סימן קצז

בדבר עגונה שיצתה בהיתר. ושוב א' מהמתירים לא נראה לו ההיתר. השיב:

(א) התוס' בסנהדרין ל"ג וב"ק ק' בטיהר כו' צ"ל דאזלי לשיטתייהו בע"ז. וא"כ כיון דס"ל כר"ח דאם טעה בש"ה יכול להתיר כשלא נו"נ ביד. וא"כ יכול לאסור אף כשלא טעה הראשון בש"ה ולכך צריכים לאוקמי' בשערבן כו' אבל להרא"ש והמרדכי דלהתיר ולאסור אתי כפשוטו משום דקם דינא גם בכה"ג דינם שוה:

(ב) והא דישלם כו' לא קאי רק אטימא כו' ועוי"ל דקאי באם רוצה החכם שלא יאכלם בעה"ב. דהוא עצמו א"י לחזור ולאסור. ויבאר דגם לר"י ור"ח י"ל טיהר כו' כפשוטו לד' הרא"ש והוא משום דגם לר"ח קם דינא כשנו"נ ביד עפ"ד הרמב"ן והרשב"א דהטעם דקם דינא הוא משורש הדין:

(ג) אבל לד' הרי"ף משום דלית לי' פסידא כיון שהדיין משלם וכ"מ בטוח"מ רס"י כ"ה. א"כ באו"ה בטיהר כו' לא שייך הך טעמא ובטל דינא. ולמסקנת הרא"ש כהראב"ד שפיר שייך אף באו"ה:

(ד) אך הא דנת"ל דלהרא"ש ה"ה בטיהר כו' קם דינא הוא דוקא לד' הירושלמי משא"כ למשמעות ש"ס דילן. וכמ"ש הרא"ש פאד"מ סס"ה ופ"ק דע"ז ס"ג:

(ה) ויבאר דהתוס' לא ס"ל הכי בדעת הירושלמי. ואף לד' הרא"ש בהירושלמי אינו מבואר דאפילו בטעה בש"ה יקום דינא:

(ו) מיבמות ל"ז לפי' הרי"ף שם דלרשב"ג הוה סד"א. לכאורה יש ראי' דלא מהדרי' עובדא בטעה בש"ה ויש לדחות. ומסוגיא דנדה ט' משמע דבדרבנן לא מהדרי' עובדא והתם גרע מטעה בש"ה:

(ז) אך להש"ך סס"י רמ"ב שחלק על הב"ח אין ראי' מסוגי' דנדה הנ"ל מ"מ גם לדידי' י"ל דהדין אמת מסברא:

(ח) אך מסוגי' דע"ז דנ"ב ב' לפי' הרי"ף שם משמע דמהדרי' עובדא בכה"ג. וי"ל דשא"ה דחמיר איסורי'. ולשא"פ שתפס הש"ך עיקר כמותם אין משם ראי'. מיהו כשאין ראי' מסוגיות דעלמא י"ל דקם דינא אפילו בדאורייתא. וראי' לזה ממ"ש בחה"ר פא"ט דמ"ד ודלא כמ"ש בחי' הריטב"א עירובין ז' היפך זה. וכן י"ל בדעת התה"ד סס"י קע"ח עוד ראי' מברכות י"א ומה נק' עשה יעוי' ח"ץ סי' נ"ג. ובפמ"א ח"א סי' ב':

(ט) יבאר דקבלה מרבו הו"ל כסוגי' דעלמא וש"ה דלא פליגי בי' תנאי. אם הראשון אינו מודה שטעה להרי"ף קם דינא. וכשמודה ס"ל להפמ"א דהוי טועה בד"מ ואינו מוכרח:

(י) ב' חקירות. הא' מ"ש מהריב"ל ס"ג סי' ל"ב. הב' אם הטועה עצמו חוזר אם יכול לחזור וחקר בזה הלח"ח. ויבאר שיש ו' מיני טעיות. ומינה לנ"ד דאם החכם שהתיר אינו חוזר ממש רק מספקא ליה כעת יש מקום להקל: