ספרי כ"ק אדמו"ר לקוטי שיחות כרך ה לך לך שיחה ב74

74

טקסט זה הופק בזיהוי תווים (OCR) מסריקת הספר, ועלול להכיל שגיאות. מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור. לנוסח המדויק ראה את הסריקה.

הפסוק "ויזרע יצחק": "וכי יצחק זרע דגן ח"ו, אלא לקח את כל מעשר ממונו וזרע צדקה לעניים, כדאיתא זרעו לכם לצדקה".

מהי התמיהה "וכי. יצחק זרע דגן ח"ו"? על כך מסבירים': כיון שהאבות היו רועי צאן ונדדו ממקום למקום, ואילו זריעת דגן אפשרית רק כאשר נמצאים במקום קבוע, לכן מסיקים בפרקי דרבי אליעזר שב"ויזרע יצחק" אין הכוונה לומר ש"זרע דגן", אלא "זרע צדקה".

אך לפי הסבר זה אין מובן:

א) אמנם הכרחי לומר שיצחק לא זרע דגן, אך מה נורא בכך, עד כדי שאומרים על זאת "ח"ן"*?

ב) במדרש ובפירוש רש"י+ מוסבר שיצחק אכן זרע דגן. בכך אין פלא, כי אנו מוצאים הרבה דעות חלוקות במדרשי חז"ל. אך יש כלל, שלא ייתכנו סברות מנוגדות לחלוטין*. וכיצד ייתכן, שלדעת המדרש ורש"י יצחק אכן זרע דגן, ואילו לדעת פרקי דרבי אליעזר מופרך הדבר עד כדי ההתבטאות "וכי יצחק זרע דגן חס ושלום"?

ההסבר לכך הוא: גם לפי פרקי דרבי אליעזר המשמעות של "ויזרע יצחק" היא כפשוטה, שיצחק זרע דגן, שהרי

"אין מקרא יוצא מידי פשוטו"*. ובאמירה "וכי יצחק זרע דגן ח"ן, אלא... זרע צדקה" הכוונה היא לבטא את המשמעות הפנימית של "ויזרע":

על האבות נאמר "הן הן המרכבה"", שכל איבריהם כולם היו קדושים ומובדלים מעניני עולם הזה... כל ימיהם"**.

ולכן חס ושלום לומר שהתוכן והמהות של "ויזרע" אצל יצחק היא זריעת דגן*. לכן נאמר בפרקי דרבי אליעזר שהמשמעות הפנימית של "ויזרע יצחק", אשר בחיצוניות היא אכן זריעת דגן, היתה "זרע צדקה": יצחק היה צריך לתקן את ענין המעשרות, וכיון שמצות מעשר מן התורה חלה דוקא בתבואה, ודוקא בתבואה השייכת לאדם עצמו9, לכן הוא זרע דגן לצורך הפרשת מעשר. משום כך הוא לא "זרע דגן" , אלא לאמיתו של דבר הוא "זרע צדקה"% - "ולא נעשו מרכבה רק לרצון העליון לבדו"**.

הערות

3. ביאור הרד"ל לפרדר"א שם.
4. בהוצאת הרד"ל השמיט התיבות ח"ו. אבל כ"ה בכל הדפוסים שראיתי. וכן הובא בכפתור ופרח פ"א ד"ה האבות.
5. תוספות (ד"ה איכא דאמרי) ביצה יג, א. וראה דרכי שלום כללי הש"ס (נדפס בשד"ח כרך יו"ד) כלל תטו.
4. לך לך ג שיחות 15
6. שבת סג, א. וש"נ.
7. ב"ר פמ"ז, ו. פב, ו-
8. תניא פב"ג.
9. ומה שאעו מתמה על שארי ענינים הגשמיים של האבות - מובן עפ"י מ"ש בתו"ח ויחי (קב, ב) שהטעם מה שהאבות היו רועי צאן דוקא, לפי ש"אין בעסק זה שום טרדא כלל, וכל היום יוכל להיות פנוי מכל מחשבה בלתי לה' לבדו". משא"כ "בעבודת האדמה יש טרדא ודאגה בחרישה וזריעה וקצירה".
0. רמב"ם הל' מעשר פ"ב ה"ב.
1. ובדוגמת "המוציא אוכלין פחות מכשיעור בכלי פטור אף על הכלי שהכלי טפלה לו" (שבת צג, סע"ב), כי מכיון שהכלי טפלה להאוכל אין זה ענין של הוצאת כלי.

מצוטט ב־1 עמודים

לקוטי שיחות 104 לקו"ש ח"ה ע' 74

עמודים המצטטים את אותם מקורות

הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד — קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. 21 עמודים.