סימן י

סימן י

מכירת חמץ בערב קבלן דוקא ³²³

להלכות מכירת חמץ שבסוף שלחן ערוך הלכות פסח מרבינו הגאון אחמו"ר ז"ל נ"ע, במה שכתב שאינו מועיל למכור בהקפה ולזקוף המותר במלוה.

כבר כתבתי לרופמעכ"ת ³²⁴ בענין השאלה דשאילנא קדמוהי, בנוסח שטר מכירת חמץ שיסד רבינו רשכב"ג אחמו"ר ז"ל נ"ע, שלא מצאו אנשי חיל ידיהם להבין קריצת ורמיזת הקדמתו במה שכתב, דמה שנהגו לכתוב והמותר זקפתי עליו במלוה אינו מועיל לגדולי הראשונים ז"ל, וישוטטו אנה ואנה לבקש דברי גדולי הראשונים ולא ימצאו. וקיימתי בעצמי להשיב מפני הכבוד, שלא יהו דברי רבינו אחמו"ר ז"ל כספר החתום. עם היות שאני לא שמעתי רק דרך רמז וראשי פרקים, ואין להעלות על הכתב, ובפרט לפני חכמים וסופרים וגדולים חקרי לב של עיר גדולה לאלקים, כי אם דברים ברורים כשמלה וכמארז"ל ³²⁵ ע"פ אמור לחכמה וגו', אשר שמעה אזני מפי קדשו ותבן שמץ מנהו לפי מיעוט הבנת שכלי, ומה גם שסמכתי על כבוד רופמעכ"ת שהעיד עליהם שעריבים עליהם דברי רבינו ז"ל עד לאחת, לזאת די להם בפתח כחודה של מחט, והמה יפתחו להם שערי אורה כגודל חכמתם וכעוצם בינתם לקיים דברי רבינו ז"ל, ויבררו האוכל כו', ואת הטוב יקבלו בשם רבינו ז"ל ויאמרו שהדברים ראוים למי שאמרם, ומה שיהיה בעיניהם מוקצה מן הדעת יתלו החסרון בי אני הכותב ובמיעוט הבנתי, באולי לא ירדתי לסוף דעת רבינו ז"ל. ובפרט שידוע שזהו הדבר הקשה מאד, שהדברים הנאמרים מפה לאזן שומעת מבלי עיון וחיפוש, רק חוש השמע בחוש הזכרון המה תלויים כהררים התלוים בשערה, ולבא אל ביאור הדברים אחר העיון והחיפוש כראוי לכל מעיין בצדק ולכוין אל השמועה היא מלאכה גדולה אף שאינה חכמה. ועל כן על כל דברי האמת האלה לא יתלו בוקי סריקי באשלי רברבי ח"ו. ולזאת לא אמנע טוב, כי לאו מלתא זוטרתי הוא לדעת דעת רבינו אחמו"ר ז"ל נ"ע.

והנה תחלת יסודו הוא על ספר שיטה מקובצת על בבא מציעא (ואמר כי לא לחנם הזכיר אותו בהקדמתו ³²⁶ אלא שרמז רמז שמשם הוציא דבריו), וכנראה שהוא בפרק האומנין בשם תשובה לרי"ף ³²⁷ שכתב בפירוש שברייתא דרשב"ג ³²⁸ (ב"מ דע"ז ע"ב) מלמדין אותו כו' והריני נושה בו כו' אין קנין זה נגמר בכסף אלא בשטר שכותב לו, שהכסף אינו קונה בענין זה מאחר דעייל ונפיק אזוזי לא ניתן העירבון לתחלת קנין אלא הרי היא כמלוה ביד המוכר עד שנגמר הקנין בשטר. ופירוש רבינו חננאל והובא גם ברא"ש ³²⁹ ונ"י ³³⁰ וטור ³³¹ , משמע דגם ברייתא שניה ³³² (פרק האומנין שם) מכר לו בית או שדה באלף זוז ופרע לו מהם כו' דאוקמי' בלא עייל ונפיק אזוזי אין הקנין נגמר בכסף בלבד אלא בשטר או בחזקה והיינו דכתב מעידנא דאחזיק כו'.

