[ד]

[ד] משהו. טעם מנהג זה הוא לחוש לדעת ר"ח וכמשמעות לשון המרדכי והאור זרוע^יד דאפילו בדיעבד פוסל ר"ח. ואף על גב דר"ח מצריך כמלא צואר חוץ לצואר לא מחמירינן כולי האי מאחר שכל הפוסקים פליגי אר"ח ולא חילקו בדבר זה בין עוף לבהמה כמבואר בב"י^טו. ומשמעות לשון המשנה^טז מסייע להו דכולא מתניתין מיירי בבהמה^יז. הילכך לא חיישינן לדעת ר"ח בזה אלא לכתחלה אבל לא להחמיר כל כך לפסול אפילו בדיעבד נגד משמעות לשון המשנה מאחר דר"ח יחידאה הוא וכל הפוסקים פליגי עליה. וגם יש לומר דמודה ר"ח בדיעבד כמ"ש הרשב"א^יח. אבל לענין משהו חוץ לצואר אין הכרע כלל מלשון המשנה דיש לומר כמ"ש הכלבו^יט בשם הראב"ד הובא ב"י סי' ח' דהא דתנן אפילו כל שהוא היינו כל שהוא חוץ לצואר דומיא דרישא דקתני כמלא צואר והיינו חוץ לצואר כדמפרש בגמרא (והא דמיבעיא לן בגמרא במחטא דאושכפי דהיינו מחט של רצענים לאו כששחט בפיה שהוא רחב קצת מיירי כמ"ש לעיל סי' ח' אלא כששחט בארכה שהיא חדה על פני כל ארכה משני רוחותיה כדפרש"י^כ. אלא מפני שאין רוחב כלל קא מיבעיא לן דלמא איכא למיחש לחלדה. ולא דמי לגירא^כא שהיא רחבה קצת). הלכך חיישינן בהא לדעת ר"ח דלאו יחידאה הוא בהא. דגם בבה"ג^כב כתב דכל שהוא דתנן היינו בעוף ולא בבהמה ולא כתב בהדיא דבבהמה בעינן כמלא צואר חוץ לצואר כמ"ש ר"ח הילכך אפשר דסגיא בכמלא צואר וחוץ לצואר משהו כדעת הראב"ד.

ומכל מקום אנו לא חיישינן לדעת הראב"ד להחמיר אפילו בעוף בפחות מכמלא צואר וחוץ לצואר משהו לפסול אפילו בדיעבד מאחר דכל שהוא דתנן היינו חוץ לצואר להראב"ד. דאנן לא קיימא לן הכי אלא כמ"ש ב"י סימן ח' בשם הפוסקים דפליגי אראב"ד. אלא דבבהמה מחמירים כבה"ג שכל דבריו דברי קבלה^כג הואיל ואין חומרא זו נגד משמעות לשון המשנה מאחר שיש לומר כפירוש הראב"ד במשנה אף על גב דלא קיימא לן כפירוש הראב"ד. זהו טעם המנהג ע"פ שחיטת מהרי"ו. אבל לענין דינא אין מקום להחמיר בבהמה בפחות מכמלא צואר בדיעבד כי היכי דלא מחמרינן בפחות מב' צוארין משום שכל הפוסקים פליגי עליה והוא הדין בכמלא צואר אחד פליגי. וגם האי שיעורא אין לו מקום כלל אלא על פי פירוש הראב"ד ואנן לא קיימא לן כהראב"ד כלל מדמקילינן בעוף אפילו במשהו ממש כמבואר במהרי"ו הובא בדרכי משה^כד. וכן משמע מלשון רמ"א בהג"ה^כה. וכן פסק רש"ל^כו וב"ח סי' ח'^כז ופרי חדש שם. הילכך^כח אפשר דיש להקל בהפסד מרובה כמ"ש הב"ח וש"ך סימן כ"ה וסוף סי' כ"ג^כט: