ספרי כ"ק אדמו"ר הזקןשוע"ר עם ביאור דברי שלוםהשכמת הבוקר וציציתא דין השכמת הבוקר

א דין השכמת הבוקר

ובו ט' סעיפים

קימה קודם עלות השחר, ובחצות

א יהודא ²⁸³ בן תימא אומר הוי עז כנמר וקל כנשר רץ כצבי וגבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים²⁸⁴. עז כנמר הוא שלא להתבייש מפני בני אדם המלעיגים ²⁸⁵ . וגבור כארי, עיקר הגבורה הוא בלב ²⁸⁶ , להתגבר על יצרו לנצחו כגבור המתגבר על שונאו לנצחו ולהפילו לארץ ²⁸⁷ , וכן צריך כל אדם בבקר להתגבר על יצרו כארי לקום משינתו קודם אור הבקר לעבודת בוראו ²⁸⁸ , כדי שיהא הוא מעורר השחר, כמ"ש אעירה שחר ²⁸⁹ , אני מעורר השחר ואין השחר מעיר אותי ²⁹⁰ . וזו מדה בינונית:

ב אבל ראוי לכל ירא שמים ²⁹¹ , וכל החיל אשר נגע ה' בלבו ²⁹² , לקום בחצות הלילה ²⁹³ , ולקונן מעט במזמור על נהרות בבל וכיוצא בו (כמו שנדפס בסידורים ²⁹⁴ ) על חורבן בית המקדש וגלות השכינה²⁹⁵, כמ"ש ²⁹⁶ קומי רוני בלילה לראש אשמרות וגו', וכמו שהקדוש ברוך הוא מקונן בעת ההיא ואומר²⁹⁷ אוי לי שהחרבתי את ביתי כו'.

וטוב מעט בכוונה מהרבות שלא בכוונה ²⁹⁸ .

ואחר כך לעסוק בתורה²⁹⁹ שבעל פה ³⁰⁰ עד אור היום ³⁰¹ :

ג ונודע כבר מה שהפליגו במעלה זו ³⁰² בספר הזוהר ³⁰³ , וכן אמרו בגמרא ³⁰⁴ , שחצות לילה היא עת רצון ³⁰⁵ , וכמ"ש ויהי בחצי הלילה וה' הכה כל בכור וגו'. וגם אמרו³⁰⁶ כל העוסק בתורה בלילה שכינה כנגדו, שנאמר קומי רוני בלילה לראש אשמרות, שפכי כמים לבך נוכח פני ה', כלומר שכינה שרויה אצלך, וראש אשמרות הוא חצות הלילה ³⁰⁷ (ואם אינו יכול לקום בחצות, יקום בראש האשמורה השלישית ³⁰⁸ ). וכל העוסק בתורה בלילה חוט של חסד משוך עליו ביום ³⁰⁹ , שנאמר יומם יצוה ה' חסדו ובלילה שירה עמי. וזה הנקרא עבד ה' ³¹⁰ , כמ"ש ³¹¹ כל עבדי ה' העומדים בבית ה' בלילות.

ונכון להכין תרנגול להקיצו משנתו בחצות ³¹² , וכמו שהיה עושה רבי עקיבא, שהיה מוליך עמו תרנגול גם כשהיה מהלך בדרך כדי להקיצו בחצות ³¹³ . ואם אין התרנגול מקיצו, ישכור לו אדם שיקיצנו ³¹⁴ :

התבוננות במלא כל הארץ כבודו

ד ומיד שניעור משינתו, כדי שיוכל להתגבר על יצרו לקום בזריזות בחצות, או קודם עמוד השחר במדה בינונית³¹⁵, יחשוב בלבו לפני מי הוא שוכב, וידע שמלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא חופף עליו, שנאמר³¹⁶ מלא כל הארץ כבודו, ואילו היה שוכב לפני מלך בשר ודם העומד עליו, היה מתחייב בנפשו, קל וחומר לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה ³¹⁷ :

ה וזה כלל גדול בתורה ובמעלת הצדיקים ההולכים לפני האלקים, כמ"ש ³¹⁸ שויתי ה' לנגדי תמיד, כי אין ישיבת האדם ותנועותיו ועסקיו והוא לבדו בביתו כישיבתו ותנועותיו ועסקיו והוא לפני מלך גדול, ואין דיבורו והרחבת פיו כרצונו והוא עם אנשי ביתו כדיבורו במושב המלך, כל שכן כשישים האדם אל לבו שהמלך הגדול מלך מלכי המלכים הקב"ה עומד עליו ורואה במעשיו, כמ"ש ³¹⁹ אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאם ה', הלא את השמים ואת הארץ אני מלא, מיד יגיע אליו היראה וההכנעה בפחד ה' ובושתו ממנו תמיד ³²⁰ .

ואם לא יגיע אליו מיד, יעמיק הרבה בענין זה עד שיגיע אליו ³²¹ , וגם ישוב בתשובה שלימה על כל עונותיו, שהם המונעים מהגיע אליו היראה³²², כמ"ש³²³ עונותיכם היו מבדילים וגו':

אמירת מודה אני ונטילת ידים

ו וטוב להרגיל עצמו לומר מיד שניעור משינתו ³²⁴ (מודה אני לפניך מלך חי וקים שהחזרת בי נשמתי ³²⁵ בחמלה רבה אמונתך ³²⁶ ), ועל ידי זה יזכור את ה' העומד עליו, ויקום בזריזות ³²⁷ .

אך לא יקום ויעמוד בפתע פתאום, אלא ישהה מעט ³²⁸ , עד שיגמור נוסח זה בעודו שוכב או יושב, כמו שיתבאר בהלכות דרך ארץ³²⁹.

ולפי שבנוסח זה אין בו שום שם מז' שמות שאינם נמחקין ³³⁰ , אין איסור לאמרו קודם שנטל ידיו ³³¹ , אף אם ישן על מטתו ערום, ומסתמא נגעו ידיו במקומות מטונפים שבגופו, כמו שיתבאר בסימן ד'³³².

אבל ³³³ אסור להוציא דברי תורה מפיו בידים מטונפות ³³⁴ , אבל להרהר בדברי תורה מותר ³³⁵ .

ואעפ"כ אין לו להרהר ³³⁶ ולא אפילו לדבר³³⁷ בדברי תורה בעודו מושכב על מטתו, גם אם נטל ידיו, אלא יקום ויעמוד או ישב באימה, שנאמר³³⁸ הכון לקראת אלקיך ישראל:

ז ומי שישן במלבושיו ³³⁹ , מאחר שיכול להיות שלא נגעו ידיו במקומות מטונפים שבגופו ³⁴⁰ , הרי סתם ידים אלו כשרות להזכיר השם בברכות ולדבר דברי תורה³⁴¹, מדין התלמוד ³⁴² והפוסקים ³⁴³ (כמו שיתבאר בסי' ד'³⁴⁴). ואין צריך לומר ליגע במלבושיו קודם נטילת ידים ³⁴⁵ , אע"פ שרוח רעה שורה עליהן, רק שלא ליגע באוכלין ומשקין בלבד, כמו שיתבאר שם³⁴⁶.

אך בזוהר ³⁴⁷ החמירו מאד שלא לברך ולא ללמוד, וכן שלא ליגע במלבושיו ³⁴⁸ , וכן שלא לילך ד' אמות, בעוד רוח הטומאה שורה על הידים קודם נטילת ידים שחרית, והמהלך ד' אמות חייב מיתה ³⁴⁹ , כי בהשראת טומאה זו על ידיו חילל קדושת ה' אשר עליו, כעל כל עבדי ה' ³⁵⁰ המתקדשים בקדושתו של מקום ברוך הוא ותורתו הקדושה, בקדושה וטהרה יתירה על טהרת המון עם אשר לא הגיעו למדה זו.

ומכל מקום אם אירע מקרה שאין לו מים ליטול ידיו ג' פעמים³⁵¹ כראוי להעביר רוח הטומאה כשמשכים בלילה, חלילה לו ליבטל מדברי תורה עד שיאיר היום ויטול ידיו ג' פעמים, אלא יטול מעט, או ינקה בכל מידי דמנקי, ויברך וילמוד כדין התלמוד והפוסקים ³⁵² :

זמן חצות לילה

ח וזמן חצות לילה הוא שוה בקיץ ובחורף לעולם י"ב שעות אחר חצי היום, שהוא אמצע הלילה ממש ³⁵³ , והיא עת רצון למעלה ³⁵⁴ בכל זמן ובכל מקום. ואף שהימים והלילות משתנים לפי האקלימים וריחוק המדינות זו מזו ממזרח למערב, אין בכך כלום, וכמו זמן קריאת שמע ותפילה וזמן כניסת שבת ויום טוב, שהוא גם כן בכל מדינה ומדינה לפי זמן הימים והלילות שלה³⁵⁵ (כי עת רצון שלמעלה ויחודים עליונים שבקריאת שמע ותפילה וקדושת שבת ויום טוב הוא למעלה מגדר המקום והזמן, רק שמאיר למטה לכל מקום ומקום בזמנו הראוי לו ³⁵⁶ , וזהו גם כן הטעם ששורה קדושה עליונה בחוץ לארץ ביום טוב שני של גליות ³⁵⁷ . ולכן גם בני ארץ ישראל הבאים לחוץ לארץ חייבים בקדושת היום, אף שדעתם לחזור, כמו שנתבאר בהלכות יום טוב ³⁵⁸ ):

אמירת פרשת העקידה ועוד

ט טוב לומר ³⁵⁹ בכל יום ³⁶⁰ פרשת העקידה, לזכור זכות אבות³⁶¹. ופרשת המן ³⁶² , לבטוח בה' נותן לחם דבר יום ביומו ³⁶³ . ועשרת הדברות ³⁶⁴ .

ויתר על כן טוב מאד לומר פרשת הקרבנות ³⁶⁵ , שהן עולה ושלמים ותודה וחטאת ואשם ודאי ותלוי וקרבן עולה ויורד, ופרשת נסכים ושאר כל המנחות ³⁶⁶ , ככתוב במעמדות³⁶⁷, לקיים מ"ש³⁶⁸ ונשלמה פרים שפתינו, וכמו שאמרו חכמים על פסוק ³⁶⁹ זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת וגו', כל העוסק בתורת עולה כו'.

ומכל מקום מי שיש לו לב ללמוד ולהבין, אין לו לומר אפילו פרשת הקרבנות³⁷⁰ בכל יום, אלא לפרקים ³⁷¹ , ודי לו באמירת פרק איזהו מקומן ³⁷² , כי גדול תלמוד המביא לידי מעשה³⁷³ ולידי ידיעת התורה (כמ"ש בהלכות תלמוד תורה ³⁷⁴ ).

ואם יודע שנתחייב באיזה קרבן, כגון עולה ³⁷⁵ על ביטול מצות עשה ³⁷⁶ , או על הרהור הלב בלא תעשה ³⁷⁷ , ותודה לארבעה הצריכים להודות ³⁷⁸ , יאמר פרשת הקרבן מיד שנתחייב בו ³⁷⁹ .

וכשיאמר פרשת הקרבנות, יאמר ביום, שהוא זמן הקרבתם, ולא בלילה ³⁸⁰ . אבל אין צריך לומר מעומד, כמו הכהן שהיה עובד מעומד ³⁸¹ , מאחר שהוא איננו כהן העובד, אלא שבקריאתו מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב לו הכהן ³⁸² .

וטוב לומר בשבת פרשת לחם הפנים³⁸³:

הערות

283. עיקרי ההלכות שיתבארו בסימן זה: (א) קימה קודם עלות השחר, ובחצות (ס"א-ג). (ב) התבוננות במלא כל הארץ כבודו (ס"ד-ה). (ג) אמירת מודה אני ונטילת ידים (ס"ו-ז). (ד) זמן חצות לילה (ס"ח). (ה) אמירת פרשת העקידה ועוד (ס"ט). * תוכן סימן זה, הוא גם לקמן במהדורא קמא סימן א, ובפסקי הסדור – השכמת הבוקר, ויצויין לשם בהערות שלפנינו.
284. משנה פ"ה דאבות משנה כ (יהודה בן תימא אומר, הוי עז כנמר וקל כנשר ורץ כצבי וגבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים). וראה לקוטי שיחות חכ"א עמ' 282. חכ"ו עמ' 29. התוועדויות תשד"מ ח"ב עמ' 787.
285. טור (עז כנמר, לפי שהוא כלל גדול בעבודת הבורא יתברך, לפי שפעמים אדם חפץ לעשות מצוה ונמנע מלעשותה מפני בני אדם שמלעיגין עליו, ועל כן הזהיר, שתעיז פניך כנגד המלעיגין ואל תמנע מלעשות המצוה). רמ"א ס"א (ולא יתבייש מפני בני אדם המלעיגים עליו בעבודת השי"ת). וכן הוא לקמן מהדורא קמא ס"ג (ולא יתבייש מפני בני אדם המלעיגים עליו בעבודת בוראו יתברך). וראה לקמן סי' ח סי"ט. סי' נו ס"ב. לקוטי שיחות חט"ו ע' 255. חכ"א עמ' 283. בדי השלחן סי' א סק"ג. אגרות קודש חל"ב אגרת יא'תתקפב.
286. טור (גבור כארי כנגד הלב, כי הגבורה בעבודת הבורא יתברך היא בלב, ואמר שתחזק לבך בעבודתו).
287. ט"ז ס"ק א (עיקר גבורה כנגד היצר הרע, שאמרו איזה גבור וכו'). והוא באבות ריש פ"ד (איזהו גבור, הכובש את יצרו). וראה גם תניא פכ"ה לא, ב (להתגבר כארי בגבורה ואומץ הלב נגד היצר).
288. טור ושו"ע ס"א (יתגבר כארי לעמוד בבוקר לעבודת בוראו). לבוש סעיף א (יתגבר כארי לקום קל חיש מהרה לעבודתו, ויכבוש יצרו לקום בזריזות ובמהירות לעבודת בוראו יתברך). וכן הוא לקמן מהדורא קמא ס"א (יתגבר כארי לעמוד בבוקר לעבודת בוראו יתברך).
289. תהלים נז, ט.
290. ירושלמי ברכות פ"א ה"א (אעירה שחר, אנא הוינא מעורר שחרה, שחרה לא הוה מעורר לי). מדרש איכה פ"ב, כב (אעירה שחר, אנא מעורר שחרא, ולית שחרא מעורר לי). זח"ב כז, א (דאתי צפרא ואיהו אתער צפרא, כמה דכתיב עורה כבודי עורה הנבל וכנור אעירה שחר). רש"י תהלים שם (אעירה שחר, אני מעורר את השחר, ואין השחר מעוררני). טור ושו"ע שם (שיהא הוא מעורר השחר). וכן הוא לקמן מהדורא קמא ס"א (שיהא הוא מעורר השחר). סידור סדר השכמת הבוקר (לקום איזו שעה לפני עמוד השחר, כמו שכתוב אעירה שחר). ונתבאר בלקוטי שיחות חט"ז עמ' 361 ואילך.
291. רא"ש ברכות פ"א סי' ב (וראוי לכל ירא שמים, שיהא מצר ודואג באותה שעה ולשפוך תחנונים על חורבן בית המקדש, כמו שנאמר קומי רוני בלילה לראש אשמורות). טור ושו"ע סעיף ג (ראוי לכל ירא שמים שיהא מיצר ודואג על חורבן בית המקדש). אלא שהרא"ש וטור ושו"ע סבירא להו דהיינו בסוף כל אשמורה, וכאן נתבאר כהפוסקים דהיינו בחצות (ראה לקמן הערה יג ). וכן הוא בסדור, סדר תיקון חצות (הזמן המובחר הוא בחצות האמיתי דוקא).
292. ע"פ ש"א י, כו (החיל אשר נגע אלקים בלבם). וכן הוא בסדור שם (כל החיל אשר נגע יראת ה' בלבם).
293. בברכות ג, א ( אמר רב יצחק בר שמואל משמיה דרב, ג' משמרות הוי הלילה, ועל כל משמר ומשמר יושב הקב"ה ושואג כארי ואומר אוי [לי] שהחרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגליתים לבין אומות העולם) . וכן ראוי לכל ירא שמים, כמ"ש קומי רוני בלילה לראש אשמורות. בגמרא שם ב' אוקימתות בגמרא שם (מאי קא חשיב רבי אליעזר (סימנים הללו שנתן למשמרות הארץ, היכן נתנו, בתחלת האשמורות או בסופן, רש"י) ... סוף משמרה ראשונה, ותחלת משמרה אחרונה, ואמצעית דאמצעיתא. ואי בעית אימא כולהו סוף משמרות קא חשיב). לאוקימתא קמא, עיקר הזמן הוא בחצות לילה (אמצעית דאמצעיתא), ולאוקימתא בתרא הוא בסוף כל אשמורה, שהיא שליש לילה. בטור ושו"ע ס"ב פסקו כאוקימתא בתרא (המשכים להתחנן לפני בוראו, יכוין לשעות שמשתנות המשמרות, שהן בשליש הלילה ולסוף שני שלישי הלילה ולסוף הלילה, שהתפלה שיתפלל באותן השעות על החורבן ועל הגלות, רצויה). וכן הוא לקמן מהדורא קמא ס"ח ( טוב להשכים קודם אור הבוקר להתחנן לפני בוראו, וטוב שיתחנן בשעות שמשתנות המשמרות, שהן לסוף שליש הלילה ולסוף שני שלישי הלילה ולבסוף הלילה, שבאלו הזמנים הקב"ה זוכר לחורבן בית המקדש וכו'). ואילו כאן נפסק כאוקימתא קמא שבגמרא שם (לקום בחצות הלילה). וכאמור בתהלים קיט, סב (חצות לילה אקום), והובא בגמרא שם (ג, ב). וכן הוא בזהר ח"ב קצה, סע"ב (משרייא תניינא אתמנא בארבע שעתי אחרנין [כלומר, שאשמורה האמצעית היא ארבע שעות האמצעיות של הלילה], ולא אמרי שירתא בר תרי שעתי, עד דאתפלג ליליא [=ואין אומרים שירה אלא בשתי שעות הראשונות של אשמורה האמצעית, עד שנחלק הלילה , דהיינו חצות לילה], ועאל קודשא בריך הוא בגנתא דעדן, ואלין אינון אבלי ציון ואינון דבכו על חרבן בי מקדשא), והיינו שאז נכנס הקדוש ברוך הוא בגן עדין, ואבלי ציון בוכים אז על חורבן בית המקדש, בחצות לילה. וכן הוא מנהג תיקון חצות שבכתבי האריז"ל (פע"ח ושער הכוונות וסדור האריז"ל ועוד). ונתבאר ב מ"א סק"ד (המקובלים האריכו בענין תפלת חצות. וברקנטי פ' בראשית כתב ... בחצות ראוי לבקש רחמים על כנסת ישראל ועל בניה כו' ... ובגמרא דילן, לתירוץ הראשון דנתן סימן לאמצעית דאמצעיתא והיינו חצות, משמע דעת רצון הוא. ולתירוץ השני לא משמע כן). והטעם דקיי"ל שהוא בחצות, יתבאר לקמן ס"ג. וכן הוא בסדר תיקון חצות שבסדור (שהזמן המובחר הוא בחצות). וראה שלחן הזהב הערה 35. קובץ דברי תורה חי"ג עמ' נב.
294. היינו בסדר תיקון חצות שבשערי ציון (פראג תנ"ב ואילך), ובסדורי האריז"ל, ובסדור רבינו , שאחרי מזמור על נהרות בבל, באים כמה פרקי תהלים, כולל מזמור למנצח בבוא (תהלים נא). ונתבאר בתניא פכ"ו (וזהו הטעם הפשוט לתיקון האר"י ז"ל לומר מזמור זה אחר תיקון חצות).
295. כתבי האריז"ל שם. עטרת זקנים ס"ק ג (צריך כל אחד להשתתף עם צערה של רחל, לבכות בכל לילה על גלות השכינה, שהיא בחינת רחל, ועל חורבן בית המקדש, כמו שכתוב קומי רוני בלילה). אגרת התשובה פ"ז (לעורר רחמים העליונים ... גלות השכינה ... וזמן המסוגל לזה הוא בתיקון חצות, כמ"ש בסידור בהערה, עיין שם בפנים). והוא בסדור ב"הערה לתיקון חצות" (סדור תורה אור ע' צט) (והעצה היעוצה לזה, להתאבל ולשית צער בנפשו על מניעת והסתלקות יראה ממנו, הנקרא חורבן ירושלים יר"א של"ם, בסבת גלות השכינה ... כסדר תיקון חצות). וכן הוא לקמן מהדורא קמא ס"ח (ולשפוך תחנונים על חורבן בית המקדש).
296. איכה ב, יט. ומה שכתוב "קומי רוני בלילה לראש אשמורות", קאי על הבכיה על חורבן בית המקדש, כמבואר בפרישה ס"ק יב (רוצה לומר, אותו פסוק גם כן נאמר באיכה על חורבן הבית, לכן אמר שהתפלה שמתפלל על חורבן הבית קרובה להתקבל), וכאמור בהמשך הפסוק "שפכי כמים לבך ... על נפש עולליך העטופים ברעב בראש כל חוצות". ו"לראש אשמורות", קאי על חצות, כדלקמן ס"ג (וראש אשמרות הוא חצות הלילה). וכן הוא לקמן מהדורא קמא ס"ח (כמ"ש קומי רוני בלילה לראש אשמורות).
297. ברכות דף ג , א, לפי גירסת כמה ראשונים (תוס' רבינו יהודה. מנורת המאור נר ג כלל ג ח"א פ"ה. שבלי הלקט סי' ח בשם רש"י. כלבו סי' ז) וכתב יד מינכן (אמר רב יצחק בר שמואל משמיה דרב, ג' משמרות הוי הלילה, ועל כל משמר ומשמר יושב הקב"ה ושואג כארי ואומר, אוי [לי] שהחרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגליתים לבין אומות העולם). ובדפוסים שלנו (אוי להם לבנים שבעונותיהם החרבתי).
298. משנה מנחות קי, א (אחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוין לבו לשמים). טור (ובלבד שיכוין לבו בתחנוניו, כי טוב מעט בכוונה מהרבות בהם שלא בכוונה). ב"ח (הכי איתא שילהי מנחות (קי א)). ושו"ע סעיף ד (טוב מעט תחנונים בכוונה, מהרבות בלא כוונה). ולקמן מהדורא קמא סעיף ט (טוב מעט תחנונים בכוונה מהרבות שלא בכוונה). סי' תרכ ס"ב (טוב לומר מעט סליחות בנחת מהרבה במרוצה).
299. לקמן מהדורא קמא ס"ח (ומכל מקום התורה והתפלה צריך להיות בשמחה). וראה תניא פכ"ו (לומר מזמור זה אחר תיקון חצות, קודם הלימוד, כדי ללמוד בשמחה אמיתית בה' הבאה אחר העצב).
300. שמונה שערים, שער המצות ואתחנן, ד"ה ועתה נבאר הכונה (בשאר לילי השבוע אין ראוי לקרא מקרא, לפי שהמקרא הוא בעשיה, והלילה עצמה הוא בחינת עשיה, והכל הוא דינין, ואין ראוי לעורר הדינין). מ"ח ריש מסכת שכיבה (בלילה ... ולא ילמוד מקרא). עולת תמיד ס"ק א (וכתב בספר לבנת הספיר, מאן דקאים בחצות הלילה למגרס, יש לו לעסוק בתורה שבעל פה, והוא משנה וגמרא. ועיין בתרגום איכה בפסוק קומי רוני בלילה). ובתרגום שם (קומי כנישתא דישראל דשריא בגלותא עסוקי במשנה בליליא). הובא באלי' זוטא ס"ק ב. ראשית חכמה שער הקדושה פ"ז (יעסוק בתורה שבעל פה או במשנה, וכן תרגם המתרגם בפסוק קומי רוני בלילה ... עסיקי במשנה בליליא ... וכן אמר בילקוט ... על פסוק ויהי שם עם ה' מ' יום ומ' לילה ... מנין היה משה יודע אימתי יום ואימתי לילה, בשעתא שהיה הקב"ה מלמדו מקרא היה יודע שהוא יום, ובשעה שהי' מלמדו משנה היה יודע שהוא לילה). באר היטב סי' רלח סק"ב (אין לקרוא מקרא בלילה). וכן הוא לקמן מהדורא קמא ס"ח (ויש לעסוק בתורה שבעל פה). סי' תצד ס"ג (להיות נעורים כל הלילה לעסוק בתורה ... ועיקר העסק יהיה בתורה שבעל פה), ושם נסמן (הערה כט), הטעם שקוראים בליל שבועות גם מקרא, ומה שאומרים תהלים בליל הושענא רבה אחר חצות. אגרות קודש חי"ג אגרת ד'תקצג (ידוע מש"כ בכתבי האריז"ל שאין ללמוד מקרא בלילה). וראה מה שליקט ב"מנהג אבותינו בידינו", שונות, מהדורת תשע"ב, ע' תיא. קובץ הערות וביאורים תשעז ע' 98. תשעח ע' 61. ובסדר תיקון חצות שבסדור (ואחר התיקון, אם קודם חצות, ילמוד פרק אחד משניות ... ואם אחר חצות, ילמוד בזוהר הקדוש). וראה לקוטי שיחות חל"ד עמ' 45.
301. עטרת זקנים שם (ואחר כך יעסוק בתורה עד שיעלה עמוד השחר).
302. שני נושאים נתבארו כאן במעלת הקימה בחצות: (א) תיקון חצות, לקונן על החורבן וגלות השכינה (ס"ב). (ב) לקום בחצות ללימוד התורה ולעבודת הבורא (ס"ג). ובמדה בינונית עכ"פ לקום קודם עלות השחר (ס"א). וכן נתבארו שני נושאים אלו לקמן במהדורא קמא (סי' א), אלא ששם לא נזכרת מעלת חצות לילה, אלא: (א) לעמוד לעבודת הבורא קודם עלות השחר (ס"א). (ב) לקונן על חורבן בית המקדש, בשעות שמשתנות האשמורות (ס"ח). ראה לעיל (הערה יג ). ובפסקי הסדור: (א) לקום בחצות לילה לעבודת הבורא, ועכ"פ איזו שעה לפני עמוד השחר (סדר השכמת הבוקר). (ב) תיקון חצות, להתאבל על ירושלים, ועכ"פ בתחלת האשמורה הראשונה, ועכ"פ קודם אור היום (סדר תיקון חצות).
303. זח"א צב, ב (בפלגות ליליא ממש, קודשא בריך הוא אתער בגנתא דעדן, ודינין דלתתא לא משתכחן, וכל נימוסין דלעילא בליליא לא אשתכחו אלא בפלגות ליליא ממש. מנלן, מאברהם דכתיב (לך יד, טו) ויחלק עליהם לילה. במצרים (בא יב, כט) ויהי בחצי הלילה. ובאתרין סגיאין באורייתא הכי אשתכח). רז, א (וכד אתפליג ליליא הוה דוד מתקיים באתריה, בגין דכד אתער פלגו ליליא וכתרא קדישא אתער, בעא דלא לאשכחא ליה לדוד מתקשר באתר אחרא באתר דמותא, בגין דכד אתפליג ליליא וקדושה עלאה אתער ובר נש דנאים בערסיה ולא אתער לאשגחא ביקרא דמאריה, הא איהו אתקשר ברזא דמותא ומתדבק באתר אחרא). זוהר חדש בראשית ל, ב (ומפלגותא דליליא ולהלאה דעסיק בתורה מאי טעמא, משום דבההיא שעתא קוב"ה נפיק מאינון עולמות דכסיף בהו ואזיל לאשתעשע עם צדיקיא בגנתא דעדן. והיינו דאמר דוד חצות לילה אקום להודות לך ... והוא עת רצון לעסוק בתורה). בסדור רבינו, אחר סדר תיקון חצות, באים "מאמרי זוהר מענין חצות".
304. יבמות ע[ב] , א (כל אותן ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר לא היה יום שלא נשבה בו רוח צפונית בחצי הלילה, שנאמר (בא יב, כט) ויהי בחצי הלילה וה' הכה כל בכור וגו'. מאי תלמודא, הא קמ"ל, דעת רצון מילתא היא), ופרש"י (וכיון דחצות הלילה עת רצון הואי למכת בכורות, הואי נמי עת רצון לרוח צפונית, ואין לך יום שרוח צפונית אין מנשבת בו בחצי הלילה, וזה היה סימן לדוד, כנור תלוי לו למעלה ממטתו ונקבע כלפי צפון, כיון שהגיע חצות לילה רוח צפונית מנשבת בו, ומנגן מאליו והוא נעור).
305. וכן הוא בפסקי הסדור, השכמת הבוקר ס"א (מודעת זאת מעלת קימת חצות לילה שהיא עת רצון למעלה).
306. סוף תמיד לב, ב (תנא רבי חייא, כל העוסק בתורה בלילה שכינה כנגדו, שנאמר (איכה ב, יט) קומי רוני בלילה לראש אשמורות שפכי כמים לבך נכח פני ה'), ופרש"י (כלומר שכינה שרויה אצלך). וראה לקמן הלכות תלמוד תורה פ"ד ה"ח, ושם נסמן. קובץ דברי תורה חי"ג ע' נג.
307. שגם האמור בתהלים קיט, קמח (קדמו עיני אשמרות) מפרש רבי דהיינו בחצות, כדאמרינן בברכות ג, ב (מאי טעמא דרבי, א"ר זריקא א"ר אמי א"ר יהושע בן לוי, כתוב אחד אומר (תהלים קיט, סב) חצות לילה אקום להודות לך על משפטי צדקך, וכתוב אחד אומר קדמו עיני אשמורות, הא כיצד ארבע משמרות הוי הלילה). ולפי המובא לעיל ס"ב (והערה יג ) מהזהר והמקובלים בענין תיקון חצות, מובן שמפרשים שראש אשמרות הוא חצות הלילה. וראה בדי השלחן סי' א סק"ו. מראי מקומות וציונים. שלחן הזהב. שו"ע אדה"ז המבואר. הערות וביאורים תשצד ע' 61. ולקמן מהדורא קמא ס"ח מפרש, שגם האמור "לראש אשמורות" קאי על סוף שליש הלילה.
308. שהוא כדעה המובאת לקמן מהדורא קמא ס"ח (בשעות שמשתנות המשמרות ... ולסוף שני שלישי הלילה). ובפסקי הסדור ס"א ( ומי שאינו יכול לקום בחצות בכל לילה על כל פנים יתאמץ לקום בחצות באיזה לילה שיכול … ובאיזה לילה שאינו יכול, יתאמץ עכ"פ לקום איזו שעה לפני עמוד השחר, כמו שכתוב אעירה שחר).
309. חגיגה יב , ב (כל העוסק בתורה בלילה, הקב"ה מושך עליו חוט של חסד ביום, שנאמר (תהלים מב, ט) יומם יצוה ה' חסדו, ומה טעם יומם יצוה ה' חסדו, משום ובלילה שירה עמי). וכן הוא לקמן הלכות תלמוד תורה פ"ד ה"ח (כך אמרו חכמים, אין רנה של תורה אלא בלילה, שנאמר קומי רוני בלילה. וכל העוסק בתורה בלילה, חוט של חסד נמשך עליו ביום).
310. זהר ח"א קלו, א-ב (הנה ברכו את ה' כל עבדי ה' וגו' ... ומאן אינון דיתחזון לברכא ליה לקודשא בריך הוא, כל עבדי ה' ... ומאן אינון דברכתהון ברכתא, העומדים בבית ה' בלילות, אלין אינון דקיימו בפלגות ליליא ואתערי למקרי באורייתא, אלין קיימי בבית ה' בלילות), וח"ג יג, א (העומדים בבית ה' בלילות, אלין אקרון עבדי ה', אלין אתחזון לברכא למלכא).
311. תהלים קלד, א. מנחות קי, א (הנה ברכו את ה' כל עבדי ה' העומדים בבית ה' בלילות. מאי בלילות, א"ר יוחנן אלו תלמידי חכמים העוסקים בתורה בלילה, מעלה עליהן הכתוב כאילו עסוקים בעבודה).
312. ראשית חכמה שער הקדושה פ"ז (ראוי להכין תרנגול שיעוררהו בחצות לילה, שהרי מצינו רבי עקיבא שהיה הולך בדרך והיה מוליך עמו תרנגול, כדפירש בפרק הרואה (ברכות ס, ב). גם אמר בזוהר (ח"א צב, ב) ז"ל רבי אבא הוה אתי מטבריא ... כד בעי למשכב, אמר רבי אבא למארי דביתא, אית הכא תרנגולים, אמר ליה מארי דביתא, אמאי, אמר ליה בגין דקאימא בפלגות ליליא ממש וכו').
313. ברכות ס, ב (כי הא דרבי עקיבא דהוה קאזיל באורחא ... והוה בהדיה תרנגולא), ופרש"י (להקיצו משנתו).
314. ראשית חכמה שם (ולכן אני אומר, שמי שאין לו תרנגול, יבקש לו חבר שלא ישן עד חצות, כדי שיקיצנו בחצות לילה ממש).
315. כדלעיל סוף ס"א וס"ב.
316. ישעיה ו, ג. וכן הובא פסוק זה במורה נבוכים ודרכי משה דלקמן, ולקמן סי' ב ס"א. אבל לקמן ס"ה, מהדורא קמא ס"א, ופסקי הסדור ס"ב, הובא הפסוק (ירמיה כג, כד) הלא את השמים ואת הארץ אני מלא.
317. דרכי משה (כתב ה רמב"ם בספרו מורה הנבוכים חלק ג' פרק נ"ב, שמיד שאדם ניעור משנתו בבוקר, מיד יחשוב בלבו לפני מי הוא שוכב, וידע שמלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא יתעלה חופף עליו, שנאמר (ישעיה ו, ג) מלא כל הארץ כבודו, ואילו היה שוכב לפני מלך בשר ודם שעומד עליו היה מתחייב בנפשו, קל וחומר לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, לכן יקום בזריזות מיד). והוא במורה נבוכים שם (אין ישיבת האדם ותנועתו ועסקיו והוא לבדו בביתו, כישיבתו ותנועתו ועסקיו והוא לפני מלך גדול, ולא דבורו והרחבת פיו כרצונו והוא עם אנשי ביתו וקרוביו, כדבורו במושב המלך, ומפני זה, מי שיבחר בשלמות האנושי ושיהיה איש האלהים באמת, יעור משינתו וידע שהמלך הגדול המחופף עליו, והדבק עמו תמיד, הוא גדול מכל מלך בשר ודם ... הוא משקיף עלינו ... מלא כל הארץ כבודו). רמ"א ס"א (שויתי ה' לנגדי תמיד (תהילים טז, ח), הוא כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים אשר הולכים לפני האלהים, כי אין ישיבת האדם ותנועותיו ועסקיו והוא לבדו בביתו, כישיבתו ותנועותיו ועסקיו והוא לפני מלך גדול, ולא דבורו והרחבת פיו כרצונו והוא עם אנשי ביתו וקרוביו, כדבורו במושב המלך ... ומיד שיעור משנתו יקום בזריזות לעבודת בוראו יתברך ויתעלה ). וכן הוא לקמן מהדורא קמא ס"א (ויחשוב בלבו לפני מי הוא שוכב, וידע שמלך מלכי המלכים הקב"ה חופף עליו, שנאמר הלא את השמים ואת הארץ אני מלא נאם ה', ואלו היה שוכב לפני מלך בשר ודם שעומד עליו היה מתחייב בנפשו, קל וחומר לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה). פסקי הסדור ס"ב (ומיד שיתעורר משנתו, כדי שלא יחזור ויישן, ירגיל את עצמו להתבונן מיד לפני מי הוא שוכב לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה, כמו שכתוב הלא את השמים ואת הארץ אני מלא וכו', ואילו היה שוכב לפני מלך בשר ודם היה מתחייב בנפשו וכו') .
318. תהלים טז, ח .
319. ירמיה כג, כד.
320. מורה נבוכים שם (ובעבורו הוא תמיד עמנו משקיף ורואה, אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאם ה', והבן זה מאד. ודע כי כאשר ידעו זה השלמים, תגיע אליהם מן היראה והכניעה ופחד השם ויראתו ובשתם ממנו). דרכי משה שם ( וכן יחשוב בכל עסקיו, כי אין עסקיו בביתו כשהוא לבדו כמו שהוא בעסקיו לפני המלך. ונראה שלזה כיון דוד המלך עליו השלום באמרו שויתי ה' לנגדי תמיד וגו') . רמ"א ס"א (כשישים האדם אל לבו שהמלך הגדול הקדוש ברוך הוא, אשר מלא כל הארץ כבודו, עומד עליו ורואה במעשיו, כמו שנאמר אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאם ה', מיד יגיע אליו היראה וההכנעה בפחד השי"ת ובושתו ממנו תמיד). וכן הוא לקמן סי' ב מהדורא קמא ס"ב ( וכן יחשוב בכל עסקיו ועניניו, כי אין ישיבת האדם ותנועותיו ועסקיו והוא לבדו בביתו כישיבתו ותנועותיו והוא לפני מלך גדול, ואין דבורו והרחבת פיו כרצונו והוא עם אנשי ביתו וקרוביו כדבורו במושב המלך, כל שכן כשישים האדם אל לבו שהמלך הגדול מלך מלכי המלכים הקב"ה אשר מלא כל הארץ כבודו עומד עליו ורואה במעשיו, כמ"ש אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאם ה', מיד יגיע אליו היראה וההכנעה מפחד הבורא יתברך ויבוש ממנו תמיד). תניא פמ"א (והנה ה' נצב עליו ומלא כל הארץ כבודו, ומביט עליו ובוחן כליות ולב אם עובדו כראוי, ועל כן צריך לעבוד לפניו באימה וביראה כעומד לפני המלך), ופמ"ב (כמ"ש בשו"ע או"ח סימן א', כשיתבונן האדם שהמלך הגדול מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, אשר מלא כל הארץ כבודו, עומד עליו ורואה במעשיו, מיד יגיע אליו היראה וכו').
321. הרב רבינו יונה בשערי תשובה . וראה ס' היראה שלו. וכן הוא בתניא פמ"ב (ויש נפש שפלה בטבעה ותולדתה ... ולא תוכל למצוא במחשבתה האלהות כי אם בקושי ובחזקה ... ומכל מקום בקושי ובחזקה שתתחזק מאד מחשבתו באומץ ויגיעה רבה ועומק גדול, להעמיק בגדולת ה' שעה גדולה, בודאי תגיע אליו עכ"פ היראה תתאה).
322. ס' חסידים סי' לה (משפט האדם לחשוב בבוראו תמיד ולשוותו נגד פניו, שנאמר שויתי ה' לנגדי תמיד ... לא יוכל האיש ללמוד ולקשור בלבו תמיד האלהים, אם לא על פי עזיבת העון, כי העונות מבדילות ומשכחות היראה ומשנים את הפנים, וכן הוא אומר כי [אם] עונותיכם הי' מבדילים ביניכם לבין אלהיכם).
323. ישעיה נט, ב.
324. סדר היום בתחלתו (ובקומו יאמר מיד מודה ... אמונתך), הובא במ"א סי' ד ס"ק כח (בקומו יאמר מודה ... אמונתך, שאין בזה לא שם ולא כינוי (סדר היום)), ובאלי' זוטא סק"ב. וכן הוא לקמן מהדורא קמא ס"ה (טוב לומר מיד כשיעור משנתו). פסקי הסדור ס"ג (וטוב להרגיל עצמו לומר מיד שניעור נוסח זה). * והוא דאמרינן בברכות ס, א (כי מתער אומר, אלהי נשמה שנתת בי טהורה אתה יצרתה בי אתה נפחתה בי ואתה משמרה בקרבי, ואתה עתיד ליטלה ממני ולהחזירה בי לעתיד לבא, כל זמן שהנשמה בקרבי מודה אני לפניך ה' אלהי ואלהי אבותי רבון כל העולמים אדון כל הנשמות, ברוך אתה ה' המחזיר נשמות לפגרים מתים). וכן הוא לקמן סי' ו ס"ז ( מיד שניעור משנתו צריך לברך אלהי נשמה מדינא דגמרא), וב סי' מז ס"ב (כשיעור משנתו יאמר אלהי נשמה). והיינו דוקא כשישן במלבושיו, כדלקמן ס"ז ( ומי שישן במלבושיו, מאחר שיכול להיות שלא נגעו ידיו במקומות מטונפים שבגופו, הרי סתם ידים אלו כשרות להזכיר השם בברכות ולדבר דברי תורה, מדין התלמוד ). אבל אם ישן ערום, יתבאר לקמן בסמוך ( אם ישן על מטתו ערום ... אסור להוציא דברי תורה מפיו בידים מטונפות). ואף אם ידיו נקיות, יתבאר לקמן ס"ז ( בזוהר החמירו מאד שלא לברך ... בעוד רוח הטומאה שורה על הידים קודם נטילת ידים שחרית). ולכן תקנו לברכה אחר ברכות על נטילת ידים ואשר יצר, כדלקמן סי' ו ס"ו (ברכת אלהי נשמה ... טוב לסמכה לברכת אשר יצר). וכדי שיוכל להודות להשי"ת כשיעור משנתו, כעיקר תקנת התלמוד, תקנו "לומר מיד שניעור משנתו, מודה אני לפניך ... שהחזרת בי נשמתי ... [ש]אין איסור לאמרו קודם שנטל ידיו, אף אם יש על מטתו ערום". וכן הוא בלקוטי שיחות חל"ד ע' 151 הערה 59 (ולהעיר שנוסח "מודה אני" – כלול בברכה זו, ויש לומר שנלקח ממנה כיון שאמירתו מיד כ"שייקץ"). ובס' המנהגים – חב"ד ע' 1 (כשאומרים מודה אני, צריכים להניח יד אל יד (צו לייגען איין האנד צו די צווייטע), ולהרכין את הראש).
325. ראה אגרות קודש חט"ז אגרת ו'מה (הדיוק שהחזרת בי נשמתי . – מתאים לנוסח הברכה "המחזיר נשמות . ובברכה זו יש לומר הטעם על פי פשט – דמזכירים ומעוררים מעשה בראשית: ויפח [ב]אפיו נשמת חיים). וכדלעיל הערה הקודמת, שנוסח "מודה אני" נלקח מברכת "אלקי נשמה".
326. על פי איכה ג, כג (חדשים לבקרים רבה אמונתך).
327. וכן הוא בפסקי הסדור ס"ג ( ועל ידי זה יזכור את ה' הנצב עליו, ויקום בזריזות) . וראה הליכות מנחם ע' ג.
328. לחם חמודות ברכות פ"ט אות סט (מכל מקום ישהה מעט ולא יעמוד פתאום מיד אחר השינה, דאמר מר בסוף פרק מפנין (שבת קכט, ב) ה' דברים קרובים למיתה יותר מן החיים, ואלו הן ... ישן ועמד ... אלא לישהי פורתא והדר ליקום). מ"א ס"ק ג (ומיד, לאו דוקא אלא ישהא מעט, כדאיתא בגיטין דף ע'). וכן הוא לקמן מהדורא קמא ס"ו (הניעור משנתו ועמד תיכף ומיד על רגליו, הוא קרוב למיתה יותר מן החיים, אלא ישהה מעט קודם שיעמוד). הלכות שמירת גוף ונפש סעיף ה (ישן ... אין לו לעמוד מיד, אלא ישהה מעט קודם שיעמוד).
329. אפשר הכוונה להלכות שמירת גוף ונפש (שבהערה הקודמת), שבתחלה רצה רבינו לכנותם "הלכות דרך ארץ". וראה פתח דבר להלכות הצריכות מחושן משפט, שבשוע"ר צויין לכמה לקוטי הלכות שלא הגיעו לידינו.
330. ראה לקמן סי' פה ס"ג, מה הם שמות שאינם נמחקין.
331. סדר היום שם ( ואין צריך לזה נטילת ידים, כי אפילו יהיו ידיו מטונפות אין חשש, כיון שאינו מזכיר לא שם ולא כינוי). הובא במ"א סי' ד ס"ק כח ( שאין בזה לא שם ולא כינוי) , ובאליה זוטא ס"ק ב. וכן הוא לקמן מהדורא קמא ס"ה (ואין צריך לזה נטילת ידים אף אם ידיו מטונפות, מפני שאין קדושה בתיבות נוסח זה, כיון שאין בו שום שם (עיין סימן פ"ה) מהשמות שאינן נמחקין). פסקי הסדור ס"ד ( לפי שבנוסח זה [מודה אני] אין בו שם מז' שמות שאינן נמחקין, אין איסור לומר קודם נטילת ידים בעוד שאין ידיו נקיות ). והיינו אפילו לכתחלה, שכן הוא דעת כמעט כל הפוסקים, שאין צריך נטילת ידים (ראה אגרות קודש ח"י אגרת ב'תתקפו). ובהיום יום יא שבט (דער סדר פון טאג הויבט זיך אן מיט מודה אני, און דאס זאגט מען פאר נעגעל וואסער אפילו בידים טמאות, ווארום כל הטומאות שבעולם זיינען ניט מטמא דעם מודה אני פון א אידען. ער קען זיין א חסר בזה או בזה, אבער דער מודה אני בלייבט גאנץ). ולכן אומרים אותו בתחלה, אף שמברכין אחר כך ברכת אלקי נשמה שנתת בי. ראה קונטרס ענינה של תורת החסידות.
332. סיום סימן זה במהדורא בתרא לא הגיע לידינו, וראה מהדורא קמא שם ס"ג (אם היה ישן על מטתו ערום, אסור להזכיר [שום] שם מז' שמות שאינן נמחקין ... משום דמסתמא נגע במקומות המכוסים שבאדם), ושם נסמן (הערה כט ).
333. תוכן ההלכה שנתבארה לפנינו שלפנינו: (א) הנוגע במקומות מטונפים שבגופו, ורוצה ללמוד תורה, צריך לנקות ידיו בכל מידי דמנקי, כדלקמן סי' ד ס"א ( לתלמוד תורה ... אין צריך לחזר אחר מים, אלא די לנקות ידיו בכל דבר שמנקה), ושם נסמן (הערה יד ). (ב) סתם ידים שהסיח דעתו משמירתן, כשרות ללימוד התורה, כדלקמן ס"ז ( סתם ידים אלו כשרות להזכיר השם בברכות ולדבר דברי תורה ). (ג) הקם בבוקר משנתו, שורה על ידיו רוח טומאה, ואסרו בזוהר ללמוד תורה עד שיטול ידיו, כדלקמן ס"ז ( בזוהר החמירו מאד שלא ... ללמוד ... בעוד רוח הטומאה שורה על הידים קודם נטילת ידים שחרית). (ד) ולכן מדין התלמוד, הישן ערום ורוצה ללמוד, צריך לנקות ידיו בכל מידי דמנקי. והישן במלבושיו, יכול ללמוד. ומדין הזוהר, בכל אופן לא ילמוד עד שיטול ידיו. (ה) ואם אין לו מים, יסמוך על הדין התלמוד, ואפילו ישן ערום, ינקה ידיו בכל מידי דמנקי, וילמוד.
334. אליה זוטא סי' ד ס"ק יא (ומכל מקום ללמוד נראה דאסור, כדאיתא סי' צ"ב). והוא ברמ"א שם ס"ז (אסור ליגע במקומות אלו בשעה שעומדים בתפלה, או עוסק בתורה, וכן בצואת האוזן והאף, כי אם על ידי בגד), וכדלקמן שם ס"ו (לתלמוד תורה די בנקיון בעלמא בכל ענין), הרי שבלי נקיון ידיו אסור. וכן הוא לקמן מהדורא קמא ס"ה (אבל אסור להוציא דברי תורה מפיו אם לא נטל ידיו עדיין, מפני שבתיבות עצמן יש בהן קדושה). סי' ד ס"ג (אם היה ישן על מטתו ערום, אסור להזכיר [שום] שם מז' שמות שאינן נמחקין, או להוציא דברי תורה מפיו). פסקי הסדור ס"ד (להוציא דברי תורה מפיו אסור, עד שינקה ידיו).
335. הרב רבינו יונה ברכות ח, ב (ואומר מורי הרב נר"ו, שמי שמתחייב בברכה ואינו יכול לאומרה, שאין ידיו נקיות, או שעומד במקום שאינו נקי, כגון החולה שאין מטתו נקיה, ואינו יכול לבטא בשפתים התפלה, יש לו להרהר הברכה או התפלה שנתחייב בה). וכתב ב"י סי' פה ( אמר רבה בר בר חנא אמר רבי יוחנן, בכל מקום מותר להרהר בדברי תורה, חוץ מבית המרחץ ובית הכסא. ותמיהני על ה"ר יונה שכתב ... יש לו להרהר הברכה או התפילה שנתחייב ... ואפשר דלאו בידים מטונפות או מקום מטונף ממש קאמר, אלא כשהידים או המקום אינם נקיים, אבל טינוף אין בהם ... כן נראה לי לדחוק כדי ליישב דבריו). וכן נפסק לקמן סי' סב ס"ג (ומכל מקום אם הוא אנוס שאינו יכול להוציא בשפתיו, כגון שאין המקום נקי, בענין שאינו יכול להוציא בשפתיו, דהיינו שאין המקום מטונף לגמרי, יש לו להרהר). אבל במקום המטונף לגמרי, נפסק לקמן סי' פה ס"א (כל ענין שהוא מדברי הקודש, אסור לאמרה במקום הטינופת, דהיינו במקום שיש בו צואה או מי רגלים או בבית הכסא או בבית המרחץ ... ולא לאמרו בלבד, אלא אפילו להרהר בלבו אסור, אפילו בדברי תורה). וכיון שכאן מיירי שאין ידיו מטונפות לגמרי, רק שנגע במקומות המכוסים ולא נטל ידיו עדיין, מותר להרהר בדברי תורה. וכן הוא לקמן מהדורא קמא ס"ה (אבל מותר להרהר בדברי תורה בידים מטונפות), ובפסקי הסדור ס"ד (ולהרהר בדברי תורה מותר). * בנוסף לאיסור הוצאת דברי תורה מפיו בידים מטונפות, יש כאן גם איסור ללמוד תורה לפני ברכת התורה; אלא שהאיסור הוא בלימוד בפה ולא בהרהור, כדלקמן סי' מז ס"ב (צריך לברך בין למקרא לבד בין למשנה לבדה בין לתלמוד לבדו בין למדרש לבדו, שהכל תורה היא ונתנה למשה מסיני, והמהרהר בדברי תורה אינו צריך לברך). עוד יש בזה איסור שלישי – להוציא דברי תורה מפיו כשלבו רואה את הערוה, שהרי הוא שוכב ערום תחת הסדין, וכדלקמן סי' עד ס"א (שלא יהיה דבר ערוה כנגד פניו של אדם הקורא או מתפלל ... ראשו ולבו של אדם הקורא או מתפלל, צריך גם כן שלא יהיו רואים את הערוה, דהיינו שלא יהיה עם הערוה תחת מכסה אחד). ולכן מי שהולך בחלוק ארוך, בלי אבנט, אסור לו להוציא ברכה או דברי תורה מפיו, ורק כשיש לו מכנסים מותר לו לברך וללמוד, כדלקמן סי' צא ס"ב (צריך לאזור אזור בשעת התפלה, אפילו אם יש לו אבנט שאין לבו רואה את הערוה, משום שנאמר הכון לקראת אלהיך ישראל, אבל בשאר ברכות מותר לברך בלא חגורה מאחר שיש לו אבנט במכנסיים ואין לבו רואה את הערוה). אמנם גם איסור זה אינו אלא בדיבור ולא בהרהור, כדלקמן סי' עה ס"י (מותר להרהר בדברי תורה כשהוא ערום, ואין צריך לומר כנגד ערוה אחרת, שנאמר ערות דבר, דיבור אסור הרהור מותר), וסי' עג ס"א (להרהר בדברי תורה מותר אפילו כשערותו ממש מגולה ... ומטעם זה מותר להרהר בדברים שבקדושה בשעת תשמיש, שהרהור אינו כדיבור לענין זה). ואף שהובא לעיל, שבמקומות המטונפים אסור אף להרהר בדברי תורה. מכל מקום במקום גילוי ערוה מותר להרהר. וטעם החילוק ביניהם, כי רק לענין גילוי ערוה נאמר בתורה "ערות דבר, דיבור אסור הרהור מותר", משא"כ לענין מקומות המטונפים, יתבאר לקמן סי' עד ס"א (כתוב בתורה ושבת וכסית וכו' כי ה' אלהיך מתהלך בקרב מחניך וגו' והיה מחניך קדוש ... וגו' מכאן למדו חכמים שבכל מקום שה' אלהינו מתהלך עמנו דהיינו כשאנו עוסקים בקריאת שמע ובתפלה או בדברי תורה צריך להיות המחנה קדוש שלא תהא צואה מגולה שם), ולא נזכר כאן התנאי של "דיבור אסור הרהור מותר". נמצא שהשוכב ערום (תחת הסדין) ונגע במקומות המכוסים, אין לאסור בהרהור לא מטעם מקומות המטונפים (כמבואר לעיל שהיד אינה נחשבת מקום המטונף ממש להאסר בהרהור) ולא מטעם גילוי ערוה (שרק דיבור אסור אבל הרהור מותר).
336. עולת תמיד ס"ק ב (ולא יאמר אדם הנני שוכב במיטתי ואלמד, אלא צריך לעמוד וילבש עצמו במלבושיו, וכן איתא בזוהר בהדיא פר' נח [עב, א], ומפרש שם הטעם משום הכון לקראת אלהיך ישראל). ובזהר שם (פתח ואמר (עמוס ד, יב) הכון לקראת אלהיך ישראל, וכתיב (תבוא כז, ט) הסכת ושמע ישראל, מלי דאורייתא בעיין כוונה, ומלין דאורייתא בעאן לאתתקנא בגופא ורעותא כחדא, קם ההוא יודאי ואתלבש ויתיב לגביה דרבי יהודה, ואמר זכאין אתון צדיקיא דמשתדלי באורייתא יומא ולילי, אמר ליה רבי יהודה, השתא דכוונת גרמך, אימא מילך דנתחבר כחדא, דהא מלי דאורייתא בעיין תקונא דגופא ותקונא דלבא, ואי לאו, בערסאי שכיבנא ובלבאי אמרנא מלין). הובא ב אלי' זוטא ס"ק ב (ולא יאמר אדם הנני שוכב במטתי ואלמוד, אלא צריך לעמוד וילבש במלבושיו, משום הכון לקראת אלהיך ישראל (עולת תמיד בשם הזוהר)). וכן הוא לקמן מהדורא קמא ס"א (ואל יאמר הנני שוכב במטתי ואלמוד, אלא יעמוד וילבוש מלבושיו, משום שנאמר הכון לקראת אלהיך ישראל).
337. כלומר, אין לו להרהר, ואפילו "גם אם נטל ידיו" ורוצה ללמוד בדיבור "בעודו מושכב", מכל מקום "יקום ויעמוד" משום הכון גו'. וראה שלחן הזהב. ובקונטרס השלחן הגיה "אין לו לדבר ולא אפילו להרהר". וכן הוא בלוח התיקון שבסוף הל' שבת דפוס ראשון. וראה מראי מקומות וציונים. הערות וציונים להל' תלמוד תורה פ"ב ע' 512. ואם עדיין לא בירך ברכת התורה, ורוצה ליטול ידיו וללמוד בדיבור, יש בזה איסור נוסף, כדלקמן סי' מז ס"ב (צריך לברך בין למקרא לבד בין למשנה לבדה בין לתלמוד לבדו בין למדרש לבדו, שהכל תורה היא ונתנה למשה מסיני).
338. עמוס ד, יב. הלימוד מהפסוק הכון, ראה גם לקמן סי' ז ס"ב. סי' צא ס"ב. סי' תריג ס"ה.
339. שו"ת רשב"א ח"א סי' קנג (וסתם ידים אינם פסולות לברכה ... ומכל מקום מסתבר ודאי שאדם ישן על מטתו ערום, והידים עסקניות, גרועות הן מסתם ידים, וחזקה מטונפות הן בנגיעת בית הסתרים, ופסולות הן להזכרת השם). שו"ע סי' ד סעיף כג (ברכות דשחרית יכול לברך קודם נטילה, אלא אם כן הוא ישן על מטתו ערום, שאז אסור להזכיר את השם). וכן הוא לקמן מהדורא קמא סי' ד ס"ג ( אין צריך אפילו לנקות את ידיו אם שכב במלבושיו, ויכול לברך כן בלי נטילת ידים כל ברכות השחר, דסתם ידים שאינו יודע להם שום טומאה אינן פסולות לברכה). פסקי הסדור ס"ה (מי שישן במלבושיו, מאחר שיכול להיות שלא נגעו ידיו במקומות המכוסים שבגופו שדרכן להיות מכוסים לעולם, הרי סתם ידים אלו כשרות להזכיר את השם בברכות ולדבר דברי תורה מדין התלמוד, ואין צריך לומר ליגע במלבושיו קודם נטילה, אע"פ שרוח רעה שורה עליהם).
340. פירוש "מקומות מטונפים שבגופו" נתבאר לקמן במהדורא קמא סי' ד ס"ג (נגע במקומות המכוסים שבאדם, כגון שוק וירך וכיוצא בהם, שיש בהם מלמולי זיעה), ושם נסמן (הערה לא ).
341. רמ"א סי' מז סעיף יג (ולכתחילה יטול ידיו קודם שיברך ללמוד. ואם לא היה לו מים, יכול ללמוד ולברך בלא נטילה, כמו בשאר ברכות שמברך קודם נטילה). כי רק לענין תפלה הובאו ב' דעות לקמן סי' צב ס"ה (וכל זה כשידיו מלוכלכות או שנגעו במקום מטונף, אבל אם אינו יודע להן שום לכלוך, אף על פי שהסיח דעתו מהם אחר נטילת שחרית, אין צריך לחזור וליטלן ולא לנקותן, שסתם ידים כשרות לתפלה, כמו שכשרות לשאר ברכות. ויש אומרים שהיסח הדעת פוסל לתפלה כמו שפוסל לאכילה, מפני שהידים עסקניות הן, ושמא נגעו במקום הטינופת. וכן עיקר).
342. ברכות ס , ב (כי מתער אומר אלהי נשמה שנתת בי טהורה ... כי משי ידיה לימא ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו על נטילת ידים), הרי שכל הברכות המנויות שם מברך קודם נטילת ידים, כמבואר בשו"ת הרשב"א שם (והיה להם לומר כי מתער משי ידיה ומברך אשר קדשנו וכו' והדר מברך המעביר חבלי שינה מעיני. אלא אין נטילת ידים עד לאחר כל אלו ... סתם ידים אינם פסולות לברכה). ומיירי שם שישן במלבושיו. וכן הוא לקמן סי' מו ס"ב (ברכות השחר נתקנו לברך כל אחת בשעה שנתחייב בה, דהיינו כשיעור משנתו יאמר אלהי נשמה, וכששומע קול התרנגול יברך הנותן לשכוי בינה, וכשלובש חלוקו, והוא מושכב, יברך מלביש ערומים ... וכשנוטל ידיו יברך על נטילת ידים). אמנם מה שכתב שם "וכשלובש חלוקו והוא מושכב", הוא כמבואר בסי' ב, מהדורא קמא ס"א ומהדורא בתרא ס"ב (כשיקום משינתו ילבש חלוקו מעט מעט תחת הסדין בעודו שוכב, בענין שלא יהיה מעט מבשרו מגולה אפילו רגע אחד שלא לצורך). הרי מיירי בישן על מטתו ערום, ומכל מקום ברכו כל הברכות לפני נטילת ידים. וראה שו"ת תורת שלום סי' ב (דאף שדרכן הי' לישן ערום ... ומכל מקום לא היו מברכים על נטילת ידים תיכף). ואפשר דמיירי שמנקה ידיו בכל דבר, כדלקמן (הערה עב ) שמועיל לברכות. וראה דובר שלום ע' טו-יח. הערות ובאורים תשפב ע' 90. שלחן הזהב ע' 292. אבל הערום תחת הסדין עדיין יש בזה איסור לברך משום שלבו רואה את הערוה, כדלעיל (הערה נה ). ואפשר מיירי שמצמיד את הסדין שעל גביו לגופו, שאז אין לבו רואה את הערוה. ומכל מקום מסיים לקמן סי' מו ס"ב (עכשיו מפני שאין הידים נקיות ... נהגו לסדרן בבית הכנסת).
343. רמב"ם הל' תפלה פ"ז ה"ג (בשעה שייקץ בסוף שנתו מברך, והוא על מטתו), וה"ד (כשנוטל ידיו מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו על נטילת ידים). רא"ש ברכות פ"ט סי' כג (מלשון שסדרם הגמרא משמע שיכול לברך כל אלו הברכות קודם נטילת ידים). ובפוסקים שהובאו לעיל (הערה נט ).
344. לקמן מהדורא קמא שם ס"ג (ואם אינו רוצה להתפלל מיד, אין צריך אפילו לנקות את ידיו, אם שכב במלבושיו, ויכול לברך כן בלי נטילת ידים כל ברכות השחר, דסתם ידים שאינו יודע להם שום טומאה אינן פסולות לברכה).
345. מ"א סי' ד סק"א (ובסדר היום כתוב שלא יגע במלבושיו עד שיטול, ובגמרא לא משמע כן, עסי' מ"ו). ופירש במחצית השקל (וכתוב כשלובש יברך מלביש ערומים כו', כשנועל מנעליו מברך כו', כשחוגר כו', כשמשים כובע בראשו כו', כשיטול ידיו יברך כו', הרי דנטילה מסודר בסוף אחר לבישת כל בגדיו). וכן הוא לקמן מהדורא קמא ס"ז (אע"פ שמדין התלמוד אין צריך ליטול ידיו תיכף ומיד כשניעור משנתו, אלא רשאי להלך בינתים, וכן מותר מדין התלמוד ליגע במלבושיו קודם נטילת ידים). וראה גם לקמן סי' מו ס"ב (וכשיניח ידו על עיניו דרך חלוק (אבל שלא דרך החלוק אסור להושיט יד לעין קודם נטילת ידים כמו שנתבאר בסי' ד') יברך פוקח עורים). והיינו דמיירי שם מדינא דגמרא, דאסור ליגע בעיניו קודם נטילת ידים, אבל מותר "דרך חלוק", דהיינו ליגע במלבושיו קודם נטילת ידים.
346. לקמן סי' ד ס"ב (בתלמוד הזהירו על רוח הטומאה זו ששורה על הידים, ואמרו שאינה עוברת לגמרי עד שיטול ג' פעמים בסרוגין, וגם הזהירו מאד שלא ליגע ביד קודם נטילה לא לעין ולא לאזן ולא לחוטם ולא לפה ולא לפי הטבעת ולא למקום הקזת דם ולא לאמה ... ולא למים שבגיגית), ושם נסמן (הערות לז - מה ).
347. בהקדמה דף י ע"ב ( הכי הוו עבדי חסידי קדמאי, נטלא דמייא הווה יהבי קמייהו, ובזמנא דאתערו בליליא אסחן ידייהו, וקיימו ולעאן באורייתא ומברכין על קריאתה ... דבשעתא דבר נש נאים, רוחיה פרחא מניה, ובשעתא דרוחיה פרחא מניה, רוחא מסאבא זמין ושריא על ידוי ומסאב לון, ואסיר לברכא בהו בלא נטילה). סוף פ' וישב קפד, ב (ועד דיתעבר זוהמא מן ידוי, לא יברך). הרי שהן לענין "לעאן באורייתא" והן לענין "לברכה" צריך תחלה נטילת ידים.
348. זהר ח"א נג, ב (וכד אתער ואתהדר ליה נשמתיה, בכל מה דיקרב בידוי כולהו מסאבי, בגין דשריא עלייהו רוח מסאבא. ועל דא לא יסב בר נש מנוי לאלבשא ממאן דלא נטיל ידוי, דהא אמשיך עליה ההוא רוח מסאבא ואסתאב). סדר היום (בקומו ממטתו קודם שיגע במלבושיו או בכל ענין ודבר, יטול ידיו תחילה, להעביר ממנו רוח הטומאה השורה עליו בלילה, ואין ראוי להשתמש בו בשום דבר, ואפילו ללכת ד' אמות).
349. יש שכר, דיני נטילת ידים שחרית, ממשמעות הזהר (שכן כתב בפרשת בראשית דף י' ע"ב וז"ל ... הכי הוי עבדי חסידי קדמאי, נטלא דמיא הוה יתיב קמייהו, ובזמנא דאתערא בלילה, אסתחאן ידייהו וקיימין ... הרי מבואר באומרו נטלא דמיא הוה יתיב קמייהו כו', כדי שלא ילכו ד' אמות בלא נטילה). פרי עץ חיים שער הברכות פ"ג (כאשר מתעורר האדם משינתו צריך שיטול ידיו קודם שיגע במלבושיו כלל, וגם אסור לילך ד' אמות בלי נטילת ידים זו של שחרית, כמ"ש בזוהר על לאשר הביא אלוה בידו). תולעת יעקב בשם הזהר (שאסור לילך ד' אמות בידים טמאות ... וההולך ד' אמות בידים טמאות חייב מיתה לשמים), ובזהר שלפנינו אינו . ובאור הלבנה לזהר שם י, ב הביא נוסח אחר (ובגין כך אסור למהך ארבע אמין בידין מזוהמין, ותו דאתחייב לשמייא ... ווי לדא דאתחייב מיתה לשמים). ובברכי יוסף ס"ק א (ראתה עיני נוסחה כתב יד בספר הזהר מוגה מרבנן קשישאי, בהקדמה דף יו"ד ע"ב, כלשון ההוא בהדיא "על דא אתחייב מיתה לשמיא". ואחר זמן רב ראיתי בספר אור הלבנה למר זקנינו הרב החסיד מהר"א אזולאי זלה"ה בעל חסד לאברהם, והוא הגהות על הזהר, אשר שם הביא הנוסחה הנזכרת, ומעתה צדק הרב תולעת יעקב). הובא בב"ח סי' ד (כתב בספר תולעת יעקב (סוד נטילת ידים), דבזוהר איתא ההולך שחרית ארבע אמות ולא נטל ידיו חייב מיתה, עיין שם). * ולפי זה כתב באשל אברהם סי' ד סעיף א שמעתי מהחסיד המובהק מ' פייביש נ"י מק"ק באלשוועץ יצ"ו, בשם החסיד מ' זוסיא ז"ל שמ"כ בק"ק הניפאלי יצ"ו, שיש סמך שלא לקום על רגליו קודם נטילת ידים שחרית, במה שכתוב (תהלים לו, ה) יתיצב על דרך לא טוב כו' ... עוד מצאתי ראיתי בספרים הקדושים שמזרזים ליטול קודם קומו ממטתו). וראה גם לקוטי סיפורים (פרלוב) ע' רפז. קובץ הערות וביאורים תשעה ע' 77. וכן נראה בלשון הזהר המובא לעיל " נטלא דמיא הוה יתיב קמייהו", שבשעה שמתעורר משנתו עומדת לפניו נטלא מלאה מים, שהכין טרם ישכב, שיוכל ליטול ידיו מיד. * חומרות אלו של הזהר הובאו גם לקמן מהדו"ק ס"ז (מכל מקום חכמי הזוהר הזהירו מאד שלא לילך אפילו ד' אמות קודם נטילת ידים, וכל ירא שמים יחמיר לעצמו כדברי הזוהר), ובפסקי הסדור ס"ו (אך בזוהר החמירו מאד שלא לברך ולא ללמוד, וכן שלא ליגע במלבושיו, וכן שלא לילך ד' אמות, בעוד רוח הטומאה שורה על הידים קודם נטילת ידים שחרית, והמהלך ד' אמות חייב מיתה), ונזכר גם בפסקי הסדור הלכות ציצית סמ"ב (והמדקדקים נוהגין לישן בטלית קטן ... לא יצטרך ללבשו קודם נטילת ידים, לעבור על קדושת הזהר שנתבאר בדין השכמת הבקר) . אבל לקמן סי' ד ס"ב, ובמהדורא קמא שם ס"ה-ו, לא הובאה חומרה זו (רק האמור בתלמוד). וכן הוא לקמן סי' מו ס"ב, שלובש בגדיו ואומר ברכות השחר לפני נטילת ידים (ראה לקמן מהדורא קמא הערה כא ). ואפשר שהוא מטעם שחיוב זה הוא בעיקר ל"עבדי ה' המתקדשים בקדושתו" כדלקמן (הערה הבאה).
350. תהלים קלד, א (כל עבדי ה' העומדים בבית ה' בלילות). וכדלעיל ס"ג (וכל העוסק בתורה בלילה ... הנקרא עבד ה', כמו שכתוב כל עבדי ה' העומדים בבית ה' בלילות). וכמובא לעיל (הערה סז ) מהזוהר "הכי הוו עבדי חסידי קדמאי". נראה לכאורה מכך, שאין דין זה שוה בכל, שיש הפרש בין "עבדי ה'" לבין "המון עם אשר לא הגיעו למדה זו". וראה סוף הערה הקודמת. קובץ הערות וביאורים תשצ ע' 55 ואילך. שלחן הזהב.
351. שבת קט, א (תניא רבי נתן אומר בת חורין היא זו (הרוח השורה על הידים לפני נטילה, רש"י) ומקפדת (בנטילתו לנוטלה יפה, רש"י) עד שירחוץ ידיו ג' פעמים). וכדלקמן סי' ד ס"ב (וגם בתלמוד הזהירו על רוח הטומאה זו ששורה על הידים, ואמרו שאינה עוברת לגמרי עד שיטול ג' פעמים בסרוגין).
352. כדלעיל בתחלת הסעיף (ומי שישן במלבושיו, מאחר שיכול להיות שלא נגעו ידיו במקומות מטונפים שבגופו, הרי סתם ידים אלו כשרות להזכיר השם בברכות ולדבר דברי תורה, מדין התלמוד והפוסקים). ואפילו אם ישן ערום וידיו מטונפות, סגי מדין התלמוד בנקיון בעלמא לתלמוד תורה וברכות, כדלקמן סי' צב ס"ו (לתלמוד תורה די בנקיון בעלמא בכל ענין, אפילו יש מים מזומנים לפניו). וכן לברכות, כמבואר בפסקי הסדור סי"ז (משא"כ לתלמוד תורה, והזכרת השם בשאר ברכות, די בנקיון בכל דבר שמנקה). וכיון "שאין לו מים", סגי אפילו לתפלה בכל מידי דמנקי, וכל שכן לתורה וברכות, כדלקמן סי' ד מהדורא קמא ס"ג (ואם אין לו מים כלל, אם רוצה להתפלל מיד, צריך לנקות ידיו קודם התפלה בצרור או עפר או בקורה או בכל מידי דמנקי .. . אם היה ישן על מטתו ערום, אסור להזכיר [שום] שם מז' שמות שאינן נמחקין, או להוציא דברי תורה מפיו, עד שינקה את ידיו בכל מידי דמנקי). וכן הוא בפסקי הסדור ס"ז ( ומכל מקום אם אירע מקרה שאין לו מים ליטול ידיו ג' פעמים כראוי כשמשכים בלילה, חלילה לו לבטל מדברי תורה עד שיאיר היום ויטול ידיו כראוי, אלא יטול מעט, או ינקה בכל דבר שמנקה כדין התלמוד) .
