ספרי כ"ק אדמו"רתורת מנחםמב - שנת תשכ"ה - חלק שניבס"ד. שיחת ש"פ ויגש, ז' טבת, ה'תשכ"ה

בס"ד. שיחת ש"פ ויגש, ז' טבת, ה'תשכ"ה

בלתי מוגה

א. הביאור בפירוש רש"י ריש פרשתנו: "ויגש אליו. דבר באזני אדוני", "יכנסו דברי באזניך", "ואל יחר אפך", "מכאן אתה למד שדיבר אליו קשות" – דכיון ש"ויגש אליו", היינו, שלא דיבר באופן שכל הנוכחים היו יכולים לשמוע (כמו הדיבור של אברהם ועפרון באזני בני חת ³⁹⁰ ), אלא נגש ליוסף ודיבר עמו באופן מיוחד (או שרק יוסף שמע את דבריו ³⁹¹ ), לכן צריך רש"י לפרש "באזני אדוני" – "יכנסו דברי באזניך" – שדיבורו יפעל לשנות את החלטתו כו'.

ועפ"ז, אי אפשר להוכיח ש"דיבר אליו קשות" ממ"ש "ידבר" שהוא לשון קשה, כי, גם אילו הי' פועל עליו לשנות את החלטתו ע"י דברי תחנונים, הרי זה נחשב ל"דיבור" (מלשון "ידבר עמים" ³⁹² ) במובן של ממשלה; ורק ממ"ש "ואל יחר אפך", הנה " מכאן אתה למד שדיבר אליו קשות". וההוראה, שכאשר צריך להציל ילד יהודי מארץ מצרים, אין לערוך חשבונות, אלא לילך בתוקף כו' – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש ח"כ ע' 212 ואילך.

* * *

ב. הביאור במארז"ל ³⁹³ על הפסוק ³⁹⁴ "ויפול על צוארי בנימין אחיו ויבך", "בכה (יוסף) על שני מקדשין כו'" ³⁹⁵ , "ובנימין בכה על צואריו",

"על משכן שילה כו'" – שמעלת הצואר שמביא לפועל את תכלית הראש לפעול על כל האברים, ולכן נמשל ביהמ"ק לצואר, שהוא "בגבהו של עולם" ³⁹⁶ , אבל "נחתי בי' פורתא" ³⁹⁷ , בשייכות וקירוב לעולם בכדי להאירו;

סיבת הבכי' על מקדשו של חבירו, ולא על המקדש של עצמו (אף שאהבת עצמו גדולה יותר, שלכן, הנה גם כאשר רבינו הזקן מאריך באגה"ק ³⁹⁸ ע"ד הצורך להרבות בצדקה ³⁹⁹ , הרי זה רק ביחס לעניני מותרות כו', אבל לא בדברים שהם "חיי נפש ממש", שבזה אמרו "חייך קודמין" ⁴⁰⁰ ) – כי, בנוגע לחורבן ביהמ"ק הפרטי שלו, אין מקום לבכי' כדי להרגיע את רוחו ⁴⁰¹ , אלא צריך להשתדל לתקנו ולבנותו ⁴⁰² (ואדרבה, הבכי' יכולה להחליש העבודה, בחשבו שכבר יצא ידי חובתו בבכי' ⁴⁰³ ).

ומטעם זה לא בכה יעקב (כמו יוסף שבכה על צוארי יעקב בגלל חורבן ביהמ"ק ⁴⁰⁴ ), אלא הי' קורא את שמע ⁴⁰⁵ , כי, יעקב הוא אביהם של

כל ישראל, והמשכן והמקדש הם בחלקו, ולכן עסק בתיקונם ובנינם, ע"י ק"ש, שנחשבת כאילו הקריב קרבן ⁴⁰⁶ , שזהו ענינו של ביהמ"ק.

ומזה מובן, שהכוונה והתכלית היא (לא הבכי' ⁴⁰⁷ , אלא) ההשתדלות בנוגע לביהמ"ק הפרטי והגאולה הפרטית ⁴⁰⁸ , ועי"ז פועלים את הגאולה הכללית ובנין ביהמ"ק במקומו – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש ח"י ע' 146 ואילך.

* * *

ג. מאמר (כעין שיחה) ד"ה ויגש אליו יהודה (הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א).

* * *

ד. הביאור בפירוש רש"י סוף פרשתנו: "וישב ישראל בארץ מצרים", "והיכן, בארץ גושן, שהיא מארץ מצרים", "ויאחזו בה", "לשון אחוזה" – דלכאורה אינו מובן: איך יצאו בנ"י י"ח גלות בהיותם במעמד ומצב ד"וישב ישראל .. ויאחזו בה"? ולכן מדגיש רש"י שסוכ"ס "היא מארץ מצרים", אלא שבתחילה היתה ישיבתם בארץ גושן, "במיטב הארץ" ⁴⁰⁹ , באופן של "אחוזה", כיון שפרעה נתן ארץ גושן לשרה, ואילו ענין הגלות התבטא אצלם בעבודה קשה בלימוד התורה ⁴¹⁰ (וגם, בצער שאינם נמצאים ב"ארץ אשר גו' עיני ה' אלקיך בה גו'" ⁴¹¹ ), ורק לאחרי

כן, כשנחסרה אצלם היגיעה בתורה, ולא ניצלו את "מיטב הארץ" לעבודת ה', ואדרבה כו', אזי התחיל שעבוד מצרים כפשוטו;

ענין ה"אחוזה" בפנימיות הענינים – בירור ניצוצות הקדושה, שעי"ז יורשים האורות דתהו; והקשר בין פירוש המדרש ⁴¹² , ש"הארץ היתה אוחזת .. אותם .. בע"כ", עם הפירוש הפשוט "לשון אחוזה", שההכרח להיות בגלות מצרים הוא בשביל ירושת ניצוצות הקדושה – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חט"ו ע' 405 ואילך.

______  ______

הערות

390. כלומר: אברהם דיבר אל עפרון באזני בני חת – כיון שעפרון הי' חשוד שלא יעמוד בדיבורו, ולכן רצה שבני חת יהיו עדים בדבר; ועפרון דיבר אל אברהם באזני בני חת – כי: (א) כיון שידע שחושדים בו, רצה לדבר בפני עדים בכדי לאמת את דיבורו, (ב) כיון ש"כל הפוסל במומו פוסל" (קידושין ע, א), חשד עפרון את אברהם "במומו" – שאינו עומד בדיבורו, ולכן דיבר בפני עדים, בכדי להבטיח את התשלום של "ארבע מאות שקל כסף" (חיי שרה כג, טז).
391. וע"ד מאמר רז"ל (במדב"ר פי"ד, כא) על הפסוק (ס"פ נשא) "וישמע את הקול מדבר אליו", שרק משה שמע.
392. תהלים מז, ד.
393. מגילה טז, ב. פרש"י עה"פ.
394. פרשתנו מה, יד.
395. ויש לבאר גם הכרחו של רש"י לפרש כן בפשוטו של מקרא: לכאורה אינו מובן: למה מחלק הכתוב בין בכיית יוסף על בנימין לבכייתו על שאר אחיו, ואינו כוללם יחד* – ויפול על צוארי אחיו ויבך עליהם**? [ואין לומר שהכתוב מחלק ביניהם כדי להדגיש שהבכי' על בנימין קדמה לבכי' על שאר אחיו – שהרי בלאה"כ מובן שלא נפל על צוארי כולם בבת אחת, אלא בזה אחר זה, ומסתבר לומר שתחילה נפל על צוארי בנימין, שהי' קרוב אליו יותר]. ועכצ"ל, שנוסף על הבכי' ששייכת אצל כולם בשוה, היתה בכי' על ענין מיוחד ששייך אצל בנימין דוקא – "על שני מקדשות שעתידין להיות בחלקו של בנימין וסופן ליחרב". * ) ובפרט שכל ענין מכירת יוסף למצרים באה כתוצאה מזה שיעקב חילק את יוסף משאר אחיו , וא"כ , לא הי' יוסף צריך לחלק בין בנימין לשאר אחיו . * *) ושאני החילוק בין נפילת יוסף על צוארי בנימין לנפילת בנימין על צוארי יוסף (שאינו כוללם יחד , שנפלו איש על צואר רעהו) – כיון שלא היו דומים זל"ז , שהרי יוסף הכיר את אחיו מתחילה , ואילו הם לא הכירוהו עד שנתוודע אליהם .
396. שהש"ר פ"ד, ד (ו).
397. זבחים נד, ב. הובא בפרש"י עה"ת ברכה לג, יב.
398. סט"ז.
399. כ"ק אדמו"ר שליט"א הזכיר – במאמר המוסגר – המדובר בשבוע שעבר (שיחת ש"פ מקץ, שבת חנוכה ס"ז (לעיל ס"ע 74 ואילך)) אודות נתינת הצדקה, ואמר, שאכן נתנו כו', אבל כנראה שהי' זה קודם לימוד אגה"ק הנ"ל, כי, אם היו לומדים תחילה אגה"ק הנ"ל, אזי היתה הנתינה באופן גדול יותר!...
400. ב"מ סב, א.
401. מלבד הבכי' שבאה מצד כיווץ המוח, שאינו יכול לסבול כו'.
402. ומ"ש הרמב"ם (הל' מלכים רפי"א) ש"המלך המשיח .. בונה המקדש" – הרי זה רק בנוגע לביהמ"ק הכללי.
403. וכפי שסיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר (ראה גם תו"מ חי"ב ע' 154. וש"נ) אודות א' שבכה באמירת "אשמנו", וכבר מחל לעצמו ("ער האָט זיך שוין מוחל געווען")... הוא כבר במדריגת "צדיק", ועכשיו יכול לילך לישון...
404. וכמשנ"ת בשיחת י"ט כסלו (סי"ד (לעיל ע' 22)) בנוגע לדברי יעקב בראותו את יוסף: "אמותה הפעם אחרי ראותי את פניך כי עודך חי" (פרשתנו מו, ל) – דלכאורה אינו מובן: הרי יעקב נתבשר כבר ש"עוד יוסף חי" (שם מה, כו), ובפרט כאשר "וירא את העגלות אשר שלח יוסף" (שם, כז), שאז נתאמת אצלו הדבר ללא כל ספק, ולכן "ותחי רוח יעקב", "שרתה עליו שכינה כו'" (שם ובפרש"י), וא"כ, למה לא אמר מיד "אמותה הפעם"? – כי, אף שיעקב ידע שיוסף חי בגשמיות , לא ידע מעמדו ומצבו ברוחניות , עד שפגש אותו וראה שבוכה על חורבן ביהמ"ק, כך, שלמרות היותו מושל בכל ארץ מצרים, נשאר במעלתו הרוחנית, ואז אמר "אמותה הפעם", כיון שיכול לסמוך על יוסף שיהי' במקומו. ולכאורה: היכן הוא המקור לכך שיוסף בכה על חורבן ביהמ"ק – הרי רש"י מפרש זאת רק בנוגע לבכיית יוסף על צוארי בנימין, וכן הוא גם בגמרא, אבל לא בנוגע לבכיית יוסף על צוארי יעקב (ולפלא שאף א' לא העיר על זה*)? אך האמת היא – שאכן בנגלה דתורה לא מצינו זאת, אבל בזהר (ח"א ריא, סע"א) מפורש להדיא שיוסף בכה על ביהמ"ק. * ) כ"ק אדמו"ר שליט"א הוסיף בבת-שחוק , שאין זה מפני שמאמינים לו ... (והראי' , שלפעמים מדברים על דבר מסויים , ובפועל מתנהגים באדישות ( " קאַלט-בלוטיקער-הייט " ) להיפך ... ) , אלא מפני שאין זה נוגע כו' .
405. פרש"י פרשתנו שם, כט.
406. ברכות יד, ב.
407. ולכן, אפילו בתשעה באב, היו שעות מסויימות שבהם היתה ההנהגה בליובאוויטש באופן של שמחה (ראה תו"מ – רשימת היומן ס"ע תד. וש"נ).
408. ראה תניא אגה"ק ס"ד.
409. פרשתנו מז, ו-יא.
410. וכללות ישיבתם ב"ארץ גושן " היתה באופן של הגשה לאלקות – שזהו הקישור בין "ארץ גושן" שבסיום הפרשה עם "ויגש אליו יהודה" שבהתחלת הפרשה, שהו"ע ההגשה לאלקות, כמשנת"ל במאמר (לעיל ע' 78 ואילך).
411. עקב יא, יב.
412. תדשא פי"ז.

עמודים המצטטים את אותם מקורות

הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד — קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. 20 עמודים.