשתם יחד ¹⁶⁸⁰ ) –

265

"מנוחה" – "מכל אויביכם מסביב"182, מנוחה אמיתית, באופן שגם האויב מתהפך להיות אוהב ומסייע, החל מהיצה"ר, שגם הוא לומד תורה כו', "כדת הניתנה לכל אחד ואחד בהלכות תלמוד תורה, וכמאמר רז"ל ¹⁶⁸¹ אפי' פרק אחד שחרית כו'" ¹⁶⁸² , ועד"ז בנוגע לכל הענינים הגשמיים, כפי שמפרש רבינו הזקן ¹⁶⁸³ מ"ש ¹⁶⁸⁴ "גוי אחד בארץ", "גם בעניני ארץ כו'",

ואז נעשה מה"מנוחה" גם ענין של "נחלה" – שיש לזה קיום לעד ולעולמי עולמים.

ועד שהקב"ה אומר "זאת מנוחתי עדי עד פה אשב כי אויתי'"153 – בית-הכנסת ובית-המדרש, "מקדש מעט" ¹⁶⁸⁵ זה, ועד "ושכנתי בתוכם" ¹⁶⁸⁶ , בביתו של כל אחד מישראל ¹⁶⁸⁷ , שנעשה מואר ב"נר מצוה ותורה אור", וקול התורה נשמע בו ביום ובלילה, כמבואר בהלכות תלמוד תורה ¹⁶⁸⁸ , והרי ע"י לימוד התורה "אותי אתם לוקחים" ¹⁶⁸⁹ , את "נותן התורה",

ואז – "לא יגורך רע" ¹⁶⁹⁰ , ואדרבה: הקב"ה הוא מקור הברכות, וממשיך ברכותיו בבני חיי ומזוני רויחי, "מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה"86, למטה מעשרה טפחים.

* * *

לא. כמדובר לעיל – הנה כל ענין בריאת העולם הוא "לשכן שמו שם", לעשות לו ית' דירה בתחתונים, ולכן, כשם שכל אחד מישראל צריך לקבוע מזוזה בביתו הפרטי, שבה נכתב "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד", "ואהבת את הוי' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך", "בכל ממונך" – כמו"כ צריך לפעול על העולם כולו (בידעו ש"בשבילי נברא העולם" ¹⁶⁹¹ ) שיהי' "בית" לו ית', עי"ז שקובע בו "מזוזה", היינו, שבכל דבר שבעולם שבא עמו במגע, יהי' ניכר ששייך להקב"ה.

וכיון שתובעים זאת מכל אחד מישראל, הרי זה סימן שמלכתחילה

266

ניתנו לו כחות שיוכל למלא שליחות זו, שהרי "אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו" ¹⁶⁹² , ו"אינו מבקש כו' אלא לפי כחן" ¹⁶⁹³ .

וכדי לשאוב כח על זה, ולראות שיכולים ליישם זאת בפועל – הנה על זה הי' ענינו של ביהמ"ק, שהרי ביהמ"ק הוצרך להיות במקום גשמי, ונבנה מאבנים, זהב וכסף ונחושת (ככל הפרטים שנימנו בזה), שכולם הם עניני העולם, אלא שפעלו בהם שיהיו כלי שרת, כלי קודש ובנין קדוש, ועד שלמרות ש"השמים ושמי השמים לא יכלכלוך", הנה "הבית הזה" – יכיל את הקב"ה ¹⁶⁹⁴ .

לב. ובפרטיות יותר – ע"פ הידוע שבענין השראת השכינה בביהמ"ק ישנם ב' דעות, דעת הרמב"ם ודעת הרמב"ן, כמבואר בארוכה באור התורה פ' ויצא ¹⁶⁹⁵ .

ובהקדמה:

יש שני ענינים שא' מהם גדול יותר מחבירו, אבל שניהם באותו סוג. ולדוגמא: "פילא .. בקופא דמחטא" ¹⁶⁹⁶ – שניהם תופסים מקום גשמי, אלא שאחד מהם גדול הרבה יותר מחבירו, ולכן, מופרך לגמרי שהפיל יוכל לעבור דרך הנקב שבמחט, עד כדי כך, שאפילו בחלום, שאז אין השכל מושל ושולט, אי אפשר לדמיין זאת. אבל אעפ"כ, יש לכל הפחות שייכות ביניהם, אף שאחד מהם גדול הרבה יותר מחבירו. וכידוע הלשון שאפילו טיפה אחת יש לה ערך לים אוקינוס ¹⁶⁹⁷ .

אמנם, הענין ד"השמים ושמי השמים לא יכלכלוך" – אינו בגלל שזוהי כמות גדולה יותר, אלא זוהי איכות אחרת לגמרי, וכשם שבנוגע לחכמה לא שייך "למששה בידים" ¹⁶⁹⁸ , כמו"כ – ובמכ"ש – לא שייך ש"השמים ושמי השמים" "יכלכלוך", כיון שזוהי איכות אחרת לגמרי.

וא"כ – שואלים חוקרי ישראל – איך יכול להיות קישור בין אלקות עם גשמיות, כמו ב"המקום אשר יבחר הוי' אלקיכם בו לשכן שמו שם", בה בשעה שמחד גיסא מדובר אודות אלקות שהוא למעלה מרוחניות, ומאידך גיסא מדובר אודות גשמיות כפשוטה?!

ובכן, בענין זה יש ב' דעות:

267

דעת הרמב"ם ¹⁶⁹⁹ – שהן אמת שאלקות מצד עצמו אינו שייך למקום וזמן, שנוכל לומר שנמצא במקום זה או במקום אחר כו', מ"מ, בנוגע לנברא שנמצא במקום וזמן, ומקבל את כל הענינים רק באמצעות מקום וזמן, הנה גם גילוי אלקות נמשך אליו ע"י ענינים של מקום וזמן, אבל, אין פירוש הדברים שהמקום יש לו איזו שייכות לענין האלקות, כי אם שהאלקות רק עובר על ידו. וענין זה גופא שהאלקות עובר על ידו – הרי זה עצמו מספיק כדי להמשיך קדושה, כך, שנעשה מקום של קודש וקדושה, ועד לקודש קדשים.

והמשל על זה – מכתיבת דבר חכמה על נייר או קלף ע"י אצבעות היד , שעי"ז נמשכת רוחניות החכמה והשכל באופן שגם הזולת יכול לקרוא ולידע זאת, אבל אעפ"כ, אצבעות היד אין להם שייכות כלל אל החכמה והשכל. – אצבעות היד כותבים אותיות אל"ף ובי"ת וכו', אבל לא נשאר בהם שום רושם מענין השכל; נשאר רק רושם שעל ידם נשלם רצון המוח, אבל לא נשאר שום רושם מהחכמה עצמה, שהרי לגבי אצבעות היד אין נפק"מ כלל אם זוהי חכמה עמוקה או חכמה שאינו עמוקה, חכמה זו או חכמה אחרת. אצבעות היד אינם אלא אמצעי שעל ידם עובר ונמשך השכל. ובאופן כזה היא השראת השכינה במקום – בדרך מעבר בלבד.

אך ישנה גם שיטת הרמב"ן ¹⁷⁰⁰ , שטוען, שכיון שנאמר בפסוק "המקום אשר יבחר הוי' אלקיכם בו לשכן שמו שם", אי אפשר לומר שזהו רק בדרך מעבר בעלמא. אלא מאי, איזו שייכות יש בין רוחניות ואלקות עם מקום גשמי – הרי זה בדוגמת המוח שבראש , שגם הוא דבר גשמי, שיש לו משקל, ותופס מקום גשמי, ויש בו חילוקים של קטנות וגדלות, וכמו בתינוק הגדל, שמתגדל גם המוח שבראש בגשמיות, ואעפ"כ, יש נפק"מ במוח הגשמי אם הוא חושב חכמה עמוקה, שאז מתעייף, או שחושב חכמה שטחית, שאז אינו מתעייף, וכן אם חושב זמן ארוך אזי מתעייף, ובקוצר זמן אינו מתעייף.

[ענין העייפות שייך גם בכתיבת השכל ע"י אצבעות ביד, אבל זהו רק מצד ענין התנועה, ולא מצד החכמה, שהרי בנוגע לאצבעות היד אין חילוק בין כתיבת חכמה עמוקה לחכמה שטחית; אבל בנוגע למוח – ניכר החילוק ביניהם, שחכמה עמוקה דורשת יגיעה, שמעייפת את המוח].

268

ובלשון החסידות ¹⁷⁰¹ – הרי זה כללות החילוק בין דרך מעבר לדרך התלבשות.