וחשש רבינו אחמו"ר ז"ל לדבריהם, משום דבהיות ידוע שבפרק הזהב (דמ"ח ע"ב) וסוגיא דעירבון אי כנגדו הוא קונה או כנגד כולו, דפליגי רב ור' יוחנן, מתיב התם לרב מהא דרשב"ג דפרק האומנין (דע"ז ע"ב) מכר בית או שדה באלף זוז ופרע לו מהם כו', ובתר הכי קאמר לימא כתנאי וכו', ומוקים לה (שם מ"ט ע"א) דמאי אינו משמט דקאמר רשב"ג להך פלגא כו'. וכאוקימתא זו פסק הרמב"ם בפ"ט ³³³ מהל' שמיטה עיי"ש בכסף משנה, והוא דעה ראשונה שהובאה בסתם בש"ע ח"מ סי' ס"ז סי"ב, ולפי כללי ההוראה בדרכי הש"ע היא העיקרית לדעתו. והנה לפי זה קשיא דרשב"ג אדרשב"ג וקשיא הלכתא אהלכתא, דההיא דרשב"ג דפרק האומנין נמי הלכה פסוקה היא ³³⁴ , וגם הא דקיי"ל כר' יוחנן בערבון דכנגד כולו הוא קונה ³³⁵ . והנה בשיטה מקובצת פרק הזהב ³³⁶ האריך בזה (ומביאו באו"ת סי' ס"ז ³³⁷ בקצרה) ולבסוף הניח בצ"ע. אבל לפירוש ר"ח אתי שפיר, דלא מיירי רשב"ג מתחלת קנין ³³⁸ , משום דדמי לשמיטה דנגד החוב הוא דאינו משמט והכא נמי אינו קונה אלא כנגד מעותיו, אלא דברייתא דרשב"ג לענין חזרה נשנית, דהקנין נגמר בחזקה דמעידנא דאחזיק קונה, אלא דאי עייל ונפק אזוזי יכול לחזור בו ובדלא עייל ונפיק אזוזי אינו יכול לחזור בו, והכי נמי לר' יוחנן במטלטלין קאי במי שפרע דנקרא חוזר מדיבורו כנגד כולו.

והא דקאמר דר' יוחנן ודאי תנאי היא ³³⁹ , היינו לקס"ד דסבירא לן דרשב"ג סבר אינו משמט בכולו, והוא הדין דקנה ממש תחלת קנין כנגד כולו, ואין חילוק בין תחלת קנין לחזרה, וכן ר' יהודה הנשיא דפליג עלי' בתחלת קנין הוא הדין נמי לענין חזרה נמי סבירא ליה כנגדו בלבד קאי במי שפרע, דכי היכי דלרשב"ג אין חילוק בין תחלת קנין לחזרה הכי נמי לר' יהודה הנשיא אין חילוק, אבל למסקנא על כרחך צריך לחלק בין תחלת קנין לחזרה, כי היכי דלא תקשי דרשב"ג אדרשב"ג ³⁴⁰ .

והנה לפירוש ר"ח, ודאי דההיא ברייתא דאידך דרשב"ג ³⁴¹ מלמדין אותו כו' והריני נושה בו כו' נמי לא מיירי בתחלת קנין, שאין הכסף קונה בכה"ג (וכמו שנתבאר לעיל בשם הרי"ף, אלא דלא סבירא ליה כפי' ר"ח בלא עייל ונפיק אזוזי). ואם כן יש לחוש לדבריהם, שאינו מועיל ³⁴² אם זקף עליו במלוה. ובפרט מאחר שבסי' ס"ז סי"ב קבע השו"ע דעת הרמב"ם דאינו משמט כנגד החוב דוקא בסתם ³⁴³ .

והטוש"ע ושאר פוסקים שכתבו בסי' ק"צ דבלא עייל ונפיק אזוזי נגמר הקנין בכסף בלבד אפי' לא היה שם קנין אחר, הנה הטור וסיעתו אזלי לטעמייהו בסי' ס"ז כאוקימתא קמייתא דאינו משמט בכולו, אבל השו"ע דסבירא ליה כהרמב"ם שם, ובסי' ק"ץ משמע דסבירא ליה דנגמר הקנין בכסף בלבד, שהרי לא הזכיר שם קנין אחר זולת הכסף וכל הסימן מיירי מביאור קנין כסף בלבד, צ"ע לפי זה (הגם שי"ל דרך אחרת, כעין מ"ש בשיטה מקובצת פרק הזהב דמשכון שאני. אלא דמה שכתב שם דבמסקנא כו"ע סבירא להו דלזכרון דברים נקטי' הוא נגד משמעות הגמ', וגם הא דקאמר מעיקרא דר' יוחנן ודאי תנאי היא העלה בצ"ע. אבל באמת יש לומר דהיינו טעמא דמשכון משום דהוה אסמכתא לפי דעת הגאונים רי"ף ³⁴⁴ ורמב"ם ³⁴⁵ דפסקי בקתא דמגלא דלא כשמואל אפילו בדפריש ³⁴⁶ . והא דקאמר לר' יוחנן ודאי תנאי הוא, היינו למאי דקס"ד דלא פליגי אלא בעירבון, וכו"ע אית להו דשמואל דמשכון לית ביה משום אסמכתא. ובפ"ו דשבועות דס"ד דפליגי בדשמואל, קס"ד דכו"ע אית להו דעירבון קונה נגד כולו. ועל כרחך צריך לומר כן לדעת הר"ן, דבפ' השולח ³⁴⁷ פסק נמי כהרמב"ם דאינו משמט כנגד החוב דוקא, ובפ"ק דקדושין ³⁴⁸ כתב בפירוש דמקצת דמים קונה בדלא עייל ונפיק אזוזי ע"ש). ואולי משום דשמיטה היא מלתא דאיסורא החמיר השו"ע, וק"ו בחמץ שהוא איסור דאורייתא, שהרי חמץ הנמכר אינו בכלל ביטול כידוע ³⁴⁹ .

ועוד אנהרינהו רבינו הגאון ז"ל לעיינין, שזה הפירוש דר"ח מדוייק ומדוקדק מאד בדעת הרמב"ם, מסידור לשונו בפרקיו בהל' מכירה, וכידוע שהרמב"ם ז"ל היה מדקדק גדול מאד בלשונו ובסידורו. והרי ברפ"א מהל' מכירה ביאר תחלת כל הקנינים באיזה דבר נקנה הקרקע וכתב בכסף כיצד כו' ונתן הדמים כו', וסתמו כמשמעו דהיינו כל הדמים, מדלא פירש דאפילו מקצת דמים מהני כמ"ש הטור והר"ן ושאר פוסקים. ולא הזכיר הא דרשב"ג דפרק האומנין מכר את השדה באלף זוז ופרע לו מהם כו' בתחלת קנין הכסף כמו שזכרו הטוש"ע, אלא ברפ"ח אחר שהשלים ביאור כל הקנינים הן דקרקע הן דמטלטלין, שביאר דין חזרת מטלטלין לענין מי שפרע בפ"ז, הרי מורה באצבע דפרק זה נמי לענין חזרה מיירי אם יכול לחזור בו אם לאו, ומש"ה הקדים דין עייל ונפיק אזוזי דיכול לחזור בו קודם ברייתא דרשב"ג דמיירי בדלא עייל ונפיק אזוזי, דלכאורה ברייתא דרשב"ג הוה ליה לאקדומי, והדר אוקימתא דגמרא דמוקמי' לה בדלא עייל ונפיק אזוזי אבל אי עייל ונפיק אזוזי, ובפרט שעיקר החידוש דין הוא בברייתא דבדלא עייל ונפיק קנה במקצת דמים שלא למדנו זה אלא מברייתא דרשב"ג, ודין זה הוה ליה להרמב"ם לאשמועינן ברישא והדר הוה ליה למימר במה דברים אמורים בדלא עייל כו'. אלא ודאי משום דסבירא ליה דברייתא זו לא מיירי בתחלת קנין אלא לענין חזרה נשנית, ומשום דאי עייל ונפיק אזוזי יכול לחזור בו אשמעינן רשב"ג דאי לא עייל ונפיק אזוזי אינו יכול לחזור בו. ומשום הכי נתחכם הרמב"ם לכתוב הא דיכול לחזור בו אי עייל ונפיק אזוזי ברישא, והיינו דמסיים אעפ"י שכתב השטר או החזיק דעיקר הדין לענין חזרה הוא, דאם לא כן הוה ליה למימר ואפילו אם כתב כו'. ולא תדוק מלשון אעפ"י איפכא, דהכי נמי לענין מטלטלין כתב אעפ"י שמשך וכו', ובמשך דוקא מיירי, דאם לא כן פשיטא דלא קני אלא לענין מי שפרע, ובפרק זה לא מיירי מדין מי שפרע אלא מדין קנין גמור (והיינו דקשיא ליה להכסף משנה דלא הזכיר בפירוש הרמב"ם שקונה בכסף בלבד במקצת הדמים קנין גמור, כמו שהזכיר במטלטלין לענין מי שפרע, דלא כמשנה למלך שם, ובאמת לפי מ"ש רבינו ז"ל איפכא שמעינן ליה). וניחא נמי מה שהשמיט הרמב"ם אידך ברייתא דרשב"ג מלמדין אותו כו' והריני נושה בו כו'. אלא שיש לומר שרמזה במה שכתב ואם לא היה יוצא ונכנס כו' הדמים עליו כשאר חובות, מכלל דאי קבל עליו בפירוש בחוב מהני. אך אם כן איך סתם כל כך ותלי תניא בדלא תניא, דמאחר דעדיין לא השמיע כזאת דין דאם קבל עליו בחוב מהני, מהיכן פשיטא לן דבלא עייל ונפיק אזוזי הדמים עליו כשאר חובות, מאחר דעדיין לא ידענו הא מילתא גופא דזקף עליו במלוה מהני והא מלתא טעמא בעינן. אלא ודאי דסבירא ליה כמו שכתב הרי"ף בתשובה שבשיטה מקובצת הנ"ל, דאינו קונה אלא בשטר, ואין שום חידוש דין בברייתא זו דרשב"ג מלמדין אותו כו' אלא עצה טובה קמ"ל, והרמב"ם לא נחית לאשמועינן עצות מרחוק אלא מאי דנפקא מינה לענין דינא.

