תקכט דיני שמחת יום טוב

תקכט דיני שמחת יום טוב

ובו י"ג סעיפים

כבוד

וענג ביום טוב

א כשם ⁴⁰⁵⁰

שמצוה לכבד את השבת ולענגה, כך כל ימים טובים ⁴⁰⁵¹ ,

שנאמר ⁴⁰⁵²

לקדוש ה' מכובד. וכל ימים טובים נאמר בהן מקרא קדש ⁴⁰⁵³ :

ב איזה

כבוד, זה שאמרו חכמים שמצוה על האדם לגלח בערב יום טוב, כדי שלא יכנס לרגל כשהוא

מנוול ⁴⁰⁵⁴ ,

וכן מצוה לרחוץ בחמין ⁴⁰⁵⁵ ,

ולחוף ראשו ⁴⁰⁵⁶ ,

וליטול צפרניו בערב יום טוב, כמו בערב שבת כמו שנתבאר בסי' ר"ס ⁴⁰⁵⁷ .

וכן מצוה ללוש פת בביתו בערב יום טוב לכבוד יום טוב ⁴⁰⁵⁸ ,

כמו בערב שבת לכבוד שבת כמו שנתבאר בסי' רמ"ב ⁴⁰⁵⁹

עיי"ש. וכן מצוה להמנע מלקבוע סעודה בערב יום טוב משעה עשירית ולמעלה, כדי

שיאכל סעודת יום טוב לתיאבון, שזהו מכלל הכבוד ⁴⁰⁶⁰ .

ואם ערב יום טוב הוא שבת שצריך לאכול

סעודה שלישית, יאכלנה קודם שעה עשירית ⁴⁰⁶¹ .

ואם שכח או עבר ולא אכלה קודם שעה עשירית, יאכלנה אחר כך ⁴⁰⁶² .

וכן הדין ביום טוב ראשון שהוא ערב יום טוב שני של גליות ⁴⁰⁶³ ,

או של ראש השנה אפילו בארץ ישראל:

ג איזה עונג, זה שאמרו חכמים שחייב אדם

לאכול בכל יום טוב ב' סעודות אחת בלילה ואחת ביום בשחרית ⁴⁰⁶⁴ .

אבל אין צריך לאכול סעודה שלישית ⁴⁰⁶⁵ ,

אלא אם כן חל בשבת ⁴⁰⁶⁶ :

ד ועיקר הסעודה הוא הלחם אשר הוא אוכל ⁴⁰⁶⁷ .

לפיכך צריך להזהר שיאכל בכל סעודה פת יותר מכביצה מעט ⁴⁰⁶⁸ ,

שעד כביצה נקרא אכילת עראי ⁴⁰⁶⁹ .

וצריך לקבוע כל סעודה על היין ⁴⁰⁷⁰ ,

דהיינו שישתה יין באמצע סעודתו ⁴⁰⁷¹ ,

אם ידו משגת ⁴⁰⁷² .

וירבה בבשר ויין ומגדנות כפי יכלתו ⁴⁰⁷³ .

ואל יצמצם בהוצאת יום טוב, שכל מזונותיו

ויציאותיו של אדם קצובים לו מראש השנה חוץ מהוצאות שבתות וימים טובים, שאם פיחת

פוחתין לו ואם הוסיף מוסיפין לו ⁴⁰⁷⁴ .

ועיין בסי' רמ"ב ⁴⁰⁷⁵ :

ה ב' מצות אלו שהן כבוד ועונג, הן נוהגות

גם כן בראש השנה, שהרי נאמר בו מקרא קדש ⁴⁰⁷⁶ .

אבל אינן נוהגות בחולו של מועד, שהרי לא נאמר בהן מקרא קדש ⁴⁰⁷⁷ .

וכבר נתבאר בסי' רמ"ב ⁴⁰⁷⁸ שהכבוד והעונג הן

מצות מדברי סופרים ומפורשין על ידי הנביאים:

שמחת

יום טוב

ו ויש בחול המועד מה שאין בראש השנה ⁴⁰⁷⁹ ,

והוא שכל שבעת ימי הפסח ושמונת ימי החג, וכן ביום טוב של עצרת ⁴⁰⁸⁰ ,

חייב אדם להיות שמח וטוב לב הוא ובניו ואשתו ובני ביתו וכל הנלוים אליו ⁴⁰⁸¹ ,

ושמחה זו היא מצות עשה מן התורה, שנאמר ⁴⁰⁸²

ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך וגו':

ז כיצד

משמחן ⁴⁰⁸³ ,

הקטנים נותן להם קליות ואגוזים ⁴⁰⁸⁴ ,

והנשים קונה להם בגדים ותכשיטין כפי ממונו ⁴⁰⁸⁵ ,

והאנשים, בזמן שבית המקדש היה קיים היו אוכלין בשר שלמים לשמחה ⁴⁰⁸⁶ ,

ועכשיו שאין בית המקדש קיים אין יוצאים ידי חובת שמחה אלא ביין, שנאמר ⁴⁰⁸⁷

ויין ישמח לבב אנוש.

אבל בשר אין חובה לאכול עכשיו, כיון

שאין לנו בשר שלמים. ומכל מקום מצוה יש באכילת בשר ביום טוב, כיון שנאמר בו שמחה ⁴⁰⁸⁸ ,

והואיל ואי אפשר לנו לשמוח בו בעיקר השמחה שהיא אכילת בשר שלמים, יש לנו לשמחו

בשאר כל מיני שמחות.

לכך נהגו להרבות במיני מאכלים ביום טוב

יותר מבשבת ⁴⁰⁸⁹

שלא נאמר בה שמחה ⁴⁰⁹⁰ ,

וכן בגדי יום טוב צריכים להיות יותר טובים מבגדי שבת ⁴⁰⁹¹ :

סעודת

החג והכנתו

ח ביום טוב שחרית מאחרין מעט לבא לבית

הכנסת, כדי שיכינו מקצת צרכי הסעודה קודם הליכה לבית הכנסת, ולא יצטרכו להתעכב

בתיקון כל צרכי סעודה בבואם מבית הכנסת ⁴⁰⁹² .

וגם בבית הכנסת אין מאריכין מאד, אלא ממהרין לצאת, כדי לשמוח בשמחת יום טוב ⁴⁰⁹³ .

ויש לגעור בחזנים המאריכים יותר מחצות היום ⁴⁰⁹⁴ ,

כמו שנתבאר בסי' רפ"ח ⁴⁰⁹⁵

עיי"ש:

ט עכשיו בזמן הזה שמאריכים בפיוטים,

ויכולות הנשים להכין צרכי הסעודה בעוד שאומרים הפיוטים, לפיכך ימהרו לבא לבית

הכנסת ⁴⁰⁹⁶ ,

כמו בשאר ימות השנה ⁴⁰⁹⁷ .

וצריך למחות ביד מקצת מקומות שמאחרים

לבא לבית הכנסת ביום טוב, וגם מאריכים בפיוטים קודם קריאת שמע ⁴⁰⁹⁸ ,

ומתוך כך הם עוברים זמן קריאת שמע ⁴⁰⁹⁹ :

י אף

על פי שהאכילה ושתיה במועדות היא מצות עשה ⁴¹⁰⁰ ,

לא יהיה אוכל ושותה כל היום כולו ⁴¹⁰¹ ,

שהרי כבר נאמר ⁴¹⁰²

עצרת לה' אלהיך. ואף על פי שנאמר ⁴¹⁰³

עצרת תהיה לכם, כבר פירשו חכמים ⁴¹⁰⁴

חציו לה' וחציו לכם. לפיכך כך היא הדת הנכונה, בבקר משכימין כל העם לבתי כנסיות

ולבתי מדרשות ומתפללין שחרית ומוסף, וחוזרים לבתיהם ואוכלין סעודת הבקר, והולכים

לבתי מדרשות וקורין בנביאים (א) ודורשין באגדה ⁴¹⁰⁵

עד אחר חצות היום, כדי לקיים חציו לה', ואחר כך מתפללין מנחה, וחוזרין לבתיהם

לאכול ולשתות ולשמוח שמחת יום טוב שאר היום עד הלילה, כדי לקיים חציו לכם ⁴¹⁰⁶ .

ועכשיו שמאריכים בניגונים בתוך התפלה,

אין זה עולה בכלל חציו לה', אלא בכלל לכם הוא ⁴¹⁰⁷ :

יא וכשהוא אוכל ושותה, חייב להאכיל לגר ליתום

ולאלמנה עם שאר העניים האומללים, שנאמר ⁴¹⁰⁸

והלוי והגר והיתום וגו'. אבל מי שנועל דלתי חצרו ואוכל ושותה הוא ובניו ואשתו

ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי נפש, אין זו שמחת מצוה אלא שמחת כריסו, ועל אלו

נאמר זבחיהם כלחם אונים להם כל אוכליו יטמאו כי לחמם לנפשם ⁴¹⁰⁹

טמא הוא, ושמחה כזו קלון הוא להם, שנאמר וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם ⁴¹¹⁰ :

יב כשאדם אוכל ושותה ושמח ברגל, לא ימשוך

ביין ובשחוק ובקלות ראש ויאמר כל מי שיוסיף בזה ירבה במצות שמחה, שהשכרות והשחוק

הרבה וקלות הראש אינה שמחה אלא הוללות וסכלות, ולא נצטוינו על ההוללות והסכלות אלא

על השמחה שיש בה עבודת יוצר הכל, שנאמר ⁴¹¹¹

תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב מרב כל, הא למדת שהעבודה היא בשמחה,

ואי אפשר לעבוד את ה' לא מתוך שחוק ולא מתוך שכרות ⁴¹¹² :

יג חייבים בית דין להעמיד שוטרים ברגלים

שיהיו מסבבין ומחפשין בגנות ופרדסים ועל הנהרות שלא יתקבצו שם אנשים ונשים לאכול

ולשתות ויבואו לידי עבירה. וכן יזהירו זה לכל העם שלא יתערבו אנשים ונשים בבתיהם

לשמחה ולא ימשכו ביין, שמא יבואו לידי עבירה, אלא כולם יהיו קדושים ⁴¹¹³ :

קונטרס

אחרון

(א) ודורשין באגדה כו' .

הנה ⁴¹¹⁴

בגמרא סוף מגילה ⁴¹¹⁵

איתא דורשין הלכות פסח בפסח, וכן הוא ריש פרק ב' דביצה ⁴¹¹⁶

בעובדא דרבי אליעזר. ומיהו היינו קודם סעודה כדאיתא שם ⁴¹¹⁷ ,

אבל לאחר הסעודה אין לדרוש הלכות, כמו שכתבו רש"ל ⁴¹¹⁸

ומג"א ⁴¹¹⁹ ,

אלא דורשין באגדה מעניינו של יום, כגון בפסח יציאת מצרים ובעצרת מתן תורה, כמו

שכתב המג"א ריש סי' תכ"ט ⁴¹²⁰

עיי"ש ⁴¹²¹ :

[4050] עיקרי ההלכות שיתבארו בסימן זה:

(א)

כבוד וענג ביום טוב (ס"א-ה).

(ב)

שמחת יום טוב (ס"ו-ז).

(ד)

סעודת החג והכנתו (ס"ח-יג).

[4051]

רמב"ם פ"ו הט"ז (לשון כל הסעיף). לבוש ס"א.

[4052] ישעיה נח, יג (וקראת לשבת ענג לקדוש ה'

מכובד), מכאן למדים שהן בשבת והן ביום טוב (קדוש ה') יש גם ענג וגם כבוד, וכדלעיל

סי' רמב ס"א (שני דברים נתפרשו בשבת על ידי הנביאים, והם כבוד וענג, שנאמר

וקראת לשבת ענג לקדוש ה' מכובד).

ואף שעיקר פסוק זה (לקדוש ה' מכובד) קאי

על יום הכיפורים, כדלקמן סי' תרי ס"ח (לקדוש ה' מכובד, זה יום הכיפורים שאין

בו אכילה ושתיה, אמרה תורה כבדוהו בכסות נקיה ובנרות). מכל מקום למדים מזה גם ליום

טוב, כנסמן לעיל סי' רמב (הערה ג והערה ט).

והן מצות מדברי סופרים, כלדקמן ס"ה

( וכבר נתבאר בסי'

רמ"ב שהכבוד והעונג הן מצות מדברי סופרים, ומפורשין על ידי הנביאים ),

וכדעה הב' דלעיל שם (הכבוד בשבת ויום טוב, והענג בשבת, הן מדברי סופרים).

[4053] רמב"ם שם. ומפסוק זה

למדים שעיקרן מן התורה, כדעה הא' דלעיל שם (ועיקרן מן התורה ... מקראי קדש ...

ומקרא קדש פירשו חכמים לקדשו ולכבדו כסות נקיה ולענגו בענג אכילה ושתיה), ושם נסמן

(הערה ו), שמקרא קדש פירושו שיהיו קרואים ונאספים ביום זה לקדשו בכסות נקיה ויום

משתה.

והרמב"ם

סובר שמקרא קדש הוא לקדשו באיסור עשיית מלאכה, והלימוד לכבדו ולענגו אינו אלא

אסמכתא, כדלעיל שם בקונטרס אחרון ס"ק א (וביום טוב שנאמר מקרא קודש יהיה וגו',

ודרשו בספרי לקדשו כו', סבירא ליה דאסמכתא בעלמא היא, שהרי במנין המצות מנה שש

מצות לשבות ממלאכה בששת ימים טובים מדכתיב מקרא קודש בכל חד וחד).

[4054]

מועד קטן יד, א (ושאר כל אדם מאי טעמא אסורין [=לגלח בחול המועד] ... כדי שלא

יכנסו לרגל כשהן מנוולין), ופרש"י (ומאן דמתרשל ולא גילח מקמי רגל ומטי זמן

עלייהו לגלח ברגל, החמירו רבנן, הואיל ולא מזרזי נפשייהו לספר מקמי רגל דלא להוי

ברגל מנוולין). טור ושו"ע סי' תקלא ס"א (מצוה לגלח בערב יום טוב),

וט"ז שם ס"ק א (כדי שלא יכנס למועד כשהוא מנוול. לפיכך אין מגלחין במועד,

כדי שיהיה חושש לגלח ערב המועד). רמ"א סי' תעא ס"ג (ומצוה לרחוץ ולגלח

בערב יום טוב וללבוש בגדים נאים כמו בשבת, ועיין לעיל סימן ר"ס ורס"ב).

ו"בגדים נאים" נזכרו לקמן

ס"ז ( בגדי

יום טוב צריכים להיות יותר טובים מבגדי שבת). ו לענין שבת – לעיל סי'

רמב ס"א (ומקרא קדש פירשו חכמים לקדשו ולכבדו בכסות נקיה), וסי' רסב ס"ג

(חייב כל אדם להשתדל שיהיו לו בגדים נאים לשבת כפי יכולתו, שצריך לכבד השבת בכסות

נקיה).

[4055]

רמ"א שם (ומצוה לרחוץ).

[4056]

גמרא כז, ב (דההוא גברא דאייתי בוכרא לקמיה דרבא אפניא דמעלי יומא טבא, הוה יתיב

רבא וקא חייף רישיה). מרדכי שבת רמז רפז (וחפיפת הראש נמי מצוה ... ההוא בוכרא

דאייתי קמי רבא בהדי פניא דמעלי יומא טבא, והוה רבא חייף רישיה).

[4057]

סעיף א (מצוה לרחוץ כל גופו לכתחלה בערב שבת בחמין מפני כבוד השבת ... ומצוה לחוף

הראש, ולגלח הצפרנים בכל ערב שבת, ואם היו שערות ראשו גדולות, מצוה לגלחן, שלא

יכנס לשבת כשהוא מנוול).

[4058]

דרכי משה סי' תרג אות א (והמרדכי ריש מסכת ראש השנה (דפוס קושטא, ולפנינו

בר"ן סוף ר"ה ד"ה גרסינן בירושלמי) ... דהכל לשין בתוך בתיהן לכבוד

יום טוב עכ"ל, ומזה יש לנהוג ללוש כל אחד בביתו לכבוד יום טוב). רמ"א

ס"א (ומצוה ללוש פת בערב יום טוב לכבוד יום טוב).

[4059]

סי"ב (נוהגין ללוש כדי שיעור חלה כל אחד בביתו, לעשות מהם לחמים לבצוע עליהם

בשבת), וסי"ג (טוב ליזהר שלא לאכול בשבת ויום טוב כי אם מלחמים הכשרים

שנילושו בביתו, שזהו כבוד שבת ויום טוב).

ושאר דיני כבוד, ראה לעיל סי' רסב

(לענין שבת).

[4060]

רמב"ם שם (ראוי לאדם שלא יסעוד בערבי ימים טובים מן המנחה ולמעלה כערב שבת,

שדבר זה בכלל הכבוד). רמ"א שם (אסור לאכול ממנחה ולמעלה בערב יום טוב, כמו

בשבת, שזהו מכלל הכבוד). וכדלעיל סי' רמט ס"ט (סעודה שרגיל בה בימות החול ...

מצוה להמנע מלקובעה מתחלת שעה עשירית ואילך).

והיינו שאכילת הסעודה בלילה היא מצות

ענג (כדלקמן ס"ג), ומניעת האכילה משעה עשירית ולמעלה היא מצות כבוד.

וכן הוא לעיל סי' רצא ס"ד (מצוה

להמנע מלקבוע סעודה בערב יום טוב משעה עשירית ולמעלה כמו בערב שבת). ומכל שכן

בפסח, כדלעיל סי' תעא ס"א (כל אדם אף שאינו איסטניס אסור לו לאכול פת, דהיינו

מצה עשירה (כמו שיתבאר), מתחלת שעה עשירית בערב פסח עד הלילה, כדי שיאכל מצה בלילה

לתיאבון). וסוכות, כדלקמן סי' תרלט ס"כ (שלא יאכל בערב יום טוב מן המנחה

ולמעלה, כדי שיאכל בסוכה לתיאבון).

*

ואף שזמן מנחה קטנה הוא מתשע שעות ומחצה

ולמעלה, מכל מקום הא דתנן פסחים צט, ב "סמוך למנחה לא יאכל אדם עד

שתחשך", פירש הרא"ש פסחים פ"י ס"ב (פירוש, סמוך למנחה מתשע

שעות ולמעלה, דמנחה גופה מט' שעות ומחצה ולמעלה, וסמוך לה ט' שעות), והיינו מתחלת

שעה עשירית, שהם ג' שעות זמניות לפני הלילה.

אלא שבשעות זמניות יש ב' שיטות, אם הם

מעלות השחר עד צאת הכוכבים, או מנץ החמה עד שקיעת החמה. ולפי מסקנת רבינו בפסקי

הסדור שהם מנץ החמה עד שקיעת החמה, היינו ג' שעות זמניות לפני שקיעת החמה, מתחלת

שעה עשירית (ראה לעיל סי' רסא ס"ה הערה סד).

ולענין אכילת סעודה גדולה קודם שעה

עשירית, ראה הפרטים לעיל סי' רמט ס"ה ואילך.

[4061]

מ"א סק"ב (אנן קי"ל דמותר לאכול עד מנחה קטנה, כמ"ש סי'

רמ"ט, אם כן יעשה סעודה ג' קודם מנחה קטנה. עסי' רצ"א). וכדלעיל סי' רצא

ס"ד (אבל מי שיודע בעצמו שאפשר לו לאכול אחר שיתפלל מנחה בצבור, טוב שיתפלל

מנחה בצבור תחלה ואחר כך יאכל סעודה ג' כמו שנוהגין. ואפילו אם חל יום טוב במוצאי

שבת, שאי אפשר לו לאכול סעודה ג' בין מנחה למעריב, שהרי מצוה להמנע מלקבוע סעודה

בערב יום טוב משעה עשירית ולמעלה, כמו בערב שבת, מכל מקום אם יודע שיוכל לאכול

קודם שעה עשירית...).

[4062]

מהרי"ל הל' יום טוב ע' קסה (מה שנסתפקת אי יש לעשות שלש סעודות בפת בערב יום

טוב אחר מנחה קטנה ... והיכא דאישתלי ולא עבד ג' סעודות קודם מנחה קטנה, כדאי הם

יתר רבוותא לסמוך עלייהו בשעת הדחק ולעשות השתא בפת). רמ"א שם (מיהו אם ערב

יום טוב שבת, יכול לקיים סעודה שלישית). מ"א שם (ואם שכח לעשותה קודם יעשנה

אחר כך).

[4063]

מ"א סק"א (והוא הדין ביום טוב ראשון, מפני שהוא ערב יום טוב שני).

[4064]

ברכות מט, ב (שבתות וימים טובים דלא סגי דלא אכיל). מ"א סוף סק"ב (חייב

לאכול פת ביום טוב בערבית ושחרית).

וראה מראי מקומות וציונים.

