[ט]

[ט] כן. ראבי"ה במרדכי^נז דקדק כן מפרש"י רפ"ב דחולין^נח אהא דאמרינן התם אמר רב כהנא מנין לשחיטה שהוא מן הצואר שנאמר ושחט ממקום ששח (שכופף^נט) חטהו (הכשרהו לאכילה וטהרהו לישנא אחרינא חטהו הוצא את דמו ונקהו). ומסקינן דשחיטה מן הצואר הילכתא גמירא לה אלא קרא דושחט למאי אתא דלא לשוויה גיסטרא. ופרש"י שלא יחתוך כל המפרקת לשנים דהכי משמע חטהו הוצא את דמו ותו לא ולאידך לישנא הכשר אכילתו דהיינו הסימנים ותו לא עכ"ל. וכתב על זה המרדכי בשם ר' ברוך ולא נהירא דכיון ששחט הסימנים אם שחט אחר כך גם המפרקת מאי איכפת לן. ומיהו בתוספתא^ס תניא היה שוחט וחתך את הראש בבת אחת נתכוין לכך שחיטתו פסולה ואם לאו שחיטתו כשרה. ואמר לנו מורינו ר' מאיר שמעשה היה באחד ששחט וחתך כל המפרקת ודקדק ראבי"ה מפרש"י ואסר. ולא נהירא למורנו ר' מאיר ומפרש מורנו כך פרש"י חטהו הוצא את דמו ותו לא צריך יותר עכ"ל המרדכי. ובמשמרת הבית^סא בשם התוס' כתב דמ"ש רש"י הוצא את דמו ותו לא היינו משום דבחתיכת המפרקת מבליע דם באברים^סב וקרא דושחט בקדשים כתיב דלדם הוא צריך להזיות ולזריקות.

ומבואר בב"י^סג וש"ך^סד דראבי"ה יחידאה הוא וכל הפוסקים פליגי עליה. והט"ז^סה הוסיף להפליא עליו ממשנה וגמרא^סו ונתבאר לעיל סוף סי' כ'^סז דאם החזיר הסימנים לאחורי העורף ושחט מן העורף שחיטתו כשירה אלא שכיון שרמ"א כתב שאין לשנות מן המנהג שנהגו להטריף אין בידינו להקל דלא יהא אלא דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור עכ"ל הט"ז. וכן כתב הש"ך דמן הדין שרי ואולי דעת רמ"א להחמיר דוקא במקום שאין הפסד מרובה וכהאי גוונא עכ"ל הש"ך.

ולפי דעת ראבי"ה צריך לדחוק ולומר דבההיא דלעיל סוף סי' כ' דמיירי דוקא בלא נתכוין לחתוך המפרקת כמ"ש הדרישה ריש סי' א'^סח. ואם כן בלא נתכוין אין להחמיר כלל אפילו שלא בהפסד מרובה. וסיים הט"ז שיש להקל בזה בכל הספיקות דאפילו רואה חתך במפרקת אין צריך לבדוק אחריו אם הוא רוב וקל וחומר כשאין המפרקת לפנינו והאי רוב המפרקת נראה לי דהעיקר תלוי בחוט שאפילו לראבי"ה שפירש דברי רש"י ותו לא שאסור לחתוך אחר כך על כרחך לא קפיד אלא אחוט שהחיות תלוי בו ועל זה אמרה תורה דלא ימית הבהמה אלא על ידי הסימנים ולא בדבר אחר עכ"ל. ורוצה לומר בדבר אחר היינו בבת אחת עם הסימנים דווקא כדתניא בתוספתא דלעיל היה שוחט וחתך את הראש בבת אחת. אבל שלא בבת אחת אין איסור להמית הבהמה בדבר אחר אלא משום מבליע דם באברים כדלעיל סי' כ"ג^סט.

ולפי דעת כל הפוסקים החולקים על ראבי"ה יש לומר הא דבתוספתא דמפליג בין נתכוין לכך ללא נתכוין מיירי בשוחט בהולכה לבדה או בהובאה לבדה דכהאי גוונא מיקרי בבת אחת במתני' דלעיל. ומיירי בסתם סכין שיש בה כשיעור שנתנו חז"ל כמלא צואר חוץ לצואר. והאי שיעורא לא סגי אלא לחתיכת הסימנים עד המפרקת ולא עד בכלל כמ"ש במשמרת הבית^ע ופרי חדש^עא. אלא דמכל מקום כיון שיש בסכין כשיעור שנתנו חז"ל אם חתך המפרקת בלא מתכוין תלינן בחריפות הסכין כי לפעמים הסכין חריף ושוחט הסימנים בפחות מכשיעור שנתנו חז"ל כמ"ש התוס'^עב והרא"ש^עג לפי דעת התבואות שור^עד.

אבל לפי דעת הרמב"ן והרשב"א והר"ן^עה דפליגי בהא אתוס' ורא"ש וכן דעת הב"י בשו"ע^עו (כמ"ש בקונטרס אחרון^עז) יש לומר דבתוספתא לא מיירי כלל בחתך המפרקת אלא לחתיכת הסימנים לבדם קרי חתך הראש כדתנן^עח במתניתין התיז הראש והיינו סימנים לבדם כמו שנתבאר לעיל. ובבת אחת דבתוספתא היינו נמי בבת אחת דמתניתין שהיא הולכה לבדה או הובאה לבדה. וקא משמע לן בתוספתא דלא מכשרינן בבת אחת אפילו בסכין שיש בה כשיעור שנתנו חז"ל שהוא כמלא צואר חוץ לצואר אלא בשלא נתכוין לכך רק שלא הספיק להביא עד שהותז הראש בהולכה לבדה כדפרש"י במתני' דלעיל אבל אם נתכוין לכך איכא למיחש לדרסה (כמ"ש בקונטרס אחרון).

ועל כן צריכים השוחטים ליזהר בזה באזהרה יתירה מאחר שיש בזה חשש דרסה אפילו בדיעבד מלבד הזהירות לכתחלה שמצוה להוליך ולהביא לכתחלה (כמו שנתבאר לעיל^עט):