יו"ד סימן כה

סימן כה

[א] שחוטים רובן. וכשבית השחיטה מלא דם אי אפשר לבדוק יפה בראיה בשעת שחיטה בבהמה (שאין מנהג בתוקף אגודל) וצריך להעביר ידו תוך חתך בית השחיטה להרגיש במשמוש היד^א ([ב]ה"ג^ב הובא בתורת יקותיאל^ג. וט"ז^ד בשם מהרי"ל^ה):

[ב] אסור. ואין אומרים כיון שהחזיר הסכין על גבי כל הצדדין חזקה שנשחטו כי פעמים שהסימנין נשמטים אילך ואילך וסבור הוא שנשחטו ולא נשחטו ומן הספק אתה בא להתיר מה שהוא בחזקת איסור (רשב"א בתורת הבית הארוך^ו). ואף על גב דרוב השוחטים מצוים לשחוט הרוב ורובא עדיף מחזקה^ז לא אזלינן בתר רובא הכא אף על גב דלא אתיילדא ריעותא כלל משום דרובא דתלי במעשה הוא ומיעוטא לא תליא במעשה ובכהאי גוונא לא אזלינן בתר רובא (רשב"א בחדושיו^ח). וכיון דלא אזלינן בתר רובא מוקמינן הסימנים בחזקתם שלא נחתכו רובן והיא ודאי נבילה^ט אף לפי דעת הרמב"ם^י דסבירא ליה בכל ספק בשחיטה שאינו אלא ספק נבילה כמ"ש לעיל סי' א'^יא. אלא דלפי דעת התוס'^יב איכא למאן דאמר בגמרא דכי לא בדק בסימנים אינה אסורה אלא מדרבנן דמדאורייתא אזלינן בתר רוב שחיטות. ויש לחוש לזה להחמיר בשל תורה כגון לענין אותו ואת בנו וכיסוי הדם (תבואות שור^יג):

[ג] טריפות. דלא כבה"ג^יד דמצריך לבדוק אחר שמוטה משום דאזיל לשיטתיה דסבירא ליה^טו שזהו עיקור דקא חשיב שמואל^טז בהלכות שחיטה כדלעיל סי' כ"ד^יז וכיון שהוא מהלכות שחיטה אם כן אם לא בדק לא נודע לך אם נשחטה כראוי ובחזקת איסור עומדת כמ"ש הב"ח^יח. והרא"ש^יט חלק על הבה"ג וסבירא ליה שאין צריך לבדוק אחר שמוטה כמו שאין צריך לבדוק אחר שאר טריפות. לבד מטרפות הריאה דשכיחי^כ. משום דסמכינן ארובא דרוב בהמות כשירות הן והכי נמי רוב בהמות אינן שמוטות ורובא עדיף מחזקה^כא. דמהאי טעמא לא חיישינן לנקובת הושט כדאיתא בגמרא^כב וכמ"ש לעיל סי' כ"ד^כג.

והש"ך^כד הכריע דבדיעבד אין לאסור אם לא בדק אחר שמוטה כדעת הרא"ש וסייעתו אבל תחלה יש לחוש לדברי בה"ג שדבריו דברי קבלה ומסתבר טעמיה משום דדמי לריאה שצריך לבודקה לכתחלה משום דשכיח בה טריפות כדלקמן סי' ל"ט^כה והכי נמי שכיח הוא לעשות שמוטות בשעת שחיטה^כו כדמשמע גבי השוחט תרנגול בסוף סי' שלפני זה וכן כתב הרא"ה^כז עכ"ל הש"ך. וכן כתב הב"ח שבעופות רגילים הסימנים להשמט על ידי משיכתן לכאן ולכאן או על ידי נעיצת רגלי התרנגולים וכיוצא בזה ומשום הכי לא נהגו לבדוק אחר שמוטה כי אם בעופות על ידי שתוקף אגודל עיין שם בב"ח. והכי נמי אשכחן בגמ'^כח גבי עוף דגרגרת עבידא לאשתמוטי.

והא דסמכינן אבדיקה זו דתוקף אגודל ולא חיישינן דילמא אידלדל אידלדולי דהיינו שנעקר הסימן ברובו בכח ומיעוטו המחובר ללחי הוא מדולדל כאן מעט וכאן מעט שאין השחיטה מועלת בכהאי גוונא לפי דעת התוס'^כט ורשב"א^ל ושו"ע דלעיל סימן כ"ד סעיף ט"ז ואף על פי כן נכנס הסימן לפנים אחר שהסיר אצבעו מאחר שהוא מחובר ללחי במקצת. היינו משום דמלתא דלא שכיחא היא כלל להיות נעקר בכח ברובו והמיעוט יהיה מחובר כאן מעט אלא שמוטה דשכיחא היא להיות נשמט כולו ויורד למטה (כרתי ופלתי^לא). ומשום הכי נמי אמר בגמרא^לב אי אפשר לשמוטה שתעשה שחוטה ולא חיישינן דילמא אידלדל תחלה ואחר השחיטה נעקר המיעוט המדולדל. עיין סי' כ"ד סעיף י"ח^לג:

[ז] ^לד בלא הגרמה. היינו כששחט במקום שיש לחוש להגרמה כגון למעלה או למטה ובכהאי גוונא אפילו בדיעבד אסור מדאורייתא. אפילו לפי דעת התוס'^לה דאיכא מאן דאמר בגמרא גבי שחיטת רוב הסימנים דמדאורייתא אזלינן בתר רובא דרוב השוחטים מצויים לשחוט הרוב גבי הגרמה לא שייך למיזל בתר רובא דרוב השוחטים שוחטים באמצע הצואר וזה שינה ושחט למעלה או למטה במקום שיש לחוש להגרמה (עיין ב"ח^לו). אבל השוחט באמצע צואר אף שאינו אמצע ממש רק שהוא מקום שאין לחוש בו להגרמה אין צריך לבדוק בסימנים שמא נאנסו ובאו לכאן מקום שאינו ראוי לשחיטה דחששא רחוקה היא (תבואות שור^לז):

[ד] אחר זה. פירוש לבדוק בסימנים אם נשחט הרוב. והג"ה זו צריכה להיות קודם ויש מי שאומר (ש"ך^לח):

[ה] העוף מידו. הואיל ודרכו לפרכס ולדלג ולקפוץ בפרכוסו ויש לחוש לכתחלה שמא על ידי זה יתרחב החתך ויהיה נראה שנשחט הרוב כן משמע בדרכי משה^לט. ומשום הכי נקט רמ"א עוף דוקא. אבל הט"ז^מ כתב הטעם משום שמא ישכח מלבדוק אחר כך כמו שאסרו מהאי טעמא לשחוט בלילה לפירוש רש"י לפי דעת הט"ז דלעיל סי' י"א^מא. ולפי זה גם בבהמה צריך ליזהר לבדוק תיכף ומיד אחר שחיטה לכתחלה. וכן כתב התבואות שור^מב:

[ו] החתך. במהרי"ק^מג הוכיח כן מהא דאמרינן בגמרא^מד דר' יונה שחט עופא בהדי דפרח אף על פי שהיה נופל לארץ ונחבט חבט גדול והיה מפרכס הרבה קודם שהגיע אליו ובדק בסימנים. ובהגהות שחיטות ישנים כתב בשם אור זרוע לאסור אפילו בדיעבד. וכדי ליישב דעת האור זרוע ח[י]לק הב"ח בין דנמצא הסימן שחוט רובא דחיישינן שמא נתרחב החתך על ידי פרכוס ובין היכא דנמצא שחוט כולה דכולי האי לא חיישינן שמא לא היה שחוט רובא ונתרחב החתך על ידי פרכוס עד שנמצא שחוט כולו ועוף דשחט ר' יונה נמצא כל הסימן שחוט. והש"ך^מה חילק עוד בין ושט לקנה דושט אין דרכו להתקרע אלא באורך ולא ברוחב כלל וכן היה בעוף ששחט ר' יונה אבל הקנה ודאי דרכו להתפרק וחיישינן דבקל נעשה רובו בפרכוס ובכהאי גוונא מיירי האור זרוע. ומכל מקום לכולו לא חיישינן אף בקנה כמ"ש הב"ח (עיין תבואות שור^מו). אבל הט"ז^מז כתב שזה אינו נמצא בספר אור זרוע כלל. וכן משמע בהדיא ממ"ש האור זרוע^מח בשם בה"ג אמתניתין^מט דהשוחט בלילה שחיטתו כשירה דלעיל סימן י"א^נ דהיינו אם בדק בסימנים ביום וסתמא תנן ומשמע אפילו בעוף ולא חיישינן שמא נתרחב החתך בפרכוס. והש"ך בנקודות הכסף^נא נדחק מאד לומר דמיירי שתפס העוף בידו עד למחר ביום ומסתימת המשנה והגמרא והפוסקים לא משמע הכי. הלכך בהפסד מרובה וכהאי גוונא אין להחמיר לאחרים בזה נגד רמ"א וט"ז וכן פסק הפרי חדש^נב אלא כל בעל נפש יחמיר לעצמו לחוש לחלוקי הב"ח וש"ך להחמיר בשל תורה וכל שכן בעוף שדרכו לדלג ולקפוץ בפרכוסו אבל בבהמה אין לחוש כלל לכולא עלמא (תבואות שור^נג):

[ח] הרוב. שתוחבים הנוצה בסימן דרך הפה ומוציאה דרך חתך בית השחיטה טועים הם דשמא לא נשחט הרוב^נד ובאור זרוע^נה כתב דאפילו נשחט מיעוט הנוצה קורעת ויוצאה (ש"ך^נו):

[ט] הם. ותיפח רוחם שמאכילים נבילות לישראל ואסור להתעסק בקבורתם של מאכילי טריפות (הגהות אשר"י^נז) וסמך לזה מן התורה^נח לכלב תשליכון אותו פירוש את האוכל ואת המאכיל^נט:

[י] ניקב. ואפילו יש נקבים הרבה שלא במקום שיניו תלינן כולהו בזאב כי היכי דמכשרינן היכא דמשמש ידא דטבחא דלקמן סימן ל"ו^ס (ט"ז^סא תוס'^סב) משום דנשחטה בחזקת היתר עומדת מכח הרוב דרוב בהמות כשירות הן עד שיודע לך במה נטרפה (גמרא^סג ורש"י^סד). עיין במ"ש לעיל סימן א' וכ"ד^סה ביאור דין זה:

[יא] בשחיטה. כגון ספק שהה ספק דרס לא אזלינן בתר רוב שחיטות^סו כיון^סז דאתיילדא ריעותא בבהמה זו מאחר שנולד לו בה ספק (גמרא^סח) דכיון שנולד לו ספק מיקרי ריעותא^סט ולא אזלינן בתר רובא דאתרע כמ"ש לעיל סי' א'^ע:

[יב] טרפה. כלומר אסורה^עא ועיין מ"ש לעיל סי' א'^עב מחלוקת הפוסקים אם היא ספק נבילה או ודאי: