ספרי כ"ק אדמו"ר הזקן שוע"ר עם ביאור דברי שלום הלכות תפילין הלכות תפילין מ דין איך לנהוג בקדושת התפילין

מ דין איך לנהוג בקדושת התפילין

ובו י"א סעיפים

תלייתן

א אסור ¹³⁹² לתלות תפילין על היתד, בין ברצועות והבתים תלוים למטה, בין בבתים והרצועות תלויות למטה, מפני שהוא דרך בזיון¹³⁹³.

ומכל מקום באקראי בעלמא שאוחז התפילין בידו והרצועות תלויות למטה, אין להקפיד ¹³⁹⁴ . אבל אם התפילין תלוים, אסור אפילו באקראי בעלמא¹³⁹⁵. ואין בכלל זה מה שהתפילין של ראש תלויה באויר ומחזיקין ביד ברצועות ומשימין על הראש, כי זהו צורך הנחתן¹³⁹⁶:

ב כשהן בכיסן מותר לתלותן¹³⁹⁷. אבל ספר תורה אסור לתלותה אפילו בכיסה¹³⁹⁸.

וסידורים הקבועים בלוחות שבהן שלשלת של כסף, אסור לתלותן בה, שהלוחות אינן דומות לכיס, לפי שהן מחוברות לסידור והרי הן כסידור עצמו¹³⁹⁹:

כיסויין כלי בתוך כלי

ג בית שיש בו תפילין אסור לשמש בו מטתו, עד שיוציאן¹⁴⁰⁰, או שיעשה לפניהם מחיצה גבוה י' טפחים ¹⁴⁰¹ אע"פ שהן מגולין ¹⁴⁰² , או שיכסן ב' כיסוין כלי בתוך כלי ¹⁴⁰³ .

והוא שאין הב' מיוחד להם, או שהחיצון מיוחד להם והפנימי אין מיוחד להם, ואין צריך לומר אם שניהם אינן מיוחדים להם. אבל אם שניהם מיוחדים, ואפילו מאה שהם מיוחדים להם חשובים ככלי אחד¹⁴⁰⁴, אע"פ שאין מניחין לעולם התפילין כמו שהן בתוך החיצון, אלא מניחין אותו בתוך הפנימי והפנימי בתוך החיצון ¹⁴⁰⁵ . לפיכך אותן המניחין כיס התפילין והטלית לתוך כיס גדול, הרי גם כיס הגדול נקרא כליין המיוחד להן, וצריך עוד כלי על גביו.

אך אם כיס התפילין מחובר למעלה על כיס הגדול, הרי צד הב' של כיס הגדול אינו נקרא כליין, ומועיל להן אם הפכו¹⁴⁰⁶:

ד אם פירש טלית על גבי כיס של תפילין שמונח, אף על פי שאינה כרוכה תחתיו מלמטה, מותר¹⁴⁰⁷:

מזוזה הקבועה בכותל

ה אם המזוזה קבועה בפנים בחדר, יש מי שמצריך כלי בתוך כלי, דהיינו לכסותה בב' כיסוין. ואם יש זכוכית על השם, די בפריסת סודר אחד על הזכוכית ¹⁴⁰⁸ .

ויש מי שאומר¹⁴⁰⁹, שמזוזה כיון שקבועה כולה בכותל ואין בה אלא נקב בלבד¹⁴¹⁰, די שיסתום את הנקב בחתיכת שעוה או דבר אחר שמבטלו שם, ואין צריך כלי בתוך כלי. לפי שהכותל חולק רשות לעצמו לכל מה שבתוכו כשאין נקב פתוח משם לבית¹⁴¹¹. ואף אם המזוזה קבוע[ה] בשפופרת, מכל מקום כיון שהיא מחוברת לכותל הרי היא ככותל¹⁴¹².

אבל סתימת זכוכית אינה מועלת¹⁴¹³, שכיון שהמזוזה נראית דרך הזכוכית אסור, כמו שאסרו ערוה בעששית¹⁴¹⁴ משום לא יראה בך ערות דבר¹⁴¹⁵, ותשמיש המטה היא גם כן גנאי ודומה לערוה ¹⁴¹⁶ , וצריך סתימה גמורה שאין המזוזה נראית מתוכה.

ויש לסמוך על דבריו להקל בדברי סופרים. בשגם שיש לומר, שאף מי שהצריך כלי בתוך כלי ¹⁴¹⁷ לא הצריך אלא בכלי לבד, מפני (א) שאינו מבטלו שם¹⁴¹⁸. ואינו מועיל לסתום פתיחת נקב הכותל לבית שלא יהא כל מה שבתוכו נידון כאלו הוא בתוך הבית ¹⁴¹⁹ :

הנחתן במטתו

ו אפילו הניחן כלי בתוך כלי, אסור להניחן תחת מרגלותיו, אפילו אין אשתו עמו, מפני שנוהג בהן מנהג בזיון¹⁴²⁰. וכן להניחן במטה כנגד צדו דינם כתחת מרגלותיו¹⁴²¹. ואפילו תחת מראשותיו אסור כנגד ראשו, אפילו כלי בתוך כלי, אפילו אין אשתו עמו¹⁴²².

אבל שלא כנגד ראשו, אם אין אשתו עמו, מותר אפילו שלא בכלי כלל. רק שיניחן בענין שלא יתגלגלו משם לצדדין, כגון שהניחן בין כר התחתון לכר שתחת ראשו ¹⁴²³ שלא כנגד ראשו ¹⁴²⁴ . ואם אשתו עמו, צריך כלי בתוך כלי ¹⁴²⁵ , דהיינו שיניחם בתוך כלי אחד, והכר שתחת ראשו הוא כלי ב' ¹⁴²⁶ .

ולא התירו חכמים להניח תפילין תחת מראשותיו (כשאשתו עמו¹⁴²⁷) אפילו כלי בתוך כלי, אלא כדי שישתמרו מן הגנבים והעכברים¹⁴²⁸. ולפיכך אם יש לו מקום אחר שמשתמרין שם, לא יניחן כלל במטה¹⁴²⁹:

ז היה יוצא מהמטה מקום שהוא גבוה ג' טפחים למעלה מראשותיו או נמוך ג' טפחים למטה מראשותיו, מותר להניחן עליו אף על פי שאשתו עמו במטה¹⁴³⁰. ובלבד שיניחם כלי בתוך כלי ¹⁴³¹ :

ח אשתו עמו ואינו רוצה לשמש, נקרא אין אשתו עמו¹⁴³². (ב) ויש מי שאוסר¹⁴³³ להיות אשתו עמו במטה, עד שיניח התפילין והספרים שבחדר כלי בתוך כלי, שמא ישכח עליהן וישמש (ונכון לחוש לדבריו אע"פ שאין איסור בדבר מן הדין, שהרי מן הדין מותר לישן עם אשתו בט' באב ואין חוששין שמא ישכח, אלא שנכון הדבר להחמיר, כמו שיתבאר בסי' תקנ"ד¹⁴³⁴):

נטילתן בידים מטונפות

ט שכח ושמש מטתו בתפילין, לא יאחוז לא בבתים ולא ברצועות עד שיטול ידיו, מפני שהידים עסקניות הן ושמא נגעו במקום הטינופת¹⁴³⁵.

ומיד שנוטל ידיו צריך לחלצן, עד שיקנח הקרי¹⁴³⁶ (ג) אם ישנו עליו¹⁴³⁷, ואז יכול לחזור וללבשן, שבעל קרי מותר בתפילין לאחר שקנח הקרי¹⁴³⁸ אבל לא בעוד שהקרי עליו¹⁴³⁹:

י שכח וישן בהם וראה קרי, וצריך לסלקן בעוד שהקרי עליו, לא יאחוז בבתים, אלא יאחוז ברצועות ומסירן¹⁴⁴⁰ עד שיקנח הקרי מעליו ויטול ידיו. אבל לא יטול ידיו מיד שניעור משנתו, מפני שאין לחוש בהם כל כך שמא נגעו במקום הטינופת כשישן, שתהא נטילתן כדאי להשהות עליו התפילין בעוד שהקרי עליו עד שיטול ידיו¹⁴⁴¹.

ואעפ"כ אין מתירים לו לאחוז בבתים, כיון שאפשר על ידי הרצועות¹⁴⁴². אבל בשימש מטתו אין מתירים אפילו על ידי הרצועה, הואיל והידים עסקניות הן¹⁴⁴³:

יא הנכנס לסעודת קבע, חולצן ומניחן על השולחן, שיהא מזומנים לו בשעת גמר הסעודה שיחזור ויניחן עליו קודם ברכת המזון. במה דברים אמורים, בסעודת קבע, שיש לחוש שמא ישתכר ויתגנה בתפליו¹⁴⁴⁴, אבל לאכילת עראי אין צריך לחלצן כלל¹⁴⁴⁵:

קונטרס אחרון

(א) מפני שאינו מבטלו כו'. עיין ¹⁴⁴⁶ סוף פרק ו דאהלות¹⁴⁴⁷ שהדלת של פרדסקין אינה חשובה סתימה הואיל ועשויה להפתח, ולכן נידון מחצה למחצה, כמו בסד[ק] פתוח, אבל דלת פתוחה גריע טפי¹⁴⁴⁸.

(ב) אשתו עמו כו' . וכן ¹⁴⁴⁹ דעת כל האחרונים (עיין מגן אברהם סימן מד¹⁴⁵⁰) ששתקו והודו לו ¹⁴⁵¹ . וכן משמע בגמרא¹⁴⁵² יום טבילה הוה כו', עיין שם ברש"י¹⁴⁵³. וכן משמע בהדיא בגמרא דסוכה¹⁴⁵⁴ שהביא הט"ז¹⁴⁵⁵, דתנא קמא פליג על ר' יוסי, [ו]אף ר' יוסי לא אמר אלא בילדים. ואין לחלק בין יום ללילה ¹⁴⁵⁶ . דהא בט' באב ויום כפור לא חלקו בזה, עיין ט"ז סימן תרטו¹⁴⁵⁷. ואף בילדים סגי כשחולצין, ולא הצריך כלי בתוך כלי ¹⁴⁵⁸ , משום דלא חמיר איסורו כל כך ¹⁴⁵⁹ . ולא דמי לאבלות דחיישינן, משום דאקילו גביה. ולא משום דקיל איסורא, כמ"ש הט"ז¹⁴⁶⁰, אלא משום דחיישינן למזיד, עיין שם בגמרא¹⁴⁶¹ ורא"ש¹⁴⁶². מה שאין כן הכא דליכא למיחש למזיד, כמבואר בט"ז ¹⁴⁶³ .

(ג) אם ישנו עליו כו'. עיין בית יוסף¹⁴⁶⁴ דלתירוץ האחרון על כרחך צריך לומר שבשמש מטתו אין קרי עליו, ודו"ק.

הערות

1392. עיקרי ההלכות שיתבארו בסימן זה: (א) תלייתן (ס"א-ב). (ב) כיסויין כלי בתוך כלי (ס"ג-ד). (ג) מזוזה הקבועה בכותל (ס"ה). (ד) הנחתן במטתו (ס"ו-ח). (ה) נטילתן בידים מטונפות (ס"ט-יא).
1393. ברייתא ברכות כד , א (אמר ר' חנינא אני ראיתי את רבי שתלה תפיליו. מיתיבי התולה תפיליו (ביתד, רש"י) יתלו לו חייו. דורשי חמורות אמרו והיו חייך תלואים לך מנגד, זה התולה תפיליו. לא קשיא הא ברצועה הא בקציצה (הקציצה למטה גנאי הוא להם, אבל תולה הוא אותם בקציצה ותהא הקציצה מונחת על היתד והרצועה למטה, רש"י). ואיבעית אימא לא שנא רצועה ולא שנא קציצה אסור). טור ושו"ע ס"א (אסור לתלות תפילין, בין בבתים בין ברצועות, אבל מותר לתלותן בכיסן). לבוש ס"א (שגנאי הוא להם). אליה רבה ס"ק א (בין ברצועה, פירוש להניחה הרצועה על היתד והבית תולה למטה, בין בתים, שמניח הבית על היתד, והרצועה תולה למטה).
1394. ומכל מקום יש ליזהר שלא יגררו הרצועות על הרצפה, שאפילו בציצית נתבאר לעיל סי' כא ס"ה (יש ליזהר שלא יהיו ציציותיו נגררים על גבי קרקע, משום ביזוי מצוה).
1395. מ"א ס"ק א (אבל באקראי בעלמא שאוחז התפילין בידו והרצועות תלויות לית לן בה. אבל אם התפילין תלויות אסור, כן נראה לי).
1396. ט"ז ס"ק א (נראה דאין בכלל זה מה שתפילין של ראש תלוים באויר ומחזיקם ביד ברצועה ומשימים על הראש, כי זהו צורך הנחתם ואין בזה בזיון).
1397. גמרא שם (וכי תלה רבי בכיסתא תלה (בתוך תיקן היו ותלה התיק, רש"י). אי הכי מאי למימרא. מהו דתימא תיבעי הנחה כספר תורה, קמ"ל).
1398. רשב"א ברכות שם (ומיהא שמעינן דספר תורה אפילו בכסתא, וכל שכן בתיק הספר שלו, אסור לתלותו). מ"א שם (אסור לתלות ספר תורה אפילו בכיס (גמרא. חידושי רשב"א)).
1399. מ"א שם (ונראה לי, דסדורים הקבועים בלוחות שבהם שלשלת של כסף, אסור לתלות בהם. ולא דמי לתפילין דמותר לתלותן בכיסם, דהתם הכיס כלי בפני עצמו, משא"כ כאן שהלוחות מחוברות לסידור, והוי כסידור עצמו).
1400. ברייתא שם כה , ב (בית שיש בו ספר תורה או תפילין, אסור לשמש בו את המטה עד שיוציאם). טור ושו"ע ס"ב (בית שיש בו תפילין, אסור לשמש בו מטתו עד שיוציאם).
1401. ר' יהושע בן לוי שם כו, א (ספר תורה צריך לעשות לו מחיצה עשרה).
1402. עיין מ"א סי' שטו ס"ק ג (משמע אף על פי שהספרים היו עומדים מגולין למעלה מהמחיצה, שרי להשתין, דהוה ליה כאילו הוא ברשות אחר). וכן הוא לקמן סי' עט ס"ד (היתה [צואה] במקום גבוה י' טפחים או נמוך י' טפחים, הרי זה רשות לעצמו, ונקרא מחנהו קדוש, אף על פי שיושב בצדה ורואה אותה). סי' פז ס"ד ( ואם יש בבית מטה גבוה י' טפחים ... אם עשה מחיצה לשם כך ... אפילו היא מחיצת עראי, כגון מחצלת או סדין). סי' שטו ס"ג (שעושה מחיצה גבוה י' טפחים בפני הספרים בפריסת סדין או מחצלת כדי שיהא מותר לשמש מטתו באותו חדר, או כדי לעשות שם צרכיו), וס"ה (ואפילו הספרים מגולים למעלה מהמחיצה, שאין מחיצה זו חשובה כיסוי, או שאין עוד כיסוי על הספרים, ורוצה לשמש). פסקי הסדור ס"כ ( המהלך במבואות המטונפות או במבואות שיש שם חזירים, ותפילין בראשו ... ואין העגלה גבוה י' טפחים) . והכוונה היא, שהתפילין מגולין למעלה מהמחיצה, אך הבעל ואשתו אינם יכולים לראותן, וכדלקמן ס"ה (אבל סתימת זכוכית אינה מועלת, שכיון שהמזוזה נראית דרך הזכוכית אסור, כמו שאסרו ערוה בעששית משום לא יראה בך ערות דבר, ותשמיש המטה היא גם כן גנאי ודומה לערוה, וצריך סתימה גמורה שאין המזוזה נראית מתוכה).
1403. ברייתא שם כה, ב (או שיניחם כלי בתוך כלי). טור ושו"ע שם (או שיניחם בכלי תוך כלי). וכן הוא לקמן סי' שטו ס"ד (ומותר לעשות צרכיו שם או אפילו לשמש, אם יש ... שני כיסויים, והרי זה ככלי בתוך כלי). * ואף שמטעם ולא יראה בך ערות דבר סגי בכיסוי לבד, כדלקמן סי' עג ס"א (שאפילו לערוה ממש מועיל כיסוי), והרי גם תשמיש המטה יש לו דין ערוה לבד, כדלקמן שם (מותר להרהר בדברים שבקדושה בשעת תשמיש, שהרהור אינו כדיבור לענין זה), והיינו שדינו כמו הרהור כנגד הערוה דלקמן סי' עה ס"י (מותר להרהר בדברי תורה כשהוא ערום, ואין צריך לומר כנגד ערוה אחרת, שנאמר ערות דבר דיבור אסור הרהור מותר). וכן דינו כמו נגד הערוה בעששית, כדלקמן ס"ה ( כמו שאסרו ערוה בעששית משום לא יראה בך ערות דבר, ותשמיש המטה היא גם כן גנאי ודומה לערוה). מכל מקום תשמיש המטה חמור יותר מערוה, דאסור לשמש מטתו בחדר שיש בו תפילין, אף שהם מכוסים, עד שיכסן בכלי בתוך כלי (כדלקמן הערה כה ).
1404. אביי שם (לא שנו אלא בכלי שאינו כליין, אבל בכלי שהוא כליין, אפילו עשרה מאני כחד מאנא דמי). טור ושו"ע שם (והוא שאין השני מיוחד להם, שאם הוא מיוחד, אפילו מאה חשובים כאחד). ב"י (ונראה דלא שנא לן בין עליון כליין ותחתון אינו כליין להיכא דהוו איפכא, בכל גווני שרי). רמ"א ס"ב (ואם שניהם אינן מיוחדים להם, או שהפנימי אינו מיוחד להם והחיצון מיוחד להם, מותר). באר היטב ס"ק ד (רוצה לומר, דהכלי בתוך כלי לא בעינן שיהיו שניהם כלים שאינם מיוחדים, רק אחד מהם, והכלי שהוא מיוחד מצטרף עם הכלי שאינו מיוחד).
1405. ראה דברי נחמי' סה, א.
1406. מ"א ס"ק ב (ומיהו נראה לי, דאותן המניחין כיס התפילין והטלית לתוך כיס גדול, גם הכיס גדול מקרי כליין, וצריך עוד כלי על גביו. ומיהו אם כיס התפילין מחובר למעלה על כיס הטלית, הצד הב' של הכיס גדול לא מקרי כליין).
1407. רבא שם כה, סע"ב (גלימא אקמטרא (ארגז, רש"י) ככלי בתוך כלי דמי), ופירש"י (דהא גלימא לאו כליין הוא). רשב"א שם (כלומר אף על פי שהגלימא אינה כרוכה עליהן מלמטה, אלא נתונה עליהן מלמעלה בלבד). מ"א ס"ק ב (ואם פירש טלית על הכיס של תפילין שמונח, אף על פי שאין כרוך מלמטה, שרי).
1408. מ"א שם (נראה לי, אם המזוזה קבוע בפנים בחדר, צריך גם כן כלי בתוך כלי. ואם יש זכוכית על השם, די בפריסת סודר עליה). והיינו אף שסתימת זכוכית אינה מועלת בערוה כדלקמן בסמוך. מכל מקום הזכוכית נחשבת כלי אחד, והסודר עליה כלי שני, ואם כן הוו שני כלים, ואין המזוזה נראית.
1409. ט"ז ביו"ד סי' רפו ס"ק ה (ובחדר שאיש ואשתו שם, יכסה המזוזה בשעוה, כמ"ש ב"י בשם סמ"ג בשם ריב"א לענין אם טינופת מצוי שם, וכן יש לעשות בחדר הנ"ל). והוא בסמ"ג עשין כג (בחדרים במקום שהתינוקות מצוין [שם], אני מכסה הנקב במעט שעוה). אלא שבט"ז שם עיקר ההיתר הוא (במה שהיא למעלה מי' טפחים דהוה כרשות אחרת, כמו שכתב הסמ"ג הביאו ב"י). והוא בסמ"ג שם (בפתח הבית במקום שתחילת שליש העליון למעלה מעשרה). וכדלעיל ס"ג ( או שיעשה לפניהם מחיצה גבוה י' טפחים). ותלוי בב' הדעות דלקמן סי' עט ס"ד (היתה במקום גבוה י' טפחים או נמוך י' טפחים, הרי זה רשות לעצמו ... ויש אומרים שצריך שיהיה רוחב מקום ההוא ד' טפחים על ד' טפחים, ואז הוא מקום חשוב לחלוק רשות לעצמו, כמו ברשויות של שבת. ויש לחוש לדבריהם להחמיר בשל תורה). וכאן במזוזה הקבועה בנקב שבכותל, שהנקב אין בו ד' טפחים על ד' טפחים. נתבאר טעם ההיתר "לפי שהכותל חולק רשות לעצמו לכל מה שבתוכו".
1410. כמובא ברמב"ם הל' מזוזה פ"ה ה"ו (או חופר במזוזת הפתח ומכניס בה המזוזה), ובטור ושו"ע יו"ד סי' רפט ס"ד (או יחפור בה חפירה ויקבענה בה).
1411. עיין תוספות יום טוב פ"ו דאהלות מ"ג (והרמב"ם בפכ"ד מהל' טומאת מת (ה"ה) כתב טומאה רצוצה כו'. ומ"ש הר"ב שנסדק הכותל, וכ"כ הר"ש, ונראה שרוצים לומר שסדוק ופתוח קצת לבית. והיינו דבריש פרק דלקמן כתבו דאינו נידון מחצה כו', כיון דאפילו סדק ליכא כו'. אבל הרמב"ם נראה שמחלק בענין אחר). והוא דתנן אהלות פ"ו מ"ג (כותל שהוא לאויר והטומאה בתוכו, מחציו ולפנים הבית טמא), ופירשו הר"ש והרא"ש (שנסדק הכותל ויש תלמים בתוכו שטומאה שם, מחציו ולפנים, שהטומאה בחצי הכותל של צד הבית, הבית טמא, כאילו היתה בבית, דההוא פלגא בתר בית שדינן ליה). וכן הוא ברע"ב שם (שנסדק הכותל ויש טומאה בחללו בתוך הסדק). והא דתנן התם רפ"ד (טומאה בעוביו, כלים שבתוכו טהורים), היינו כי שם מיירי בטומאה רצוצה, דאפילו סדק ליכא. ואילו לדעת הרמב"ם, גם אם אינו פתוח לבית, ההוא פלגא בתר בית שדינן ליה, כמ"ש בהלכות טומאת מת פכ"ד ה"ה (כותל המשמש את הבית ידון מחצה למחצה, כיצד ... הכותל וטומאה רצוצה בתוך הכותל, היתה מחציו ולפנים הבית טמא ... היתה מחציו ולחוץ הבית). והא דתנן (טומאה בעוביו, כלים שבתוכו טהורים), מחלק בענין אחר. וכאן נתבאר כדעת הר"ש והרא"ש והרע"ב, שמזוזה בנקב הכותל לצד הבית אינה ככותל אלא כשסותם את הנקב. ומ"א סי' נה ס"ק יב (בגמרא משמע דחלונות ועובי החומה דין גגין ועליות יש להם, ואינן בכלל בית אלא אם כן הם שוים לקרקע העזרה).
1412. כמובא ברמב"ם שם (מניחה בשפופרת של קנה או של עץ או של כל דבר ומחבר אותה אל מזוזת הפתח במסמר), ובטור ושו"ע שם (כיצד קובעה, ימסמרנה במסמרים במזוזת הפתח).
1413. ט"ז שם ( כי בזה לא די כיסוי זכוכית, כיון דיש שם תשמיש, וכתיב לא יראה בך ערות דבר, כמו דאמרינן ערוה בעששית אסור לקרות קריאת שמע כנגדה). וראה לעיל (הערה יא ). חקרי הלכות ח"ה סד, א-ב.
1414. כדלקמן סי' עה ס"ח (ערוה בעששית ונראית דרך דפנותיה, אסור לקרות כנגדה, ואפילו היא בבית אחר ונראית דרך עששית שבחלון. לפי שבראיה תלה הכתוב, שנאמר ולא יראה בך וגו', והרי היא נראית).
1415. תצא כג, טו.
1416. ואינה דומה לצואה דמועיל בה עששית, כדלקמן רס"י עו (צואה בעששית מותר לקרות כנגדה, אע"פ שרואה אותה דרך דפנותיה, לפי שבצואה תלה הכתוב בכיסוי, שנאמר ושבת וכסית את צאתך, והרי הוא מכוסה). וכדלקמן סי' עג ס"א (מותר להרהר בדברים שבקדושה בשעת תשמיש, שהרהור אינו כדיבור לענין זה, אף על פי שהוא כדיבור לענין להרהר במבואות המטונפות). הרי שדינו כערוה ולא כצואה. * ומכל מקום חמור יותר תשמיש המטה מכנגד הערוה (כדלעיל הערה יב ), דלא סגי בכיסוי המזוזה (אף דסגי כנגד הערוה), אלא צריך כלי בתוך כלי, או " שהכותל חולק רשות לעצמו לכל מה שבתוכו".
1417. כי אפשר שאף המ"א (דלעיל הערה יז ) מודה ש" די שיסתום את הנקב בחתיכת שעוה או דבר אחר שמבטלו שם" , אלא דהוא מיירי שלא סתמו בשעוה שמבטל, אלא בכלי שאינו מבטל, ולכן "הצריך כלי בתוך כלי".
1418. עיין בקונטרס אחרון .
1419. שאם אינו מבטלו שם, אין הסתימה מועלת, וצריך כלי בתוך כלי. וראה הערות וביאורים שסט ע' כו.
1420. ברייתא ברכות כג , ב (לא יניח אדם תפיליו תחת מרגלותיו, מפני שנוהג בהם דרך בזיון). הרב רבינו יונה שם טו, א (ואפילו כלי בתוך כלי ואפילו בלא אשתו עמו). טור ושו"ע ס"ג (אפילו להניח בכלי תוך כלי אסור להניחם תחת מרגלותיו ... ואפילו אין אשתו עמו).
1421. הרב רבינו יונה שם (ולהניחן במטה כנגד צדו, נראה דאזלינן לחומרא ודיינין ליה כתחת מרגלותיו, מפני שפעמים מתהפך במטה וישכב עליהן). שו"ע ס"ה (להניחם במטה כנגד צדו, דינן כתחת מרגלותיו).
1422. ר' ירמי' שם כד , א (והיכא מנח להו, אמר ר' ירמיה, בין כר לכסת שלא כנגד ראשו), הרי שתחת מראשותיו אסור כמו תחת מרגלותיו. רבינו יונה שם (ונראה למורי הרב נר"ו דתחת מראשותיו ... כנגד ראשו אסור בכל ענין, ואפילו כלי בתוך כלי ואפילו בלא אשתו עמו). שו"ע סעיף ג (וכן אסור להניחם תחת מראשותיו כנגד ראשו, אפילו בכלי תוך כלי ואפילו אין אשתו עמו).
1423. בין המזרן לכרית.
1424. הרב רבינו יונה שם (ושלא כנגד ראשו ... אם אין אשתו עמו, אפילו בכלי אחד, דהיינו בין הכר והכסת סגי). ט"ז ס"ק ג (פירוש אפילו בלא כלי בתוך כלי ... משמע שאין צריך רק להניח תפילין עצמה בין כר לכסת, דכל שאין אשתו עמו אין חילוק בשלא כנגד ראשו בכלי אחד או ב' כלים). * נמצא דלא איכפת לנו במה שהוא שוכב על המטה שמונחים עליה תפילין (שאינם כלי בתוך כלי). ואף שנפסק ביו"ד סי' רפב ס"ז (אסור לישב על המטה שספר תורה עליה). היינו דוקא בס"ת, משא"כ בתפילין. ומ"ש שם (והוא הדין ספרים). אפשר דקאי על מ"ש שם (שאסור להניחה על גבי קרקע). ובש"ך שם ס"ק ט (וכתב הר"ר מנוח, דוקא שלא בשעת זמן בית המדרש, אבל בזמן בית המדרש והמקום צר לתלמידים, מותר לישב בשוה עם הספרים והפירושים). ונפקא מינה בתפילין בתוך השקית המיוחד לו, כדלעיל ס"ג ( ואפילו מאה שהם מיוחדים להם חשובים ככלי אחד). האם אפשר לישב לידם על הספסל שהם מונחים עליו.
1425. כלי בתוך כלי צריך כל שהתפילין באותו חדר, כדלעיל ס"ג ( בית שיש בו תפילין אסור לשמש בו מטתו, עד ... שיכסן ב' כיסוין כלי בתוך כלי) , ולקמן ס"ז ( ובלבד שיניחם כלי בתוך כלי).
1426. הרב רבינו יונה שם (ושלא כנגד ראשו, אם אשתו עמו, צריך כלי בתוך כלי, דהיינו כלי אחד והכר שהוא כלי שני). מ"א ס"ק ד (דאין צריך אלא כלי אחד, והכר מקרי כלי שני).
1427. כן הוא בגמרא שם כג, ב (אמר שמואל, מותר אפילו אשתו עמו). וראה גם פרי מגדים אשל אברהם ס"ק ד. ובהגהות רעק"א ס"ק ב. וראה חקרי הלכות ח"ה סה, א. ולענין אין אשתו עמו, ראה לעיל (הערה לג ).
1428. רבא שם כג, סע"ב (אמר שמואל, מותר אפילו אשתו עמו ... אמר רבא, אע"ג דתניא תיובתא דשמואל, הלכתא כוותיה, מאי טעמא, כל לנטורינהו טפי עדיף), ופירש"י (להו מבזיוני, כמה שהוא מוזהר על שמירתן מן העכברים ומן הגנבים, טפי עדיף להו מבזיוני).
1429. מ"א שם (משמע בגמרא דמדינא אסור להניחם מראשותיו, אלא שהתירו חכמים כדי לשמרם מהגנבים והעכברים. ואם כן אם משתמרים במקום אחר, לא יניחם במטה).
1430. בברייתא שם כג, ב (היה מקום שגבוה ג' טפחים (למעלה מראשותיו ועליו נותן התפילין, רש"י), או נמוך ג' טפחים (למטה מראשותיו יוצא מקום מן המטה, רש"י), מותר). מ"א שם (ומיהו אם יש למעלה מראשותיו מקום גבוה ג' טפחים או נמוך ג', מותר, עיי"ש בגמרא).
1431. כדלעיל ס"ג ( בית שיש בו תפילין, אסור לשמש בו מטתו עד ... שיכסן ב' כיסוין כלי בתוך כלי).
1432. שו"ע ס"ד (אשתו עמו במטה ואינו רוצה לשמש, מקרי אין אשתו עמו). ובקונטרס אחרון יתבארו ההוכחות, שכן היא ההלכה מעיקר הדין.
1433. ט"ז ס"ק ד (במקום האסור, אסור אם אשתו עמו במטה, אף שאין בדעתו לשמש ... ואף על פי שאיני כדאי לחלוק על רבינו השו"ע, מכל מקום נראה ברור כמו שכתבתי).
1434. בשו"ע שם סי"ח (יש מי שאומר שלא יישן בליל ט' באב עם אשתו במטה, ונכון הדבר, משום לך לך אמרינן נזירא). והוא כדאמרינן שבת יג, א (משום לך לך אמרי נזירא, סחור סחור, לכרמא לא תקרב). הרי שאינו אסור מעיקר הדין. ולענין יום הכיפורים ראה לקמן סי' תרטו ס"א (ולפי שלבו של אדם גס עם אשתו, ובקל יוכל לבא עמה לידי הרגל דבר, לפיכך צריך לנהוג עמה ביום הכיפורים כל הרחקות שנוהג עמה בימי טומאת נדתה, דהיינו שלא יגע בה, ואין צריך לומר שלא יישן עמה במטה אחת, אפילו הוא בבגדו והיא בבגדה). ולענין אבלות, יתבאר כאן בקונטרס אחרון.
1435. ברייתא סוכה כו , ב (שכח ושמש מטתו בתפילין, אינו אוחז לא ברצועה ולא בקציצה עד שיטול ידיו ויטלם, מפני שהידים עסקניות הן), ופירש"י (ושמא נגעו במקום הטינופת). טור ושו"ע סעיף ו (שכח ושמש מטתו בתפילין, לא יאחוז לא בבתים ולא ברצועות עד שיטול ידיו, מפני שהידים עסקניות הן, ושמא נגעו במקום הטנופת).
1436. מ"א ס"ק ה (ואחר כך יחלצם, עד שיקנח הקרי, וכמ"ש ס"ז), והוא כדלקמן סעיף הבא.
1437. עיין בקונטרס אחרון .
1438. אור זרוע ח"א סי' תקצד (קיי"ל בפרק הישן דבעל קרי מותר להניח תפלין). ב"י ( אחר שקנח הקרי, אף על פי שהוא טמא, מותר להניחם, כדמשמע התם בגמרא). רמ"א ס"ז ([ומסיר אותם] עד שיקנח הקרי מעליו). עטרת זקנים ס"ק ג (אבל לאחר שקנח הקרי מותר להניחן אע"פ שהוא טמא).
1439. כדלקמן סעיף י. (ומסירן עד שיקנח הקרי מעליו).
1440. ברייתא שם כו, סע"א (הישן בתפילין ורואה קרי (צריך לסלקן מראשו בעוד הקרי עליו, רש"י), אוחז ברצועה, ואינו אוחז בקציצה (הן תפילין עצמן דפוס מושבן ורצוען, רש"י)). טור ושו"ע סעיף ז (ישן בהם וראה קרי, לא יאחוז בבתים, אלא יאחוז ברצועה ומסיר אותם). אבל לענין קריאת שמע יתבאר לקמן סי' ע ס"ד (ואפילו בשכבת זרע שעל בשרו, נכון להחמיר בה, כמו בצואה, אע"פ שהוא מכוסה בבגדו, אע"פ שמעיקר הדין אינה כצואה כלל). וראה תהלה לדוד שם ס"ק א.
1441. ב"י (ונראה שהטעם שהתירו לו שיאחז ברצועה, משום דליכא למיחש כולי האי שמא נגעו במקום הטינופת ... משום הכי התירו לו לאחוז ברצועה קודם שיטול ידיו, דטפי עדיף הא משישהם עליו עד שיטול ידיו). רמ"א ס"ז (עד שיקנח הקרי מעליו ויטול ידיו).
1442. ב"י (כיון שאפשר לחלצם על ידי רצועה, לא שרי ליה שיגע בבתים).
1443. כדלעיל סעיף ט. ונתבאר בפרי מגדים אשל אברהם ס"ק ה (ההפרש בין שימש מטתו, דאז הידים עסקניות ומסתמא נגע בקרי, ובמטונף אסור לחלצם עד שיטול ידיו, ואחר כך יחלצם עד שיקנח הקרי. ובסעיף זיין שראה קרי, לא אמרינן ידים כל כך עסקניות ויחלוץ ולא ישהם עליו עד שיקנח הקרי).
1444. ברכות כג , ב (הנכנס לסעודת קבע, חולץ תפיליו (שמא ישתכר בסעודה ויתגנה בתפיליו, רש"י), ואחר כך נכנס. ופליגא דרבי חייא, דאמר רבי חייא מניחן על שלחנו, וכן הדור לו (שיהו מזומנים לו ויחזור ויניחם בשעת ברכה, רש"י ). ועד אימת, אמר רב נחמן בר יצחק עד זמן ברכה). רי"ף שם טו, א (א"ר נחמן בר יצחק, עד זמן ברכה. וכן הלכה). ב"י (כלומר כרבי חייא וכדרב נחמן בר יצחק). טור ושו"ע סעיף ח (הנכנס לסעודת קבע, חולצן ומניחן על השלחן עד זמן ברכה, וחוזר ומניחן). ומיירי במי שתפילין עליו כל היום, ולא רק בשעת תפלה.
1445. ירושלמי ברכות פ"ב ה"ג (אוכל בהן אכילת עראי, ואינו אוכל בהן אכילת קבע). רמב"ם פ"ד הט"ז (ואינו אוכל בהם אלא אכילת עראי). מרדכי הל' תפילין יג, ד (ולא יאכל בהם אכילת קבע, אבל אכילת עראי מותר). שו"ע שם (אבל לאכילת עראי אין צריך לחלצן). הגדרת אכילת עראי תתבאר לקמן סי' תרלט סי"א, ושם (הערה סה). ושם תתבאר גם הגדרת אכילת קבע, סעודה קטנה וקביעות סעודה.
1446. המשך הדברים בקונטרס אחרון זה: בפנים ס"ו נפסק במזוזה הקבועה בנקב או בסדק שבכותל הפתוחים לבית, ידון מחצה למחצה, שחצי הכותל הסמוך לבית דינו כבית. ואם הנקב או הסדק סתומים, דין כולו ככותל. ואף שלענין פרדסקין, שהם כארונות קיר, נתפרש במשנה, שאם הדלת נעולה, ידון כמחצה למחצה, ואם היא פתוחה דין כולו כבית. היינו כי דלת הפרדסקין עשויה להפתח, לכן אף כשהיא נעולה דינה כסדק פתוח. משא"כ אם הדלת פתוחה, גריע טפי מסדק, ודין כולה כבית.
1447. משנה ז (שני פרדסקים, זה בצד זה או זה על גב זה, נפתח אחד מהן, הוא והבית טמא, וחברו טהור. ורואין את הפרדסקין כאילו הוא אוטם, ידון מחצה למחצה להביא את הטומאה לבית). והיינו כיון שהראשון נפתח דין כולו כבית, והשני שנשאר נעול טהור. אבל אם דלת הראשון נשארה נעולה, ידון כמחצה למחצה.
1448. וראה הערות וביאורים שסט ע' כז.
1449. המשך הדברים בקונטרס אחרון זה: בפנים ס"ח הובאו ב' דעות בדין אשתו עמו ואינו רוצה לשמש, האם דינו כרוצה לשמש, וצריך להניח התפילין כלי בתוך כלי. ומסיק שמן הדין אין איסור בדבר, אלא שנכון להחמיר. וכאן מוכיח שמעיקר הדין דינו כאין אשתו עמו, כדעת השו"ע. ומשיב להוכחות הט"ז החולק וסובר שיש לו דין רוצה לשמש.
1450. בשו"ע שם (ולא היתה עמו אשה), ובט"ז כאן ס"ק ד (ועוד ראיה ממ"ש לקמן בשו"ע סי' מ"ד ולא היתה עמו אשה כו'). ומזה הוכיח שאם אשתו עמו חוששים אף אם אינו רוצה לשמש. ובמ"א שם ס"ק א (ולא היתה עמו אשה, אבל אם אשתו עמו, אסור, גזירה שמא ישמש בהן). וכן הוא לקמן שם ( אבל אם יש אשה עמו במטה, לא ישן בהם כלל, שמא ישכח וישמש מטתו). והיינו ששם אסרו שינת עראי בתפילין שעל ראשו, ואשתו עמו במטה, שמא ישמש בהן. משא"כ כאן שאין התפילין על ראשו ולא כנגד ראשו, שתק והודה לפסק השו"ע ס"ד (המועתק בהערה הבאה).
1451. שלא חלקו על האמור בשו"ע ס"ד (אשתו עמו במטה ואינו רוצה לשמש, מקרי אין אשתו עמו).
1452. ברכות כד, א (ידענא דיום טבילה הוה).
1453. ד"ה יום טבילה (יום שטבלה אשתו דהוה ליה ליל תשמיש, והיינו כשמואל דאמר אפילו אשתו עמו). הרי שמה שאמר שמואל אפילו אשתו עמו, היינו כשרוצה לשמש. וכן הוכיח באליה רבה ס"ק ד (וכן נראה לי סמך ראיה בש"ס [ברכות] דף כ"ד [ע"א], דקאמר והוה ידענא דיום טבילה הויא וכו', ופירוש רש"י לשם, ודוק).
1454. כו, ב (תנו רבנן הנכנס לישן (שאין כוונתו אלא לישן ואינו מהרהר לדבר אחר, רש"י) ביום, רצה חולץ (תפילין, רש"י) רצה מניח (לפי שביום אין דרכו לשמש עם אשתו ולא לישן קבע, רש"י), בלילה חולץ (אפילו לשינת עראי, דלמא מימלך וישן קבע, רש"י) ואינו מניח, דברי רבי נתן. רבי יוסי אומר, הילדים (בחורים, רש"י) לעולם חולצין (אפילו ביום, רש"י) ואינן מניחין, מפני שרגילין בטומאה ... אמר אביי, בילדים ונשותיהן עמהן עסקינן, שמא יבואו לידי הרגל דבר (והא ודאי אסור לבזותן לנהוג בהו קלות ראש)).
1455. שהט"ז ס"ק ד הוכיח מכאן שבאשתו עמו חוששים שיבא לידי תשמיש (וראיה ברורה מתלמוד ערוך סוף פרק הישן ... הרי דחשו לישן בתפילין שמא יבא לידי תשמיש, והנה הוא קל וחומר לכאן, דמה התם שהתפילין עליו ... חיישינן בזה שמא יבא לידי תשמיש ... קל וחומר כאן שהתפילין תחת הכר, שיש לחוש שמא ישכח בהם ויבא לידי תשמיש). על זה משיב, שאדרבא, התם משמע בהדיא שאין חוששים שיבא לשמש, שהרי: (א) תנא קמא שם חולק, ולא הצריך לחלוץ. (ב) גם רבי יוסי לא הצריך לחלוץ אלא "בילדים ונשותיהן עמהן". (ג) אף בילדים לא הצריך רבי יוסי אלא לחלוץ, ולא הצריך להניחם כלי בתוך כלי. (ד) מה שכלי בתוך כלי קילא איסורו מתפילין שעל ראשו, אינו טעם לחשוש בו יותר. (ה) כאן ליכא למיחש במזיד שיבא לשמש אף שהתפילין גלויים על גבי המטה.
1456. לומר שבלילה אסרו אשתו עמו אפילו באינו רוצה לשמש, וכדברי רבי נתן (לענין אין אשתו עמו וישן שינת עראי), שאסר בלילה והתיר ביום.
1457. ס"ק א (בשינה, שאז אין עליו אימה, יש ליזהר אפילו ביום במטה אחת ... איסור שינה במטה שהוא אפילו ביום). וכן הוא לקמן שם ס"א (שלא יישן עמה במטה אחת, אפילו הוא בבגדו והיא בבגדה ... בין בליל יום הכיפורים בין ביום).
1458. בברייתא שם (הילדים לעולם חולצין), וסגי בזה, ולא הצריכו להניח התפילין בכלי בתוך כלי, אף ש"בילדים ונשותיה עמהן עסקינן".
1459. דלא כט"ז ס"ק ד (קל וחומר כאן שהתפילין תחת הכר, שיש לחוש שמא ישכח בהם ויבא לידי תשמיש ... כל כמה שהאיסור קל יש לחוש טפי שיעבור עליו). ועל זה משיב, שמה שהקילו באבילות דאקילו גביה, אין זה "משום דקיל איסורא", אלא ש"משום דאקילו גביה" יקיל לעצמו גם במזיד.
1460. ס"ק ד (כדאיתא רפ"ק דכתובות לענין אבילות דקיל ליה לחתן טפי מנדה, על כן הצריכו בו שמירה טפי).
1461. כתובות ג, סע"ב (הרי שהיה פתו אפוי וטבחו טבוח ויינו מזוג ומת אביו של חתן או אמה של כלה, מכניסין את המת לחדר ואת החתן ואת הכלה לחופה ובועל בעילת מצוה ופורש, ונוהג שבעת ימי המשתה, ואחר כך נוהג שבעת ימי אבילות. וכל אותן הימים הוא ישן בין האנשים והיא ישנה בין הנשים). ושם ד, ב (כיון דאקילו רבנן אתי לזלזולי ביה).
1462. פ"ק דכתובות סי' ט (משום דהאי אבילות קילא ליה, לפי שהקילו בו חכמים שנוהג ימי המשתה ואחר כך ימי אבילות). והיינו שכיון שהקילו באבילות זו, חוששים שיקל עוד ויבא לשמש במזיד.
1463. שם (ועל כרחך לא חיישינן למזיד ... אלא ודאי דחיישינן ... שמא ישכח שיש תפילין במטתו).
1464. ד"ה ישן (ונראה שהטעם שהתירו לו שיאחז ברצועה, משום דליכא למיחש כולי האי שמא נגעו במקום הטינופת. ואף על פי כן, כיון שאפשר לחלצם על ידי רצועה, לא שרי ליה שיגע בבתים. אי נמי משום הכי התירו לו לאחוז ברצועה קודם שיטול ידיו, דטפי עדיף הא משישהם עליו עד שיטול ידיו) . דלתירוץ הראשון עיקר החילוק הוא, שבשמש מטתו ידיו נגעו במקום הטינופת, משא"כ בראה קרי הוא רק ספק, ואילו לתירוץ האחרון עיקר החילוק הוא, שבראה קרי עדיין הקרי עליו, משא"כ בשמש מטתו הוא רק ספק. ולכן כתב בפנים "עד שיקנח הקרי אם ישנו עליו".

עמודים המצטטים את אותם מקורות

הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד — קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. 21 עמודים.