יו"ד סימן א

סימן א

הקדמה

תניא^א רבי אומר וזבחת מבקרך ומצאנך כאשר צויתך^ב מלמד שנצטוה משה על הלכות שחיטה בעל פה (עיין פרישה^ג) דהיכן צוהו בכתב^ד. ואמר רב יהודה אמר [שמואל]^ה כל טבח שאינו יודע הלכות שחיטה אסור לאכול משחיטתו ואלו הן הלכות שחיטה שהייה דרסה חלדה הגרמה ועקור כדלקמן סי' כ"ג:

[א] שלא לשחוט^ו. שלא רצו להאמינם על השחיטה הואיל ודעתן קלה^ז. והב"י^ח כתב דלא ראינו אינו ראיה^ט. והש"ך^י כתב דבמנהג וכהאי גוונא הוי לא ראינו ראיה כמ"ש רמ"א בח"מ סימן ל"[ז]^יא ופירש שם הש"ך^יב הטעם דכיון שהדבר שכיח אם היה הדבר מותר אי אפשר שלא היינו רואים פעם אחת כן נוהגים להתיר וגם הלכות שחיטה נוהגת בכל יום ושכיח טובא ולא ראינו מעולם שאשה שחטה או שלמדה הלכות שחיטה כדי שתוכל לשחוט ודאי בכהאי גוונא הוי לא ראינו ראיה עכ"ל:

[ב] ועבדים. הטור כתב ועבדים משוחררים. ופירש הש"ך^יג דהיינו משום דבעי למתני^יד אפילו אין מכירין כו' וסתם עבדים שאין מכירין אותם הם בחזקת גנבים כו' (עיין ש"ך הארוך^טו) (וצריכים בדיקת סכין כדלקמן סי' ב' סעיף ו'^טז) וגם יש מהם חשודים על אבר מן החי ובהמה בחזקת איסור אבר מן החי עומדת^יז ואיך נוציאה מחזקת איסור על ידי עבדים החשודים עליו. אבל עבד שמכירים אותו שהוא כשר אלא שאין יודעים אם יודע הלכות שחיטה אמרינן ביה רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן^יח כמ"ש הרשב"א^יט דנשים ועבדים הם בכלל רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן. והבית יוסף [ש]השמיט תיבת משוחררים^כ אזיל לטעמיה דסבירא ליה דגם בשאר בני אדם בעינן שיהא השוחט נאמן ולא די בחזקת כשרות של כל ישראל אלא שיודעים ומכירים בו שהוא אדם כשר ונאמן כמ"ש בב"י^כא בשם [ה]רמב"ם^כב והמרדכי^כג בשם ר"ח ולכך לא הוצרך להזכירו הכא דפשיטא דלא עדיפי עבדים משאר בני אדם עכ"ל:

ולכן (ב) כל רב שנותן קבלה לשוחט צריך לדרוש ולחקור עליו אם הוא אדם כשר ודרכיו מתוקנים ויראת ה' על פניו^כד וגם שיהיה יודע ללמוד ולהבין בעצמו בגמרא ובפרש"י שאז יש לו לב להזהר^כה כמו שאמרו רז"ל^כו אין בור ירא חטא ואיכא מאן דאמר בגמרא^כז שאם קרא ושנה ולא שמש תלמידי חכמים דהיינו למוד הגמרא^כח הרי זה בור וזהו דעת רב עמרם גאון הובא בב"י^כט.

ועכשיו שרבו נותני קבלה בלי דרישה וחקירה כל מי שנגע יראת ה' בלבו לא יאכל בשר כי אם משחיטת השוחט שמכירו שהוא אדם כשר וירא שמים או שהוא בעיר שראשיה הם יראי ה' שבוודאי דרשו וחקרו אחריו הטיב או שיבדוק הסכין בעצמו אם יש לו הרגשה טובה וגם ישאל לבני עירו אם אינו רגיל בשכרות או שאר רוע מעללים ואחר יאכל (שמלה חדשה^ל).