[4065]

טור (ויש אומרים שצריך לעשות בו ג' סעודות, וכן כתב הרמב"ם ז"ל,

וא"א הרא"ש לא נהג כן), ושו"ע סוף ס"א (ולא נהגו לעשות בו סעודה שלישית). מ"א

ס"ק ה (וכן משמע בסוכה פ"ב, דאין חייב לאכול אלא ב' סעודות. וכן כתב התוספות

יום טוב פ"ה דמעשר שני מ"י). והוא דתנן סוכה כז, א (ארבע עשרה סעודות

חייב אדם לאכול בסוכה אחת ביום ואחת בלילה). ובתוספות יום טוב שם (ומכאן ראיה

וגדולה היא אלי, שאין מחוייבין בסעודה שלישית ביום טוב, דלא כסוברים שגם ביום טוב

מחוייבים, כמו שכתוב באורח חיים סימן תקכ"ט, שהירושלמי אומר על של שחרית עד

כאן מצוה לוכל), והוא בירושלמי שם פ"ה ה"ה (ויתודה בשחרית, עד כאן מצוה

הוא לוכל).

וכן הוא לעיל סי' קפח סט"ו

(ובסעודה ג' ביום טוב ... אינה אלא רשות).

[4066]

מ"א סוף סק"ה (ומכל מקום כשחל יום טוב בשבת אין לסמוך על זה).

[4067]

רא"ש ברכות פ"ז סי' כג (משמע הכא דביום טוב לא סגיא דלא אכל פת, דבר

שצריך לברך אחריו ברכת המזון ... נראה לרבינו יהודה דחייב אדם לאכול פת ביום טוב

משום שמחה משום חלקהו חציו לאכילה ועיקר אכילה הוא לחם). והכוונה היא לתוספות רבינו יהודה

ברכות מט ב ד"ה ברכת המזון (אבל ביום טוב לא סגי דלא אכיל פת).

הובא בלקוטי טעמים ומנהגים להגש"פ ד"ה מוציא מצה (ודעת ר"י,

ברא"ש ברכות שם סכ"ג, משמע שהוא מן התורה). מ"א ס"ק ב (חייב

לאכול פת ביום טוב, בערבית ושחרית, וכ"מ סוס"י קפ"ח).

והוא כדלעיל סי' קפח ס"י (בשבתות

וימים טובים של שלש רגלים, שהוא חייב לאכול פת שמברכין עליו ברכת המזון, שבשבת

נאמר וקראת לשבת עונג, וביום טוב נאמר ושמחת בחגך, ואין עונג ושמחה בלא אכילת לחם

(שקובעים עליו סעודה), שהלחם הוא עיקר הסעודה, שכל סעודה נקרא על שם הלחם). וכן הוא לעיל סי' תעה סל"ב ( ואף שביום

טוב חייב לאכול פת כמו שנתבאר בסי' קפ"ח), ושם ( הערה ריא). סי' קסח בקונטרס אחרון ס"ק ד

(וביום טוב אינו יוצא ידי חובתו אלא על ידי קביעות, משום דאין שמחה אלא בלחם חשוב

דקבעי עליה, עיין רא"ש פ"ז דבעינן לחם שהוא עיקר אכילה) .

ולענין לצאת ידי חובת סעודה במיני

מזונות פחות משיעור קביעות סעודה, ראה הגהת מהרי"ל סי' קפח ס"י (שמעתי ממנו בסוף ימיו שחזר בו, ולא

הצריך לאכול כשיעור קביעות סעודה, שהרי גם בברכת מעין ג' יש בה הזכרה של קדושת

היום). ונתבאר לעיל סי' עדר ס"ה (הערה כג).

[4068]

כדעה הא' דלעיל סי' עדר ס"ו (וכיון שאכל יתר מעט מכביצה יצא ידי חובתו, אבל

כביצה בלבד נקראת אכילת עראי ואינו יוצא בה), ושם נסמן (הערה ל).

[4069]

כדלקמן סי' תרלט סי"א (כבר אמרנו שמותר לאכול אכילת עראי חוץ לסוכה. וכמה היא

אכילת עראי, כביצה, שכן דרך האדם לטעום פעם אחת מלא פיו חוץ לביתו, ומלא פיו הוא

כביצה, שאין בית הבליעה מחזיק יותר מכביצה).

[4070]

ברכות מב, ב (בשבתות וימים טובים, הואיל ואדם קובע סעודתו על היין). רמב"ם

הל' שבת פ"ל ה"ט (וצריך לקבוע כל סעודה משלשתן על היין, ולבצוע על שתי

ככרות. וכן בימים טובים). שו"ע ס"א (ולקבוע כל סעודה על היין).

[4071]

רש"י שם ד"ה אלא בשבתות (דדעתו לישב אחר המזון ולשתות). כסף משנה שם (היינו

לומר שישתה יין בסעודה, כי זהו פירוש קובע סעודתו על היין, לא לענין שיקדש קודם

סעודה).

[4072]

רמב"ם שם ה"י (והוא שהיתה ידו משגת).

[4073]

לענין שבת, בטור סוס"י רסב (וירבה בבשר ויין ומגדנות כפי יכולתו). שו"ע

סי' רנ ס"ב (ירבה בבשר ויין ומגדנות כפי יכלתו).

ונתבאר לעיל סי' רמב ס"ב (ואין

חיוב לאכול בשר ולשתות יין בשבת, אלא לפי שמן הסתם יש לרוב בני אדם ענג באכילת בשר

יותר מבשאר מאכלים, ובשתיית יין יותר מבשאר משקים, לכך יש להם להרבות בבשר ויין

כפי יכלתם והשגת ידם).

[4074]

ביצה טז, רע"א (כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה (כל מה שעתיד להשתכר

בשנה שיהא נזון משם, קצוב לו כך וכך ישתכר בשנה זו, ויש לו ליזהר מלעשות יציאה

מרובה, שלא יוסיפו לו שכר למזונות אלא מה שפסקו לו, רש"י) ... חוץ מהוצאת

שבתות והוצאת יום טוב (אותה לא פסקו לו מה ישתכר לצרכה ומהיכן תבואהו, אלא לפי מה

שרגיל ממציאים לו לשעה או לאחר שעה, רש"י) והוצאת בניו לתלמוד תורה, שאם פחת

פוחתין לו (כלומר ממציאין לו שכר מועט, רש"י) ואם הוסיף מוסיפין לו).

[4075]

סעיף ג (שאין הוצאת שבת ויום טוב עולה בחשבון הקצבה שנקצב לו בראש השנה למזונות כל

השנה ושאר צרכיו, שכך אמרו חכמים כל מזונותיו והוצאותיו של אדם קצובין לו מראש

השנה, שקוצבין לו כמה ישתכר בשנה זו לצורך מזונותיו ושאר צרכיו של כל ימות השנה,

חוץ מהוצאות שבתות וימים טובים, שאין קוצבין עליה כלום אלא אם מוסיף בהוצאת שבת וימים

טובים מוסיפין לו). ושם נתבאר אימתי אומרים "לוו עלי ואני פורע", ומתי

אומרים "עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות".

וראה גם הלכות תלמוד תורה פ"א סוף

ה"ז (שאמרו חכמים כל מזונותיו של אדם קצובין לו מראש השנה ועד יום הכפורים,

מה שעתיד להשתכר בשנה זו שיהא ניזון משם, קצוב לו כך וכך ישתכר בשנה זו, ויש לו

ליזהר מלעשות יציאה מרובה, שלא יוסיפו לו שכר למזונות אלא מה שפסקו לו, חוץ

מהוצאות שבתות וימים טובים והוצאות בניו לתלמוד תורה, שאם הוסיף מוסיפין לו ומ[מ]ציאין

לו שכר לשעה או לאחר שעה).

[4076]

כדלעיל ס"א ( וכל

ימים טובים נאמר בהן מקרא קדש) , שמזה למדים כבוד וענג גם בראש השנה,

כמבואר בתשובת הגאונים שבמרדכי ר"ה רמז תשח (נשאל לרבינו נחשון גאון מהו

להתענות בראש השנה, והשיב, בראש השנה אסור להתענות ... לפי שהוא כלול עם שאר

המועדות, וכתיב ביה מקרא קדש, ודרשינן בסיפרא וספרי קדשוהו במאכל ובמשתה ובכסות

נקיה).

והכי קיי"ל לקמן סי' תקצז ס"א

(יש אומרים שמצוה להתענות בראש השנה ובשבת תשובה כמו בכל עשרת ימי תשובה, ואין

הלכה כדבריהם, אלא אסור להתענות בראש השנה ושבת תשובה כמו שאסור בשאר שבת וימים

טובים ... ומצוה לאכול ולשתות ולשמוח בראש השנה).

ומכל מקום חוששים לפעמים לדעה הא' שמצוה

להתענות בראש השנה, כדלעיל סי' קפח ס"י (וכל זה בשבת ויום טוב של שלש רגלים,

אבל בחולו של מועד וראש חודש וראש השנה, אם לא נזכר עד שהתחיל ברכת הטוב והמטיב

אינו חוזר, מפני שברכת המזון בימים אלו היא רשות, שאם רוצה אוכל פירות וכיוצא בהם

כדי שלא יתענה, ובראש השנה יש מתירין אפילו להתענות. ואף שאין דבריהם עיקר, מכל

מקום יש לחוש לדבריהם שלא לכנוס לספק ברכה לבטלה אם יחזור לראש).

ויש בזה חילוק בין סעודת היום של ראש

השנה לבין סעודת הלילה, כמבואר בפסקי הסדור, סדר ברכת המזון (וכן בראש השנה ביום,

אבל בליל ראש השנה חוזר), ונתבאר לעיל סי' תעה (הערה ריא).

[4077]

הובא לעיל סי' רמב הערה ח (וחול המועד לא נאמר בו מקרא קדש, כמו שיתבאר בסי' תקכ[ט].

אלא שקרוי מקרא קדש (בחגיגה יח, [א]) לענין קרבנות בלבד, כדכתיב [ויקרא כג, לז]

להקריב אשה וגו'). ונתבאר בהערה שם.

וראה מנחת אלעזר ח"ג סי' יט. אסוקי

שמעתתא הל' יום טוב ס"ק ד. שאלי ציון סי' ח ס"ק ב. חוה"מ כהלכתו

פ"א ביאורים אות א.

[4078]

דעה הב' דלעיל שם ס"א (הכבוד בשבת ויום טוב, והענג בשבת, הן מדברי סופרים).

ואף שנתבאר לעיל (בסעיף זה ובס"א),

שהכבוד והענג למדים מהפסוק "מקרא קדש" שנאמר בימים טובים. כבר הובא לעיל

(הערה 4 )

שאינה אלא אסמכתא.

*

ונתבאר

לעיל סי' רמב ס"א במוסגר (אבל העונג והשמחה ביום טוב במאכל ומשתה הוא מן

התורה, כמו שיתבאר בסי' תקכ"ט), ובקונטרס אחרון שם ס"ק ב (רוצה לומר

עונג שיש בו שמחה, כגון בשר ויין ... אבל העונג בשאר דברים ... מדברי סופרים, כמו

בשבת".

והכוונה

להאמור לקמן ס"ו (ויש בחול המועד מה שאין בראש השנה, והוא שכל שבעת ימי הפסח

ושמונת ימי החג .. חייב אדם להיות שמח וטוב לב ... ושמחה זו היא מצות עשה מן התורה,

שנאמר ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך וגו'), וס"ז (כיצד משמחן ... בזמן שבית

המקדש היה קיים היו אוכלין בשר שלמים לשמחה, ועכשיו שאין בית המקדש קיים אין

יוצאים ידי חובת שמחה אלא ביין, שנאמר ויין ישמח לבב אנוש ... מצוה יש באכילת בשר

ביום טוב, כיון שנאמר בו שמחה, והואיל ואי אפשר לנו לשמוח בו בעיקר השמחה שהיא

אכילת בשר שלמים, יש לנו לשמחו בשאר כל מיני שמחות), וס"י (שהאכילה ושתיה

במועדות היא מצוה עשה).

נמצא שבשר ויין שמטעם ענג הוא מדברי

סופרים (אף בשבת וימים טובים), אבל בשר ויין שמטעם שמחה הוא מן התורה (אף בחול

המועד).

[4079]

וכן הוא לקמן סי' תקפב ס"י (בראש השנה ויום כיפור אין אומרים מועדים לשמחה

חגים וזמנים לששון, מפני שימים אלו לא ניתנו לשמחה ולששון), ולעיל סי' תסז

סס"ה (כל מקום שמקילין מחמת שמחת יום טוב יש להקל אפילו בחולו של מועד, שאף

הוא בכלל יום טוב לענין שמחה כמו שיתבאר בסי' תקכ"ט).

וראה שדי חמד אס"ד מע' חוה"מ

ס"ו. לקוטי שיחות חכ"ד ע' 304 הערה 22 (אף ש" ימים אלו לא

ניתנו לשמחה" (שו"ע אדמו"ר הזקן סתקפ"ב ס"י) – הרי עליהם

נאמר (נחמי׳ ח,

יו"ד. וראה שו"ע שם סתקפ"ג ס"ד) אכלו משמנים גו' אל תעצבו כי חדות

הוי' היא מעוזם. וממשיך וילכו כל העם לאכול גו' ולעשות שמחה גדולה. וענין ר"ה

הוא "וגילו ברעדה, תגל הארץ, בני ציון יגילו במלכם" (לקו"ת נצבים

מז, רע"א)).

[4080]

ראה לעיל סי' תצד סי"ח (אסור להתענות תענית חלום בחג השבועות,

לפי שהוא יום שנתנה בו התורה וצריך לאכול ולשמוח בו, להראות שנוח ומקובל לישראל

יום שנתנה בו התורה), ושם נסמן (הערה קטו).

[4081]

רמב"ם פ"ו הי"ז (שבעת ימי הפסח ושמונת ימי החג עם שאר ימים טובים

כולם ... חייב אדם להיות בהן שמח וטוב לב, הוא ובניו ואשתו ובני בניו וכל הנלוים

עליו). טור ושו"ע ס"ב (חייב אדם להיות שמח וטוב לב במועד, הוא ואשתו

ובניו וכל הנלוים אליו).

[4082]

ראה טז, יד (ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי והגר והיתום והאלמנה אשר

בשעריך). ברייתא פסחים קט, א (חייב אדם לשמח בניו ובני ביתו ברגל שנא' ושמחת בחגך).

רמב"ם שם (שנאמר ושמחת בחגך וגו').

[4083]

ברייתא שם (במה משמחן). לתוכן הסעיפים הבאים ראה לקוטי שיחות חל"ג ע' 62-68.

אהלי שם ח"ט ע' רלב.

[4084]

תוספתא פסחים פ"י ה"ג (במה משמחן ... קטנים בראוי להם). ירושלמי פסחים

פ"י ה"א (במה משמחן ... קטנים בראוי להן כגון אגוזין ולוזין). רמב"ם

שם הי"ח (כיצד, הקטנים נותן להם קליות ואגוזים ומגדנות). טור ושו"ע שם (כיצד

משמחן, הקטנים נותן להם קליות ואגוזים). יש"ש פ"ב סי' ה (אולי סמך על

התוספתא דערבי פסחים דקאמר שם, מצוה על האדם לשמח בניו ובני ביתו, עד רבי יהודה

אומר נשים בראוי להן וקטנים בראוי להן, ומה ראוי לקטנים, כי אם קליות ואגוזים).

וכן הוא לקמן הלכות תלמוד תורה פ"א

ה"י (ובימים טובים עצמן שמצוה לשמח בהם התינוקות, במה שהיא שמחה להם, כמו

אגוזים וכיוצא בהם, כמו שנתבאר בהלכות יום טוב).

ולענין ערב פסח, תניא פסחים קט, א (אמרו

עליו על רבי עקיבא שהיה מחלק קליות ואגוזין לתינוקות בערב פסח כדי שלא ישנו וישאלו).

ב"ח ד"ה כתב הרמב"ם (היא גופא דלא יישנו וישאלו, אינו אלא דלפי שהם

שמחים ומשתעשעים בקליות ואגוזים הם נעורים, ואם כן מכאן נשמע דבהא מילתא יש לשמח

לתינוקות ביום טוב). וכן הוא לעיל סי' תעב סל"א (מצוה לחלק לתינוקות קליות ואגוזים

בליל פסח קודם עשיית הסדר).

[4085]

ברייתא שם (במה משמחם ... נשים במאי, תני רב יוסף, בבבל בבגדי צבעונין, בארץ ישראל

בבגדי פשתן מגוהצין). רמב"ם שם (והנשים קונה להן בגדים ותכשיטין נאים כפי

ממונו).

[4086] ברייתא שם (בזמן שבית המקדש

קיים אין שמחה אלא בבשר, שנאמר וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת לפני ה' אלהיך).

ולענין

שביעי של פסח, ראה לקו"ת צו טו, ד (לא הקריבו שלמי שמחה בשביעי של פסח),

ובהנסמן בהערות וציונים שם, ומראי מקומות שם. תורת מנחם חל"ט ע' 345 ואילך.

[4087]

תהלים קד, טו. ברייתא שם ( ועכשיו

שאין בית המקדש קיים, אין שמחה אלא ביין, שנאמר ויין ישמח לבב אנוש) .

רמב"ם שם (ושותין

יין, שאין שמחה ... אלא ביין).

וראה תורה אור מג"א צט, ג (ועכשיו

משחרב בית המקדש אין שמחה אלא ביין, וברביעית יין יוצא ידי חובת שמחת יום טוב,

שהשמחה היא בגבול ושיעור).

[4088]

רמב"ם שם ( והאנשים

אוכלין בשר ... שאין שמחה אלא בבשר) . טור (והאנשים אוכלין בשר). יש"ש

שם (אנשים ישמחו בבשר ... ולא נקרא הסעודה להיות בו לב טוב ושמחה בלא אכילת בשר.

אלא שבזמן שבית המקדש היה קיים, היו אוכלין בשר שלמים, והיו עומדים על קרבנותיהם, והיה

מספיק להם שמחה זו). ב"ח ד"ה כתב הרמב"ם (ונראה דסבירא ליה לרבינו,

דממתניתין דבפרק אותו ואת בנו (חולין פג, א) בארבעה פרקים בשנה המוכר בהמה לחבירו

צריך להודיעו אמה מכרתי לשחוט וכו', בארבעה פרקים אלו משחיטין את הטבח בעל כרחו

וכו', משום שהיו מרבין בשמחה לעשות סעודות, כדפירש רש"י לשם, אלמא דאיכא נמי

שמחה בבשר אף על פי שאינן שלמים). מ"א סק"ג (ומצוה לאכול בשר

(רמב"ם סמ"ק ב"ח יש"ש)).

וכן הוא לעיל סי' תצד סט"ז (שמצוה

לאכול בשר בכל יום טוב כמו שיתבאר בסי' תקכ"ט).

וכמו לענין שבת, שנתבאר לעיל סי' רמב

ס"ב (ואין חיוב לאכול בשר ולשתות יין בשבת, אלא לפי שמן הסתם יש לרוב בני אדם

ענג באכילת בשר יותר מבשאר מאכלים, ובשתיית יין יותר מבשאר משקים, לכך יש להם

להרבות בבשר ויין כפי יכלתם והשגת ידם).

ומכל מקום אינה דומה המצוה שבזמן שבית

המקדש קיים להמצוה עכשיו, כדלעיל סי' תצח בקונטרס אחרון ס"ק ה ( דהא דאמרינן אין שמחה אלא בבשר, היינו

שלמי שמחה, כמו שכתב הבית יוסף בסי' תקכ"ט עיי"ש. ואף שרש"ל

פ"[ב] דביצה חלק עליו, מכל מקום מודה דאין מצות עשה זו דוחה את שום לא תעשה,

כיון שהיא תלוייה בדעת האדם ).

[4089]

מ"א סק"ד (ומטעם זה נהגו להרבות במיני מאכלים יותר משבת).

[4090]

תוס' מועד קטן כג, ב סוד"ה מאן (דכתיב בהן שמחה, שבת מיהא לא כתיב שמחה). וכן

הוא לעיל סי' קכח סנ"ז (שאז שרויים בשמחת יום טוב ... משא"כ בשאר ימים,

אפילו בשבתות).

וראה לקוטי שיחות חט"ז ע' 522. שלחן

המלך ח"א ע' קסה-ו.

[4091]

הגהות מיימוניות פ"ו אות כ (גרסינן בירושלמי ... מכאן משמע שיותר טובים יהיו

בגדי רגל מבגדי שבת). שו"ע ס"א (ובגדי יום טוב יהיו יותר טובים משל שבת).

והיינו שמלבד כבוד יום טוב בבגדים

חשובים, כדלעיל סי' רסב ס"ג (וכבדתו, שלא יהא מלבושך של שבת כמלבושך של חול

... שהמלבוש נקרא כבוד, שהוא מכבד את האדם), יש בהם גם שמחת החג.

[4092]

מסכת סופרים פי"ח ה"ו (ביום טוב מאחרין לבא, שהן צריכין לתקן מאכלים של

יום טוב). ברייתא מגילה כג, א (ביום טוב מאחרין לבוא), ופרש"י (לבית הכנסת,

שצריך לטרוח בסעודת יום טוב, כך מפורש במסכת סופרים). רמ"א סוף ס"א (וביום

טוב מאחרין לבא לבית הכנסת). לבוש סוף ס"א (ומאחרין לבא ביום טוב לבית הכנסת,

שצריכים לטרוח בסעודת יום טוב).

[4093]

מסכת סופרים שם (וממהרין לצאת). ברייתא מגילה שם (וממהרין לצאת), ופרש"י (משום

שמחת יום טוב). רמ"א שם (וממהרין לצאת משום שמחת יום טוב).

[4094]

יש"ש פ"ב סי' ד (נראה שאין לאחר התפילה יותר מחצות, דהיינו י"ח

שעות על היום, וראוי לגעור בש"ץ, בימי הסוכות, שהלילות קצת ארוכים, אם בא

להאריך בניגונים כל כך, וכן בכל שבתות השנה). מ"א סק"ז (ויש לגעור בחזנים

המאריכים יותר מחצות).

[4095]

ס"א (צריך למהר לאכול סוף שעה ששית שאסור להתענות בשבת עד חצות). וכן הוא בסי'

רפא ס"ג (בניגון הזמירות של שבת ... לא יאריך יותר מדאי, כדי שיאכלו קודם

חצות היום, כמו שיתבאר בסי' רפ"ח).

[4096]

ב"ח סי' תקפד (דבשלש רגלים מאחרין לבוא לבית הכנסת, משום דמצוה לטרוח בסעודת

יום טוב. ועיין במה שכתבתי לקמן בסימן תרמ"ד) וסי' תרמד (ואפשר לומר דמשום

שמאריכין בזמנינו בקרוב"ץ על הגשם, ומזכירין נשמות, לפיכך כתב להשכים. ועיין

במה שכתבתי למעלה בסימן תקפ"ד). מ"א סק"ו (וב"ח סי'

תקפ"ד ובסימן תרמ"ד כתב, דהאידנא שמאריכין בפיוטים, משכימין בכל יום טוב

עכ"ל, כלומר דרש"י פירש הטעם דמאחרין כדי לטרוח בסעודת יום טוב קודם

שילכו לבית הכנסת, והאידנא יכולים להכין בעוד שמאריכין בניגונים ופיוטים).

[4097]

כדלעיל סי' רפא ס"א (בשבת צריך להקדים לבא לבית הכנסת יותר מביום טוב,

כמ"ש בסי' תקכ"ט).

[4098] כנזכר לעיל סי' סח ס"א (מה

שנוהגין במקומות הרבה לומר פיוטים בברכות קריאת שמע, יש אומרים שכל מי שאפשר לו

לבטל המנהג שלא על ידי המחלוקת יבטל, לפי שהפיוטים שאינן מענין הברכה חשובין הפסק

גמור ... ויש אומרים שאין איסור בדבר).

[4099]

ב"ח סי' תקפד (דמנהגינו להרבות בקרוב"ץ, והגון ליזהר ביותר בראש השנה

שהוא יום הדין, לקרות שמע בעונתה), וסי' תרמד (טוב יותר להשכים, כדי לקרות קריאת

שמע בעונתה).

וכן הוא לעיל סי' רפא ס"א (צריך

להקדים לבא לבית הכנסת ... ליזהר מאד שלא לעבור זמן קריאת שמע).

וראה לעיל סי' מו ס"ט (טוב לומר

בשחרית אחר שמע ישראל וגו' ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, כי לפעמים אומרים הצבור

פיוטים ביוצר ושוהין עד קריאת שמע לקרותה שלא בזמנה, ויוצא בזה לדברי האומרים

שפסוק ראשון בלבד הוא מן התורה).

ומנהג חב"ד לקרוא קריאת שמע (ג'

פרשיות) לפני תחלת התפלה, כי מאחרים התפלה בשבתות וימים טובים.

[4100] כדלעיל ס"ו (ושמחה זו

היא מצות עשה מן התורה), וס"ז (לכך נהגו להרבות במיני מאכלים ביום טוב יותר

מבשבת). וראה ס' הק"ן ע' 41. לעיל (הערה 29 ).

[4101]

רמב"ם פ"ו הי"ט (אע"פ שאכילה ושתייה במועדות בכלל מצות עשה,

לא יהיה אוכל ושותה כל היום כולו). טור ולבוש ס"ג (אף על פי שהאכילה והשתייה

במועד מצות עשה היא, לא יהא אוכל ושותה כל היום).

[4102]

ראה טז, ח.

[4103]

פנחס כט, לה.

[4104]

ברייתא וגמרא טו, ב (רבי יהושע אומר חלקהו חציו לה' וחציו לכם, אמר רבי יוחנן

ושניהם מקרא אחד דרשו, כתוב אחד אומר עצרת לה' אלהיך וכתוב אחד אומר עצרת תהיה לכם,

הא כיצד ... רבי יהושע סבר חלקהו חציו לה' וחציו לכם). טור ושו"ע ס"א (מצות

יום טוב לחלקו חציו לבית המדרש וחציו לאכילה ושתייה).

וכן הוא לקמן סי' תקצז ס"ג (כל יום

טוב צריך לחלק חציו לה' וחציו לכם כדי לקיים שני פסוקים, שבאחד כתוב לה' ובאחד

כתוב לכם).

[4105] מ"א בריש הסימן ( דהאידנא

דאין דורשים דינים תוך הדרשה, מוטב לדרו[ש] אחר הסעודה) . ונתבאר בקונטרס אחרון.

[4106]

רמב"ם שם (אלא כך היא הדת, בבקר משכימין כל העם לבתי כנסיות ולבתי מדרשות

ומתפללין וקורין בתורה בענין היום, וחוזרין לבתיהם ואוכלין, והולכין לבתי מדרשות

קורין ושונין עד חצי היום, ואחר חצות היום מתפללין תפלת המנחה וחוזרין לבתיהן

לאכול ולשתות שאר היום עד הלילה). טור ולבוש שם (אלא כך היא המדה, כל העם משכימים

לבתי כנסיות ולבתי מדרשות, ומתפללים וקורין בתורה בענין היום, וחוזרין לבתיהם

ואוכלים, והולכין לבתי מדרשות ושונין עד חצי היום ומתפללין תפילת המנחה, וחוזרין

לבתיהן לשתות שאר היום עד הלילה).

[4107]

יש"ש חולין פ"א סי' נ (ש"ץ זה ... אם מכוין להשמיע קולו ושמח בקולו

הרי זה מגונה ... כי אין זה לא מחציה לה' ולא מחציה לכם). מ"א ריש הסי' (ובחולין

פ"א סימן נ' כתב מה שמאריכין החזנים בנגונים אין זה מחציו לה' וחציו לכם).

וראה גם לעיל סי' נג סי"ד (ש"ץ

שמאריך בתפלתו כדי שישמעו קולו הערב ... אם מכוין להשמיע קולו ושמח בקולו, הרי זה

מגונה). לקמן סי' תקפד ס"ט (במה דברים אמורים בפיוטים ובתפלות, אבל בניגונים

אין להאריך יותר מחצות, כיון שהוא יום טוב).

[4108]

ראה טז, יד. וראה לקוטי שיחות חט"ז ע' 368 הערה 36 (וצ"ע שלא העתיק אדמו"ר

הזקן גם תיבת "והאלמנה").

[4109]

הושע ט, ד.

[4110]

מלאכי ב, ג. רמב"ם פ"ו הי"ח (וכשהוא אוכל ושותה, חייב להאכיל לגר

ליתום ולאלמנה עם שאר העניים האמללים. אבל מי שנועל דלתות חצרו ואוכל ושותה הוא

ובניו ואשתו ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי נפש, אין זו שמחת מצוה אלא שמחת כריסו,

ועל אלו נאמר זבחיהם כלחם אונים להם כל אוכליו יטמאו כי לחמם לנפשם, ושמחה כזו

קלון היא להם, שנאמר וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם). טור ושו"ע ס"ב (וחייב

להאכיל לגר ליתום ולאלמנה עם שאר עניים). לבוש ס"ב (וחייב להאכיל לגר ליתום

ולאלמנה עם שאר עניים, שכן סיים הפסוק והלוי והגר והיתום והאלמנה וגו', אבל מי

שנועל דלתי ביתו ואוכל ושותה עם בניו ואשתו ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי נפש,

אין זו מצוה אלא שמחת כריסו, ועליהם נאמר זבחיהם כלחם אונים להם כל אוכליו יטמאו

כי לחמם לנפשם הוא).

וכן לענין אכילת קרבן שלמי חגיגה ושלמי

שמחה כתב הרמב"ם הל' חגיגה פ"ב הי"ד (כשיזבח אדם שלמי חגיגה ושלמי

שמחה, לא יהיה אוכל הוא ובניו ואשתו בלבד וידמה שיעשה מצוה גמורה, אלא חייב לשמח

העניים והאמללים, שנאמר והלוי והגר והיתום והאלמנה, מאכיל הכל ומשקן כפי עשרו. ומי

שאכל זבחיו ולא שִמח אלו עמו, עליו נאמר זבחיהם כלחם אונים להם כל אוכליו יטמאו,

כי לחמם לנפשם).

[4111]

תבוא כח, מז.

[4112] רמב"ם פ"ו

ה"כ (כשאדם אוכל ושותה ושמח ברגל, לא ימשך ביין ובשחוק וקלות ראש ויאמר שכל

מי שיוסיף בזה ירבה במצות שמחה, שהשכרות והשחוק הרבה וקלות הראש אינה שמחה אלא

הוללות וסכלות, ולא נצטוינו על ההוללות והסכלות אלא על השמחה שיש בה עבודת יוצר

הכל, שנאמר תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב מרב כל, הא למדת שהעבודה

בשמחה, ואי אפשר לעבוד את השם לא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך שכרות). טור

ושו"ע ס"ג (ולא ימשוך בבשר וביין ובשחוק וקלות ראש, לפי שאין השחוק

וקלות ראש שמחה, אלא הוללות וסכלות, ולא נצטווינו על ההוללות והסכלות אלא על שמחה שיש

בה עבודת היוצר).

[4113]

רמב"ם פ"ו הכ"א (חייבין בית דין להעמיד שוטרים ברגלים שיהיו מסבבין

ומחפשין בגנות ובפרדסים ועל הנהרות, כדי שלא יתקבצו לאכול ולשתות שם אנשים ונשים

ויבואו לידי עבירה. וכן יזהירו בדבר זה לכל העם, כדי שלא יתערבו אנשים ונשים

בבתיהם לשמחה ולא ימשכו ביין שמא יבואו לידי עבירה). טור ושו"ע ס"ד,

כלשון הרמב"ם, ומסיים (אלא יהיו כולם קדושים).

וראה אגרות קודש ח"ה אגרת א'תנד

הערה 3 (וראה שו"ע רבנו הזקן סו"ס תקכ"ט שהעתיק לשון הרמב"ם,

והוסיף בסופו: אלא כולם יהיו קדושים (בפשטות – בכדי לסיים בדבר טוב) והוא

ע"פ הירושלמי יבמות (פ"ב ה"ד) ויק"ר (פכ"ד, ו) דהפורש מן

העריות (עבירה – שבשו"ע שם) נקרא קדוש).

[4114]

תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה:

בפנים ס"י נתבאר, שאחר תפלת שחרית

ומוסף וסעודת יום טוב הולכים לבתי מדרשות ודורשין באגדה.

והא

דאיתא בגמרא דורשין הלכות פסח בפסח, היינו קודם סעודה, אבל אחר סעודה אין לדרוש

בהלכה מחשש שכרות, אלא באגדה מעניינו של יום.

ומסיק לעיל סי' תכט ס"ד (ועכשיו אין

נוהגין לדרוש הלכות בחג עצמו (לפי שהכל כתוב בספר), אלא דורשין באגדה מענינו של

יום כמו שיתבאר בסימן תקכ"ט).

לכללות קונטרס אחרון זה, ראה נימוקי יום

טוב. מדרכי הקונטרס. שו"ע אדמו"ר הזקן המבואר.

[4115]

לב, סוע"א (משה תיקן להם לישראל שיהו שואלין ודורשין בענינו של יום, הלכות

פסח בפסח הלכות עצרת בעצרת הלכות חג בחג).

[4116]

טו, ב (מעשה ברבי אליעזר שהיה יושב ודורש כל היום כולו בהלכות יום טוב).

[4117] "יצתה כת ראשונה (לסעוד סעודת יום

טוב, והניחוהו דורש, רש"י) ... בשעת פטירתן אמר להם, לכו אכלו משמנים ושתו

ממתקים ", הרי שדרש להם

בהלכות יום טוב קודם סעודה.

[4118]

פ"ב סי' ה (דרב לא מוקי אמורא עליה מיום טוב לחבריה, פירוש, כלומר, שעשה היום

יום טוב, דהיינו לאחר סעודה, עד למחר, משום שכרות, דרב אורויי הוה מורה בדרשא שלו,

כדאמרינן בכריתות (י"ג ע"ב), ושִכור אסור להורות).

[4119]

ריש הסימן (שמצינו בעובדא דרבי אליעזר, וגם רבא לא מוקים אמורא עליה מיום טוב

לחבירו משום שכרות, לכן מוטב לדרוש בשחרית, ועכ"פ לא ימשוך יותר מחצות

(יש"ש) ... ולי נראה דהאידנא דאין דורשים דינים תוך הדרשה, מוטב לדרו[ש] אחר

הסעודה).

[4120]

סק"א (ומשמע בפ"ק דמגילה דביום טוב עצמו מחויבים לדרוש בענינו של יום,

כגון פסח ביציאת מצרים).

וכן הוא לעיל שם ס"ד (משה רבנו

עליו השלום תיקן להם לישראל שיהיה כל חכם העיר דורש לבני עירו בכל רגל בענינו של

יום, נס הנעשה בו ביום, כגון בפסח ביציאת מצרים ובעצרת במתן תורה ובחג בהיקף ענני

כבוד).

[4121] בכמה דפוסים נדפס כאן: " יתר הסימנים עד הלכות ראש השנה לא

באו בדפוס מעולם בשו"ע הזה, כי לא נמצאו בכתבי המחבר נ"ע".