17

אמיתת מציאותו היא נפשו האלקית⁴³, שהיא חלק אלקה ממעל ממש⁴⁴, וגם בשעת החטא היתה באמנה אתו⁴⁵, ועי"ז גופא מתגלה ומתעוררת בו נפשו האלקית, ושב מחטאו ומתקרב לה' ביתר שאת כו'.

וי"ל, דשני אופנים אלו, בכללות, הם ב' ענינים הנ"ל — העבודה בבחי' זכר והעבודה בבחי' נקבה:

האופן הא', שיחשוב האדם שראוי לו שישפך דמו וישרף כו', ה"ז ענין של תוקף וחוזק, דברים קשין כגידין, שמבטל את עצמו; ואילו האופן הב' הרי עיקר תוכן ההתבוננות הוא במעלתו, ע"ד נפשו האלקית הנמצאת בו ותמיד קשורה ומחוברת עם הקב"ה וכו', ובערך להנ"ל היא העבודה דבחי' נקבה, לשון רכה.

וע"פ זה יובן מדוע חטאת באה נקבה ואשם בא רק מן הזכרים — כי חטאת באה על השוגג, אשר לזה מספיק שיתבונן שהחטא בא מהתגברות נפשו הבהמית, ואילו מציאותו האמיתית היא טוב כו'; משא"כ אשם ש(לפעמים) בא גם על המזיד, מכיון שיצרו עומד בהתגברות ובגלוי כ"כ עד שאפשר ולפעמים בא בפועל שמחטיאו במזיד, לא די' בהתבוננות בבחי' הטוב הצפון שבו בכדי לעוררו ולגלותו (ועד שיפעול בהאדם שיתקרב לה') וכו', כי מאחר שיצרו גבר עליו כ"כ ה"ז מורה שהטוב שלו הוא בהסתר גדול ביותר, ולכן זקוק לעבודה באופן של "זכר", היינו דברים קשים כגידין, לבטש⁴³ ולהכניע יצרו, כמרז"ל⁴⁶ "לעולם ירגיז אדם יצ"ט על יצר הרע"⁴⁷.

ו. והנה כל זה הוא ע"ד הרגיל. אמנם יתכן לפעמים, ששני מינים אלה יתערבו ויתחלפו זע"ז, והיינו דזה שעבר עבירה בשוגג יהי' גרוע מהעובר עבירה במזיד. ולדוגמא, אם זה שעבר במזיד לא הי' זה לגמרי באשמתו, כ"א מצד חבריו כו' (כמאמר⁴⁸ "הרבה שכנים הרעים עושין") או מצד שנולד בטבע רע⁴⁹ וכיו"ב; משא"כ זה שעבר בשוגג הוא משום שלא השגיח ע"ע בעינא פקיחא⁵⁰ בעבודת השם, לשעבד עצמו לבוראו, ובמילא בא לידי חטא בשוגג מחמת התגברות נפש הבהמית⁵¹.

ובזה מחדש הרמב"ם, ד"כל הקדשים אפשר שיתערבו מין במינו חוץ מן החטאת עם האשם שאין האשם אלא מזכרי כבשים ואין לך חטאת מן הכבשים אלא נקבה":

בשורש וסיבת הדבר אמנם יתכן הדבר שיתערבו, והיינו דמצד הגברא יתכן דחטא שעליו מביא אשם אינו חמור כ"כ (בסיבת מעשה החטא), והחטא שעליו מביא חטאת חמור יותר (בסיבת מעשה החטא), ולכן יש מקום לומר שבנדון כזה מספיקה לאשם עבודת ותנועת