שבעת ימי המשתה

שבעת ימי המשתה

"תנו רבנן מברכין ברכת חתנים בעשרה כל שבעה" (כתובות ז, ב). וכן נפסק בשו"ע (אהע"ז סי' סב ס"ו): "עד כמה מברכין ... כל ז' ימי המשתה". והיינו שבכל סעודה משבעת ימי המשתה, אם יש בהם עשרה, והחתן והכלה אוכלים עמהם, ויש שם "פנים חדשות", מברכים שבע ברכות אחרי ברכת המזון.

וכן מבואר בשוע"ר לענין אמירת תחנון (או"ח סי' קלא ס"ו): "ויש נוהגים שלא לומר תחנון כל ז' כשהחתן בבית הכנסת, שכל ז' ימי המשתה הם לו כרגל".

ומוסיף ומבאר בשוע"ר (שם): "ואפילו ביום ח' לחופתו (בשחרית) אין נוהגים ליפול על פניהם כיון שהיתה החופה סמוך לערב (ולא נשלמו ז' ימים עד יום ח' בעת ההיא)".

מלשון זה נראה לפום ריהטא, שכן הוא אף לענין שבע ברכות, "שכל ז' ימי המשתה הם לו כרגל ... לא נשלמו ז' ימים עד יום ח' בעת ההיא". אמנם למעשה אין נוהגים כן.

והנה מקור הדברים הוא בכנסת הגדולה (סי' קלא הגהות ב"י): "וראיתי פה תירי"א יע"א, נוהגין שלא ליפול ביום ו' שהוא יום שמיני לחופתו, ולא מצאתי בזה שום טעם, ואולי סוברים דשבעת ימי המשתה, אינם כשבעת ימי האבל דמקצת יום ז' ככולו, אלא ז' ימים שלמים מעת לעת בעינן". וגם כאן נראה לכאורה מפשטות לשונו, שזהו גדרן של "שבעת ימי המשתה" – אף לענין שבע ברכות, שהם ז' מעת לעת.

וכן כתב החיד"א בספרו מחזיק ברכה (קונטרס אחרון לסי' קלא): "אם יש חתן בשחרית יום ח׳, דהיינו כגון שנשא יום ד׳ אחר חצות וביום ד' הבא בשחרית, יש שנהנו שלא לומר תחנונים אם יש חתן, ונראה דמנהג יפה הוא ... לענין ז׳ ברכות בסעודת יום ח׳ בחצות, דז׳ ימים שלמים בעינן".

אלא שאחר כך מוסיף (שם): "אבל ראיתי להרב יד אהרן ... שהביא משם הרב כנסת יחזקאל דטועים האומרים דבעינן מעת לעת ... ולענין נפילת אפים שפיר נהגו, אבל לז' ברכות צריך להתיישב".

והיינו מה שהרבה להוכיח בשו"ת כנסת יחזקאל (אהע"ז סי' ס), שאין מברכים שבע ברכות אלא עד סוף יום השביעי, ומסיק: "העולה מדברינו אלה, אם מנהג קהלת אובייאן לעשות סעורה ביום ד' אחר חצות ולברך ז' ברכות, שגגה היא לברך ביום ד' שאחריו, אף בלילה, וכ״ש ביום קודם חצות, כי ח"ו ברכה לבטלה". וכן היא מסקנת רוב הפוסקים ¹⁵⁷ , שמברכים שבע ברכות רק עד סוף יום השביעי מהשבע ברכות שבחופה, ולא מעת לעת.

כיון שכך, נראה יותר לפרש שזוהי גם כוונת רבינו הזקן, במה שכתב בשוע"ר (או"ח סי' קלא ס"ו): "ואפילו ביום ח' לחופתו (בשחרית) אין נוהגים ליפול על פניהם כיון שהיתה החופה סמוך לערב (ולא נשלמו ז' ימים עד יום ח' בעת ההיא)", אשר לענין "תחנון" לא נשלמו ז' ימים עד יום ח' בעת ההיא ¹⁵⁸ , משא"כ לענין שבע ברכות נשלמו שבעת ימי המשתה מיד בסיום היום השביעי.

ולכאורה הי' אפשר לבאר את החילוק בין שני דינים אלו, שהוא מחמת הספק איך למנות את שבעת ימי המשתה, שלענין שבע ברכות אמרינן ספק ברכות להקל, ואין מברכים שבע ברכות ביום השמיני, משא"כ לענין אמירת תחנון, סגי בספק זה להימנע מאמירת תחנון. וכעין מה שהובא לעיל מהחיד"א (במחזיק ברכה): "לענין נפילת אפים שפיר נהגו, אבל לז' ברכות צריך להתיישב".

אמנם מסגנון שוע"ר לא נראה שהוא מחמת הספק שבדבר, אלא שכן קיי"ל בפשיטות לענין תחנון, ש"לא נשלמו ז' ימים עד יום ח' בעת ההיא". ומהו אם כן טעם החילוק בין "תחנון" לבין "שבע ברכות"?

תחלת שבעת ימי המשתה

ובאמת מוצאים חילוק כעין זה אף לענין תחלת זמנם של שבעת ימי המשתה. שכבר נפסק ברמ"א (אהע"ז סי' סב ס"ו): "ואלו ז' ימים מתחילין מיד לאחר ז' ברכות שבירך בראשונה". משא"כ לענין אמירת "תחנון" מבואר בשוע"ר (סי' קלא ס"ה-ו): "נהגו שלא ליפול על פניהם בבית החתן ביום כניסתו לחופה, מפני שיום טוב שלו הוא ... שאין אומרים תחנון כל היום כשמתפללים אצל החתן או אם בא לבית הכנסת ביום כניסתו לחופה" ¹⁵⁹ .

וכדי להבין טעם החילוק בזה בין דין שבע ברכות לבין דין תחנון, עלינו לבאר תחלה מ"ש בשוע"ר (שם ס"ו): "ויש מקומות נוהגים שאין החתנים הולכים לבית הכנסת יום או יומים קודם החופה כדי שיוכלו הקהל לומר תחנון, אך אם נכנסו לבית הכנסת אומרים תחנון, לבד מיום החופה".

והמקור לזה הוא בתרומת הדשן (כתבים סי' פ): "אומר לי עמיתי מה"ר אייזיק שנוהגין בריינו"ס [כשנכנס החתן לחופה ביום ו'], אפילו ביום ה' [שלפניו] רגילים החתנים לצאת מביהכ"נ קודם רצה, כדי שיוכלו לומר והוא רחום ותחינה". היינו שמעיקר הדין החתן פוטר מאמירת תחנון גם יום או יומיים קודם החופה. ולא נתפרש הטעם לזה.

ונראה שהטעם למנהג זה, שלא לאמר תחנון "יום או יומיים קודם החופה", הוא כמבואר בשו"ע (אהע"ז סי' סב סי"ג): "הסועד בבית חתנים, משיתחילו להתעסק בצרכי סעודת נשואין ולהכינה ... מברך נברך שהשמחה במעונו שאכלנו משלו". ומבואר בגמרא (כתובות ג, ב): "שקדו חכמים על תקנת בנות ישראל שיהא אדם טורח בסעודה שלשה ימים".

הרי שמעיקר הדין, מיד "משיתחילו להתעסק בצרכי סעודת נשואין", דהיינו "יום או יומיים קודם החופה", או אפילו שלשה ימים קודם החופה, "השמחה במעונו", ולכן הוא פוטר מאמירת תחנון, מעיקר הדין.

אלא שלמעשה נפסק בשו"ע שם: "והאידנא ערבה כל שמחה ואין אומרים שהשמחה במעונו אלא בז' ימי המשתה".

ויתירה מזו כתב בדרכי משה שם (ס"ק יז) בשם הכל בו (סוס"י כה), דדוקא לדידהו דמקדשי מעיקרא וכבר התחיל השמחה, אבל אנן דלא מקדשי רובא דעלמא עד הנישואין אין לברך שהשמחה במעונו קודם החופה.

והיינו שאפילו ביום החופה ממש אין אומרים "שהשמחה במעונו", כמבואר בש"ך שם (ס"ק טז): "אבל קודם החופה [כשהיא ביום ו'], בליל ה' או ביום ו' אין אומרים [שהשמחה במעונו]".

ולכן גם לענין אמירת תחנון מבואר בשוע"ר (שם): "ויש מקומות נוהגים שאין החתנים הולכים לבית הכנסת יום או יומים קודם החופה כדי שיוכלו הקהל לומר תחנון, אך אם נכנסו לבית הכנסת אומרים תחנון".

ומכל מקום, סמכינן על טעם זה, שלא לאמר תחנון ביום החופה עצמו, וכמבואר בכנסת הגדולה (שם): "ראיתי נוהגים פה תירי"א שאפילו שהחתן אינו נכנס להחופה עד לערב אין נופלין על פניהם בשחר, והי' קשה עלי מנהג ורציתי לבטלו, עד שמצאתיו מפורש בכתבי מה"ר ישראל סי' פ".

כוונתו לומר בזה, כיון שמבואר בתרומת הדשן שם, שאפילו יומיים לפני החופה הם ימי שמחתו של החתן, ופוטר מעיקר הדין מאמירת תחנון, לכן עכ"פ לענין יום החופה עצמו אמרינן ש"יום כניסתו לחופה ... יום טוב שלו הוא", ואין אומרים בו תחנון.

ובאמת מיירי בשוע"ר שם ביום החופה ממש, היינו שהחופה היא ביום ו' לפני כניסת השבת, ועל כן אין אומרים בו תחנון גם בתפלת השחר. נראה מכך, שאם החופה היא בליל חמישי בערב אחר צאת הכוכבים, הרי יום הרביעי שלפניו אינו נקרא "יום כניסתו לחופה" ועדיין אינו "יום טוב שלו" לפטור מאמירת תחנון. אמנם לפי הנהוג אצלינו, גם בימי החורף, כשהחופה היא בלילה, אין אומרים תחנון מיד מהבוקר.

ועל פי האמור לעיל מובן גם מנהג זה, שהרי כבר הובא לעיל, שמעיקר הדין "יום טוב שלו הוא" גם יום או יומיים קודם החופה. אלא שאנו איננו נוהגים כן אלא ביום החופה עצמו, ואף כשהחופה היא בלילה.

אחר שנתבאר שדין אמירת תחנון לומדים מעיקר דין אמירת שהשמחה במעונו, שוב נראה שכן הוא גם לענין סיום ימי שמחתו, אשר מעיקר הדין מבואר בשו"ע (סי' סב סי"ג): "הסועד בבית חתנים ... עד שלשים יום אחר הנשואין מברך נברך שהשמחה במעונו שאכלנו משלו".

ואף שלמעשה קיי"ל אשר "האידנא ערבה כל שמחה ואין אומרים שהשמחה במעונו אלא בז' ימי המשתה", מכל מקום לענין אמירת תחנון נקטינן, אשר "ז' ימי המשתה הם לו כרגל" – עד סיום ז' מעת לעת מזמן החופה.

ואף אשר לענין שבע ברכות סבירא להו רוב הפוסקים, שז' ימי המשתה נמשכים רק עד סוף יום השביעי מהחופה, מכל מקום לענין אמירת תחנון נקטינן, ש"לא נשלמו ז' ימים עד יום ח' בעת ההיא".