151

לנו את הארץ הזאת גו' הבאתי גו' אשר נתתה לי ה'"⁵², וזה מחייב — "(מביא) וקורא", ש"וקורא" הוא חלק המצוה מן התורה (וכפרש"י⁵³ שצריך האדם להראות שאינו "כפוי טובה").

ועפ"ז י"ל ששתי הדיעות בהתחלת זמן חיוב בכורים, הן ע"ד שני אופני הודאה להקב"ה שצ"ל בכל יום ויום:

א) ההודאה מיד בתחילת היום, ד"מיד שניעור" האדם משנתו (עוד קודם נטילת ידים) אומר "מודה אני לפניך כו' שהחזרת בי נשמתי כו'"⁵⁴.

ב) ההודאה בעת התפלה — החל מההודאה בתחילת התפלה — "הודו לה' קראו בשמו כו'", ואח"כ כמה פעמים במשך התפלה, וכן בתפלת העמידה — "מודים אנחנו לך", עד לסיום התפלה, ועד לסיומה ממש (במנהג⁵⁵ שנתקבל ומקויים עתה ע"י כל ישראל) — אמירת הפסוק⁵⁶ "אך צדיקים יודו לשמך גו'".

והם שני אופנים בענין ההודאה:

ההודאה הראשונה שהאדם מקיימה — אומר תיכף כשניעור משנתו, לא באה ע"י התבוננות ומסקנא שכלית בגודל ועוצם הטובה שנעשה עמו בהחזרת נשמתו — שהרי אך זה עתה, מיד (— כלשון הספרי בביכורים) נתעורר משינתו, ואף לא נטל את ידיו (ובפרט שלכתחילה אין לאדם להרהר בד"ת בעודו מושכב על מטתו קודם נט"י כו'⁵⁷), ואינו שייך עדיין להתבוננות שכלית — אלא הודאה זו היא בעיקר תוצאה מהאמונה הפשוטה הנטועה בלב כל ישראל, שבאמונתו הטהורה הוא מכיר, דזה שהוא ניעור משנתו בכל יום זהו מפני שהקב"ה בעצמו⁵⁸ מחזיר לו נשמתו, ולכן ההלכה בפשטות⁵⁹ "בשעה שייקץ בסוף שנתו מברך והוא על מטתו כך אלקי נשמה שנתת בי כו' מודה אני לפניך כו'" — הוא מודה בדיבור ממש על הטובה שנעשתה עמו בהחזרת נשמתו.

משא"כ ההודאה בעת התפלה באה על ידי התבוננות שכלית כו', ככל עניני התעוררות בעת התפלה, הבאים על ידי התבוננות — כפסק המשנה והשו"ע⁶⁰ שלפני התפלה חייב אדם להתבונן "ויחשוב מרוממות האל ית' ובשפלות האדם", וכן עניני התבוננות כו' בעת התפלה — שכתוצאה מזה ה"ה מודה להשם.

וזהו החילוק בין שתי הדיעות הנ"ל (בחיוב בכורים מה"ת):

לדעת הספרי ד"אין והי' אלא מיד" — ההודאה דבכורים היא ע"ד ההודאה "דמודה אני" שאומרים "מיד כשנעור