353. בזח"ב קצה, ב (בגין דלתלת סטרין אתפלג ליליא בתריסר שעתי דהוו רשימין ביה, ואי אתוספן שעתי בליליא אינון שעתי דמתוספאן דיממא אינון, ולא אתחשיבו מליליא, בר תריסר דאינון דילה). ופירש המ"א ס"ק ד (ועיין בזוהר ויקהל ע' שמ"ב [קצה, ב] דלעולם חשבינן הלילה לי"ב שעות, הן בקיץ הן בחורף ... וכן כתב שערי ציון). ובשערי ציון בתחלתו (וצריך אתה לדעת הזמן חצות לילה הוא שוה בין בחורף בין בקיץ, זמנה אחר ששה שעות בלילה, וכן מוכח בזהר ריש פרשת ויקהל ... בגין דלתלת סטרין אתפלג ליליא בתריסר שעתי דהוו רשימין, ואי אתוספן שעתא בליליא, אינון שעתי דמתוספן דיממא אינון, ולא אתחשיבו מליליא, בר תריסר דאינון דילה וכו'. יצא לנו מזה, בחורף שהלילות ארוכין, אינן נחשבין מן הלילה רק י"ב שעות, ומותר שייך ליום. הוא הדין להיפך בקיץ. נמצא שחצות לילה בכל פעם אחר ששה שעות בלילה, וחורף וקיץ זמנם שוה) , והיינו דבין בקיץ ובין בחורף חשבינן תחלת הלילה משעת צאת הכוכבים, וכל י"ב שעה משעות השוות הן לילה. נמצא שחצות הוא 6 שעות השוות אחרי צאת הכוכבים . אבל לא קיי"ל כמ"א, כי אם כמבואר ב תשובת שב יעקב סי' א (אך לדעתי יש לכוון דעת הזוהר עם תלמודא דידן, דדעת שניהם שוין, דחצות לילה הוא מכוון באמצע הלילה בין בקיץ ובין בחורף שוין, ולא כדעת שערי ציון הנ"ל ... והא דכתב ואי אתוספן שעתי' בלילה, אינון דמתוספין דיממא אינון, אין הפירוש על מה דמתוספין בסוף הלילה לבד, כמו שהבין שערי ציון, רק דמתוספין על י"ב אמצעות דלילה בין בתחלה ובין בסוף). (וכ"כ בשאילות הר' מיישטרלין בשו"ת מהרי"ל סימן קמב הב', בדפוס האנווא ש"ע. ובדפוסים שלנו הוא סי' קנ ([שאלה] ועוד נראה לי תימא על שנהג העולם מן התקופה, למה אין אומרים כמו שפירש רש"י פרק כיצד מעברין (עירובין נו, א) גבי סובב הרוח, שמתמעט היום חציו בזריחת מזרחית וחציו בשקיעת מערבית), מפירש"י בעירובין נו , א ( ו ביום הארוך עומדת בקרן מזרחית צפונית, ומהלכת מזרח דרום ומערב ושוקעת בקרן צפונית מערבית, ובלילה סובבת פני צפון, ולמחרת היום נקצר מעט, ואינה יוצאה בקרן, אלא נמשכת מן הקרן ולמזרח מעט ויוצאה, ובערב שוקעת בתוך המערב משוך מן הקרן מעט, ובלילה סובבת אותו מעט וכל הצפון ומעט במזרח יותר מליל של אמש, וכן בכל יום עד שיוצאה בתקופת תשרי באמצע המזרח ושוקעת באמצע המערב, לפיכך היום והלילה שוין) , ואם כן חצות לילה הוא באמצע חשכת הלילה, והוא תמיד י"ב שעות השוות אחרי חצות היום ). ובכור שור ברכות ג, א (זמן חצות הוא לעולם שוה, בין בקיץ בין בחורף באמצע חשכה של לילה. כן כתב בספר ליקוטי האור, והשיג בדברים נכונים אמה שכתב בספר שערי ציון דסבירא ליה דלעולם הוה ששה שעות אחר תחלת החשיכה של לילה. וכ"מ בספר ראשית חכמה שער הקדושה, דכתב דבקיץ שהלילות קצרות יאכל קודם הלילה כדי שלא יעכבו העיכול מלקום בחצות, עד כאן דבריו. ואילו לדעת השערי ציון מה בין קיץ לחורף, לעולם יש לו שהות בשוה). בשם ס' ליקוטי האור קרוב לסופו (חצות יום וחצות לילה בכל השנה הוא שוה להם ברגע אחת ... ומתוך זה יתבאר שמה שכתב בספר שערי ציון בתחלת שער א' בענין חצות לילה, הוא טעות גמור, כי חצות לילה לא ישתנה, רק התחלת הלילה וסופו. וזהו כוונת הזוהר שמביא שם ז"ל, אם אתוספן שעתי' בליליה, דיממא אינון), ו ראשית חכמה פ"ז (נמצא שמי שירצה לקום בחצות לילה צריך שלא ירבה באכילה גסה, שהוא מרבה שינה). וכן הוא בסדור, סדר תיקון חצות (בחצות האמיתי דוקא (דלא כמגן אברהם)).
354. כדלעיל ס"ג (ונודע כבר מה שהפליגו במעלה זו בספר הזוהר, וכן אמרו בגמרא, שחצות לילה היא עת רצון), ושם נסמן (הערה כג - כד ).
355. צפנת פענח לר"י בן המבי"ט פרשת בראשית על הפסוק ויכל אלקים (שהכנסת שבת ויציאתה אינה שוה בכל המקומות, שהרי כשמכניסין שבת בירושלם, כבר היה חצי הלילה לבני המזרח ... ובכל מקום שישראל עומדים שם בהערב שמש, נקדש היום וחייבים עליו סקילה אעפ"י שעדיין הוא יום במקום אחר). ליקוטי האור שם (ולכאורה אמרתי שיש לכל אדם הזהיר בזה לכוין חצות לילה של ירושלים תוב"ב ... אבל אחר העיון הצלול והברור אי אפשר לומר כן, דאם כן היו צריכין ליזהר בכל העולם ממלאכה ברגע קידוש היום בירושלים בערבי שבתות וימים טובים, ואכילת חמץ כרגע חצות יום י"ד בניסן שאסור מן התורה. אלא ודאי כל הדברים שבקדושה התלויין בתחלת הלילה ובחצות לילה, ובתחלת יום וחצות יום, כגון תפלות שחרית ומנחה וערבית, הוא בכל מדינה ומדינה לפי היום והלילה של אותו אופק). בכור שור שם (עוד כתב בליקוטי האור שם, שאין חילוק בין מדינה למדינה, לעולם חצות באמצע חשכה שבמדינתו). משנת חכמים למהר"ם חאגיז, אות תקמב (נשאלה שאלה לגדולי ישראל על ענין שמירת שבת, דמקצה ארץ ועד קצה ארץ יש הפרש במהלכו של שמש בין צאתו לבואו קרוב לי"ב שעות, ואם כן אין שמירת השבת שוה לכל בני ישראל. והעלו בתשובתם בראיות מוכיחות, כי כפי האקלים אשר בו דרים ישראל נתן להם את השבת).
356. ליקוטי האור שם (כי בכל מקום שגלו ישראל, שכינה עמהם, ומסכים בבית דין של מעלה בקביעתן במדינה ההוא). משנת חכמים שם ( והוא יתברך שובת עם כל קהלה וקהלה מישראל כפי הזמן והשעה הראויה לקבל השבת, כפי סיבוב השמש ומדרגתו באותו מחוז ואקלים). ונתבאר יותר במאמרי אדמו"ר הזקן תקס"ו ע' נט (והענין, דבזה יש פלוגתא בין חכמי המחקר בשכל אנושי והוא הרב אבן עזרא עם חביריו, שדעת הראב"ע הוא שזמן הוא נברא כו', ואחרים אומרים שאינו נברא כו'. והאמת שזולת זה שעל פי קבלה זמן היא נברא ... דהנה אין הזמן שוה בעולם הזה בכל המקומות, שהכל תלוי לפי אופן הילוך גלגל השמש והמקום ההוא, אם הוא בקוטב הצפוני או הדרומי או בקו השוה ... ואעפ"כ זמן קריאת שמע שתיקנו חז"ל הוא בכל מקום בשוה דהיינו ברביע היום כו', ואע"פ שבזמן קריאת שמע של מקום ההוא הוא במקום זה עדיין לילה ואפילה כו', וכנודע שבזמן הבוקר בעלות השחר זמן קריאת שמע אתער בוקר דלעילא בוקר דאברהם, שאז מתגלה מדת החסד עליון למטה, ואם כן אם זמן אינו נברא, איך יתחלק החסד עליון בשינוי הזמן במקום זה מתגלה קודם ובמקום זה באיחור זמן מה, מאחר שהזמן הנה ישנו למעלה גם כן, הרי עת וזמן אחד הוא להתגלות החסד עליון, והי' מצטרך להיות בכל המקומות בשוה בזמן אחד קריאת שמע כו' וכן בענין קידוש השבת שאמר רבי יוסי יהי' חלקי ממכניסי שבת בטברי' וממוציאי שבת בציפורי, שבטברי' מכניסין השבת קודם לצפורי ששם עדיין חול, וכן בציפורי מוציאין השבת באיחור זמן שאז שבטברי' נעשה חול ובצפורי חל עדיין קדושת שבת כו', ואיך יתכן למעלה בקדושת השבת שיהי' תלוי בשינויי הזמן שלמטה של המקומות המשונים ... אך למעלה השינוי הזה אינו בבחי' הזמן, זולתי בספירות, שיום טוב מקבל מספירה אחת ושבת מספירה אחרת וששת ימי המעשה מספירות אחרי', והספירות האלו המשונים נכללים ונסקרים בסקירת החכמה עליונה דאצילות בסקירה אחת, שהחכמה איננה בגדר זמן כלל ... לזאת הזמן של קריאת שמע, וכן של שבת, שוה כאופ[ק] המקום והזמן ההוא, ולא יהי' זמן קריאת שמע ושבת בכל המקומות בשוה בזמן אחד, זולתי הכל לפי המקום והזמן ההוא ... והיינו מפני שלמעלה באצילות הוא למעלה מהזמן, רק מקור וסדר הזמן שלמטה). וראה סדור רבינו הזקן עם ציונים והערות ע' תשיג.
357. טוב הארץ למוהר"נ שפירא, בהפרק על "מעלות התפלות בארץ ישראל" (יקשה על מנוחת השבת, שאלו שובתים ואנו עושים מלאכה, והיאך יהי' ענין זה ... אמנם האלקי מוהר"ר משה קורדובירו זלה"ה כתב וז"ל... כי העיקר הוא בארץ ישראל ... אמנם יתפשט אור היחוד מנקודה אמצעית זאת על כל בחינת השרים שישראל שם שרויים תחתם, שנצוצי שכינה מתפשט אליהם בסוד גלות שכינה ... ועל דרך זה הוא ימים טובים שיתאחרו ויקדמו לפי הזריחה בשר או העריבה, אמנם מספק עשו שתי ימים טובים ונקרא יום טוב שני של גליות, ודאי בסוד הגלות וניצוץ שכינה המתפשט בו גרם יום שני. ולא עשה כן ליום שבת, ששביתת שבת מוסכמת בחיצונים ואינם מסתפקים בה, מפני שאפילו גיהנם שובת, והשרים שובתים באיחור ובקדימה לפי זריחת חמה, קרובים או רחוקים, אמנם יום טוב אינם מודים, והם מסתפקים בקדושתו, ולכך צריך לבוש יום ליום, והם ב' ימים טובים, הא' מדאורייתא מתלבש ביום מדרבנן, כהתלבש אור קדוש באור הגולה. עכ"ל הרמ"ק זלה"ה). הובא בלקוטי תורה שמע"צ צב, ג (מה שכתב הרמ"ק בספר אור נערב, שבחוץ לארץ אינם יכולים לקבל ההארה ביום אחד, כמו שמקבלים בארץ ישראל, אלא צריך להיות יום שני כו', כי כל יום טוב הוא המשכה והתגלות קדושה עליונה מלמעלה מהזמן בבחי' הזמן, כמאמר מקדש ישראל והזמנים, ולכן עושים אותו יום טוב ... והנה בארץ ישראל שנאמר בה ארץ אשר ה' אלקיך דורש אותה, יכולים לקבל ביום אחד אותו האור כי טוב, ובחוץ לארץ צריך להיות שני ימים). וראה קובץ הערות וביאורים תתכד ע' 35.
358. סי' תצו סעיף ז-יא ( בני ארץ ישראל שבאו לחוץ לארץ ... אם אין דעתם לחזור למקומן ... נעשו כבני חוץ לארץ מיד ... בני חוץ לארץ שבאו לארץ ישראל, אע"פ שדעתן לחזור, אין עושין אלא יום אחד כבני ארץ ישראל. ויש חולקין). וראה המלוקט ומבואר שם (הערה מה). שלחן הזהב כאן.
359. טור ושו"ע ס"ה (טוב לומר פרשת העקדה ופרשת המן ועשרת הדברות). וכן הוא לקמן מהדורא קמא ס"י. וראה לקוטי שיחות חכ"ו עמ' 95 ואילך אודות שינוי הלשון ביניהם. בנוסח הסדור מופיע רק פרשת העקידה בלבד, והשמיט השאר, כמבואר בשער הכונות בהקדמה (הייתי נוהג לומר בכל בקר קודם התפלה פרשת המן וי' הדברות וכיוצא בזה בפרשיות אחרות, ומנעני מורי ז"ל שלא לאומרם, ובפרט בי' הדברות ... בטלום, ומי זה יערב אל לבו לחזק את המינין, ולנהוג מה שביטלו רז"ל בגמרא).
360. כמובא לקמן (הערה פב ) מהמנהיג, תשב"ץ ובחיי. ובלקוטי שיחות שם בשוה"ג להע' 2. שם ע' 98 הע' 32 (ובפשטות זוהי כוונת אדה"ז בהוספת התיבות "בכל יום" (שאינם בטושו"ע) – לכלול גם שבת (וכן בנוגע לפרשת העקידה), וכמסקנת הספרים שהובאו בבאר היטב שם). וראה מראי מקומות וציונים.
361. לקמן מהדורא קמא שם (כדי לזכור זכות האבות לפני הקב"ה, וגם כדי להכניע יצרו לעבוד[ת] השי"ת כמו שמסר יצחק נפשו). וראה אגרות קודש ח"ג אגרת תקעח. לקוטי שיחות שם הערה 8.
362. המנהיג הל' שבת סי' מד (ירושלמי, כל האומר פרשת המן בכל יום מובטח לו שהוא בן העולם הבא, ושאין מזונותיו נחסרין). תשב"ץ סי' רנו (ירושלמי, כל האומר פרשת המן בכל יום מובטח הוא שלא יתמעטו מזונותיו, ואני ערב). בחיי בשלח טז, טז (וקבלה ביד חכמים, כי כל האומר פרשת המן בכל יום מובטח לו שלא יבא לעולם לידי חסרון מזונות).
363. ולקמן מהדורא קמא שם ( כדי שיאמין שכל מזונותיו באין לו בהשגחה, שכן היה במן שהשגיח הקב"ה לתת לכל אחד עומר לגלגולת לכל נפשות ביתו, כמ"ש וימודו בעומר ולא העדיף המרבה והממעיט לא החסיר ), ושם נסמן (הערות מג - מה ).
364. ולקמן מהדורא קמא שם (ועשרת הדברות, שעל ידי כן יזכור מעמד הר סיני בכל יום ותתחזק אמונתו) , ומבואר שם פרטי ההלכה.
365. טור ( ופרשת הקרבנות, כגון פרשת העולה ומנחה ושלמים וחטאת ואשם), ושו"ע שם (ופרשת עולה ומנחה ושלמים וחטאת ואשם). וכן הוא לקמן מהדורא קמא סי"א (פרשת העולה ומנחה ושלמים ותודה וחטאת ואשם ודאי ואשם תלוי וקרבן עולה ויורד ... נסכים). ואינן בנוסח הסידור (כדלעיל הערה עט ), רק פרשת התמיד, ואיזהו מקומן (שנתבארו לקמן סי' מח וסי' נ). וראה גם לקמן סי' תרכא ס"ט (ומצוה ללמוד ביום הכיפורים משניות יומא, כדי שתעלה האמירה במקום הקרבה).
366. של"ה מסכת תענית רב, א (ואחר כך יאמר הפרשיות כמו שהם נסדרים זו אחר זו בפרשת ויקרא, עולה, מנחה, שלמים, חטאת, אשם תלוי, אשם ודאי ... ופרשיות הקרבנות הם, פרשת עולה, מנחה, שלמים, חטאת, קרבן עולה ויורד, תודה ... קרבן עולת בהמה ושלמים הצריכן הכתוב מנחה ונסכים, על כן לאחר שקרא פרשיותיהן, יקרא פרשת מנחתם ונסכיהם). מ"א ס"ק ח (לאחר עולה ושלמים ותודה יאמר פרשת נסכים ... ואשם ודאי ואשם תלוי). וכן הוא לקמן מהדורא קמא סי"א ( פרשת העולה ומנחה ושלמים ותודה וחטאת ואשם ודאי ואשם תלוי וקרבן עולה ויורד, דהיינו פרשת ושמעה קול אלה וגו'. ולפי שכל קרבן הבא בנדבה טעון נסכים, לפיכך אחר עולה ושלמים ותודה יאמר פרשת נסכים).
367. נדפס בויניציאה שה ואילך, ושם נאמרו פרשיות אלו.
368. הושע יד, ג.
369. צו ז, לז. מנחות קי, א (מאי דכתיב זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם, כל העוסק בתורה כאילו הקריב עולה מנחה חטאת ואשם ... מאי דכתיב זאת תורת החטאת וזאת תורת האשם, כל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת וכל העוסק בתורת אשם כאילו הקריב אשם). בגמרא נתפרש רק העוסק בתורה בכלל ובתורת חטאת ואשם, ולא נזכר העוסק בתורת עולה, אמנם נזכר במדרש תנחומא צו פי"ד (לפיכך אמר הקדוש ברוך הוא לישראל, בני אף על פי שחרב בית המקדש ובטלו הקרבנות ואין קרבן עולה נוהג, אם אתם עוסקים וקורים בפרשת עולה ושונין בפרשת קרבנות, מעלה אני עליכם כאילו אתם מקריבים קרבן עולה לפני, שנאמר וזאת תורת העולה). ראה בכל זה לקוטי שיחות ח"ה ע' 438. ח"ז ע' 50. חי"ח ע' 413 הערה 25. חל"ב ע' 37 הערה 17. וראה גם הלכות תלמוד תורה פ"ב הי"א (ויש לו לעסוק תחלה בסדר קדשים, כמו שאמרו חכמים כל העוסק בתורת עולה כאילו הקריב עולה). תניא קו"א קנו, סע"ב (ומעלה עליו כאילו קיים בפועל ממש, כמ"ש זאת התורה כו').
370. לחם חמודות פ"ט דברכות ס"ק פד (מי שיש לו לב להבין וללמוד, שנראה לי כי טוב לו תורת ה' ללמוד ... ובמקום שאר התחנונים והקרבנות, ילמוד. ובפרק מפנין [שבת קכז, א] מוכח בהדיא דתלמוד תורה כנגד כולם, ואפילו לענין תפלה). הובא ב אלי' זוטא ס"ק ה. וכן הוא לקמן מהדורא קמא ס"ט (ומי שיש לו לב להבין ללמוד, טוב לו ללמוד מלהרבות בתחנונים, כי תלמוד תורה גדול מעיון תפלה). * והיינו ביחיד. אבל בצבור, יתבאר לקמן סי' סח ס"א (ומכל מקום לא יעסוק בשום דבר, ואפילו בדברי תורה אסור להפסיק לעסוק, כל זמן שהצבור אומרים פיוטים ... אין לאדם לפרוש עצמו מהצבור במקום שנהגו לאמרם, ויאמר אותם עמהם). סי' תרכא סי"ז (ואין לתלמיד חכם לעסוק בתורה ולהשמיט את עצמו מלהתפלל התפלות והסליחות והבקשות עם הציבור).
371. שמלה חדשה, בסדר הקרבנות שבסופו, אות ו (בעל תורה, אם יאמר כל יום כל הסדר והתחנונים, תורתו אימתי נעשית ... רק יקרא לפרקים). וראה גם לקמן מהדורא קמא ס"ט (ושם הערה לח ).
372. יתבאר לקמן סי' נ.
373. קידושין מ, ב (תלמוד גדול, שהתלמוד מביא לידי מעשה).
374. פרק ד ה"ב (תלמוד תורה שקול כנגד כל המצות כולם, שהתלמוד מביא לידי מעשה, ונמצא שניהם בידו). מכאן שמהדורא בתרא זו נכתבה אחרי הלכות תלמוד תורה (שנדפס לראשונה בשנת תקנ"ד).
375. לקמן מהדורא קמא סי"ב ( אם יודע שנתחייב חטאת). וכאן הזכיר רק עולה ותודה. וראה שלחן הזהב.
376. יומא לו, א (אין עולה באה אלא על עשה ועל לא תעשה שניתק לעשה). רמב"ם מעשה הקרבנות פ"ג הי"ד (ועל העולה מתודה עון עשה ועון לא תעשה שניתק לעשה).
377. ירושלמי יומא פ"ח ה"ז (והעולה מכפרת על הרהור הלב).
378. כמובא בסדר ברכת הנהנין פי"ג ה"ב (ארבעה צריכים להודות ... יורדי הים כשיעלו ממנו, והולכי מדברות כשיגיעו לישוב, ומי שהיה חולה ונתרפא, ומי שהיה חבוש בבית האסורים על ידי עסקי נפשות ויצא, או על עסקי ממון אם היה מעונה בכבלי ברזל), ושם נסמן.
379. הגהות יש נוחלין אות ט, הועתק בשל"ה מסכת תענית רב, א (וזה לשון אחי הגדול מה"ר יעקב סג"ל בהגהות יש נוחלין (באזהרת התפילה, אות ט'), והנה על פי הדברים האלה אומר אני, מי שחטא חטא שחייבה עליו התורה קרבן, אף אם עשה תשובה גדולה, עם כל זה יזהר שיעסוק בפרשת הקרבן הבא על אותו החטא, כדי שתהא כפרתו שלימה). ומ"ש "שנתחייב בו", כן הוא גם לקמן סי' תנח ס"ה (שהיוצא מבית האסורן חייב להביא תודה). וראה שלחן הזהב. לא ראינו נוהגים כן. וראה אגרות קודש חכ"ד אגרת ט'רנז. רשימת היומן ע' קלט.
380. המנהיג דיני תפלה סי' יב, בשם ראב"ן (אם השכים לקרות בתורה לפני עמוד השחר, יברך הברכות, אבל קרבנות לא יאמר, שלא היו מקריבים הכהנים קרבנות אלא ביום, שנאמר ביום צותו להקריב את קרבניהם, ואין קיום קריית הקרבנות אלא בזמן עשייתן. אב"ן). ארחות חיים הלכות מאה ברכות סי' טז. כל בו סי' ב. טור ושו"ע סעיף ו (פרשיות הקרבנות לא יאמר אלא ביום). ט"ז ס"ק ו (כיון שאין זמנם אלא ביום). וכן הוא לקמן מהדורא קמא סי"ג (פרשת הקרבנות לא יאמר אלא ביום, לפי שאין מקריבין קרבן בלילה). סי' מז ס"ט (המשכים קודם אור היום יכול לברך כל סדר הברכות, חוץ מברכת הנותן לשכוי בינה ופרשת התמיד, עיין סי' א'). סי' מח ס"א (פרשת התמיד ... יכול לומר ... משיאור היום).
381. שופטים יח, ה (לעמוד לשרת). סוטה לח, א (משרת בעמידה ... מנלן דכתיב לעמוד לשרת).
382. תבואות שור , בסדר הקרבנות שבסופו, ס"ק יב (כתוב בא"ז יאמר בעמידה, דיושב פסול לעבודה, עד כאן. והטור והנמשכים אחריו לא כתבו שום תנאי עבודה באמירה זו ... דכיון דקאמר כל העוסק כו' אין צריך כי אם ככל שאר עוסק בתורה, בין עומד ובין יושב, ואפילו הכי מעלה כאילו עומד ומקריב, ולא הצריכוהו לעשות הכל כעין הקרבן ... עוד נראה לי לחלק ולומר, דהא דקאמר כאילו הקרבתי, אין פירוש כאילו הוא העובד, דהיכן מצינו שזר קרב כו', אלא כאילו נתן לכהן כשר והקריב אז בשעת אמירתו). אליה רבה ס"ק י (וכתב עולת תמיד [סק"ח] ונראה לי דיש לומר פרשת הקרבנות בעמידה, דהא תנן (זבחים טו, ב] יושב פסול לעבודה, עד כאן. ויש לגמגם, וכי הוא ממש בכל דינים כמקריב קרבן). ואף שכתב לקמן מהדורא קמא סי"ד (צריך לומר פרשת הקרבנות מעומד, וכן מזמור לתודה, דוגמת הקרבתן שהיתה מעומד). סי' מח ס"א (וטוב לומר פרשת הקרבנות מעומד דוגמת הקרבתן שהיה מעומד). פסק כאן כהתבואות שור ואליה רבה. וראה אוה"ת (דרושים לחה"ש) ע' קנט. פסקי הסידור אות י. לקוטי שיחות חי"ב ע' 28. חי"ח ע' 414. חכ"ט ע' 404. אגרות קודש חי"א אגרת ג'תשי. ומכל מקום עומדים לתפלת שמונה עשרה, שהם כנגד קרבנות התמיד, כדלקמן סי' פט ס"א (שחרית ומנחה כנגד ב' תמידין ... ושם ערבית תקנו רשות כנגד איברים ופדרים). והצריכו לעמוד בהם, כדלקמן סי' צה ס"ד (צריך לעמוד בתפלה כעבד לפני רבו באימה ביראה בפחד), וסי' צח ס"ד (התפלה היא במקום קרבן, ולכן צריך ליזהר שתהא דוגמת הקרבן בכוונה, ושלא יערב בה מחשבה אחרת כמו מחשבה שפוסלת בקדשים, ותהא מעומד כמו עבודה). וראה לקוטי שיחות חל"ב ע' 39.
383. שמלה חדשה שם אות י (בשבת יקרא ... פרשת לחם הפנים בפרשה אמור, מן ולקחת עד ברית עולם). ובנוסח הסידור הוא אחרי תפלת מוסף (עד חק עולם), ובפסקי הסדור שם (מוספין קודמין לבזיכין, לזאת נכון לומר פרשת בזיכין ולחם הפנים אחר תפלת מוסף שבת).

עמודים המצטטים את אותם מקורות

הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד — קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. 39 עמודים.