א

סימן שיד

הנה מ"ש לדחות ראייתי מדברי הר"ן משום שי"ל דאלמנה לכה"ג שכיחא ושניא מן שאר חייבי לאוין דלא שכיחא כו' וכמו בנ"ד שהוא לאו דפצוע דכא אפ"ל שא"צ גט. כי גם באלמנה י"ל שצריכה גט רק מדבריהם כו'. הנה מצאתי בספר הפלאה ס"פ אלמנה ניזונית דף ק"א סד"ה אמר ליה. וז"ל דמשמע מכל הפוסקים דאפילו חייבי לאוין שלא הכיר בהם צריכים גט אפילו בקדושין לבד. וצ"ל דלא דמי לאיילונית. ועי' באה"ע סי' מ"ד וסי' קט"ז ועמ"ש בק"א ודו"ק. עכ"ל הרי שפתיו ברור מללו דכל חייבי לאוין צריכים גט. ושכן משמע מכל הפוסקים. וגם משמע דאינו מדבריהם כ"א מספק דאוריי' כדעת רבא בפרק המדיר (דע"ג ע"ב). כמ"ש בש"ע סי' ל"ט ס"ו ובב"ש שם. ועוד באתי לדון ע"פ מ"ש הרמב"ם פכ"ד מה"א ה"ד שחייבי עשה יש להן כתובה אף שלא הכיר בהן. וכ"פ בש"ע. א"כ מוכרח לכאורה דצריכים גט מדאורייתא בודאי ולא משום ספק דהא היכא שצריכים גט רק מספק ס"ל לרבא שם דאין לה כתובה והרמב"ם פ"ז מה"א ה"ח פוסק כרבא כמ"ש הה"מ שם. והנה בנ"ד שניקב הגיד עד לחלל ולא היה מפולש לגמרי. נלע"ד דודאי לא חמור מחייבי עשה כמו שאציע לפני כת"ר. האחד דהתוס' (דע"ו סע"ב) כתבו ונראה דנקב מפולש בעינן כו' וכ"כ האגודה שם והב"ש סי' ה' סק"ט כ' שכ"ד הטור. וביש"ש פרק הערל סי' י"א חלק על התוספות. ואין דבריו מוכרחים שהרי התוספות הביאו ראיה לדבריהם דהא מכשרינן כקולמוס וכמרזב. וא"כ ה"ל עכ"פ ספיקא דדינא וספק פ"ד י"ל לא חמור מודאי דחייבי עשה. ועוד שיש לצרף לזה דעת הרא"ם דניקב כשר לבוא בקהל הביאו הב"ש שם סס"ק ט' גם אולי ניקב ע"י חולי דיש דיעות שבכה"ג כשר לבוא בקהל כמש"ש בש"ע סעיף יו"ד. אלא שי"ל דאף אם כשר לבוא בקהל לא גרע זה ממום. וע"ז ג"כ יש כמה טענות האחד דגבי מומין אפילו באשה צריכה גט מספק עכ"פ. הב' הא אמרינן פרק המדיר (דע"ה סע"ב) וחזקה אין אדם שותה בכוס אא"כ בודקו והאי ראה וניפייס הוא. הרי היכא דראה וניפייס בטלה טענת המום. אלא שי"ל זהו לענין ממון אבל לענין קדושין הרי י"ל שע"ד קדושין הראשונים בועל והם היו קדושי ספק. ומיהו י"ל שחשוב ספק שמא בעל לשם קדושין אח"כ כדאמרינן כה"ג על המקדש במלוה ובעל פרק המדיר (דף ע"ד ע"א). וכן במקדש על תנאי ובעל ועי' בש"ע סי' ל"א ס"ט ובהג"ה ובחמ"ח וב"ש שם. ונראה דאין צריך בזה רצון האשה בפירוש כי מאחר שדרים כאיש ואשתו זהו רצון שלה כמו בשתיקה דשעת מתן מעות. עיין בהרמב"ם ספ"ז מה"א. והרי זה המקדש יודע היטב חסרונו ומומו מנקב הגיד. לכן אפ"ל כשחזר ובעל לאחר שנודע לה מכוין לשם קדושין וספיקא מיהו הוי. ועיין תשובת מיימוני דספר נשים סי' י"ט. וא"כ ה"ל כמו שני ספיקות להחמיר בהקדושין. ומיהו אפ"ל כיון דהרי"ף פרק המדיר ס"ל דגם המקדש במלוה ובעל א"צ גט. ואמרינן ע"ד קדושין הראשונים בעל אף דלא קיי"ל כן. מ"מ הכא גבי מום דנקב בגיד כיון מדינא יש ספק קדושין לא דמי למלוה דאינה מקודשת כלל וא"כ התם י"ל שמא יודע שהמקדש במלוה ובעל אינה מקודשת וחוזר ובועל לשם קדושין אבל הכא גבי מום י"ל יותר דע"ד קדושין הראשונים בועל. הג' הא רש"י פרק השולח (דמ"ו ע"ב) דגם איילונית שלא הכיר בה כשכנסה צריכה גט משום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות. והנה הרא"ש פרק המדיר סס"י י"א כתב והא דקיי"ל דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות משמע מתוך פרש"י ומתוך דברי התוספתא דקדושין גמורים הן ואם קדשה אחר א"צ הימנו גט שני. וכן מסתבר כו'. וראיתי מן הגדולים שדקדקו כו' שצריכה גט להוציאה מן הספק עכ"ל. הרי לפרש"י והרא"ש משמע אפילו באיילונית שלא הכיר בה כשכנסה צריכה גט מדאורייתא. ועי' בהרמב"ם פ"ד מה"א דין יו"ד מחמיר יותר מרש"י דאפי' אם רק נתקדשה צריכה גט וכתב המגיד שכ"ד ר"ת וכ"כ בחה"ר משמו ריש יבמות. לכן אף להתוספות וסיעתם היינו באיילונית ולא בנד"ז. ומה שהעיר כת"ר דסריס לאו בר שכיבה הוא ע"פ פרש"י במשנה ר"פ ארוסה ומצאתי עוד שכן פי' הרמב"ם בפי' המשנה פרק ארוסה שם. אבל שם (דכ"ו סע"א) כתב רש"י וסריס בר שכיבה הוא וכתב מהרש"א שם שכן עיקר ומ"ש רש"י רש"י בפירש המשנה אינו מדברי רש"י אלא גליון הוא. וכן מסיק המל"מ פ"ב מה' סוטה דין ו' וכ"מ פשט המשנה ס"פ הערל והגמרא שם (דפ"א א') דרק אינו מוליד וכ"ש בנד"ז שרק ניקב הגיד כו' וכנ"ל. אך הטענה שצירף כת"ר עוד אולי החליף זהו צ"ע. כי יש אילן גדול לסמוך ע"ז הוראות מהר"י בי רב שהובא בב"י סי' קנ"ט וכ"ד תשובת מהר"י מינץ סי' י"ב ובנד"ז יש לצרף קצת הטענה הראשונה משום טענת המום שהיה בבעלה כו'. אך זהו כשנודע שהחליף. משא"כ בנד"ז:

מ"ש שי"ל [ראי'] לדין זה מדין בסי' קנ"ז ס"ד ובבאה"ט בשם הרד"ך אם היה קטן יש לדבר מזה אע"ג דהוי רובא דתלי במעשה עי' תוספות יבמות (קי"ט א') ד"ה ר"מ. דגם לשינוייא הב' י"ל דדומה לזה מאחר שידוע כו'. ועי' תה"ד רכ"ג. ור"י מינץ י"ב. המתירים סובבים על ג' דרכים הא' דלא נקרא אח וע"ז חלק התה"ד. הב' כדת משה וישראל וע"ז ג"כ יש להשיב דהרשב"א בת' סי' אקפ"ה ובת' להרמב"ן סי' קכ"ה דלא בכ"מ אמרינן אפקעינהו מיהו הרי"ף חולק. ובשט"מ פ"ק דכתובות דף ג' הביא בשם הרשב"א שהקשה דהא גבי משלא"ס לא אמרינן אפקעינהו. ותירץ רק ע"י גט או ע"א אמרינן אפקעינהו וא"כ הכא י"ל ליכא למימר אפקעינהו. ואפ"ל ע"ז חילקו בין איסור א"א ומעשה ובין איסור לאו ולא מעשה. ור"ל דבכה"ג י"ל אפקעינהו. ועי' תוספות יבמות (ק"י סע"א) נסתפקו שמא שם מצד שיש כח בב"ד לעקור. ובתוספות (דפ"ח סע"א) מתקנת חכמים ואין זה עקירת דבר מה"ת כיון שדומה הדבר הגון להאמין כו'. (ולא ס"ל אפקעינהו). וכ"כ (דפ"ט סע"ב) ד"ה כיון דיש כח כו' לעקור כו' בדבר הדומה עכ"ל. וע"ש אפילו במקום עשה באיסור לאו. ה"נ י"ל ה"ל דבר הדומה משום דלענין רבית וכה"ג לא נקרא אחיך. א"כ ה"ל דומה לעקור הזיקה שהוא איסור לאו. א"כ זהו טעם א'. הב' י"ל אע"ג דלא עקרוה הכא שאני דעכ"פ בכה"ג י"ל אפקעינהו וכמו דע"י עד א' אמרינן אפקעינהו משום דה"ל דבר הדומה וצ"ל הבעל כשקידש באמרו כדמו"י היה בדעתו כן שאם יתרמי כה"ג יפקיעו ה"נ י"ל שהיה בדעתו שאם יתרמי כה"ג שהוא דבר הגון הדומה לעקור הזיקה מה"ת יאמרו אפקעינהו כו'. ונוסף ע"ז שהבעל עשה שלא כהוגן שלא הודיעה מהמום הנקב בגיד כו'. ונהג בה מנהג רמאות כעין תלוה וקדיש כו'. ומ"מ באמת אין לסמוך ע"ז כלל וחלילה להקל: