סימן י

סימן י

נשתטית ויש לו היתר מאה רבנים ואין לו במה להשליש הכתובה ³²⁴

שאלה בדבר האיש שזה כמו ארבע שנים שנשטית אשתו, והיא עתים שוטה ועתים חלומה, אך גם בעת חלימתה רבו תחלואיה, ובפרט חולי הנופל ר"ל, כאשר ידוע ומפורסם בעירנו, וכבר גלגל עמה ברפואות והוציא עליה סך עצום ורב לכמה רופאים מומחים בקיאים, עד שירד מנכסיו מאד ולא עלתה לה תרופה.

אשר לזאת צועק במר נפשו אוי לי על ממוני ואוי לי על אשתי ואוי לי על אשה אחרת. כי עם היות שכבר נתפשטה הוראה להיתר לישא אשה אחרת על פי מאה רבנים, כדעת הב"ח ³²⁵ שקבל מרבותיו, אך תברא בצדי', שהרי הצריך להשליש הכתובה ותוספת כתובה ³²⁶ , שעולה לסך עצום ורב ואין ידו משגת כלל, כאשר ידוע ומפורסם בעירנו שאפילו בית אין לו, והי' דר בבית אביו, ועכשיו דר עם אביו בביתו. ותקנת הצמח צדק ³²⁷ שבבית שמואל סי' א' סקכ"ג להתפשר עם קרובי האשה ברצי כסף מועט, שהי' אפשר ביכולתו להשיג על זה איזה הלואה מקרוביו, גם כן אי אפשר לו, מפני שיש לה אב והוא איש אמוד ונגיד ולא נתרצה להתפשר בשום אופן בעולם. ולפי שהוא מבני עירי מצאתי את עצמי כמחוייב בדבר להתחיל בהיתר, ויסתיים הדבר בגדולי חכמי הדור.

והנה לכאורה הדבר פשוט כשאין ידו משגת אינו מעכב התרת הבעל לישא אשה אחרת, וכמו שאינו מעכב אם היתה בת גירושין ורוצה לגרשה ³²⁸ . אך הצמח צדק ³²⁹ שדי בה נרגא וכתב דהיינו דוקא אם הי' מן הדין לגרשה, משא"כ בנידון דידן אינו מן הדין לגרשה אלא מחמת חר"ג, ואיך יבא לגרשה כשתשתפה. ובאמת דבריו אינם מוכרחים כל כך, דמה לי היכא שהדין לגרשה או היכא שהדין הוא לישא אחרת, דאין לעכב היתר זה מחמת הכתובה, ואף אם יגרשנה אחר כך מחמת חר"ג, הלא תהי' הברירה בידה שלא תקבל הגט עד שישלם כתובתה ותאסר אשתו עליו ³³⁰ עד שיפייסנה לקבל הגט. ועוד דבנידון דידן מן הדין הוא לגרשה מחמת שאר תחלואיה, ובפרט חולי הנופל ה"י, אלא אם כן תתרפא גם מחולי זה, וזה רחוק מן הדעת, שבדבר הזה נלאו כל חכמי הרופאים כנודע. ובר מן דין הנה כל עיקר תקנה זו להשליש הכתובה כבר כתב החלקת מחוקק ³³¹ דלכאורה ארכבי' אתרי ריכשי, דמאחר שמחייבין אותו בכל חיובי ממון ותנאי כתובה כדרך איש לאשתו אמאי יתן כתובה, והעלה שאין זה אלא מפני החומר שהחמיר להכין גט ביד שליח שיהא מוכן לגרשה כשתשתפה ³³² , שאז תהיינה לו שתי נשים ויחול עליו חר"ג, והלכך הצריך נמי להשליש הכתובה ותוס' עם הגט. ואף שהב"ח בסי' א' לא הזכיר כלום מענין הגט, היינו לפי שאין שם עיקר הדין קיצר בדבר וסמך עצמו על מ"ש בסי' קי"ט. וכן בדין שאם אין גט אין כתובה, ואפילו נדונייתה אין להוציא מיד הבעל, אפילו מאכילה ומשקה משלה ³³³ , אלא אם כן רואים שמבזבז נכסיו כמ"ש הפרי חדש ³³⁴ בשם מהרח"ש ³³⁵ .

ומ"ש בסוף תשובות מהר"ם ב"ב ובכלבו ³³⁶ ואשר שם רבינו גרשם מאור הגולה כו' ותהא כתובתה צרורה ומונחת ביד נאמן כו' ³³⁷ , לא מיירי בנשתטית כלל, שהרי כתבו ובכולן אין להתיר עד שיראו טעם מבורר כו', ובנשתטית אין טעם מבורר גדול מזה, אלא מיירי בשאר נשים שהן בנות גירושין, ובאותן הנשים ודאי שמחוייב להשליש הכתובה שהרי הוא בא לגרשה עכשיו, וכמ"ש בתשובות מהר"י מינץ ³³⁸ שאחר חר"ג חזר הדין כר' אמי בגמרא דאמר (יבמות דס"ה ע"א) כל הנושא אשה על אשתו יוציא ויתן כתובה ³³⁹ , ומשום דבאותן נשים פשיטא הוא דפטור ממזונות ותנאי כתובה והלכך מחייב בכתובתה. אבל בנשתטית חידוש הוא שחידש הב"ח דארכבי' אתרי ריכשי, על כרחך היינו משום חומר הגט בלבד, דלא כצמח צדק ³⁴⁰ שהבין דמהר"ם והכלבו מיירי נמי בנשתטית, ודחק את עצמו למצוא טעם להשליש הכתובה אף בלי השלשת הגט, משום דחיישינן שמא יעני, וכשיבא לגרשה כשתשתפה לא אמרינן דתשאר הכתובה חוב עליו, מפני שאז לא יהי' מן הדין לגרשה אלא מחמת חר"ג. ומלבד מ"ש לעיל דאין דבריו ברורים, דמה לי היכא שמן הדין לגרשה או היכא שמן הדין לישא אחרת, עוד זאת חששא זו דשמא יעני לא מצינו כלל בגמרא ופוסקים אלא היכא דאנו רואים שמבזבז נכסיו כדלעיל בשם הפר"ח. אבל האמת יורה דרכו דמהר"ם והכלבו לא מיירי כלל בנשתטית, ואפשר דסבירא להו בנשתטית אין צריכים כלל היתר מאה רבנים דבכה"ג לא תיקן ר"ג כלל, וכמו יש פוסקים דסבירא להו הכי היכא שהדין לגרשה. ורמ"א בסי' א' ³⁴¹ כלל והשוה שני הדינין יחד ³⁴² , ומשמע שם מדבריו דאין צריך היתר מאה רבנים דוקא, רק הב"ח הוא שחידש בזה להצריך גם כן מאה רבנים להיתר זה, והבו דלא לוסיף עלה, שאין לך בו אלא חידושו שהוא משום חומר הגט ³⁴³ כנ"ל.

והנה חומר הגט שהחמיר הב"ח הוא חומרא דאתי לידי קולא, שרבים מהפוסקים אוסרים שלא תנשא בגט כזה, מחמת שהיא עכשיו אינה בת גירושין דלא מצי הבעל לגרשה עכשיו, וכל מידי דלא מצי עביד השתא לא משוי שליח אפילו ליתן לאחר זמן שאז יהי' בידו, וכדאי' בפ"ב דנזיר (די"ב). גם הפני יהושע בר"פ מי שאחזו ³⁴⁴ השיג על הב"ח, מהא דאמרי' התם לר' יוחנן דקיי"ל כוותי', דמי שצוה לכתוב גט ואחזו קורדייקוס (פי' רוח רעה) דאין כותבין ונותנין אלא לכשישתפה, משום דמדמי לי' לשוטה, אלמא דבשוטה אין כותבין ונותנין אפילו צוה בעת בריאותו, משום דכל היכא דאיהו לא מצי עביד השתא לא מצי משוי שליח. האמנם דיש לומר הב"ח לטעמי' ³⁴⁵ , כמ"ש האחרונים ³⁴⁶ בשמו, דפסק כהרמב"ם ³⁴⁷ דכל היכא דציוה לכתוב בעת בריאותו אפילו נשתטה ממש אחר כך מדאורייתא כותבין ונותנין, דבתר התחלת אמירה אזלינן ובתחלת אמירתו הי' בריא, אלא מדרבנן הוא פסול משום שמא יאמרו שוטה מצי לגרש. ואם כן זה לא שייך אלא כשהבעל שוטה, אבל באשה שנשתטית, דעיקר קפידא הוא בשעת הנתינה דאינה בת גירושין שמשלחה וחוזרת, יכול הבעל ליתן גט ליד השליח ליתן לה לכשתשתפה, דאף אם כותב בשעת שטותה לא יאמרו אשה שנשתטית מגורשת מאחר שאינו נותן לידה. וצריך לומר דסבירא ליה דלא דמי לההיא דנזיר, משום דהשיפוי הוא דבר שבא ממילא ולאו מחוסר מעשה הוא. וקצת משמע כן בפ"ג דקדושין (דס"ב) דאמר כל שבידו לאו כמחוסר מעשה הוא, משמע דבלא מחוסר מעשה פשיטא דמהני, אעפ"י שאין הדבר ברור שיבא מאליו וממילא. אבל יפה השיג עליו הפר"ח ³⁴⁸ מהרא"ש ספ"ד דקדושין סי' ט"[ז], דכל היכא דאיהו לא מצי יהיב שלוחו נמי לא מצי יהיב, ומשום הכי חשש לדברי הטור וריא"ז ³⁴⁹ דמדאורייתא אין הגט כלום. ואפילו נתפקח אחר כך נמי אסרו התוס' ³⁵⁰ והרא"ש והטור ³⁵¹ , והיינו משום דלא מיחשב דבר הבא מאליו שאינו מחוסר מעשה, מאחר שאין הדבר ברור שיבא בודאי מאליו, ודמי לההיא דנזיר דלעיל.

הן אמת שיש לומר דראי' זו מנזיר אינה מכרעת לאסור בנידון דידן, ליתן גט ליד שליח לגרשה לכשתשתפה, מכיון שהיא עתים שוטה ועתים חלומה חשיבה כיודעת לשמור גיטה כדאיתא בירושלמי ³⁵² , ולא אסרו אלא מדרבנן משום גרירה, דהיינו שלא ינהגו בה מנהג הפקר, ולרוב הפוסקים ³⁵³ לפי גירסתם בירושלמי אם עבר וגירש מגורשת, וכיון דדיעבד בת גירושין היא מצי משוי שליח. כדמוכח התם בתוס' דנזיר ³⁵⁴ , שכתבו בשם ר"ת הטעם דאשה יכולה לומר לחבירתה לושי קמח והפרישי חלה, אע"פ שבעודו קמח אינה יכולה להפריש חלה בעצמה, ולא מצי משוי שליח להפריש אפילו אחר שתלוש העיסה, משום דיכולה להביא עיסה אחרת מגולגלת ולהפריש ממנה חלה עכשיו על הקמח לכשילוש, כדאמרי' בפ"ג דקדושין (דס"ב) שאם אמר פירות ערוגה זו תלושין יהיו תרומה על פירות אלו מחוברין לכשיתלשו ונתלשו דבריו קיימין (אם הביאו שליש ³⁵⁵ ), משום דבידו הוא. ומאי ראי' היא זו הא התם דבריו קיימין קאמר בדיעבד דוקא, ולכתחלה אין תורמין מדבר שנגמרה מלאכתו על דבר שלא נגמרה ³⁵⁶ , והוא הדין מעיסה על הקמח הוי גם כן כמו מדבר שנגמר על דבר שלא נגמר. והא דאמרי' בירושלמי פ"ג דחלה ³⁵⁷ למדו הכהנות להתנות על הקריץ ועל הקמח, וכתבוהו הר"ש ³⁵⁸ והרא"ש ³⁵⁹ , והובא בטוש"ע י"ד סי' שכ"ז ³⁶⁰ , דטוב להתנות כן לכתחלה, היינו משום דודאי עתיד להתערב ואי אפשר בענין אחר הוה כדיעבד, ומשום הכי נמי לא הביא ר"ת ראי' מירושלמי זה, משום דשאני התם שאי אפשר בענין אחר. וכן משמע עוד שם בתוס' שכתבו דמהאי טעמא לחוד משום דבידו הוא לא מצי למימר דמשוי שליח, דהא בפ"ה דיבמות (דנ"ב) אמר רבי בר חמא הרי אמרו כתבו גט לארוסתי לכשאכנסנה אגרשנה הרי זה גט, ובעי התם ביבמתו מאי, ומאי קמיבעי' לי' הא מצי לבא עליה בעל כרחה עכ"ל. ולכאורה מאי קושיא הא קמיבעי' לי' התם או דילמא כיון דלא עביד בה מאמר כו', והמאמר בעי' מדעתה (ואולי דהיינו טעמא דספר התרומה ³⁶¹ דסבירא ליה הטעם שדחו התוס' משום שבידו הוא ללוש עיסה ולהפריש חלה, אבל אין כן דעת התוס' ³⁶² והרא"ש), גם בפ"ה דיבמות ³⁶³ כתבו בהדיא דהא דנקיט לא עביד בה מאמר לרווחא דמילתא הוא, דאפילו ריח הגט אין בו, ולא שיהא זה עיקר הטעם משום דמאמר מדרבנן בעלמא, וכן הרמב"ם ³⁶⁴ והטור ³⁶⁵ כתבו סתם דביבמתו הוי ספק מגורשת, ולא חילקו בין עביד בה מאמר או לא, והיינו על כרחך משום דבדיעבד מגורשת מצי משוי שליח, ולא קמיבעיא ליה אלא כמ"ש הרא"ש ³⁶⁶ , אם יש לומר משום דיכול לבא עלי' בעל כרחה או דילמא השתא מיהת לא בא עליה (ובזה נמי אפשר לתרץ דעת ספר התרומה כיון דאסיק דתיקו, וביבמה ספק מגורשת, בחלה דרבנן אזלי' לקולא). וכן משמע עוד שם בפ"ה דיבמות גבי האומר כתבו גט לארוסתי לכשאכנסנה אגרשנה הרי זה גט, לפרש"י ³⁶⁷ והרמב"ם ³⁶⁸ היינו בדיעבד, משום דהוה גט ישן, ואפילו לפירוש התוס' ³⁶⁹ דכתבו זמן הנתינה, כתב הבית שמואל בסי' קל"ב ³⁷⁰ לדעת השו"ע שם ס"א, דאין כותבין לכתחלה. וכן משמע קצת בגמרא פ"ג דקדושין ³⁷¹ , דפריך מהא דהאומר לאשה שפחה לכשאשחררך תהא מקודשת לי, ומאי קושיא הא כל המשחרר עבדו עובר בעשה.

מכל אלו הסוגיות מוכח דאם בדיעבד מהני מצי משוי שליח. וא"כ בנידון דידן נמי לרוב הפוסקים דבדיעבד מגורשת, מצי משוי שליח ליתן לה לכשתשתפה. וכן משמע בפני יהושע ר"פ מי שאחזו, דלא השיג על הב"ח אלא באינה יודעת לשמור גיטה דמדאורייתא לאו בת גירושין היא. וכן רבני קושט"א שבהגהת משנה למלך (פ"ו מהל' גירושין דין ג' ³⁷² ) מיירו נמי באינה יודעת לשמור גיטה, דהא כתבו שמשלחה וחוזרת, דאילו ביודעת לשמור גיטה רק שאינה יודעת לשמור את עצמה משלחה ואינה חוזרת קרי לה בגמרא ³⁷³ להדיא, ומ"ש שם אינה יודעת לשמור את עצמה, האי עצמה בעל כרחך טעות סופר הוא, וצריך לומר גיטה (ועיי"ש שכתבו דהויא כאשה דעלמא כיון שנשטית אינה כאשתו, והוא פלאי דאדרבה כיון שמשלחה וחוזרת אגידה בי' ודאי כאשתו, וגם מחייבין אותו בכל חיובי ממון כאיש לאשתו ממש. אך מכל מקום הדין דין אמת כמ"ש לעיל בשם התוס' והרא"ש פ"ז דגיטין, דאם כתבו ונתנו כשהוא שוטה אינו גט אפילו נתפקח אחר כך, ולפיכך כתבו דצריך ליזהר בשכיב מרע כו').

איברא כיון דהא מילתא תליא בפלוגתא דרבוותא, שיש כמה גדולי הראשונים דסבירא להו דאם עביר וגירשה נמי אינה מגורשת, וגדול האחרונים מהר"י ווייל בסי' נ"ב ³⁷⁴ לא רצה להכריע, מי יכניס ראשו לבית הספק לעשות מעשה ליתן גט ביד שליח לכתחלה, דלדידיה ודאי לא מצי משוי שליח אפילו במידי דרבנן, כדמוכח מהתוס' וספר התרומה וסמ"ק ³⁷⁵ , דקשיא להו איך אשה אומרת לחברתה לושי קמח והפרישי חלה, והרי חלה בזמן הזה מדרבנן, ובפרט בחו"ל שאינה אלא משום גזירה, אלא ודאי משום דהמפריש חלתו קמח לא עשה ולא כלום משום הכי לא מציא משוי' שליח אפילו במידי דרבנן (וסבירא להו דאין להפריש חלתו מקמח אפילו אומר לכשילוש, דלא כרא"ם ³⁷⁶ שבטור יו"ד סי' שכ"ז ³⁷⁷ , דאם לא כן לא הוה ר"ת צריך לכתוב דיכולה להביא עיסה כו', וכן ספר התרומה לא הוה צריך לכתוב דאפשר לה ללוש ולהפריש כו'. ואם כן צ"ע על הב"י בתרתי, חדא במ"ש בסי' שכ"ז על דעת הרא"ם שכן הוא בספר התרומה, והרי לא קרב זה אל זה, ועוד שבסי' שכ"ח הביא על הטור דכתב דאשה יכולה לומר לחבירתה לושי קמח והפרישי חלה, שהטעם הוא כמ"ש התוס' בנזיר, והרי להרא"ם דסבירא ליה להטור כוותיה אין צריך להאי טעמא. וגם על הש"ך ³⁷⁸ צ"ע בחדא, כמ"ש בסי' שכ"ח הטעם של התוס', ולא סגי ליה בטעמא דרא"ם וצ"ע).

וגם עיקר החומרא של הב"ח להכין גט ביד שליח שיהא מוכן לגרשה לכשתשתפה היא חומרא יתירה, ומאי הכנה שייך הכא, דלכשתשתפה יגרשנה, ואין לחוש שמא ישהה דבודאי יחוש שלא יחול עליו חר"ג ויזרז את עצמו. ומזה יבין המשכיל שיש לתמוה מאד עמ"ש בס' נדפס מחדש בקראו שמו תבואת שמש ³⁷⁹ (מהרב המחבר ספר מנחת אהרן שבש"ך הארוך), והוא פירוש על כמה הלכות הרמב"ם וכ' בפ"ט מהל' אישות ³⁸⁰ שרבני ליסא התירו לישא אחרת בלא גט רק שהבעל ישבע שיגרשנה לכשתשתפה, וכן ראיתי כתוב בשם הגאון בס' נודע ביהודה חא"ע סי' ג', ולא נודע טורח שבועה זו למה, דשבקי' להאי גברא דליקו ב[ח]ר"ג מאור הגולה. עוד תמי' אני מה שראיתי כתוב בשמו של הגאון הנ"ל שנתן זמן שלשים יום להבעל מעת ידיעתו שתשתפה שיגרשנה בכלות השלשים יום, ולא ידעתי הני ל' יום מאי עבידתייהו, דלא מצינו שנתנו חכמים זמן ל' יום אלא לסלק הזיקא דרבים ודיחיד, כההיא דהאילן והכותל שנפלו דרפ"ק דב"ק ³⁸¹ , אבל לא להשהות איסורא גבי' אפילו שעה אחת. ואפשר דסבירא להו להגאונים דלא חל חר"ג על הבעל מאחר שנשא בהיתר, דשוב אינו חוזר וניעור עליו איסור, אלא דחששו לתקנת האשה שתנשא בגט כשר. אך לפי משמעות האחרונים שאנו נמשכים אחריהם משמע ומבואר דתיכף כשתשתפה חל עליו חר"ג וחוזר וניעור לאסור את אשתו עליו, עד שיגרשנה מדעתה בגט כשר, ובאופן שישלם לה כתובתה כרצונה, רק אם יהיה לו איזה טענות ותביעות יקוב ביניהם הדין או הפשר. וכיון דחל עליו חר"ג אם תשתפה למה לן לאקדומי להכין גט, שלדעת כמה פוסקים אינו כלום ואפילו עבר וגירש אינה מגורשת, ואם כן לא מצי משוי שליח. אם לא שנאמר כדעת הט"ז ³⁸² , דהאידנא דאיכא חר"ג לא חיילא תקנת חז"ל שתקנו שלא להוציאה משום תקנתא דידה שלא ינהגו בה מנהג הפקר, דיותר יש לחוש לתקנת האיש. ובאמת דבריו דחויים, שהרי כל הפוסקים ראשונים ואחרונים כולם היו אחרי רגמ"ה ולא הזכירו סברא זו כלל. ועוד הא אפשר לקיים תקנתא דידיה ודידה להוציאה כתקנת חז"ל ויתירו לו אשה אחרת, וכן הוא המנהג באמת כמ"ש הב"ח. ואף שגם מלשון הב"ח בסי' א' ³⁸³ , כמו שהעתיק דבריו המגיה בט"ז, שכתב אבל לגרשה בעל כרחה לא שרינן לה, דמשמע לכאורה דמרצונה מצי לגרשה ולא חלה עליו תקנת חז"ל. הא ליתא, אלא דלגרשה בעל כרחה אחר שנשתפה קאמר. דאם לא כן היאך מחייב בכל חיובי ממון ותנאי כתובה, הרי בסי' ע"ז פסק כהרא"ש דהיכא דאניס בתקנתא דרבנו גרשם פטור ממזונות, כיון דבת גירושין היא ולא חלה תקנת חז"ל אלא חר"ג. אלא ודאי דסבירא ליה דלאו בת גירושי היא מתקנת חז"ל, ולא דמי להא דבסי' ע"ז.

היוצא מכל זה שזכינו לדין, שאין לסדר גט בכלל להכין ביד שליח, דחומרו קולו שתנשא בגט כזה ורבים האוסרים, ואם כן הדרין לכללין ותבנא לדינא שאם אין גט אין כתובה. אך אם באולי יתעקש המתעקש לאחוז החבל בתרין ראשין ולינקוט חומרי חומרי, להחמיר על הבעל להשליש הכתובה ואף להחמיר על הגט שלא ליתן ביד השליח, מה שאינו על פי האמת לפע"ד, דהא בהא תליא כדלעיל. מכל מקום אהני לן בנידון דידן שאין ידו משגת, שלא לעכב התרת הבעל בעבור חיוב הכתובה, דלא כמשמעות הצמח צדק.

וכן ראיתי בתשובת מים רבים חאה"ע סי' ד', דהיכא דאין ידו משגת אנוס הוא ואין להחמיר על הבעל לישב גלמוד ולהיות בהרהורי עבירה כל ימיו, כי לא זו הדרך אשר בחר ה', דהרבה יש לחוש לתקנת האיש וכמ"ש הט"ז. גם אין לדקדק כל כך בשיעור השגת ידו, ולא מיבעיא דאין משביעין אותו כתקנת חכמים ³⁸⁴ , כי חומרא זו להשליש הכתובה תקנה היא ותקנת הגאונים לתקנתא לא עבדינן. אף גם זאת אין לדקדק עמו, שאפילו הי' לבוש איצטלא ומשתמש בכלי כסף אין מחייבין אותו למכור בשביל הכתובה ³⁸⁵ , משום דמן הדין מטלטלי לא משתעבדי כלל לכתובה רק מתקנת הגאונים ³⁸⁶ , ובתקנה זו אין להחמיר כבחוב גמור, דודאי אדעתא דהכי לא תיקנו. ואפילו לדעת הרא"ש (פ"ו סי' ה') דמדמי לה לגמלא דערביא ואשלי דקמחוניא דאשה גובה פורנא מהם (כתובות ד' ס"ז ע"א), היינו דוקא בכגון אלו הדברים העומדים לסחורה, ולא מה שהוא לבוש ומשתמש בהם. ובפרט שהעיקר לפע"ד כמ"ש לעיל שאין עליו חיוב כתובה כלל כל זמן שאינו מגרשה, והיא עכשיו אינה בת גירושין, לא מן הדין ולא מן התקנה וכמ"ש לעיל באריכות.

ולענין שאר חיובי ממון ³⁸⁷ , לכאורה הדבר פשוט שאין מעכבין התרת הבעל לישא אחרת, דאין חיוב לאשה זו מונעו לישא אחרת. ותדע שהרי הב"ח ³⁸⁸ לא ייפה כח אשה זו משאר נשים דפוסקין מזונות לזמן קצוב לששה חדשים (כמ"ש סי' ע' ס"ז וסי' צ"ג סעי' ל'), והכא אם יצטרך ליתן קודם שיתירו יצטרך ליתן הרבה שיסתפק לכל ימי חייה, שאם יתן לזמנים יהא מעוכב מלישא אחרת עד אחר ימי חייה, וגם אין שיעור לדבר כמה יתן לכל ימי חייה. ואין הבית דין אחראין להתפשר עמו שישליש כל כך מעות שתתפרנס מן הריוח כמ"ש הצמח צדק, מאחר שיש לה אב ומי יחוש חוץ ממנו, ובפרט שאין ידו משגת.

ומכל מקום למעשה צ"ע, ואיני סומך על דעתי בזה, ועל כן שאלתי ובקשתי מכת"ר ימחול להודיעני דעתו הרמה בזה.

ובתשובות נודע ביהודה חאה"ע סי' נ' כתב, וטעמינו ונימוקינו כי לא תקענו עצמינו כעת בדבר הלכה זו להתיר לאשתו שתנשא לשוק על ידי הגט זה שמוסר עתה הבעל ביד השליח בעת שטותה, מטעם שכתב המגיה למל"מ (פ"ו מהל' גירושין דין ג') דכל מילתא דלא מצי עביד השתא לא מצי משוי שליח כו', וגם לא רצינו לבטל מנהג ראשונים שנהגו שלא להתיר חרגמ"ה עד שימסור הבעל גט ביד שליח הולכה כו', ולכן הרכבנו זכות האשה אתרי ריכשי שימסור גט תיכף בזה על ידי שליח כמנהג ראשונים וגם ישבע כו', ועיי"ש שהאריך איך יהיה השבועה שלא יהיה נחשב הגט באונס מחמת השבועה עיי"ש. ועיין עוד בספר בית מאיר סי' קי"ט סעיף ו' שהאריך לצדד להקל בענין הגט שמשליש, שאין לחוש כל כך לדברי המגיה שבמשנה למלך. אך מכל מקום סיים וז"ל, כי מכל מקום עדיין צ"ע למעשה עכ"ל.