הקידושין והנישואין שתחת החופה

הקידושין והנישואין שתחת החופה

כבר נתבאר לעיל פרק א, אשר בזמן המשנה והגמרא והגאונים, נוהגים היו לעשות "שידוכין" מיד כשהתרצו החתן והכלה להינשא זה לזו, ואחר כך הי' החתן מקדש את הכלה, ועדיין המשיכה הכלה לחיות משך זמן בבית הוריה, ורק כשהיתה הכלה מוכנה לעבור לגור בבית החתן היו עורכים את ה"חופה", שבזה נפעלים ה"נישואין", שנעשית אשתו לכל דבר.

גם נתבאר לעיל שם, שבתחלת זמן הראשונים הנהיגו לאחד בין ה"אירוסין" וה"נישואין", והיינו שהחתן נותן לכלה את טבעת הקידושין תחת החופה , ועל ידי זה נפעלים האירוסין והנישואין באותה שעה, כאשר החתן והכלה עומדים תחת החופה.

אמנם דברים אלו אמורים רק לפי מה שהובא בדברי הרמ"א באהע"ז (סי' נה ס"א): "והמנהג פשוט עכשיו לקרות חופה מקום שמכניסין יריעה פרוסה על גבי כלונסאות, ומכניסין תחתיה החתן והכלה, ומקדשה שם ומברכין שם ברכת אירוסין ונשואין". וכיון שנתינת טבעת הקידושין היא תחת החופה, הרי שמיד כשנפעלים ה"קידושין" נפעלים גם ה"נישואין", על ידי מה שהם כבר עומדים באותה שעה תחת היריעה הפרוסה, שהיא החופה.

וכן הוא גם לפי דעה השניה שהובאה ברמ"א (שם): "ויש אומרים דחופת בתולה ¹³⁴ משיצאה בהינומא". שהיא שיטת התוס' (יומא יג, ב ד"ה לחדא): "בתולה משיצתה בהינומא הויא חופה שלה". והיינו מה שאמרו במשנה (כתובות טו, ב) ובגמרא (שם יז, ב), שהבתולה היתה יוצאת בהינומא, ופירש רש"י (שם) "חופה של הדס עגולה", או "צעיף על ראשה משורבב על עיניה". וכיון שנתינת טבעת הקידושין היא כשהכלה היא בהינומא שלה, שהרי החתן מכסה את פני הכלה בצעיף בעת "קבלת הפנים" שלפני החופה, הרי מיד כאשר נפעלים ה"קידושין" נפעלים גם ה"נישואין".

אמנם מיד ממשיך הרמ"א שם ומבאר שיטה שלישית ¹³⁵ : "ואחר כך מוליכים אותם לביתם ואוכלין ביחד במקום צנוע, וזה החופה הנוהגת עכשיו". והיינו מה שאחר החופה מוליכים את החתן והכלה ל"חדר יחוד", שהיא החופה הפועלת את הנישואין. ולפי דעה זו, אין הנישואין נפעלים בעת הקידושין, כי אם אחר כך, כאשר החתן והכלה מגיעים לחדר היחוד.

עוד שיטה רביעית היא דעת הרמב"ם (הל' אישות פ"י ה"ב): "ומשתיכנס לחופה נקראת נשואה, אע"פ שלא נבעלה, והוא שתהי' ראויה לבעילה, אבל אם היתה נדה, אע"פ שנכנסה לחופה ונתיחד עמה לא גמרו הנישואין והרי היא כארוסה עדיין". ולפי דעה זו, אין הנישואין נפעלים עד אשר כל בני המשפחה וכו' יוצאים מחדר היחוד, ונשארים בו החתן והכלה בלבד, ביחוד הראוי לביאה.

והיינו שלדעה השלישית הנ"ל, נפעלים הנישואין מיד כשנכנסים לחדר הצנוע, עוד לפני שהקרובים יוצאים מהחדר, ולכן מועלת הכניסה לחדר היחוד אף בחופת נדה. ואילו לדעה הרביעית הנ"ל, אין הנישואין נגמרים עד שכולם יוצאים מחדר היחוד, ונשארים שם החתן והכלה לבדם, באופן שהוא היחוד הראוי לביאה.

ובדרך כלל נמשך הדבר איזה זמן, עד שהחתן פושט את הבגדים המיוחדים לחופה (קיטל וכיו"ב) ולובש בגדי חתונתו, וכן הכלה פושטת את ה"הינומא" וכו', ויש עוד מנהגים בזה, בסידור וכיסוי שערותיה של הכלה באותה שעה, ועורכים עבורם מיני מאכל על השלחן, אשר במשך כל המשך הזמן הזה, היא נשואה רק לדעה השלישית הנ"ל, ולא לדעה הרביעית הנ"ל – עד שיהי' יחוד ממש הראוי לביאה.

יוצא אם כן, לכאורה, אשר לפי הדעה הראשונה והשניה הנ"ל, נפעלים הנישואין ביחד עם חלות הקידושין שתחת החופה, כאשר החתן נותן לכלה את טבעת הקידושין – תחת החופה ותחת ההינומא, ואילו לפי הדעה השלישית והרביעית הנ"ל, אין הנישואין נפעלים יחד עם הקידושין שתחת החופה, כי אם אחרי שבאים לחדר היחוד, או אחרי שכולם יוצאים מהחדר ונשארים בו החתן והכלה בלבדם.

ולפי הדעות האחרונות הנ"ל, הטעם שלא נהגו שיתן החתן לכלה את טבעת הקידושין בתוך חדר היחוד, מבאר הב"ח (אהע"ז סי' סא): "והמנהג בכלונסאות נתפשט על ידי שרבים נאספים לשמוע הברכות, ואי אפשר שיהיו נאספים לפני החדר שמתייחדים ולשמוע ברכת חתנים, על כן מברכין אותו ברחוב העיר לפני בית הכנסת, ופורסין יריעה על גבי כלונסאות, ואחר כך הולכין מיד למקום צנוע".