מכל הלין מוכח, שעל כל פנים בענין זקף עליו במלוה, הר"ח והרי"ף והרמב"ם שוין בדבר שאין הקנין נגמר בכסף בלבד אלא בשטר.

ולענין מכירת חמץ, אעפ"י שכתב לו שטר או שאר קנינים המועילים זולת הכסף אינו כלום ³⁵⁰ , כדמוכח מדברי מהרא"י בתה"ד סי' ק"ך דדמי למתנה על מנת להחזיר, מאחר שהחמץ חוזר לו בעין, ומה לי זקף עליו במלוה דהוי כאילו כבר קיבל ממנו וחוזר ומלוה לו, ומה לי אומר הריני כאילו התקבלתי ונותן לו. ובענין מתנה על מנת להחזיר גופיה, דמהרא"י שם נמשך אחר הגהות מיימוניות בפ"ו מהל' שבת ³⁵¹ דאינו אסור אלא משום חומרא דחמץ, ואני שמעתי ממורי אחי רבינו הגאון ז"ל נ"ע שיש בו איסור ב"י וב"י מן התורה, והיינו דכתב הרמב"ם ³⁵² והשו"ע ³⁵³ ולא יתן על תנאי כו', ואינ[י] זוכר טעמו היטיב. אבל באמת דעת לנבון נקל ³⁵⁴ דמתנה על מנת להחזיר דמהני היינו שאין בה ערמה שהיא טובת המקבל, אבל כל שהיא טובת הנותן בלבד הויא כמו מתנת בית חורון דנדרים (פ"ה דף מ"ח ע"א), ובחמץ עיקר המתנה על מנת להחזיר היא טובת הנותן בלבד, שהרי הנכרי לא יגע בו כלל, ולא יגיע לו שום ריוח והנאה מזה, ואין מתנה זו אלא בשביל הנותן שלא יהיה ברשותו, ולכן אינו מתנה כלל. ואם כן כל שאינו קונה בכסף הוי כמו מתנה, ודמי למתנה על מנת להחזיר כמ"ש מהרא"י.

ומעתה מי חכם ויבן זאת שדברי רבינו ז"ל ראויים אליו, ותקנה קבועה היא יתד שלא תמוט, הפוך בה והפוך בה ומנה לא תזוז.

ושלום מעכ"ת והנלוים אליו יגדל, כנפשו וכנפש תדרשנו לטובה.