יו"ד סימן כד

סימן כד

[א] למטה. בלא הולכה והובאה (טור. רמב"ם ע"ש פ"ג^א הלכות שחיטה). דכתיב^ב ושחט אין ושחט אלא ומשך שנאמר^ג חץ שחוט לשונם (גמ'^ד). אבל אם מוליך ומביא אף על פי שדוחק הסכין על הצואר בהליכתה והובאתה עליו אין בכך כלום^ה (רש"י^ו הובא ב"י^ז) לפי שמכל מקום הסימנים נחתכים על ידי משיכת הסכין לארכה בהולכתה והובאתה עליהם שאף על פי שדוחק כלפי מטה בהולכתה והובאתה אינה יורדת למטה בשוה אלא באלכסון מאחר שמביאה ומוליכה בדחיקתה בלי הפסק ונמצא שיש כאן משיכת הסכין לארכה בדחיקתה וחתיכתה. והוא שיש במשיכה זו שנמשכה הסכין לארכה כדי לחתוך הסימנים במשיכתה כדלקמן סעיף ב':

[ב] בבת אחת. לאו דוקא כל הסימנים בבת אחת אלא אפילו משהו מהושט או משהו המשלים לרוב הקנה שנחתך בדרסה פסולה כדלקמן סוף סעיף ו'. אלא רוצה לומר בבת אחת היינו שלא על ידי משיכת הסכין לארכה אלא על ידי דוחק הסכין במקום אחד ממנה על הסימנים כי כל משהו מהסימנים צריך להיות נחתך על ידי משיכת הסכין שנמשכת עליה לארכה וחותכתו כדרך משיכתה ולא על ידי דוחק שדוחקה במקום אחד ממנה לבד שזה נקרא בבת אחת והיא דרסה האמורה בכל מקום:

[ג] בבהמה. כן כתב הרי"ף^ח איכא מאן דאמר הני מילי בעוף שצוארו דק אבל בבהמה לא עכ"ל. וכתב הר"ן^ט דברי ר"ח הם ואין להם עיקר בגמרא עכ"ל. וכן כתב המרדכי^י והגהות אשר"י^יא מאור זרוע^יב בשם ר"ח דהא דתנן אפילו כל שהוא היינו דוקא בעוף שצוארו דק אבל בבהמה בעינן כמלא צואר וחוץ לצואר כמלא צואר עכ"ל. ומשמע לכאורה מלשון המרדכי ואור זרוע בשם ר"ח דאפילו בדיעבד פוסל רבינו חננאל בבהמה בפחות מכמלא צואר חוץ לצואר משום הכי איצטריך ליה לר"ח לאוקמי מתניתין בעוף דווקא ולא מוקים ליה אפילו בבהמה ובדיעבד דווקא. אבל הרשב"א בתורת הבית הארוך^יג כתב דאף ר"ח לא קאמר אלא לכתחלה אבל בדיעבד לכולא עלמא שחיטתו כשרה עכ"ל:

[ד] משהו. טעם מנהג זה הוא לחוש לדעת ר"ח וכמשמעות לשון המרדכי והאור זרוע^יד דאפילו בדיעבד פוסל ר"ח. ואף על גב דר"ח מצריך כמלא צואר חוץ לצואר לא מחמירינן כולי האי מאחר שכל הפוסקים פליגי אר"ח ולא חילקו בדבר זה בין עוף לבהמה כמבואר בב"י^טו. ומשמעות לשון המשנה^טז מסייע להו דכולא מתניתין מיירי בבהמה^יז. הילכך לא חיישינן לדעת ר"ח בזה אלא לכתחלה אבל לא להחמיר כל כך לפסול אפילו בדיעבד נגד משמעות לשון המשנה מאחר דר"ח יחידאה הוא וכל הפוסקים פליגי עליה. וגם יש לומר דמודה ר"ח בדיעבד כמ"ש הרשב"א^יח. אבל לענין משהו חוץ לצואר אין הכרע כלל מלשון המשנה דיש לומר כמ"ש הכלבו^יט בשם הראב"ד הובא ב"י סי' ח' דהא דתנן אפילו כל שהוא היינו כל שהוא חוץ לצואר דומיא דרישא דקתני כמלא צואר והיינו חוץ לצואר כדמפרש בגמרא (והא דמיבעיא לן בגמרא במחטא דאושכפי דהיינו מחט של רצענים לאו כששחט בפיה שהוא רחב קצת מיירי כמ"ש לעיל סי' ח' אלא כששחט בארכה שהיא חדה על פני כל ארכה משני רוחותיה כדפרש"י^כ. אלא מפני שאין רוחב כלל קא מיבעיא לן דלמא איכא למיחש לחלדה. ולא דמי לגירא^כא שהיא רחבה קצת). הלכך חיישינן בהא לדעת ר"ח דלאו יחידאה הוא בהא. דגם בבה"ג^כב כתב דכל שהוא דתנן היינו בעוף ולא בבהמה ולא כתב בהדיא דבבהמה בעינן כמלא צואר חוץ לצואר כמ"ש ר"ח הילכך אפשר דסגיא בכמלא צואר וחוץ לצואר משהו כדעת הראב"ד.

ומכל מקום אנו לא חיישינן לדעת הראב"ד להחמיר אפילו בעוף בפחות מכמלא צואר וחוץ לצואר משהו לפסול אפילו בדיעבד מאחר דכל שהוא דתנן היינו חוץ לצואר להראב"ד. דאנן לא קיימא לן הכי אלא כמ"ש ב"י סימן ח' בשם הפוסקים דפליגי אראב"ד. אלא דבבהמה מחמירים כבה"ג שכל דבריו דברי קבלה^כג הואיל ואין חומרא זו נגד משמעות לשון המשנה מאחר שיש לומר כפירוש הראב"ד במשנה אף על גב דלא קיימא לן כפירוש הראב"ד. זהו טעם המנהג ע"פ שחיטת מהרי"ו. אבל לענין דינא אין מקום להחמיר בבהמה בפחות מכמלא צואר בדיעבד כי היכי דלא מחמרינן בפחות מב' צוארין משום שכל הפוסקים פליגי עליה והוא הדין בכמלא צואר אחד פליגי. וגם האי שיעורא אין לו מקום כלל אלא על פי פירוש הראב"ד ואנן לא קיימא לן כהראב"ד כלל מדמקילינן בעוף אפילו במשהו ממש כמבואר במהרי"ו הובא בדרכי משה^כד. וכן משמע מלשון רמ"א בהג"ה^כה. וכן פסק רש"ל^כו וב"ח סי' ח'^כז ופרי חדש שם. הילכך^כח אפשר דיש להקל בהפסד מרובה כמ"ש הב"ח וש"ך סימן כ"ה וסוף סי' כ"ג^כט:

[ה] ג' צוארים. והניח כמלא ב' צוארין מהסכין על גבי ב' צוארי הבהמות ומשך הסכין כמלא צואר אחד עד שכמלא צואר הג' מהסכין שהיה חוץ לצוארי הבהמות כלפי השוחט כששחט בהולכה בלבד עתה בא ונכנס לתוך צואר הראשונה שאצל השוחט וכמלא צואר הב' שהיה על צואר זה בא ונכנס לתוך צואר השני ובכך נגמרה שחיטת שניהם כאחד במשיכה זו שנמשכה הסכין כמלא צואר אחד וכל אחת מהן עברה עליה כמלא צואר שהיה עליה בתחילה וכמלא צואר שהיה חוצה לה (כן דעת הש"ך^ל. וכן משמע בהדיא ברשב"א^לא ור"ן^לב. דלא כתבואות שור^לג). והוא הדין אם שחט ד' וה' בהמות כאחת סגי בצואר אחד יוצא חוץ לכולן (ר"ן^לד דרכי משה^לה):

[ו] כשרה. בדיעבד דלכתחלה אין לשחוט אפילו בהמה אחת בהולכה או הובאה לבדה^לו כדלעיל^לז. אבל במוליך ומביא מותר לשחוט אפילו לכתחלה כמה בהמות בשחיטה אחת דאין איסור בזה אלא בקדשים ולא בחולין (גמרא^לח):

[ז] שתיהן. דשתיהן בשחיטה אחת נשחטו וכיון שהראשונה בדרסה נשחטה אף השנייה כן שהרי בבת אחת ובענין אחד העביר הסכין על שתיהן עכ"ל הרשב"א בתורת הבית הארוך^לט והר"ן^מ. ורוצה לומר הראשונה^מא כשהניח הסכין על גבי שתיהן ושחט בהולכה לבדה הרי בהמה הפנימית שאצל השוחט נקראת ראשונה שהסכין יוצא ממנה תחילה ונראה גמר שחיטתה תחילה ואחר כך יוצא מהשניה^מב. ואף על פי כן גמר שחיטתן הוא בבת אחת ומקרי שוחט ב' ראשים כאחד לפי שכשיצא הסכין מהפנימית ונכנס תוך צואר החיצונה על כרחך כבר נגמרה שחיטת החיצונה בכניסה זו כמו שהיא נמצאת שחוטה ביציאת הסכין ממנה דאם לא כן לא היה עור הצואר עם הבשר והסימנים שבתוכו מצידו שאצל הפנימית חתוכים עד למטה ולא היתה כאן שחיטה גמורה כמו שהיא נמצאת גמורה ביציאת הסכין כמ"ש לעיל^מג.

והוא הדין דמשכחת לה דהשניה על כרחך בדרסה נשחטה. כגון שלא הניח הסכין על גבי שתיהן אלא על גבי הפנימית לבד הניח ראש הסכין בקצה הצואר שאצל השוחט ממש^מד. וכשמשך כמלא צואר אחד הגיע ראש הסכין ממש אל עבר הב' על גבי צואר זה מלמעלה^מה ואמצעית הסכין ממש בסיום כמלא צואר אחד הגיע למטה בתחתית הסימנים מצד הצואר שאצל השוחט כשדחק הסכין כלפי מטה במשיכתה. וכשמשך עוד ראש הסכין לעבר הב' דצואר הבהמה השניה ודחקה כלפי מטה במשיכתה אזי הגיע אמצעית הסכין לעבר השני דצואר בהמה אחת למטה בתחתית הסימנים ונגמרה השחיטה בהכשר כדלעיל (עי' רא"ש^מו). ובהמה הב' אילו לא דרס בה לא היתה שחוטה עדיין שהרי עדיין ראש הסכין ממש ראוי להיות בעבר הב' דצואר הב' מלמעלה אלא לפי שדרס בה ודחק הסכין בכח כלפי מטה בשוה מלמעלה למטה הילכך נגמרה שחיטת שתיהן כאחת. ואפילו הכי גם הראשונה אסורה הואיל ובענין אחד העביר הסכין על שתיהן. ולא חש הרשב"א לדקדק בזה הואיל ואין בזה אלא שינוי הלשון בלבד ולא בעיקרא דדינא.

אבל אם הניח ראש הסכין על גבי הפנימית בקצה הצואר ממש שאצל השוחט והוליך ומשך הסכין לתוך החיצונה ולא נגמרה עדיין שחיטת החיצונה עד שיצא ממנה הסכין כמלא צואר אחד חוצה לה וכמלא צואר ב' דסכין היה ממלא כל רוחב הצואר למטה בגמר שחיטה הרי גם השניה לא נשחטה בדרסה ושתיהן כשירות. אלא דהרשב"א ושאר פוסקים לא מיירי כלל בכהאי גוונא משום דבכהאי גוונא לא מיקרי כלל שוחט ב' ראשים כאחד שהרי הפנימית נגמרה שחיטתה תחלה מיד שיצא ממנה כמלא צואר דסכין ונכנס לתוכה כמלא צואר ב' והיה ממלא רוחב הצואר בגמר שחיטה. כן דעת הב"י^מז ורש"ל^מח וש"ך^מט לדינא.

אבל אם הניח ראש הסכין על גבי כל רוחב צואר הפנימית ולא בקצהו הפנימית פסולה^נ שהרי בשחיטת בהמה בהולכה לבדה בסכין שיוצא ממנה חוץ לצואר כמלא צואר כלפי השוחט וכמלא צואר אחד הוא על גבי רוחב כל הצואר בתחילת השחיטה צריך להיות כמלא צואר זה שעל גבי הצואר נמשך ויורד מיד כלפי מטה באלכסון כדלעיל^נא וכאן אינו יורד מיד כלפי מטה שהרי הוא נמשך על הצואר החיצונה וראש הסכין מגיע עד עבר הב' דצוארה מלמעלה ממש בתחלת שחיטתה.

והוא הדין איפכא בכל זה בשוחט בהובאה לבדה:

[ח] זה על זה. מתוך שזה מושך לכאן וזה לכאן ושניהם דוחקים הסכין על הצואר (רש"י^נב). מיהו היינו דוקא בדיעבד לא חיישינן להכי אבל לכתחלה לא יאחוז אדם בסכין מצד זה והב' מצד ב' כנגדו (עי' רמב"ם^נג ופרי חדש^נד וכן דעת השו"ע^נה דלא כטור^נו):

[ט] כן. ראבי"ה במרדכי^נז דקדק כן מפרש"י רפ"ב דחולין^נח אהא דאמרינן התם אמר רב כהנא מנין לשחיטה שהוא מן הצואר שנאמר ושחט ממקום ששח (שכופף^נט) חטהו (הכשרהו לאכילה וטהרהו לישנא אחרינא חטהו הוצא את דמו ונקהו). ומסקינן דשחיטה מן הצואר הילכתא גמירא לה אלא קרא דושחט למאי אתא דלא לשוויה גיסטרא. ופרש"י שלא יחתוך כל המפרקת לשנים דהכי משמע חטהו הוצא את דמו ותו לא ולאידך לישנא הכשר אכילתו דהיינו הסימנים ותו לא עכ"ל. וכתב על זה המרדכי בשם ר' ברוך ולא נהירא דכיון ששחט הסימנים אם שחט אחר כך גם המפרקת מאי איכפת לן. ומיהו בתוספתא^ס תניא היה שוחט וחתך את הראש בבת אחת נתכוין לכך שחיטתו פסולה ואם לאו שחיטתו כשרה. ואמר לנו מורינו ר' מאיר שמעשה היה באחד ששחט וחתך כל המפרקת ודקדק ראבי"ה מפרש"י ואסר. ולא נהירא למורנו ר' מאיר ומפרש מורנו כך פרש"י חטהו הוצא את דמו ותו לא צריך יותר עכ"ל המרדכי. ובמשמרת הבית^סא בשם התוס' כתב דמ"ש רש"י הוצא את דמו ותו לא היינו משום דבחתיכת המפרקת מבליע דם באברים^סב וקרא דושחט בקדשים כתיב דלדם הוא צריך להזיות ולזריקות.

ומבואר בב"י^סג וש"ך^סד דראבי"ה יחידאה הוא וכל הפוסקים פליגי עליה. והט"ז^סה הוסיף להפליא עליו ממשנה וגמרא^סו ונתבאר לעיל סוף סי' כ'^סז דאם החזיר הסימנים לאחורי העורף ושחט מן העורף שחיטתו כשירה אלא שכיון שרמ"א כתב שאין לשנות מן המנהג שנהגו להטריף אין בידינו להקל דלא יהא אלא דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור עכ"ל הט"ז. וכן כתב הש"ך דמן הדין שרי ואולי דעת רמ"א להחמיר דוקא במקום שאין הפסד מרובה וכהאי גוונא עכ"ל הש"ך.

ולפי דעת ראבי"ה צריך לדחוק ולומר דבההיא דלעיל סוף סי' כ' דמיירי דוקא בלא נתכוין לחתוך המפרקת כמ"ש הדרישה ריש סי' א'^סח. ואם כן בלא נתכוין אין להחמיר כלל אפילו שלא בהפסד מרובה. וסיים הט"ז שיש להקל בזה בכל הספיקות דאפילו רואה חתך במפרקת אין צריך לבדוק אחריו אם הוא רוב וקל וחומר כשאין המפרקת לפנינו והאי רוב המפרקת נראה לי דהעיקר תלוי בחוט שאפילו לראבי"ה שפירש דברי רש"י ותו לא שאסור לחתוך אחר כך על כרחך לא קפיד אלא אחוט שהחיות תלוי בו ועל זה אמרה תורה דלא ימית הבהמה אלא על ידי הסימנים ולא בדבר אחר עכ"ל. ורוצה לומר בדבר אחר היינו בבת אחת עם הסימנים דווקא כדתניא בתוספתא דלעיל היה שוחט וחתך את הראש בבת אחת. אבל שלא בבת אחת אין איסור להמית הבהמה בדבר אחר אלא משום מבליע דם באברים כדלעיל סי' כ"ג^סט.

ולפי דעת כל הפוסקים החולקים על ראבי"ה יש לומר הא דבתוספתא דמפליג בין נתכוין לכך ללא נתכוין מיירי בשוחט בהולכה לבדה או בהובאה לבדה דכהאי גוונא מיקרי בבת אחת במתני' דלעיל. ומיירי בסתם סכין שיש בה כשיעור שנתנו חז"ל כמלא צואר חוץ לצואר. והאי שיעורא לא סגי אלא לחתיכת הסימנים עד המפרקת ולא עד בכלל כמ"ש במשמרת הבית^ע ופרי חדש^עא. אלא דמכל מקום כיון שיש בסכין כשיעור שנתנו חז"ל אם חתך המפרקת בלא מתכוין תלינן בחריפות הסכין כי לפעמים הסכין חריף ושוחט הסימנים בפחות מכשיעור שנתנו חז"ל כמ"ש התוס'^עב והרא"ש^עג לפי דעת התבואות שור^עד.

אבל לפי דעת הרמב"ן והרשב"א והר"ן^עה דפליגי בהא אתוס' ורא"ש וכן דעת הב"י בשו"ע^עו (כמ"ש בקונטרס אחרון^עז) יש לומר דבתוספתא לא מיירי כלל בחתך המפרקת אלא לחתיכת הסימנים לבדם קרי חתך הראש כדתנן^עח במתניתין התיז הראש והיינו סימנים לבדם כמו שנתבאר לעיל. ובבת אחת דבתוספתא היינו נמי בבת אחת דמתניתין שהיא הולכה לבדה או הובאה לבדה. וקא משמע לן בתוספתא דלא מכשרינן בבת אחת אפילו בסכין שיש בה כשיעור שנתנו חז"ל שהוא כמלא צואר חוץ לצואר אלא בשלא נתכוין לכך רק שלא הספיק להביא עד שהותז הראש בהולכה לבדה כדפרש"י במתני' דלעיל אבל אם נתכוין לכך איכא למיחש לדרסה (כמ"ש בקונטרס אחרון).

ועל כן צריכים השוחטים ליזהר בזה באזהרה יתירה מאחר שיש בזה חשש דרסה אפילו בדיעבד מלבד הזהירות לכתחלה שמצוה להוליך ולהביא לכתחלה (כמו שנתבאר לעיל^עט):

[י] שלא יבא לידי דרסה. ומיהו זה אינו אלא זהירות לכתחלה אבל בדיעבד אין לחוש. ובמדינות אלו שנהגו השוחטים לאסור אפילו בדיעבד אולי בקעה מצאו וגדרו בה גדר ומכל מקום בהפסד מרובה וכהאי גוונא יש להקל (תבואות שור^פ):

[יא] מן הושט פסולה. בב"י^פא בשם הכל בו^פב והגהות מיימוניות^פג בשם הר"פ בהגהת סמ"ק^פד מבואר בהדיא דקאי אדלעיל שאם אינו אוחז אותם בטוב פעמים כו' ויבא לידי דרסה ודרסה פסולה אפילו במשהו מן הושט. אבל בקנה סבירא ליה להר(י)"ף^פה דאין דרסה פוסלת אלא ברובו או במיעוט המשלים לרובו. וכן דעת רוב הפוסקים כדלקמן^פו גבי הגרמה והחלדה. והשו"ע אף דסבירא ליה כהרמב"ם^פז לפסול דרסה והחלדה אף במיעוט קמא דקנה כדלקמן סעיף י"א^פח וסעיף י"ג^פט לא רצה לשנות לשון הר(י)"ף בדין זה משום דאף להרמב"ם אתי שפיר לשון זה ליזהר שלא יבא לידי דרסה משהו בושט יותר מבקנה דבושט פסולה ודאי ובקנה היא פסולה מספק כדלקמן סעיף י"א וסעיף י"ג עיין שם^צ:

[*] קמא. עיין במ"ש בסעיף י'^צא ובסעיף י"[ב]^צב טעם המנהג:

[יב] חלדה. לשון חולדה כחולדה זו שהיא תחובה ומכוסה בחורי הבתים^צג והכי נמי הסכין מכוסה בסימן העליון בשעת שחיטת סימן התחתון או בשעת שחיטת העליון ממטה למעלה. ודווקא בסימן שהוא בכלל שחיטה הוי ודאי חלדה אבל אם מכוסה בדבר שאינו בכלל שחיטה כגון תחת העור מספקא ליה לרב בגמרא^צד ואמר איני יודע ופסול מספק כדלקמן סעיף ח':

[יג] שחיטתו פסולה. מספק דאבעיות ולא איפשטו נינהו בגמרא^צה לרב דאמר תחת העור איני יודע תחת מטלית מהו תחת צמר מסובך מהו תיקו ופרש"י מהו דהא עור נמי לאו בכלל שחיטה הוא ומספקינן ליה בחלדה הכי נמי לא שנא או דלמא האי גופה והאי לאו גופה עכ"ל. והרא"ש^צו כתב תחת צמר מסובך מהו כיון דצמר עומד לגוז לא הוי כעור ואם תמצי לומר כיון דהשתא מיהא מחובר לבהמה מיקרי חלדה תחת מטלית הקשורה סביב הצואר מהו תיקו ועבדינן לחומרא (ולא הוי ספק ספיקא משום דהכל שם ספק אחד אי מיקרי חלדה בכהאי גוונא ואם לאו) אבל אם נפל טליתו על מקום השחיטה פשיטא דלא הוי חלדה דלא מיבעיא אלא בבגד שקשור תמיד בצואר הבהמה דומיא דצמר וכן כתב בה"ג^צז דמיירי שיש מכה בצואר הבהמה ודבק עליה מטלית בשעוה ודלא כמו שכתב הרמב"ם^צח אם פירש מטלית על הסכין ועל הצואר ושחט תחת המטלית הואיל ואין הסכין גלויה הרי זה ספק נבלה עכ"ל הרא"ש. ומה שכתב הקשור תמיד הוא לאו דווקא אלא דהוא הדין כרוך ועשוי להתקיים זמן מה (תבואות שור^צט):

[יד] המסובך. לאו דוקא אלא אפילו השערות מובדלות זו מזו כל שהסכין תחתיהן הוה ליה חלדה אלא אורחא דמילתה נקט בגמרא ושו"ע ורמ"א דבמסובך שאינו יכול להפרידן מכניס הסכין תחתיהן (תבואות שור^ק). ומכל מקום מדינא סגי לפנות הצמר אילך ואילך ואין צריך לתלוש אלא משום זהירות לכתחלה. וכן בעופות נהגו למרוט הנוצות ואף על גב דאיכא צער בעלי חיים (מרדכי^קא). ומכל מקום אם יכול לשחוט בלא זה יש ליזהר מלמרוט כמ"ש רמ"א בסי' כ"ג^קב:

[טו] מהעור. והוי לה חלדה ואפילו בדיעבד שחיטתו פסולה מספק כדלעיל (ש"ך^קג):

[טז] שאוסר. כן דעת רש"י^קד לפירושו בהא דבעי רב פפא החליד במיעוט סימנים מהו תיקו ופרש"י החליד במיעוט סימנים לאחר ששחט רובן בהכשר מי אמרינן הא אישתחיט שפיר ברוב סימנים או דילמא כולה חדא שחיטה היא ואית בה חלדה עכ"ל. והתוס'^קה וסייעתם הקשו על פירוש רש"י כמו שהקשו על פירושו^קו שפירש בבעיא דשהה במיעוט סימנים בכהאי גוונא ממש כדלעיל סי' כ"ג^קז. ופירשו בעיא זו בענין אחר כדלקמן סעיף י"א. ולפירושם אין לאסור כלל חלדה אפילו במיעוט בתרא דסימן הראשון בבהמה^קח שכיון שרוב הסימנים נשחטו בהכשר לא איכפת לן במיעוט שנשחט אחר כך בפסול. ומשום הכי כתב השו"ע סתם או מאחד מהם^קט (עיין פרישה^קי):

[יז] בקנה. פירש הש"ך^קיא הטעם שמחמירים אף במיעוט קמא דקנה בין בחלדה בין בדרסה בין בהגרמה הוא משום דאין אנו בקיאין בבדיקת הושט וחיישינן שמא נגע בושט כדלעיל סי' כ"ג^קיב אבל מדינא אין לאסור לכולי עלמא במיעוט קמא דקנה בדרסה וחלדה כמו שאין לאסור בשהייה מידי דהוה אחצי קנה חתוך דלעיל סוף סי' כ"א^קיג. אבל הב"י בשו"ע סבירא ליה לאסור במיעוט קמא דקנה מדינא בדרסה וחלדה לחוש לדעת הרמב"ם^קיד כדלקמן סעיף י"ג עיין במ"ש שם^קטו הטעם:

[יח] כדרכה. זהו פירוש התוספות^קטז בשם ר"ת והטור בשם הרמב"ם^קיז בבעיא דהחליד במיעוט סימנים^קיח דלעיל^קיט.

אלא^קכ דלהרמב"ם^קכא היא בין בקנה בין בושט כדלקמן סעיף י"ג^קכב ולר"ת היא בושט לבד^קכג. והוא הדין בשהייה ודרסה במיעוט קמא דושט היא בעיא דלא איפשיטא לפירוש ר"ת^קכד והוה ליה ספק נבילה^קכה. אבל להרמב"ם לפי דעת הב"י בכסף משנה^קכו לא הוי ספק נבילה במיעוט קמא דושט אלא בדרסה וחלדה אבל בשהייה הוה ודאי נבילה. וכן דעת כל האחרונים סימן כ"ג^קכז. משום שכיון ששהה אזיל ליה מעשה קמא והוה ליה כנקובת הקוץ ונקובת הושט במשהו^קכח אבל בדרסה וחלדה כיון שהשחיטה נמשכת ושחיטה אחת היא איכא למימר הכי אגמריה רחמנא למשה לא תשחוט רובא בדרסה וחלדה אבל מיעוטא שפיר דמי משום הכי לא הוי אלא ספק נבילה (ריב"ש^קכט. כסף משנה^קל. לחם משנה^קלא):

[יט] סימן השני. זהו פירוש התוס'^קלב בשם הר"ר אושעיא בבעיא דלעיל והסכים עמו הרא"ש^קלג ושאר פוסקים. דאיבעיא לן אף אם תימצי לומר תחת העור וצמר מסובך לא הוי חלדה היינו משום דלא חשיבי כבהמה. או דלמא אף אם תימצי לומר דהוי חלדה הכא שאני כיון שנשחט הרוב המיעוט הנשאר כחתוך דמי עכ"ל הרא"ש:

[כ] בחלדה. כלומר בחלדה גמורה ודאי בלי שום ספק דהיינו שהחליד הסכין בין סימן לסימן ושחט מיעוט הסימן בחלדה זו. מה שאין כן בבבא הראשונה שלא החליד אלא תחת מיעוט הסימן דאיכא למימר דמיעוט סימן כיון שאינו מעכב בשחיטה דמי לעור^קלד שהיא ספק חלדה^קלה וכיון שלא שחט בספק חלדה זו אלא מיעוט סימן איכא תרתי למעליותא. וקא משמע לן ברישא דאפילו הכי הוא בכלל בעיא דלעיל (עיין תבואות שור^קלו. וכן משמע בהדיא בב"י^קלז איני רואה כו' ע"ש ודו"ק):

[כא] הגרמה. לשון הגרמה שמכריע ידו לצאת חוץ ממקום הכשר שחיטה (רש"י^קלח):

[כב] רוב חלל. עיין במ"ש ריש סי' כ"א^קלט:

[כג] שפוסל בדרסה. זהו דעת הרא"ש^קמ בשם ריב"ם דדרסה חלדה ושהייה לא דמי להגרמה ועיקור. דאף לפירוש רש"י בבעיא דהחליד במיעוט סימן^קמא דלעיל^קמב ובבעיא דשהה במיעוט סימן^קמג דלעיל סי' כ"ג^קמד דהיינו מיעוט בתרא והוא הדין לדרסה במיעוט בתרא והוה ליה ספק נבילה מכל מקום בהגרמה ועיקור סבירא ליה להרא"ש שאין להחמיר כלל כפרש"י משום דפשיטא לן דאזלינן בתר רובא בהגרמה משום דלא מקום שחיטה הוא הוה ליה כאילו הוליך והביא ברגל אחר שחיטה. וכן נמי אם אחר שחיטת הרוב עקר המיעוט^קמה כיון דהוי שלא כדרך שחיטה כשר עכ"ל. וסברא הראשונה שבשו"ע הוא דעת התוס' שפירשו ב' בעיות אלו בענין אחר דלא כפרש"י משום דלא סבירא להו לחלק בין הגרמה ועיקור לשהייה דרסה וחלדה. ורש"י^קמו סבירא ליה גם כן שאין לחלק ביניהם ומשום הכי סבירא ליה לרש"י דגם בהגרמה ועיקור יש להחמיר מספק במיעוט בתרא בין דסימן קמא בין דבתרא ואפילו בעוף כדלעיל סי' כ"ג^קמז. ועיין במ"ש שם^קמח אם הוא ספיקא דאורייתא או דרבנן. וזהו מנהגינו שברמ"א^קמט:

[כד] קמא. עיין מ"ש לעיל^קנ בשם הש"ך דטעם החומרא במיעוט קמא דקנה הוא משום שמא נגע בושט. ולפי זה היכא דתפס הקנה לבדו בידו שאין לחוש כלל שמא נגע בושט אין להחמיר כלל בדרסה חלדה והגרמה ועיקור במיעוט קמא דקנה כמו שאין להחמיר כלל בכהאי גוונא בשהייה כדלעיל סי' כ"ג^קנא. אבל התוס'^קנב כתבו דבהגרמה יש להחמיר מדינא במיעוט קמא דקנה אף בלא חששא דנקובת הושט לחוש לדעת הרשב"א^קנג דפסק כמאן דאמר בגמרא^קנד הגרים שליש ושחט ב' שלישים פסולה והוא הדין פחות משליש משום דיציאת חיותא דבהמה ברוב סימן הוא וכשנחתך רוב הסימן לא נחתך אותו הרוב בשחיטה דהיינו במקום שחיטה. ולא דמי לחצי קנה חתוך דלעיל סוף סי' כ"א^קנה דהתם פגם וחתך ההוא במקום שחיטה הוא וכיון דאין טריפות בקנה עד שתפסק רובה הוה ליה כאלו לא נפגמה כלל ואף על גב דביציאת חיותא ברוב סימן לאו כולה רובא בשחיטה נפק מיהו במקום שחיטה נפק כולה חיותא אבל הגרמה לאו שחיטה היא ולאו מקום שחיטה היא וכי נפקא חיותא ברוב סימן הראשון בפסולא נפק דשלא במקום שחיטה הויא פלגא דמיפק חיותא עכ"ל רש"י^קנו. והוא הדין לפחות מפלגא דכולה מיפק חיותא בעי במקום שחיטה והלכך אפילו הגרמה משהו פוסלת בקנה במיעוט קמא לפי דעת הרשב"א. ואפילו לא גמר השחיטה באותו מקום החתך שהגרים בו אלא הוציא הסכין מאותו מקום שהגרים ושחט תחתיו במקום שחיטה מתחלת הקנה מלמעלה לא מהני מידי דכיון דנפק פלגא דחיותא שלא במקום שחיטה תו לא הדר (כן דעת רמ"א כמ"ש. דלא כתבואות שור^קנז). ומכל מקום במקום הפסד מרובה יש להקל אפילו לא הוציא הסכין ממקום החתך ולסמוך על דעת השו"ע דלקמן סעיף י"ג דפסק כמאן דאמר בגמרא הגרים שליש ושחט שני שלישים כשירה (תבואות שור^קנח).

אבל בדרסה וחלדה קשה להקל בדאורייתא אפילו בהפסד מרובה^קנט נגד השו"ע דלקמן סעיף י"ג. ולא דמי לשהייה כמו שיתבאר שם^קס.

ועיקור במקום שחיטה דינו כשהייה ושלא במקום שחיטה דינו כמו בהגרמה כמו שיתבאר לקמן סעיף י"ד^קסא:

[*] בתחלה שליש. כצ"ל^קסב:

[כה] כשירה. דהא איכא רובא בשחיטה אף על גב דמיפק חיותא הוא ברוב ראשון ורוב ראשון לא היה בשחיטה אלא מיעוטו (גמרא^קסג):

[כו] כשרה. כיון דאיכא רובא בשחיטה אף על גב דכי נפקא חיותא ברוב סימן בהגרמה קא נפקא (גמרא^קסד):

[כז] פסולה. אף על גב דכי נפקא חיותא בשחיטה קא נפקא כיון דליכא רובא בשחיטה (גמרא^קסה):

[כח] אמצעי. בקנה קמיירי כדלקמן סעיף י"ד. ואפילו הכי פסולה בוודאי בשליש אמצעי והוא הדין בפחות משליש כל שדרס או החליד במיעוט המשלים לרוב הקנה דכי נפקא חיותא ברוב הקנה בפסולא קא נפקא (ומהאי טעמא פגימה אחת פוסלת בסכין אף לשחוט הקנה לבדו בעוף כדלעיל סוף סי' כ"א^קסו). ולא דמי להגרים בשליש אמצעי מפני שהגרמה אינה מקום שחיטה ולכן כששחט שליש ראשון ואחרון במקום שחיטה מה לנו באמצעי שהגרים כיון ששחט הרוב במקומו (כסף משנה^קסז).

ובשליש ראשון בקנה היא פסולה מספק לפי דעת הרמב"ם בבעיא דהחליד סימנים^קסח דלעיל^קסט דהיינו במיעוט קמא. והוא הדין לדרסה. וסבירא ליה להרמב"ם^קע שהעתיק לשונו בשו"ע כאן דהבעיא היא בין בושט בין בקנה^קעא (מדנקט רב פפא סימנים לשון רבים). ולא דמי לשהייה דבמיעוט קמא דושט היא פסולה בוודאי^קעב ובמיעוט קמא דקנה היא כשירה בוודאי^קעג משום שכיון ששהה אזיל ליה מעשה קמא והוה ליה כנקובת הקוץ ונקובת הושט במשהו^קעד ופסוקת הגרגרת ברובא^קעה אבל בדרסה וחלדה כיון שנעשה הפיסול בשעת שחיטה ובמעשה שחיטה איכא למימר דכולה חדא שחיטה היא ונעשית בפיסול ופסולה מספק אף במיעוט קמא דקנה (ב"י). ומהאי טעמא נמי אינה ודאי נבלה אף במיעוט קמא דושט כמ"ש לעיל^קעו. וכל זה לפי דעת הרמב"ם ושו"ע. אבל רש"י^קעז והתוס'^קעח והרא"ש^קעט ושאר פוסקים^קפ חולקים על זה. וכן דעת הש"ך כמ"ש לעיל^קפא:

[כט] ודאי. עיין סי' כ"ג^קפב:

[ל] מטה. דנקיבתו במשהו כריאה כדלקמן סוף סי' ל"ד^קפג:

[לא] פסולה. משמע וודאי פסולה. ולא דמי לדרסה וחלדה במיעוט קמא דושט דהוי ספק נבילה לפי דעת הרמב"ם ושו"ע. דהתם כיון שבדרך שחיטה הוא יש לומר דלאו נקב הוא דהכי אגמריה רחמנא למשה לא תשחוט רובא בדרסה וחלדה אבל מיעוטא שרי^קפד אבל הגרמה כיון שאינה במקום שחיטה הוה ליה נקב (ש"ך^קפה). ומיהו אינה נבילה^קפו אלא טריפה כדלקמן סימן ל"ג^קפז ול"ד^קפח.

ואם שחט הושט תחלה והגרים במיעוט בתרא לצד מעלה בתורבץ הושט טריפה מספק לפי דעת הרא"ש^קפט וסייעתו כדין ניקב התורבץ אחר שחיטת הושט קודם שחיטת הקנה דלקמן סימן כ"[ו]^קצ (עיין רא"ש ריש פרק אלו טרפות^קצא). וכן אם הגרים במיעוט בתרא לצד מטה. וכן אם שחט הקנה תחלה והגרים במיעוט בתרא לצד מטה דנקיבתה במשהו כריאה והוי לה כריאה שניקבה אחר שנשחט הקנה קודם שנשחט הושט דלקמן שם^קצב. וזהו דעת השו"ע כאן שכתב בקנה לצד מטה קודם גמר הכשר שחיטה דמשמע אפילו אחר שחיטת רוב הקנה קודם גמר הושט^קצג. עיין מ"ש סי' כ"[ו]^קצד.

אבל בדרסה וחלדה במיעוט בתרא דושט שנשחט תחלה אין לאסור^קצה אפילו לפי דעת הרא"ש דלקמן שם כמו אם ניקב הושט אחר שחיטתו קודם שנשחט הקנה שהוא טריפה מספק לפי דעת הרא"ש כדלקמן שם^קצו. דהיינו דוקא כשניקב כנגד מקום החתך לצד מעלה או לצד מטה במקום השלם אבל מיעוט הנשאר במקום החתך עצמו מאחר שהרוב שחוט במקום הזה מיעוטא כמאן דשחוט דמי כמ"ש הרשב"א בתשובה סי' שס"ז (הובאה בספר הארוך להש"ך^קצז). ועיין מ"ש סימן כ"[ו]^קצח:

[לב] ומהבשר. אבל אם נתלש הבשר עם הסימנים מהלחי אפילו נעקרו כולן כשירה ומועלת בו שחיטה כמו שמועלת אם ניטל הלחי מעל הבשר והסימנים. כדתנן^קצט סתמא בפרק אלו טריפות ניטל לחי התחתון כשירה ומשמע דמותרת באכילה אחר שחיטה. וכדאמרינן בהדיא בגמרא ריש פרק אלו טרפות^ר אמר שמואל תורבץ הושט שניטל כולו מלחי כשר ותנא תונא (תנא דמתניתין מסייע לן) ניטל לחי התחתון כשרה (וכיון שניטל הלחי נתלשו הסימנים שבלחי התחתון הם מחוברים). מתקיף לה רב פפא והא איכא עיקור סימנים. ולרב פפא קשיא מתניתין ניטל לחי התחתון כשרה. בשלמא מתניתין לרב פפא לא קשיא הא דאיעקור עקורי (מן הלחי ומן הבשר) הא דאיגום איגומי מעילוי סימנים (שנגמם הלחי מן הבשר שמוטל על הסימנים בין הלחי והסימן דלאו עיקור הוא שהסימנים מעורים בבשר) אלא לשמואל קשיא (דלדידיה איכא עיקור סימנים דקאמר תורבץ הושט שניטל דמשמע דהושט לבדו ניתק ונתלש מן הבשר). לא תימא כולו אלא רובו. והא אמר שמואל סימנים שנדלדלו ברובן טריפה. אמר רב שישא הא דאיקפל אקפולי (שנקלף מן הבשר איקפל כמו נקלף) הא דאיפרוק איפרוקי (כדבר הנעקר בכח שנעקר כאן מעט וכאן מעט עד רובו דאותו מיעוט המחובר אינו מחובר ביחד הלכך לאו חיבור הוא דלא הדר בריא) עכ"ל הגמרא ופירש"י. וכתב הרשב"א^רא ויש לדקדק קצת כיון דאפילו נקלף רובו שרי אף על פי שלא נשתייר אלא מיעוטו ומיעוט זה לא אמרו בו שיעור היאך אפשר שתפסל יותר כשנשתייר בו מיעוט כאן ומיעוט כאן מכשנשתייר מיעוט אחד במקום אחד. ונראה לי דכשהוא מתפרק במקומות רבים הדבר ניכר שנתפרק בכח ומה שנשאר מחובר חיבור מדולדל הוא אבל כשנתפרק במקום אחד אותו המיעוט נשאר בחיבורו בחוזק כשהיה הילכך הוי חיבור והדר בריא עכ"ל (ומה שכתב והדר בריא היינו לפרש"י^רב אבל הרשב"א גופיה לא סבירא ליה הכי כמ"ש לקמן^רג).

אבל הב"ח סי' ל"ג^רד כתב דלמסקנא דאמרינן לא תימא כולו אלא רובו אם כן הא דאמרינן ותנא תונא ניטל לחי התחתון כשר מוקמא מתניתין ברובא דווקא ולא מיפלגינן בין איעקור איעקורי לאיגום איגומי אלא אף על גב דאיגום הלחי מעלוי סימנים והסימנים מעורים בבשר לא מכשרינן אלא ברובא דוקא אבל בכולה הוה ליה עיקור והוא הדין אם נתלש הסימן עם הבשר מהלחי דלא כשו"ע^רה. והש"ך^רו סתם להקל כהשו"ע ולא הביא דעת הב"ח כלל. וכן דעת רוב האחרונים. אבל הט"ז^רז הביא חומרת הב"ח. וכן פסק התבואות שור^רח. ומכל מקום בהפסד מרובה אפשר לסמוך על רוב האחרונים. ומ"ש השו"ע שנעקר הקנה ועל זה כתב בסעיף ט"ז שאם נשתייר משהו כשר אף על גב דשמואל לא קאמר אלא תורבץ הושט שניטל רובו כשר היינו משום דרבותא אשמועינן דאף על גב דושט נקובתו במשהו אפילו הכי בניטל ממקום חיבורו אינו כנקוב ולא כפסוק אלא אפילו ברובו כשר וכל שכן בקנה^רט.

והתוספות^רי בשם ר"ח פירשו הא דאיפרוק אפרוקי לא כפירוש רש"י שנעקר בכח ממקום חבורו אלא שנפרדו הסימנים זה מזה ברוב שיעור ארכן. והשו"ע פסק כב' הפירושים להחמיר בשל תורה ולכן פסק כאן בס[עיף] ט"ז כפרש"י ולקמן סימן ל"ג^ריא כפירוש ר"ח:

[לג] ונשמט. בטור כתב או נשמט. וצריך לומר פירושו דנעקר היינו בכח אדם ונשמט הוא מעצמה של בהמה על ידי נדנודה (ט"ז^ריב). והב"ח בקונטרס אחרון^ריג פירש דנעקר היינו דאיכא נקב מפולש ונשמט היינו שנשמט ממקומו וירד למטה וליכא נקב כלל עכ"ל. וזהו פירוש דאיקפל איקפולי לפי דעת הרמב"ם^ריד שנתקלף הסימן מקרומו וירד למטה ואף שהקרום מחובר במקום חבורו בלחי מדולדל הוא ואינו חיבור. וכן דעת הרי"ף^רטו כמ"ש בקונטרס אחרון^רטז:

[לד] קודם גמר שחיטה. כן הוא לשון הרמב"ם^ריז. ומשמע מסתימת לשונו דאפילו נשמט אחד מהם קודם גמר שחיטת השני^ריח דהיינו קודם שחיטת רוב שנים בבהמה אף על פי שהסימן שנשמט נשחט כבר פסולה. ולשיטתיה אזיל הרמב"ם^ריט וכן השו"ע דלקמן סי' כ"ו^רכ סבירא ליה דלא אמרינן כמאן דמנח בדיקולא דמיא לאחר שחיטת רובו או אפילו כולו. ועיין מ"ש סעיף י"ח על זה^רכא:

[לה] פסולה. בפ"ק דחולין^רכב תניא שחט את הושט ואחר כך נשמטה הגרגרת שחיטתו כשירה נשמטה הגרגרת ואחר כך שחט את הושט שחיטתו פסולה אם ספק זה היה מעשה ואמרו כל ספק בשחיטה פסולה עכ"ל ברייתא. והא דנקט התנא שחיטה בושט ושמוטה בגרגרת אמרינן בגמרא^רכג דהוא הדין איפכא אלא דאורחא דמלתא נקט משום דגרגרת עבידא לאשתמוטי. ופירש רש"י^רכד הטעם דפסולה משום דהרי נטרפה מחיים. דסבירא ליה לרש"י דעיקור טריפה מחיים נמי הויא בקנה משום פסוקת הגרגרת^רכה ובושט משום פסוקת התורבץ^רכו. אלא שגרגרת עצמה שנפסקה שיעורא ברובא וכן תורבץ עצמו שנפסק איכא למאן דאמר בגמרא דשיעורו ברובא ואיכא למאן דאמר במשהו והכי קיימא לן ובעיקור ממקום חבורו בלחי בין בקנה בין בושט שיעורו בכולן דוקא ולא אפילו ברובן. אלא אם כן מיעוט הנשאר הוא מדולדל כאן מעט וכאן מעט כדלעיל^רכז. אבל כשנעקר כולו טריפה מחיים נמי הוי כמו בנפסק הסימן עצמו. כדאמר שמואל^רכח סימנים שנדלדלו ברובן טריפה דהיינו כשאין המיעוט הנשאר במקום אחד דלא הדר בריא^רכט והוה ליה כנעקר כולו. והא דשמואל גופיה קחשיב^רל עיקור בהלכות שחיטה בהדי שהייה דרסה כו' כדלעיל בשו"ע^רלא ס"א כמ"ש לעיל סימן א'^רלב. היינו לומר שאין שחיטה זו מועלת כלום והרי זו גם נבילה לאחר שחיטה כמו בשהייה דרסה ואינך ולא כטריפה שנשחטה. אבל מכל מקום מחיים נמי טריפה הויא כשנעקר הסימן ממקום חיבורו כמו בגרגרת עצמה שנפסקה ברובה שהיא טריפה מחיים ונבילה לאחר שחיטה כדלקמן סימן ל"ד^רלג וכן בתורבץ שנפסק ברובו אבל במשהו אינה נבילה לאחר שחיטה אלא בושט עצמו כדלקמן סימן ל"ג^רלד. והא דנקט רש"י^רלה טריפה ולא נבילה היינו משום דקאי בעוף דסגי ליה בסימן אחד שנשחט כראוי להוציאו מידי נבילה.

אבל הרשב"א^רלו כתב שאי אפשר לומר דשמואל קחשיב טריפה בהלכות שחיטה דאם כן ליחשוב נמי נקובת הושט (ועיין במה שיתבאר לקמן^רלז בשם התוס' דלא קשה מידי על פירוש רש"י). אלא עיקור שנעקר הסימן ממקום חיבורו לאו טריפה היא כלל מחיים כנפסק הסימן עצמו שהרי אין שעוריהם שוים (עיין תוס' דף מ"ד ע"א^רלח). אלא כמ"ש התוספות^רלט לפי דעת בה"ג^רמ דהלכתא גמירי לה שאין שחיטה מועלת בסימנים עקורים ממקום חיבורם בלחי ואפילו בעוף בעינן שיהיו ב' הסימנים מחוברים וראוים לשחיטה בשעה ששוחט אחד מהם דהכי גמירי לה הילכתא. ונפקא מינה האידנא לדינא בין שיטת רש"י ובין שיטת התוס' וסיעתם בשם בה"ג לענין חלב וביצים כדלקמן בהג"ה^רמא. והא דאמר שמואל^רמב סימנים שנדלדלו ברובן טריפה פירש הרשב"א^רמג דלאו טריפה ממש קאמר אלא אסורה קאמר דכל שהיא אסורה טריפה קרי לה. ונפקא מינה שאם שחט נבילה הוי ולא כטריפה שחוטה שאין שחיטה בסימנים עקורים עכ"ל.

אבל התוס' בפרק אלו טרפות^רמד סבירא ליה דטריפה ממש קאמר בסימנים שנדלדלו ברובן דהיינו שנעקר הסימן בכח כדלעיל^רמה דלא הדר בריא ומשום הכי טריפה מחיים נמי הויא. אבל בדאיקפל אקפולי בנחת מעל הבשר אף על פי שנקלף כולו כיון שלא נעקר בכח הדר בריא ומשום הכי אינה טריפה מחיים אלא שאין שחיטה מועלת בה כשנקלף כולו אף על גב דהדר בריא כיון שעכשיו אינו מחובר כלל בבשר הלחי שכך היא הלכה למשה מסיני שאין שחיטה בסימן עקור. אבל אם לא נקלף אלא רובו כשרה לגמרי ומועלת בו שחיטה ולא אמרינן בזה רובו ככולו כיון דהדר בריא לגמרי. אבל אם נעקר בכח דלא הדר בריא וסופו ליפרק כולו אמרינן רובו ככולו דכמאן דפסק דמי ומשום הכי היא גם כן נבילה לאחר שחיטה דאין שחיטה מועלת בה. והרשב"א סבירא ליה שאינה טריפה מחיים משום דהדר בריא אלא לאחר שחיטה נבילה היא. דמה שנשאר חבור מדולדל הוא והרי זה כאלו נעקר כולו (עיין במה שנתבאר לעיל^רמו).

והר"ן בחדושיו^רמז ובפירושו להרי"ף^רמח כתב בזה שיטה ד' בשם הרמב"ן^רמט דסבירא ליה דהא דאמר שמואל סימנים שנדלדלו ברובן טריפה טריפה ממש קאמר משום דלא הדר בריא וכל שכן בדאיקפול איקפולי כולו דלא הדר בריא וטריפה היא אבל מכל מקום אינה נבילה ואפילו לאחר שחיטה. והיינו כשנדלדל ונקלף שלא בשעת שחיטה אבל אם אירע לו כן בשעת שחיטה משהתחיל בסימנים אין שחיטה מועלת בו ונבילה היא. ואפילו לא נקלף אלא רובו דרובו ככולו בכל התורה^רנ כולה. וזהו עיקור דקחשיב שמואל בהלכות שחיטה שהוא הלכה למשה מסיני שאין שחיטה מועלת בו והיא נבילה. והא דאמר שמואל^רנא תורבץ הושט שניטל רובו מלחי כשר כדלעיל^רנב דמשמע כשר לגמרי ומועלת בו שחיטה היינו כשנעקר שלא בשעת שחיטה. וטעמא דמלתא דכל שהסימנים עקורים מתחלה אפשר לאחוז בידיו בשעת שחיטה ולשוחטם כראוי ומשום הכי מהני שחיטה לטהר מידי נבילה בדבר שעושה אותה טריפה כגון שנדלדלו רובן או שנקלף כולו ואם לא נקלף כולו כשר לגמרי אבל נעקרו בשעת שחיטה אי אפשר שתשחט כראוי מפני שהסימנים מתנדנדים ומשום הכי הוי לה נבילה אפילו בדבר שאינו עושה אותה טריפה (כן הוא הגירסא בספר הארוך מהש"ך^רנג. וכן משמע בר"ן^רנד) כגון שנקלף רובו או אפילו כולו וכגון שנתלש עם הבשר מהלחי דדמי לאיגום איגומי מעילוי סימנים דלעיל דכשרה היא ואפילו הכי אין השחיטה מועלת בה כשאירע כן בשעת שחיטה מפני שהסימנים מתנדנדים זהו העולה מדברי הר"ן פ"ק ובחידושיו פרק אלו טרפות בשם הרמב"ן. והא דתניא^רנה נשמטה הגרגרת ואחר כך שחט את הושט שחיטתו פסולה אף על פי שאפשר לשחוט הושט כראוי אף שהגרגרת שמוטה היינו משום דהרי נטרפה תחלה כפירוש רש"י דלעיל. ולענין מעשה יש להחמיר כדברי כולן להחמיר בשל תורה^רנו כמו שיתבאר לקמן^רנז.

והנה בפ"ק דף ט' פירש"י^רנח דעיקור היינו הא דתנן שחט את הושט ופסק הגרגרת הרי זה נבילה. וכתב על זה התוס'^רנט תימא דאין זה שייך להלכות שחיטה דזה פסול מפני שלא שחטו ולא דמי לשאר הלכות שחיטה. ויש לומר דמיירי ששחט בסכין פגומה או במגל וזה נקרא פסק הגרגרת ופסולה היא משום דאין שוחטין אלא חונקין (כדלעיל סימן י"[ח]^רס) עכ"ל. ואין כוונתם דלרש"י אין עיקור אלא בכהאי גוונא דהא בהדיא אמרינן בגמרא^רסא בסוגיא דלעיל דתורבץ הושט שניטל כולו מלחי הוי עיקור. אלא כוונתם לומר דלפירוש רש"י דשמואל לא קחשיב אלא עיקור שהוא בדרך שחיטה דהיינו בסכין פגומה דזה שייך להלכות שחיטה אבל נעקר ממקום חיבורו בלחי או שנפסק הסימן שלא בדרך שחיטה (בסכין פגומה) אינו ענין להלכות שחיטה. ואף על פי שאין שחיטה מועלת בכהאי גוונא ונבילה היא מכל מקום הטבח שאינו יודע זה מותר לאכול משחיטתו ולא חיישינן שמא היו הסימנים עקורים או פסוקת הגרגרת. כמו דלא חיישינן לנקיבת הושט שהוא במשהו ואף היודע הלכות שחיטה אי אפשר לו לבדוק הושט אחר שחיטה דדילמא במקום נקב קא שחיט אלא דאזלינן בתר רובא כדאיתא בגמרא^רסב ורוב בעלי חיים כשרים ובריאים ושלימים מכל נקב. ואם כן הוא הדין דלא חיישינן מהאי טעמא לפסוקת הגרגרת. וכן לעיקור סימנים ממקום חיבורם בלחי לפירוש רש"י^רסג דשמואל דקא חשיב עיקור בהלכות שחיטה לאסור שחיטת שאינו יודע לא מיירי בעיקור ממקום חיבורם אלא בפסוקת הגרגרת ועל כרחך צריך לומר דהיינו בסכין פגומה.

אבל לבה"ג^רסד דעיקור אינו אלא שנעקר ממקום חבורו ובהא קאמר שמואל שאסור לאכול משחיטת שאינו יודע. סבירא ליה דשאני עיקור סימנים מפסוקת הגרגרת ונקובת הושט דלא חיישינן להו ולעיקור סימנים חיישינן משום דשמוטה שכיחא וצריך לבדוק אחריה לפי דעת בה"ג כדלקמן סי' כ"ה^רסה. ואף החולקים עליו שם היינו דוקא במי שיודע הלכות שחיטה ויודע שעיקור פוסל שהוא נזהר כשתופס בסימנים ומותחן יפה לאחוז בקל שלא יבא לידי עיקור בידים רק שבאנו לחוש שמא היו עקורים מתחלה מעצמה של בהמה על ידי נדנודה או על ידי אחיזת השוחט בה בקלות ולהא לא חיישינן להחולקים על בה"ג שם משום דסמכינן בהא ארובא דרוב בעלי חיים הם בריאים בטבעם ואין הסימנים נשמטים ונעקרים בהם מעצמן ולא על ידי אחיזה בקלות. אבל מי שאינו יודע שעיקור פוסל כלל ואינו נזהר כלל מעיקור כשתופס בסימנים למותחן יפה לכולא עלמא חיישינן שמא תפס ומתח בכח עד שבא לידי עיקור ובפרט בגרגרת דעבידא לאשתמוטי דבהמה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה^רסו וכיון שהשוחט לא ידע להזהר מילתא דלא רמיא עליה דאינש עביד ולאו אדעתיה כדלעיל סימן א'^רסז אין אני קורא בו נודע לך במה נשחטה כלל מאחר שהשוחט בעצמו אינו יודע. שלא אמרו חזקה על בן דעת שאין קלקולי שחיטה ניקרים לו אלא שלא ברצונו ובמשגיח דכל בן דעת משגיח לשחוט כהלכה כדלעיל סימן א' וב' אבל לא במי שאינו יודע להשגיח וליזהר מקלקול זה (דאדרבה מועד הוא לקלקל לפי דעת הט"ז^רסח. ואף דלא קיימא לן הכי^רסט מכל מקום מידי ספיקא לא נפקא וכל ספק בשחיטה פסול). מה שאין כן בנקובת הושט ופסוקת הגרגרת שאין לחוש בהן כלל שמא ינקוב השוחט שאינו יודע הלכות שחיטה את הושט בידים או יפסיק את הגרגרת אלא שמא היו כן מתחילה ולהא לא חיישינן דסמכינן ארובא. כמו בשאר טריפות שאין צריך לבדוק אחריהן כלל מהאי טעמא ומשום הכי נמי מותר לאכול משחיטתו של זה שאינו יודע. ואף על גב דנקובת הושט ופסוקת הגרגרת השחיטה פסולה ובהמה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה ולא דמי לשאר טריפות^ער. מכל מקום כיון דסמכינן ארובא דרוב בהמות אינן נקובת הושט ופסוקת הגרגרת הרי נודע לך במה נשחטה דרובא עדיף מחזקה^רעא. ולא סמכינן מיעוטא לחזקת איסור דבהמה למהוי פלגא ופלגא^ערב משום דמיעוטא דלא שכיח הוא להיות נקובת הושט ופסוקת הגרגרת שטריפות הריאה לבדה הוא דשכיחא ומשום הכי צריך לבדוק הריאה כדלקמן סי' ל"ט^רעג ובמיעוטא דלא שכיח לא אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה^עדר כדלעיל סימן א'^ערה. ואין להחמיר בספק נקובת הושט ופסוקת הגרגרת יותר מבספק שאר טרפות אלא בדאתיילדא ריעותא^רעו דהרי נקובה ופסוקה לפניך כדלקמן^רעז. אבל בשוחט שאינו יודע שעיקור פוסל לא שייך למיזל בתר רובא דרוב בהמות כשירות ובריאות בטבעם דלא מהני האי טעמא אלא במי שיודע להזהר שלא לעקור בכח דלא חיישינן שמא נעקרו מעצמן או על ידי אחיזה בקלות משום דרוב בהמות בריאות בטבען ואין הסימנים נעקרים מעצמן ולא על ידי אחיזה בקלות. אבל במי שאינו יודע להזהר דאיכא למיחש ביה שמא עקר בידים לא שייך למיזל בתר רובא אלא לאוקמה אחזקתה דהעמד הסימנים בחזקתן שהיו הסימנים שלימים ולא עקורים מתחילה ומוקמינן חזקת איסור דבהמה להדי חזקה זו^רעח והוי לה ספיקא דאורייתא ולחומרא ומשום הכי אסור לאכול משחיטתו.

(ואף לרש"י כן לפי גירסא שלנו בפירוש רש"י^רעט שלא פירש בהדיא דעיקור היינו פסוקת הגרגרת אלא הא דתנן שחט את הושט ופסק את הגרגרת ורוצה לומר שפסקו ועקרו ממקום חיבורו. ולא פליג על בה"ג אלא דהא דסבירא ליה לרש"י^רפ דטריפה מחיים נמי הוי שהוא בכלל פסוקת הגרגרת דתנן בפרק אלו טרפות. והתוס'^רפא והרשב"א^רפב היתה גירסתם בפירוש רש"י שפירש בהדיא דעיקור היינו פסוקת הגרגרת ומשום הכי הקשו הרשב"א והר"ן^רפג אמאי לא קא חשיב נמי נקובת הושט והתוספות הקשו תימא כו'. עיין במה שיתבאר לקמן^רפד נפקא מינה לדינא מכל זה^רפה):

[לו] ואנו נוהגים כו'. פירוש שאנו נוהגין דלא כמו שכתב השו"ע אבל אם שחט אחד בעוף או רובו ואחר כך נשמט השני כו' דמשמע שאפילו אם שחט גם הסימן השני אחר שנשמט כיון שנשמט אחר שחיטת רוב הסימן הראשון ועוף הכשרו בסימן אחד שחיטתו כשירה. ואין אנו נוהגים כן אלא מטריפים כל עיקור שנשחט אחר שנעקר אפילו לא נשחט אלא מיעוט בתרא אחר שנעקר כל הסימן ממקום חיבורו אחר שחיטת רובו בין בקנה שהוא סימן הראשון בין בושט שהוא סימן הב' ואפילו בעוף שהכשרו בסימן אחד ואפילו הכי אם נעקר כל הושט ממקום חיבורו אחר שחיטת רובו ואחר כך גמר שחיטתו שנמצא ששחט מיעוט בתרא דושט בעיקור סימנים נוהגים להטריף. משום דאיכא למימר דכולא חדא שחיטה היא ואית בה עיקור כדפירש רש"י^רפו בבעיא דשהה או החליד במיעוט סימנים דלעיל^רפז (אבל אם נעקר הקנה אחר שחיטתו לפני שחיטת הושט אין לחוש כמו שיתבאר לקמן). וזהו שכתב רמ"א כל עיקור רוצה לומר אפילו מיעוט בתרא דסימן בתרא ואפילו בעוף דעליה קאי וכל שכן במיעוט קמא שנשחט בעיקור כל הסימן ממקום חיבורו שנמצאת שחיטת כל הסימן הוא בעיקור. וזה פשוט ומשנה שאינה צריכה היא שכן דרך התנאים לשנות הפשוט תחילה כמ"ש התוספות בכמה דוכתי^רפח ומכל שכן הפוסקים שדרכן לפרש ביותר^רפט. ועוד שרמ"א העתיק לשון זה משחיטת מהר"י ווייל ובמהר"י ווייל כתב תחילה עיקור היכי דמי כגון ששחט בסכין פגומה שזהו עיקור לפרש"י^רצ לפי דעת התוספות^רצא או שנעקר הסימן ממקום חיבורו שזהו עיקור לכולא עלמא^רצב ועל זה כתב שכל עיקור פסול בין במיעוט קמא כו' ורוצה לומר כל עיקור אפילו עיקור דסכין פגומה ששחט בפגימה זו מיעוט קמא לחוד אפילו הכי פסול משום שאין אנו בקיאים בבדיקת הושט ושמא נגע בושט בפגימה זו^רצג. וכן אם שחט בפגימה זו מיעוט בתרא לחוד פסול אפילו בקנה דשיעור פסיקתו ברובו משום דאיכא למימר כולה חדא שחיטה היא ואית בה עיקור דסכין פגומה לפרש"י לפי דעת התוספות שזהו עיקור דקחשיב שמואל^רצד בהלכות שחיטה בהדי דרסה ושהייה וחלדה והגרמה והלכך כמו דפסול במיעוט בתרא שנשחט בשהייה דרסה חלדה והגרמה לפרש"י^רצה בבעיא דלעיל^רצו אפילו בקנה משום דאיכא למימר כולה חדא שחיטה היא ואית בה עיקור הפוסלה לפרש"י לפי דעת התוס'. וכן כתב רבינו ירוחם והטור ברמזים. וכן במיעוט בתרא שנשחט אחר שנעקר כל הסימן ממקום חיבורו איכא למימר כולה חדא שחיטה היא ואית בה עיקור דהיינו המיעוט בתרא שנשחט בעיקור סימנים שהיא הלכה למשה מסיני שאין שחיטה מועלת בו דהיינו עיקור כל הסימן בדאקלוף איקלופי לפי דעת התוס' ורמב"ן^רצז או אפילו רובו בדאיפרוק איפרוקי לפי דעת הרשב"א^חצר דלעיל אבל בפחות מכן לא מיקרי עיקור כלל.

והילכך בין מיעוט קמא בין מיעוט בתרא שנעקר בין לפני שחיטה בין בשעת שחיטה אף על פי ששחטו אחר שנעקר ליכא למימר כולה חדא שחיטה היא ואית בה עיקור דהא אין בה שיעור עיקור הפוסל כלל ואין זה עיקור דקחשיב שמואל^רצט בהלכות שחיטה בהדי שהייה דרסה חלדה והגרמה. דאם לא תאמר הכי היכי אמר שמואל^ש תורבץ הושט שניטל רובו מלחי כשר ומועלת בו שחיטה ואפילו לא נשתייר בו אלא משהו במקום אחד כדלעיל^שא והא קא שחיט מיעוט בעיקור שנעקר מקצתו מכבר. ואין לחלק בין מיעוט בתרא שנעקר לפני שחיטה לנעקר בשעת שחיטה משום דבשעת שחיטה יש לומר כולה חדא שחיטה היא ואית בה עיקור כמו עיקור דסכין פגומה במיעוט בתרא. דשאני הכא שמוליך ומביא בסכין כדרך שחיטה אבל בעיקור שנעקר הסימן ממקום חיבורו שאינו כדרך שחיטה כלל לית לן כלל כולה חדא שחיטה היא. דהא בהדיא תניא^שב נשחט הושט ואחר כך נשמטה הגרגרת שחיטתו כשירה ואי אמרינן כולה חדא שחיטה היא אפילו בסימן ב' דעוף אמרינן הכי כדלעיל סי' כ"ג^שג. אלא ודאי דלא אמרינן דהעיקור דסימן ב' ושחיטת סימן אחד כולה חדא שחיטה היא משום דעיקור אינו כדרך שחיטה כלל והוא הדין דלית לן דהעיקור דעיקור במיעוט בתרא ושחיטת הרוב כולה חדא שחיטה היא. וליכא למימר אלא דשחיטת מיעוט בתרא שנשחט בעיקור ושחיטת הרוב כולה חדא שחיטה היא ובזה אין לחלק בין נעקר בשעת שחיטה לנעקר לפני שחיטה דמכל מקום כששוחט הרוב והמיעוט בבת אחת כולה חדא שחיטה היא. ואם כן מדאמר שמואל תורבץ שניטל רובו מלחי כשר ומועלת בו שחיטה בנעקר לפני שחיטה אף על פי ששוחט המיעוט בתרא בעיקור שנעקר מקצתו מכבר ולא אמרינן כולה חדא שחיטה היא שהרי שוחט הרוב והמיעוט בבת אחת מכלל דבכהאי גוונא שאין בו שיעור עיקור שנאמר הלכה למשה מסיני לא איכפת לן מאי דכולה חדא שחיטה היא. ואם כן הוא הדין במיעוט בתרא שנעקר בשעת שחיטה ממקום חיבורו אף על פי שנשחט אחר כך ואיכא למימר כולה חדא שחיטה היא לא איכפת לן כלל הואיל ואין בו שיעור עיקור שנאמר הלכה למשה מסיני. וכל שכן במיעוט קמא דקנה שנשחט אחר שנעקר הסימן ממקום חיבורו פחות משיעור עיקור שנאמר הלכה למשה מסיני. דגם בעיקור דסכין פגומה במיעוט קמא דקנה אין לאסור משום דכולא חדא שחיטה היא אף לפרש"י בבעיא דלעיל דאמרינן הכי במיעוט בתרא במיעוט קמא לא אמרינן הכי משום דלאו מידי עביד כדפרש"י גבי שהייה^דש. וכן כתב בהדיא בתשובת הרשב"א סי' שס"ז בשם הרא"ש^שה. והכי נמי סבירא ליה לרש"י^שו גבי הגרמה לחלק בין הגרים שליש ושחט ב' שלישים ובין שחט ב' שלישים והגרים שליש דפסולה משום דכולא חדא שחיטה היא ואם כן הוא הדין בדרסה חלדה ועיקור סבירא ליה הכי.

ומה שאנו נוהגים להטריף בכולן במיעוט קמא דקנה^שז הוא משום שמא נגע בושט. ובעיקור לא שייך חשש זה אלא בסכין פגומה ולא בעיקור הסימן ממקום חיבורו שאף שכבר שחט בושט מאי איכפת לן בעיקור הסימן ממקום חיבורו פחות מכשיעור הפוסל. ואף אם תמצי לומר טעם המנהג להחמיר בכולן לבד משהייה הוא לחוש לפירוש הרמב"ם^שח בבעיא דלעיל דהחליד במיעוט סימנים שהוא במיעוט קמא ומשום דכולה חדא שחיטה היא. מכל מקום הא בהגרמה מודה הרמב"ם^שט דלית לן הכי משום דלאו מקום שחיטה היא כדלעיל. וכל שכן בעיקור ממקום חיבורו דלית לן שהעיקור והשחיטה כולה חדא שחיטה היא^שי. ולית לן אלא דהמיעוט הנשחט בעיקור כולה חדא שחיטה היא עם הרוב והא לא איכפת לן אלא כשנשחט בעיקור כל הסימן ממקום חבורו שזהו שיעור הפוסל ולא כשנשחט בעיקור פחות מכשיעור הפוסל. כדאמר שמואל^שיא תורבץ שניטל רובו מלחי כשר ומועלת בו שחיטה אף על פי שנשחט מיעוט קמא ובתרא בעיקור שנעקרו מכבר.

אלא בעיקור דסכין פגומה הוא שיש לומר כן שטעם המנהג להחמיר אפילו במיעוט קמא דקנה אינו משום חשש שמא נגע בושט בלבד אלא לחוש לפירוש הרמב"ם בבעיא דלעיל שהיא במיעוט קמא ומספקא לן דילמא כולה חדא שחיטה כמו גבי חלדה ודרסה והוא הדין עיקור דסכין פגומה לפרש"י לפי דעת התוס' שזהו עיקור דקחשיב בהלכות שחיטה בהדי שהייה דרסה כו' (וזו שאלה ששאל הרא"ש מהרשב"א בתשובת הרשב"א סי' שס"ז^שיב). ואף על גב דלהרמב"ם גופיה דסבירא ליה^שיג דעיקור הוא כמ"ש התוס'^שיד בשם בה"ג^שטו יש לומר דסבירא ליה דסכין פגומה אינה מהלכות שחיטה שאינו שוחט^שטז אלא קורע וחונק כדתנן בפ"ק^שיז ולית לן כולה חדא שחיטה היא. ותדע דלהרמב"ם סכין פגומה אינו מהלכות שחיטה ולא דמי כלל לדרסה וחלדה דהא בדרסה וחלדה איבעיא לן לפירוש הרמב"ם דילמא הכי אגמריה רחמנא למשה לא תשחוט רובא בדרסה וחלדה אבל מיעוטא שרי אפילו בושט^שיח ובסכין פגומה ליכא למאן דאמר שהפגימה אינה פוסלת בושט אפילו במשהו משום שהפגם הוא קורע ונוקב ולא שוחט ואינו מהלכות שחיטה ונקובת הושט במשהו. מכל מקום בטעם המנהג יש לומר משום דנקטינן בתרווייהו לחומרא^שיט. ואיך שיהיה טעם המנהג להחמיר בעיקור במיעוט קמא דקנה בין משום שמא נגע בושט בין כדי לחוש לפירוש הרמב"ם ולפרש"י לפי דעת התוספות על כל פנים בעיקור הסימן ממקום חיבורו לא מהני הני טעמי לאסור בפחות משיעור עיקור הפוסל אף אם נעקר כן בשעת שחיטה. ואף על גב דבשו"ע סימן זה לא הוזכר כלל עיקור דסכין פגומה^שכ. לא רצה רמ"א לשנות לשון מהרי"ו בין במיעוט קמא כיון דאתי שפיר גם בעיקור הסימן ממקום חיבורו כדלעיל^שכא. ותדע שהרי מהרי"ו כתב תחילה גם עיקור הסימן ממקום חיבורו ואפילו הכי סיים אחר כך בלשון זה וכל עיקור פסול בין במיעוט קמא כו'. כן דעת הט"ז^שכב בפירוש לשון רמ"א. וכן דעת התבואות שור^שכג להלכה.

דלא כש"ך^שכד דפירש דמ"ש רמ"א כל עיקור שרוצה לומר אפילו במשהו דמיעוט קמא שנעקר ממקום חיבורו בשעת שחיטה וכן משהו דמיעוט בתרא שנעקר ממקום חיבורו. וטעם המנהג במיעוט קמא פירש הש"ך משום שאין אנו בקיאין בבדיקת הושט ושמא נגע בושט. דסבירא ליה להש"ך דלמנהגינו שמחמירים כפרש"י בבעיא דלעיל שהיא במיעוט בתרא דל"ל^שכה כולה חדא שחיטה היא אבל במיעוט קמא לאו מידי עביד כדפרש"י שם^שכו היינו דווקא כשלא נגע עדיין בושט אבל כשנגע כבר בושט שנקובתו במשהו תו ליכא למימר לאו מידי עביד דהא בנקובת הושט נעשית נבילה^שכז שאין שחיטה מועלת בה כמו בפסוקת רוב הגרגרת^שכח. ואם כן כי היכי דבפסוקת רוב הגרגרת לא אמרינן לאו מידי עביד במיעוט בתרא שנשחט בפסול אלא אמרינן כולא חדא שחיטה היא ואית בה פסול הכי נמי ליכא למימר לאו מידי עביד במיעוט קמא דקנה שנשחט בפסול אחר שניקב הושט כבר אלא אמרינן כולה חדא שחיטה היא ואית בה פסול. אלא דפסול דשהייה דרסה וחלדה והגרמה ליכא נפקא מינה דתיפוק ליה משום פסול דושט עצמו אלא נפקא מינה בעיקור לחודיה שאם נעקר מיעוט קמא דקנה ממקום חיבורו בשעת שחיטה אחר שנגע בושט אמרינן דכולה חדא שחיטה היא ואית בה עיקור כו' כמו במיעוט בתרא. והא דקאמר שמואל תורבץ שניטל רובו מלחי כשר היינו שנעקר שלא בשעת שחיטה אבל בשעת שחיטה אפילו בעיקור משהו יש לומר דהעיקור והשחיטה כולה חדא שחיטה היא. והא דתניא נשחט הושט ואחר כך נשמטה הגרגרת כשירה היינו דוקא בנשמטה מאליה דליכא למימר כולה חדא שחיטה היא כיון דלאו מידי עביד מה שאין כן בעיקור דידים דליכא למימר לאו מידי עביד יש לומר כולה חדא שחיטה היא (וזהו דעת מהר"ץ בהגהות שחיטות^שכט הובא בדרכי משה^של). וכן הוא בהדיא בהגהות שחיטות מהרי"ו^שלא לחלק בזה בין עיקור לשמוטה דאינו עושה מעשה. אי נמי יש לומר דהא דנוהגים להטריף כל עיקור אפילו במשהו בשעת שחיטה היינו בעיקור שעל ידי דחיקת הסכין בסימנים דאיכא למימר כולה חדא שחיטה היא מאחר שנעשה על ידי הסכין כמעשה שהביא בדרכי משה בשם מהר"ץ בשם מהרי"ו^שלב שנמצא מקצת טבעת על הסכין כדלקמן סעיף י"ט^שלג. אבל בשמוטה דממילא או אפילו בעיקור בידים שאינו בדרך שחיטה כלל ליכא למימר כולה חדא שחיטה היא. כמו בניקב הושט בידים בשעת שחיטה דלקמן סימן כ"ו כמ"ש שם^שלד בשם הש"ך^שלה שנתכוין שם לשני חילוקים אלו שיש לחלק בין עיקור לשמוטה. אבל מסתימת רמ"א כאן ושאר אחרונים מבואר דעיקור ושמוטה חדא מלתא היא לגמרי ואין חילוק ביניהם לדינא כלל. וכדעת הט"ז^שלו שחלק על הגהות שחיטת מהרי"ו שחילקו ביניהם. וכן עיקר. דלא כש"ך בין במיעוט קמא בין במיעוט בתרא (וכ"מ בהדיא בתורת הבית הארוך^שלז דאף רש"י מודה בעיקור שאינו דרך שחיטה דלא דמי לבעיא דלעיל דמספקא לן דילמא כולה חדא שחיטה היא. והילכך העיקר כהט"ז^שלח).

ואף לפי מ"ש לעיל^שלט בשם התבואות שור^שמ לחוש לדעת הרשב"א^שמא שפסק כמאן דאמר^שמב הגרים שליש ושחט ב' שלישים פסולה דבעינן כולה מיפק חיותא במקום שחיטה ואפילו במשהו דנפק שלא במקום שחיטה פסולה. ובעיקור מיעוט קמא ממקום חיבורו כיון דבכולו איכא כולה מיפק חיותא וטרפה לפי דעת רש"י ורמב"ן^שמג אם כן במשהו איכא משהו דמיפק חיותא כמו בפסוקת הגרגרת דמיטרפא ברובא ואפילו הכי במשהו איכא משהו דמיפק חיותא. מכל מקום בכהאי גוונא יש לסמוך אפילו שלא בהפסד מרובה^שדמ אהכרעת רמ"א דלקמן דבחייה כשר^שמה וליכא מיפק חיותא כלל אפילו בכולו. אבל משום דהרשב"א גופיה סבירא ליה דבחיים כשר ורש"י דסבירא ליה טריפה לא סבירא ליה כמאן דאמר הגרים שליש פסולה האי טעמא לא מהני להקל בדאורייתא כמ"ש בכללי ההוראה^שמו. הילכך בעל נפש יחמיר לעצמו^שמז במיעוט קמא^שמח אפילו שלא בשעת שחיטה.

וכן בנעקר כל הסימן אחר שחיטת רוב הסימן הראשון לפני שחיטת סימן ב' בבהמה אף על פי שהניח ולא שחט כלל מיעוט בתרא דקמא שאין להחמיר לאחרים משום עיקור במיעוט בתרא שהרי לא שחטו כלל ומשום ששחט סימן הב' בעיקור סימן הא' אין לחוש כיון שנעקר אחר שחיטת רובו כמ"ש לקמן^שמט. אף על פי כן בעל נפש יחמיר לעצמו לחוש לפירש"י ורמב"ן^שנ דעיקור טריפה הויא ולהאוסרים בנולדו סימני טרפה בין סימן לסימן אף אם נולדו בסימן עצמו שנשחט כמ"ש לקמן סי' כ"ו^שנא. אף על גב דמדינא יש לסמוך בכהאי גוונא אהכרעת רמ"א דעיקור אינו טריפה מאחר דבלאו הכי יש חולקין על האוסרים דלקמן שם וגם האוסרים אינם אוסרים אלא מספק כמ"ש שם.

וכן בעיקור דסכין פגומה במיעוט קמא דקנה ותפש את הקנה לבדו בידו דליכא למיחש לנקובת הושט כדלעיל סי' כ"ג^שנב. אף על פי כן כל בעל נפש יחמיר לעצמו לחוש לפירוש הרמב"ם^שנג בבעיא דלעיל^שנד שהיא במיעוט קמא ומספקא לן אי אמרינן כולה חדא שחיטה היא ולפרש"י לפי דעת התוספות^שנה דעיקור דסכין פגומה הוא מהלכות שחיטה ואיכא למימר ביה כולה חדא שחיטה היא^שנו. אבל מדינא אין לחוש. שאף שהב"י בשו"ע פסק כהרמב"ם מכל מקום כיון שרבו החולקים על פירוש הרמב"ם וגם לפירוש הרמב"ם אינו אלא ספק^שנז פשיטא דבכהאי גוונא יש לסמוך אפילו שלא בהפסד מרובה אהכרעת רמ"א דלקמן כפירוש בה"ג דעיקור ממקום חיבורו הוא מהלכות שחיטה דלא כפירש"י לפי דעת התוספות דעיקור הוא סכין פגומה^שנח. שהרי כתב רמ"א דבחיים כשר^שנט. ואם כן הא דמתקיף רב פפא^שס אהא דאמר שמואל תורבץ שניטל כולו מלחי כשר והא איכא עיקור סימנים כדלעיל על כרחך משום דעיקור שהוא מהלכות שחיטה הוא עיקור ממקום חבורו כמ"ש התוספות בשם בה"ג. וסבירא ליה לרמ"א שכן עיקר לפי שכן דעת התוספות ריש פרק אלו טריפות והרשב"א והר"ן^שסא והרא"ש^שסב ושאר פוסקים והלכה כבתראי. וסמך רמ"א על זה להתיר החלב והביצים^שסג דאיסור מדאורייתא הוא^שסד. והא דמחמירינן בעיקור דסכין פגומה במיעוט בתרא כמ"ש במהר"י ווייל^שסה והיינו לחוש לפירש"י לפי דעת התוספות דעיקור דסכין פגומה הוא מהלכות שחיטה ויש לומר בו כולה חדא שחיטה היא. היינו משום דבהמה בחזקת איסור עומדת^שסו משום הכי נוהגים כל החומרות גבי שחיטה והיכא דנהוג נהוג והבו דלא לוסיף עלה לאסור החלב והביצים שאינן בחזקת איסור^שסז.

או אפשר דרמ"א לא סבירא ליה להחמיר גם בעיקור דסכין פגומה במיעוט בתרא שהרי לא הביא לחומרא זו בהגהותיו ולא בדרכי משה^שסח. והא דלא כתב להחמיר במיעוט קמא משום חשש נקובת הושט היינו משום דבמיעוט קמא על כרחך מיירי שהגביה ידו מן הצואר וראה שלא שחט אלא מיעוט הקנה בלבד ואחר כך גמר שחיטתו בסכין יפה ואם כן תיפוק ליה משום שהייה דאסורה משום חשש נקובת הושט. אבל במיעוט בתרא נפקא מינה אם אין עיקור דסכין פגומה פוסל במיעוט בתרא משום דלאו שחיטה היא כלל ולית לן כולה חדא שחיטה היא אם כן מותר מיעוט בתרא במגל וכיוצא בו שכולו פגום ואין בו שחיטה כלל. ואין בזה גם כן משום שהייה דשהייה אינה אלא כששוהה בשחיטה אבל זה פסק מלשחוט. אבל בקרדום אסור משום דבין פגם לפגם יש ריוח משהו. אבל אם עיקור דסכין פגומה פוסל במיעוט בתרא אפילו במגל אסור אפילו בדיעבד^שסט. ובאמת דבר שאינו מצוי הוא לחתוך מיעוט בתרא במגל וכיוצא בו (דווקא) ובדבר שאינו מצוי לא שייך מנהג כמ"ש הרמב"ם סוף פרק י"א^שע ואם כן מוקמינן ליה אדינא ומדינא וודאי דאין לאסור בדיעבד מאחר שהעיקר הוא כפירוש התוס' בשם בה"ג דעיקור שבהלכות שחיטה הוא עיקור ממקום חיבורו. ועוד שלפי דעת הרשב"א והר"ן^שעא אף לפרש"י אינו עיקור דסכין פגומה (וכן הוא בהדיא בתשובת הרשב"א סימן שס"ז דאף לפרש"י אין להחמיר כלל בעיקור דסכין פגומה במיעוט בתרא). וכל שכן לגירסא שלנו בפרש"י כדלעיל^שעב. ואף לפי דעת התוס' בפרש"י במיעוט בתרא אינו אלא ספק^שעג. ולפי דעת הרשב"א^שעד והר"ן הוא ספק דרבנן וכן הוא במהר"י ווייל כמ"ש לעיל סימן כ"ג^שעה והלכך בהפסד מרובה וכהאי גוונא המיקל לא הפסיד:

[לז] ודוקא כו'. אדלעיל קאי. ולא קאי דווקא אדסמוך ליה דהיינו עיקור במיעוט קמא אף לפירוש הש"ך^שעו דהיינו מיעוט קמא שנעקר דאין איסור מדינא אלא משום שאין אנו בקיאין בבדיקת הושט. אלא אפילו היכא דמדינא הבהמה אסורה אפילו הכי חלבה כשר (ש"ך^שעז):

[לח] כשרות. ולא דמי לדלעיל סי' י"ד^שעח דמספקא לן בגמרא^שעט דלמא לא שרי לן רחמנא דאתי מאבר מן החי אלא היכא דאיכא תקנתא לאיסוריה בשחיטה ולא היכא דליכא לאיסוריה תקנתא בשחיטה^שפ. דשאני התם דליכא תקנתא בשחיטה עולמית אבל הכא כיון דבחיים כשר ואינה טריפה משום דהדר בריא ומתרפא אם כן יש לו תקנה בשחיטה לכשיתרפא כמבואר מלשון התוספות דף מ"ד^שפא עיין שם. ומיהו בלאו הכי נמי יש לומר דלא דמי להתם כמ"ש האחרונים עיין שם^שפב. ומיהו בדאפרוק איפרוקי יש לחוש להחמיר לדעת התוס'^שפג וסייעתם דטרפה מחיים הויא (ש"ך^שפד). והפרי חדש^שפה והתבואות שור^שפו כתבו להחמיר אפילו בדאיקלוף איקלופי לחוש לפרש"י ורמב"ן^שפז וכן דעת הרי"ף^שפח והרמב"ם^שפט. וכן דעת הרא"ה בבדק הבית^שצ. ומכל מקום בהפסד מרובה אין להחמיר בזה לאחרים נגד רמ"א ושאר אחרונים אלא כל בעל נפש יחמיר לעצמו:

[לט] שמוט. בעוף מיירי^שצא. וקאי אדלעיל סעיף ט"ו אבל אם שחט אחד בעוף כו':

[מ] פסולה. פירוש ספק נבילה (ש"ך^שצב) כדתניא בברייתא^שצג דלעיל^שצד דהוא ספק בשחיטה^שצה.

ולפרש"י^שצו דלעיל^שצז דשמוטה דפסולה בעוף הוא משום דהרי נטרפה תחילה. צריך לומר דהא דקרי לה תנא ספק בשחיטה היינו משום שנולד ספק למפרע אם כשירה היתה בשעת שחיטה כיון דאיכא ריעותא שהרי היא שמוטה לפניך. דריעותא ברורה מדאורייתא היא זו הא דהרי היא לפניך מדמצטרפת לחזקת טומאה גבי מקוה למהוי תרתי לריעותא^שצח לשוויה ודאי טמא^שצט ולשרוף עליה תרומה וקדשים כדלעיל סימן א'^ת ולחזקת איסור דבהמה בחייה גבי סכין פגומה דלעיל סימן י"ח^תא. והכי נמי כיון דאיכא ריעותא דהרי שמוטה לפניך שהיא ריעותא ברורה מדאורייתא מהניא ריעותא זו להיות ספק דאורייתא ולחומרא הואיל ולא היתה לה חזקת היתר ברור לאכילה אפילו שעה אחת דבחייה היתה אסורה משום אבר מן החי^תב. ומשום הכי מיקרי ספק בשחיטה לפי דעת הרב רבנו יונה ברשב"א^תג ור"ן^תד (או) דמהניא ריעותא זו להיות נולד ספק למפרע מחיים שמא נשמטה. ובספק הנולד מחיים היא בחזקת איסור ממש דאבר מן החי לפי דעת איסור והיתר^תה ורמ"א^תו כמ"ש לעיל סימן א'^תז (ועיין מ"ש לקמן סוף סי' ל"ו^תח שהרשב"א גופיה נסתפק בזה).

אבל לפי דעת התוס' בשם בה"ג^תט וסייעתם דשמוטה אין שחיטה מועלת ואפילו בעוף שנשמט סימן אחד אין שחיטה מועלת בשני אין ראיה מברייתא זו לענין טריפות דבטריפות אפילו בספק הנולד מחיים ממש יש לומר דמוקמינן בחזקת היתר^תי. ואף על פי שהיתה אסורה משום אבר מן החי מכל מקום משנשחטה שאיסור אבר מן החי חלף והלך לו אמרינן נשחטה בחזקת היתר עומדת. וכל שכן בספק הנולד אחר שחיטה אף על גב דאיכא ריעותא דהרי לפניך וכמ"ש לקמן. ובספק נשמטה מחיים דבברייתא זו היינו טעמא דפסולה^תיא משום שהיא בחזקת איסור עד שיודע לך במה נשחטה וזו לא נודע לך במה נשחטה. ומשום הכי לא אמרינן העמד הסימנים בחזקתן שהיו שלמים מתחלה והשתא הוא דנשמטה משום דמוקמינן חזקה להדי חזקה מאחר דאיכא ריעותא דהרי שמוטה לפניך. כמו בסכין שנמצאת פגומה דלעיל סי' י"ח^תיב. ואף לפי דעת הרשב"א^תיג דהיינו טעמא דאמרינן בהמה בחזקת איסור עומדת משום דעליך הראיה שנעשה בה מעשה המכשירה ובשמוטה לא שייך האי טעמא דאדרבה איכא למימר עליך הראיה שנשמטה קודם שחיטה כיון דאיכא לאוקמיה אחזקה. דמכל מקום כיון שהיא שמוטה לפניך ואיני יודע מתי נשמטה איכא למימר נמי עליך הראיה שאחר שחיטה נשמטה ומידי ספיקא לא נפקא כמו בסכין דלעיל^תיד.

ואין לחלק בין סכין לשמוטה אף לרמב"ן^תטו דסבירא ליה דשמוטה טריפה^תטז ואינה חיה ורוב בעלי חיים כשרים ורובא עדיף מחזקה^תיז. דמהאי טעמא לא חיישינן לבדוק בנקובת הושט ולא שמא קשחיט במקום נקב^תיח אף על גב דבהמה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה משום דאזלינן בתר רובא ורובא עדיף מחזקה^תיט. דמכל מקום גבי שמוטה לא שייך למיזל בתר רובא כלל כיון דאיכא ריעותא דהרי שמוטה לפניך כמו דלא אזלינן בתר רובא בספק שהה וספק דרס מהאי טעמא כמ"ש לעיל סי' א'^תכ. ואפילו בבא זאב ונטל בני מעיים והחזירם כשהם נקובים לא שרינן אלא משום חזקה כדאיתא בגמרא^תכא ולא משום רובא. דלא ילפינן מקרא למיזל בתר רובא אלא היכא דליכא ריעותא כלל לפנינו דאי לאו דאזלינן בתר רובא הוי חיישינן אפילו לריעותא דלא חזינן כלל כמו שמא במקום נקב בושט קא שחיט וכהאי גוונא. אבל היכא דחזינן ריעותא קמן ובעינן למימר השתא הוא דאתרע זהו ענין חזקה דמוקמינן בחזקת היתר ואמרינן השתא הוא דאיתרע. והלכך בשמוטה^תכב דאיכא נמי חזקת איסור עד שיודע לך במה נשחטה מוקמינן חזקה להדי חזקה^תכג והוה ליה ספק דאורייתא^תכד. ואפילו יש לפנינו דבר לתלות בו אחר שחיטה לא תלינן מהאי טעמא לפי דעת בה"ג וסייעתו דהוא ספק בשחיטה ממש. ולא דמי לספק טריפות כלל^תכה. ואף לפי דעת המקילין^תכו גבי סכין כשיש לתלות יותר בלאחר שחיטה^תכז. היינו משום דסכין איתרעי בהמה לא אתרעי כמ"ש לעיל סימן י"ח^תכח. אבל בשמוטה דעוף גופיה איתרע לכולי עלמא לא תלינן כמו דלא תלינן בספק שהה ספק דרס. ודינה כסכין לפי דעת המחמירים^תכט שם שאין תולין אלא בשיבר עצם דודאי פוגם וליכא ריעותא כלל במה שהיא פגומה לפניך אבל לא בחתך במפרקת או אפילו שאר עצמות בדרך הולכה והובאה אף על פי שיש לתלות בהם יותר מבעור לפי שמצוים לפגום יותר אפילו הכי לא תלינן. דכיון שאינה ודאי פוגם איכא ריעותא במה שנמצאת פגומה לפניך ומצטרפת לחזקת איסור למהוי ספק דאורייתא. והוא הדין והוא הטעם בשמוטה כהאי גוונא.

ואף לפירוש רש"י דשמוטה אינה אלא טריפה בעוף ולא נבילה אין לתלות אלא כשיש לפנינו דבר ממש לתלות בו^תל אבל לא לתלות בזריקה ופרכוס כמ"ש רמ"א ואף בגרגרת דעבידא לאשתמוטי כמבואר בתשובת מהר[י]"ק^תלא דפשיטא דאין בפרכוס כח להשמיט הסימנים ממקום חיבורם שהרי דבר ידוע הוא שרוב העופות מפרכסין אחר שחיטה ופוק חזי כמה שמוטות משתכחין משום כך הלא דבר פשוט דברוב פעמים אין הגרגרת נשמטת מחמת הפרכוס עכ"ל. אבל לפי דעת בה"ג אפילו משמשו בה בידים בחוזק יד דיש כח להשמיט אין תולין^תלב והכי קיימא לן (תבואות שור^תלג. דלא כתוס'). אלא אם כן משמש בחוזק כל כך שבודאי משמט דבכהאי גוונא ליכא ריעותא כלל במה שנמצאת שמוטה דדמי לשבר עצם דודאי פוגם^תלד וכן בנתעסק באותו המין אחר הטבילה דלעיל סימן י"ח^תלה. ומהאי טעמא תלינן בסכין גבי גרגרת דלקמן סימן ל"ד סעיף ט' כמו שיתבאר שם^תלו:

[מא] בשעת שחיטה. כגון שאומר שבדק אחר שחיטה בבדיקה דלקמן סי' כ"ה^תלז. וקא משמע לן דאף על גב דאתחזק איסורא ואיכא נמי ריעותא דהרי שמוטה לפניך אפילו הכי נאמן יחידי בדבר שהיה בידו ואף על גב דשמוטה אינה בידו לתקן^תלח הא לענין שמוטה לא איתחזק איסורא דאדרבה היא בחזקת היתר לענין שמוטה דרוב בהמות אינן שמוטות^תלט ואיסור אבר מן החי דאתחזק היה בידו לתקנו בשחיטה (מהרא"י^תמ). אבל אם לא בדק אחר שחיטה לא אמרינן אי איתא דהוי שמוטה הוי חזי ליה או מרגיש בו כי מי יוכל להבחין בזה הלא הוא כעצמים בבטן המלאה (מהרי"ק^תמא). ולכן אין לסמוך על השוחט שאומר הרגשתי בשעת שחיטה שלא היה שמוט שאי אפשר להבחין בזה ואפילו אם מקום העיקור בסימן נתהפך ובא לו למקום שחיטה אפשר שמתחלה היה העיקור מונח עקור במקומו בשעת שחיטה ועתה על ידי הפרכוס נתהפך ובא לו למקום שחיטה ואינה הוכחה כלל שנעקר אחר שחיטה (תבואות שור^תמב):

[מב] שמוט. ואינו יודע אם קודם שחיטה נשמט או אחר שחיטה^תמג. ומיירי הכא גם בבהמה כדמסיק שיביא בהמה וישחוט כו':

[מג] תחת העור. דכהאי גוונא מהני כאלו תפס הסימנים בידו דאפשר לשמוטה שתעשה שחוטה כשתפס הסימנים בידו^תמד. ומשום הכי חיישינן שמא נשמט קודם שנשחט ופסולה מספק מה שאין כן כשלא תפס הסימנים אי אפשר לשמוטה שתעשה שחוטה ברוב הפעמים לפי שהסימן השמוט הוא יורד למטה מיד ברוב הפעמים ושוב לא נשחט (רש"י^תמה). אלא שלפעמים אפשר לשמוטה שתעשה שחוטה. ומשום הכי סמכינן אהקפה שמקיף שחיטה זו לשחיטת בהמה אחרת לראות אם דומות השחיטות זו לזו כדמסיק. אבל בשתפס בסימנים ושחט שאפשר לשמוטה שתעשה שחוטה לא סמכינן אהקפה זו דאין מקיפין מבהמה לבהמה כדלקמן סי' ל"ו^תמו (רא"ש^תמז). ואף החולקים שם^תמח מודים כאן בשתפס בסימנים שאפשר לשמוטה שתעשה שחוטה לא סמכינן אהקפה הכא. וכן דעת השו"ע. והטעם משום דהקפה דהכא לא דמי לדהתם דהתם מקיפין לחתך דלאחר שחיטה שאין חיות בבהמה כלל ואין החתך מאדים כלל והקפה דהכא היא בחתך השחיטה עצמה שיש עדיין חיות בבהמה אף אם כבר נשמט הסימן תחילה אלא שהשחיטה שניה שלפני העיקור מאדמת יותר כמ"ש לקמן. ומהאי טעמא נמי לא מהניא הקפה בההיא דלעיל סעיף י"ז להביא עוף אחר ולשחוט בו סימן אחד ולעקור סימן הב' ולהקיף השחיטות זו לזו. אלא הכא לחוד סמכינן אהקפה זו משום דרוב פעמים אי אפשר לשמוטה שתעשה שחוטה כשלא תפס הסימנים כמ"ש הרא"ש:

[מד] כשרה. שכמו שהשניה נשחטה קודם שנעקר הסימן כך הראשונה ולכך הם שוים באדמומיות.

ואין חילוק בזה בין סימן ראשון לשני שגם בראשון מאחר שנשחט קודם שנשמט אף אם נשמט קודם שחיטת השני כשירה. דאף על גב דבעינן שיהיו ב' הסימנים מחוברים וראוים לשחיטה כששוחט אחת מהם בעוף מכל מקום הסימן השחוט הוא כמונח בדיקולא^תמט ולא מהניא מידי לסימן השני ומשום הכי אף על גב דנשמט אחר שנשחט לית לן בה. ואף למאן דאמר דלא אמרינן דכמונח בדיקולא הוא לענין אם נולדו בו סימני טריפות בין סימן לסימן כמ"ש לקמן סי' כ"ו^תנ מודה הכא לענין לפסול שחיטת סימן הב' משום שמוטת סימן הראשון שאינו פוסל דכמונח בדיקולא הוא לענין זה לכולא עלמא אפילו אם לא נשחט אלא רובו דרובו ככולו גם לענין זה דכמונח בדיקולא כדלקמן שם. ומשום הכי נמי לא חילקו כאן בגמרא ופוסקים בין רובו לכולו. ומיהו לרש"י ורמב"ן^תנא וסייעתם דשמוטה טריפה מחיים נמי הויא לא מהני הקפה זו למאן דאמר דלא אמרינן דכמונח בדיקולא הוא לענין טריפות שנולדו בו דיש לחוש שמא נשמט קודם גמר שחיטת סימן הב' וטרפה היא^תנב. ולא מהניא הקפה זו אלא בעוף שהכשרו בסימן אחד. וכן הוא ברמב"ם^תנג בהדיא. ולשיטתיה אזיל כמ"ש בסימן כ"ו^תנד:

[מה] הראשונה. דרגלים לדבר שנשמט הסימן קודם שנשחט ולכך אין השחיטה שבו מאדמת כל כך^תנה. והא דאין מקיפין בסימן זה השמוט בעצמו לחתוך בו חתך אחר אחר השחיטה ולראות אם חתך השחיטה דומה לחתך זה רגלים לדבר שנשחט אחר שנשמט^תנו דכהאי גוונא מקיפין בקנה שנפסק דלקמן סי' ל"ד^תנז דשאני הכא דשמוטה לאו טריפה היא ואם כן חשוב הסימן כחיה ואפילו נשחט אחר שנשמט יאדים חתך של שחיטה יותר מחתך זה שלאחר שחיטה (רא"ש שם^תנח). והפרישה^תנט כתב דאפילו נשחט אחר שנשמט יאדים יותר חתך של שחיטה שהוא בחיי הבהמה יותר מחתך שלאחר שחיטה שאין חיות כלל בבהמה והיא מתה לגמרי. ואתי שפיר אפילו למאן דאמר^תס דשמוטה טריפה היא דמכל מקום היא חיה עכשיו אלא שאינה חיה י"ב חודש:

[מו] כשר. שעל ידי גלגול הגרגרת נעשה כן (אגור^תסא ב"י^תסב). פירוש ששחט בב' מקומות על ידי גלגול ולכך נפרד (דרכי משה^תסג). ורש"ל^תסד פירש שעל ידי גלגול הגרגרת אחר שחיטת רובה נפרד ומשום הכי חלק על זה וכתב מי יעיד שעל ידי גלגול הגרגרת שלאחר שחיטת רוב הסימן הוא בא שמא הוא בתחילת שחיטה או באמצע שחיטה וכן מסתבר למימר שבדחיקת הסכין על הגרגרת בא שקפצה חוליא אחת ממקומה עכ"ל. וטעמו ונימוקו עמו דכיון דאיכא ריעותא דהרי עיקור טבעת אחת לפניך אלא שבאת לתלות בלאחר שחיטת רוב הסימן הרי זה ספק בשחיטה דלא נודע לך אם נשחטה כראוי ודמי ממש לנמצאת שמוטה דלעיל סעיף י"ז. אבל הבית יוסף סבירא ליה כפירוש הדרכי משה דתלינן שנשחטה בב' מקומות על ידי גלגול הגרגרת ואין כאן עיקור כלל בטבעת זו. וכיון דליכא הכא ריעותא דהרי עקור לפניך מוקמינן הגרגרת בחזקתה שלא היה בה עיקור והיתה שלימה קודם שחיטה כרוב בעלי חיים^תסה. ולא מוקמינן חזקת איסור להדי חזקה דהתירא אלא בדאתילדא ריעותא כמו שנתבאר לעיל סי' י"ח^תסו גבי סכין ומקוה אבל הכא ליכא ריעותא כלל דתלינן שנשחטה בב' מקומות כמ"ש הרשב"א^תסז הובא ב"י סי' ל"ד^תסח וברמ"א סעיף ט' שם להלכה:

[מז] בזה. דסבירא להו דזה אינו בא על ידי שחיטה בשני מקומות אלא על ידי עיקור שנעקרה טבעת זו על ידי דוחק הסכין ומתיחת הסימן (עיין תבואות שור^תסט. שארית יוסף סי' מ"ז^תע) ואינו יודע מתי נעקרה. ואין חילוק בזה בין נמצאת על הסכין ובין נמצאת על הארץ בין שלימה בין חתוכה ואפילו ב' צידי החתך מונחים על ב' צידי הסכין והטבעת חתוכה על הסכין בין ברוחב הטבעת או אפילו חתוכה ותחובה לארכה שהוא הקיפה. אין בזה הוכחה שלא נעקרה אלא נשחטה בב' וג' מקומות שאם נעקרה תחילה האיך נחתכה. דאפשר שמתחילה נעקר רובה ועדיין היתה מעורה במיעוט ולכך חתך בה הסכין רובה או אפילו כולה ואחר כך נעקרה כולה ובאה לה על הסכין. ופסוקת הגרגרת ברובה נבילה ואין השחיטה מועלת והרי זה ספק בשחיטה וכל ספק בשחיטה פסול ואפילו יש לתלות להקל יותר מלהחמיר לא תלינן עד שיהיה היתר ברור כדלעיל^תעא (תבואות שור^תעב וש"ך^תעג וכן דעת הב"ח^תעד דלא כט"ז^תעה).

וכל זה בטבעת שלמה או רוב הטבעת אבל מיעוט הטבעת שנמצא בכל ענין כשרה דפסוקת הגרגרת ברובא^תעו. וגם משום עיקור אין לחוש לפירוש הט"ז^תעז וסייעתו דלעיל^תעח דגם בשעת שחיטה אין עיקור פוסלו בכל שהוא דלא אמרינן כולה חדא שחיטה היא בעיקור שאינו כדרך שחיטה כלל.

ואפילו בספק אם הוא הרוב או לא כתב הט"ז^תעט להקל משום ספק ספיקא שמא לא היה הרוב ואם תמצי לומר שהוא הרוב שמא נעשה על ידי גילגול הגרגרת. ואף על גב דסבירא ליה להט"ז דספק ספיקא בשחיטה לא מהני לסתור חזקת איסור שמחיים כמ"ש לעיל סי' א'^תפ. שאני הכא דיש מתירים לגמרי בלא ספק ספיקא. ומהאי טעמא נמי התיר הט"ז בסתם ומשמע מלשונו דאפילו ישנו לפנינו וספק לנו משום חסרון ידיעה לשער אם הוא הרוב מותר משום ספק ספיקא אף על גב דבכהאי גוונא לא מיקרי ספק בעלמא^תפא.

אבל התבואות שור^תפב כתב שאם הוא לפנינו אין להקל כלל בספק אם הוא הרוב. וגם בנאבדה צריך עיון למעשה דהא לספק אם הוא הרוב אין לו חזקה דהתירא כלל אלא חזקת איסור לחוד דבהמה בחיים. וספק דשמא נעשה על ידי גלגול הגרגרת אחר שחיטת רוב הסימן אינו כדאי להתיר שאינו ספק שקול דמסתבר טפי שבדחיקת הסכין על הגרגרת בתחלת שחיטה נעקרה חוליא אחת ברובא כמ"ש לעיל^תפג בשם רש"ל אלא שאחר כך כשהגיע הסכין אצל רובה חתכה הסכין לרחבה. ואף על גב דבעלמא קיימא לן דספק שאינו שקול מצטרף לספק ספיקא^תפד שאני הכא שספק אחד השקול עומד בחזקת איסור ואין לו חזקת היתר כלל כנגדה^תפה עיין מ"ש בסי' ק"י^תפו:

[מח] ינעוץ רגליו בקרקע. היינו כששוחט סמוך לקרקע^תפז. וכן יזהר כששוחט סמוך לכותל^תפח. ועכשיו נזהרים בכל ענין לדחוק רגלו אחד עם הכנפיים ואפילו הכי מרחיקין מן הכותל לחומרא בעלמא שלא ידחוק רגל הב' בכותל (רש"ל ([פ]"ב^תפט):