וכאשר השראת השכינה היא בדרך התלבשות – אין זה רק ענין של קדושה בגלל שנפעלה על ידו שליחות של הקב"ה, אלא באופן שהמקום עצמו התאחד עם הענין שנתלבש בו.

ועפ"ז ניתוסף גם הסברה בענין "מקום ארון אינו מן המדה" ¹⁷⁰² , אף שהארון עצמו הי' במדה ("אמתים וחצי גו' ואמה וחצי גו'" ¹⁷⁰³ ) – דלכאורה איך יתכן "מדה" ו"אינו מן המדה" ביחד? – כיון שאין זה רק בדרך מעבר, שיכול להיות באופן שנמשך ענין של קדושה בדרך מקיף, אבל אינו פועל בו שינוי, כי אם בדרך התלבשות, באופן פנימי, שלכן פועל בו שינוי המהות בתכלית, שיהי' באופן של "מדה" ו"אינו מן המדה" ביחד.

לג. וב' ענינים אלו נדרשים גם מכל אחד מישראל:

מחד גיסא – יודע הוא שענין האלקות הוא באופן ש"השמים ושמי השמים לא יכלכלוך אף כי הבית הזה" (בתמי');

אבל לאידך גיסא – צריך לידע, שכיון ש"בנים אתם לה' אלקיכם" ¹⁷⁰⁴ , ונפש האלקית שבו היא "חלק אלקה ממעל ממש" ¹⁷⁰⁵ , הרי אם רק יפעל ש"חלק" זה יהי' מושל ושולט על כל אשר לו, "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך", הנה לא זו בלבד שישלוט עליו ענין של קדושה בדרך מקיף, אלא שישתנה להיות מציאות אחרת לגמרי (עי"ז שמתבטל תחילה ממציאותו) – מציאות של אלקות,

ועד שמצינו בזהר ¹⁷⁰⁶ (ועד"ז בירושלמי ¹⁷⁰⁷ ): "מאן פני האדון הוי' דא ר' שמעון בן יוחאי", והיינו, לפי שנתבטל ממציאותו לגמרי, וכל מציאותו אינה אלא מציאות האלקות, וכמו משה שאומר " ונתתי עשב בשדך לבהמתך" ¹⁷⁰⁸ , כיון שמצד עצמו הוא בתכלית הביטול, "ונחנו מה" ¹⁷⁰⁹ , כך, שדיבורו הוא דיבור הקב"ה – שכינה מדברת מתוך גרונו ¹⁷¹⁰ [ועד"ז בנוגע להחידוש ד"משנה תורה" ("אלה הדברים אשר דבר

269

משה" ¹⁷¹¹ ) לגבי ד' ספרים הראשונים, שאמרו משה "מפי עצמו" ¹⁷¹² , כמובן מהמבואר בלקו"ת ¹⁷¹³ ].

לד. ומזה באה גם ההוראה בפועל:

כאשר שואלים יהודי: מהו הכח שבו יוצא נגד העולם כולו, בה בשעה שתורת אמת אומרת לו "לא מרובכם מכל העמים חשק הוי' בכם גו' כי אתם המעט מכל העמים" ¹⁷¹⁴ – משיב יהודי, שמצד עצמו ה"ה אמנם "אתם המעט מכל העמים", אבל לאחרי ש"ממעט עצמו" (כפירוש הגמרא במסכת חולין ¹⁷¹⁵ : "אתם ממעטין עצמכם לפני"), אזי "בי מלכים ימלוכו" ¹⁷¹⁶ – "מאן מלכי רבנן" ¹⁷¹⁷ , וכל מה שאומר, נעשה בפועל, כיון ש"צדיק ("עמך כולם צדיקים" ¹⁷¹⁸ ) גוזר והקב"ה מקיים" ¹⁷¹⁹ , והיינו, שפועלים בעולם כל מה שצריכים לפעול בו כדי שיהי' דירה לו ית'.

וכדרכו של מלך, ש"ביפיו תחזינה עיניך" ¹⁷²⁰ – נעשה זה ללא ענינים של העדר השמחה וכיו"ב ח"ו, אלא באופן של יופי, שמחה וטוב לבב, בגלוי, למטה מעשרה טפחים, בכל עניניו, כיון שפעל בהם הענין ד"בכל דרכיך דעהו" ¹⁷²¹ , שנעשו דירה לו ית' בתחתונים.

ובלשון פרשת השבוע: "ראה אנכי נותן לפניכם היום גו' את הברכה", כיון שבביתו ובחלקו בעולם נעשה הענין ד"לשכן שמו שם", שנעשו משכן ודירה לו ית', בשמחה ובטוב לבב.

* * *

לה. דובר כבר כמ"פ ¹⁷²² אודות מ"ש בספרי קבלה ¹⁷²³ , שכ"ף אב הוא ארבעים יום קודם ראש השנה – "ארבעים יום קודם יצירת הולד" ¹⁷²⁴ בנוגע לבריאת האדם בר"ה, ולכן מצינו במנהגי כמה מקובלים254 שהיו מתחילים מכ"ף אב כמה ענינים השייכים לר"ה.

ובכל אופן, כיון שהגיעה אלינו הידיעה אודות חשבון זה, הרי זה

270

סימן שזהו זמן שיכולים ובמילא צריכים להתעורר בנוגע לענינים הקשורים עם ר"ה, ועי"ז תומשך גם הכתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה בטוב הנראה והנגלה.

לו. ויש להוסיף בזה, שבריאת האדם בר"ה (שההכנה לזה מתחילה בעשרים באב) שייכת גם לכללות הבריאה, כי, אע"פ שכל העולם כולו נברא בכ"ה באלול, הרי תכלית הבריאה היא האדם שנברא ביום הששי למעשה בראשית, ראש השנה, ועז"נ ¹⁷²⁵ "זה היום תחילת מעשיך זכרון ליום ראשון", אע"פ שזהו יום הששי למעשה ימי בראשית (כמובא בכ"מ מדברי הר"ן ¹⁷²⁶ ).

ולהעיר גם מהמבואר בלקו"ת ¹⁷²⁷ (כמוזכר בהתוועדות דיום השבת ¹⁷²⁸ ) מ"ש ¹⁷²⁹ "ואמרתם כה ¹⁷³⁰ לחי", שהענין דר"ה הוא "לקשרא כה לחי" ¹⁷³¹ (ש"חי" הו"ע "זה", "זה היום תחלת מעשיך"), כי בר"ה נברא האדם שביכלתו להמשיך היחוד ד"כה לחי", וענין זה מתחיל בכ"ה ("כה") באלול, שזהו"ע "ואמרתם כה ", דקאי על ספירת המלכות, שקשורה עם בריאת כללות העולם, שתכליתה היתה ביום השישי, יום ברוא אדה"ר, ראש השנה.

[ומזה באים אח"כ לענין ד"סלחתי כדברך" ¹⁷³² שביוהכ"פ, "יום חתונתו ¹⁷³³ , זה מתן תורה" ¹⁷³⁴ , "יום הכפורים, שניתנו בו לוחות האחרונות" ¹⁷³⁵ , ובהמשך לזה "יום שמחת לבו264, זה בנין ביהמ"ק"265,

– ששייך גם ליוהכ"פ, שהרי יוהכ"פ הי' בתוך שבעת ימי חנוכת המזבח וביהמ"ק ע"י שלמה, ובו ניכר עיקר הענין דחנוכת ביהמ"ק, שלכן לא התענו אז ביוהכ"פ, כמבואר אריכות הסיפור בזה במדרשי חז"ל ¹⁷³⁶ –

והרי זהו כללות ענין שבע דנחמתא לאחרי תשעה באב – לפעול בנין ביהמ"ק השלישי, שעי"ז נעשה הענין ד"נחמו נחמו" ¹⁷³⁷ בתכלית השלימות, ועד ש"לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב"265].

271

לז. וענין זה – "ואמרתם כה לחי", שב"כה" יומשך "זה" – הוא כללות עבודת האדם:

בריאת העולם היתה באופן ד"כה" – שהו"ע של העלם והסתר, שהרי "כה" אינו באופן ש"מורה באצבע ואומר זה " ¹⁷³⁸ , אלא רק "כה", שלכן צריך לערוך חשבון ולהתבונן כו', ורק אז יכיר שיש מנהיג לבירה זו,

– כמסופר במדרש ¹⁷³⁹ אודות אברהם אבינו, שהתבונן מה שנעשה מסביבו כו', והיו אצלו כמה סברות מי ברא זאת, השמש או הירח (אש או מים ¹⁷⁴⁰ ), עד שהכיר בהקב"ה שאמר והי' העולם,

וכן הוא אצל כל אחד, שכאשר רואה "מה רבו מעשיך" ¹⁷⁴¹ בעוה"ז התחתון, אזי מכיר גדלות הבורא, וכמ"ש ¹⁷⁴² "שאו מרום עיניכם (ועי"ז) וראו מי ברא אלה", כמבואר ברמב"ם הלכות יסודי התורה ¹⁷⁴³ (ובכ"מ בספרי החוקרים ¹⁷⁴⁴ ), שע"י ההתבוננות ב"הליכות עולם" ¹⁷⁴⁵ באים להכרה שיש מנהיג לבירה זו, בעה"ב על כל העולם –

והסיבה לכך שיש צורך בהתבוננות היא – בגלל שלא רואים זאת בגלוי, שזהו הענין ד"כה".

אך ע"י עבודתינו ומעשינו במשך זמן הגלות באופן של " כה " – זוכים ובאים לאופן של " זה ", ש"מראה באצבע ואומר זה", שזהו ע"ד העילוי של משה רבינו לגבי כל שאר הנביאים, ש"כל הנביאים נתנבאו בכה, ומשה נתנבא בזה" ¹⁷⁴⁶ , ועד"ז נעשה אצל כל אחד מישראל, עי"ז שמתגלה אצלו בחי' משה שבו119, ובאופן שנעשה מושל ושולט על כל אשר לו.

ואז, הנה מפעם אחת "זה" באים לשתי פעמים "זה", כפי שיהי' בגאולה האמיתית והשלימה העתידה לבוא ע"י משיח צדקנו, כמ"ש ¹⁷⁴⁷ "ואמר ביום ההוא הנה אלקינו זה גו' זה הוי' קוינו לו", כדברי הגמרא בסיום מסכת תענית (סיום ענין התעניות וכו').

לח. ובלשון פרשיות השבוע – שלאחרי ההקדמה ד"ואתחנן", "מתנת חנם" ¹⁷⁴⁸ , ישנה העבודה ד"והי' עקב תשמעון " ¹⁷⁴⁹ , מתוך שמיעה,

272

והיינו, שאינו רואה, כיון שאין זה בגילוי, אלא רק באופן ד"כה", וצריך להתבונן וכו', ורק לאח"ז מגיע לענין של " ראה ", שיכול להראות באצבע ולומר " זה ".

וכן הוא בכללות שבעת המדות, שבעת ימי הבנין, שכללותם הם שלשה מדות הראשונות שכוללים את כל שבעת המדות:

המדה הראשונה היא מדת החסד, שענינה השפעה בלי הגבלה כלל – שזהו"ע ד"ואתחנן", "מתנת חנם".

ולאח"ז באה מדת הגבורה – "והי' עקב תשמעון וגו'", שזהו"ע של מדידה וצמצום, שדוקא "עקב תשמעון .. ושמרתם ועשיתם", אזי "ושמר וגו'"280. ומה גם שכללות ענין השמיעה ("תשמעון") הוא בקו השמאל ¹⁷⁵⁰ .

ולאח"ז נמשך ענין הברכה, ועד לברכה בלי מיצרים – " אנכי נותן לפניכם היום ברכה"120, "אנכי" דייקא, ד"לא אתרמיז בשום אות וקוצא כלל כו'" ¹⁷⁵¹ , שבחי' זו היא בקו האמצעי, שעולה בפנימיות הכתר ¹⁷⁵² .

ובכללות – הם ג' המדות חסד דין רחמים, וכמאמר קדושי עליון ¹⁷⁵³ , שסדר הספירות הוא שלאחרי שישנו ענין של דין, העלם והסתר וגבורה, אזי נמשך (לא רק חסד, אלא) "נחלת יעקב" ¹⁷⁵⁴ , "נחלה בלי מצרים" ¹⁷⁵⁵ , שנמשכת באופן ד"ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה" ¹⁷⁵⁶ , ולכן באה עד למטה מטה ביותר, בעוה"ז התחתון, למטה מעשרה טפחים, ושם היא באופן של ברכה גלוי', ועד שאומרים על זה: " ראה ".

וכל זה נמשך עוד בסוף זמן הגלות, ולאח"ז נעשית "אתחלתא דגאולה" וגאולה שלימה, באופן של שמחה וטוב לבב,

והולכים לקבל פני משיח צדקנו, ביחד עם הכתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה בטוב הנראה והנגלה, למטה מעשרה טפחים.

[טרם צאתו התחיל כ"ק אדמו"ר שליט"א לנגן הניגון "ופרצת", ועמד מלוא קומתו ורקד על מקומו בשמחה רבה].

______ l ______