וכתב ב"י סוף סי' י"ח^לא בשם הר"ר יונה^לב ולמוכיחים ינעם^לג והעד בעם ויזהרו בתורת השחיטה בדקדוקיה ויבחרו להם שוחט ירא חטא כי עם רב מישראל תלוים עליו במצות השחיטה והבדיקה וגם אמנם אמרו רז"ל^לד רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן יש מקומות מבלי משים ואין תוכחת מצויה שם רבים מן העם הנמצאים אצל שחיטה בלתי מומחין. ועוד ראינו במקצתם שערוריה כי רבים מן המומחים רחק לבם מיראת חטא ואשר איננו ירא לבו לא יבין לדקדק בבדיקת הסכין כי צריך לכוון את לבו מאד מאד בבדיקתו הלא תראה כי יבדוק אדם פעמיים ושלש ולא ירגיש פגימה דקה ולאחר כן ימצאנה כי הכין לבו באחרונה ובחינת חוש המישוש כפי כוונת הלב מלבד כי יפשע גבר מבלי יראה בבדיקת הסימנים אחר שחיטה ויתר דרכים עכ"ל. וכ"כ בשם הרא"ש^לה וטור ושלחן ערוך סי' י"ח^לו דהרבה צריך ישוב הדעת ויראת שמים לבדיקת הסכין וצריך לבדוק לאט ובכוונת הלב שלא יפנה לבו לדבר אחר ולכן אין למנות על זה כי אם יראי שמים ביותר וחרדים על דבר ה' ואינם נבהלים ונחפזים בדעתם ואינם משתכרים שהמשתכרים אפילו שלא בשעת שכרותם אבריהם כבדים עליהם^לז וצריכים הממונים לחקור אחר כל זה וגם לבדקם אם יש להם הרגשה טובה כשאר בני אדם השלימים בדעתם (שאינם נבהלים ונחפזים בדעתם) וכל המרבה לבדוק אחר השוחטים בענינים כאלו הרי זה משובח (שמלה חדשה סי' י"ח סעיף ז').

ובתשובת בית יעקב^לח הקיל באם שהוא ירא שמים אף שמרגישין פגימה דקה אחר בדיקתו אין בכך כלום כיון שבדקו כפי כחו מהרגשתו. וחלילה לומר כן כי מה לי בו שהוא ירא ובעל מעשה אם יש לו מעשה ואין לו מחשבה והרגשה טובה הוא מאכיל נבלות לישראל רק הדבר תלוי בשאר בני אדם אם יש מרגישין אחריו הרי הוא פסול רק אם בני אדם שעמו אומרים שאינן מרגישין והם (ג) חכמים וראוים לזה אף על פי שימצא אחד אומר שמרגיש אין כולם זקוקים לשמוע לזה אבל בדאיכא קצת מרגישים פשיטא שיש לאסור^לט עכ"ל התבואות שור שם^מ ס"ק יז:

[ג] יתעלף. לשון עייפות וחלישות הלב שאינו יכול לראות מכת חרב וסכין אפילו בבהמות כמו (ו)תתעלפנה הבתולות^מא (רש"י^מב) והוא ענין סילוק הרגשה מחמת רכות לבו (שמלה חדשה^מג) ויבא לידי שהייה (רש"י^מד):

[ד] לכתחילה לשחוט. פירוש על סמך שיבדקנו אחר השחיטה^מה אם יודע הלכות שחיטה כדמסיק. ולא חיישינן דלמא מישתלי ואכיל בלא בדיקה משום דאף אם משתלי ואכיל לאו איסורא קאכיל דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן וכן אם ילך לו ולא נוכל לבודקו סמכינן ארובא ושרי (רא"ש^מו):

[ה] ומוחזקין. דאף על גב דקיימא לן^מז בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה והכא אינו יודע במה נשחטה כי שמא לא היה השוחט מומחה מכל מקום כיון דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן כמאן דאתיידע לך במה נשחטה דמי (רי"ף^מח):

[ו] אם נתעלף. דטעמא דעלופא משום שהייה הוא^מט וכיון שזה יודע הלכות שחיטה ודאי אלו שהה לא היה מאכילו לנו (ב"י^נ). ומכל מקום מהאי טעמא לחוד לא היה מותר ליתן לו לכתחלה לשחוט אי לאו משום שרוב הרגילין לשחוט הם בחזקת מוחזקים כמו שכתב השלחן ערוך לעיל משום דהוה חיישינן שמא ישהה ולא אדעתיה שהעלוף הוא ענין סלוק ההרגשה^נא ויכול להיות שיתעלף מעט ולא ירגיש. ומכל מקום בדיעבד לא חיישינן להכי ואם היה מתעלף היה יודע שנתעלף והיה אוסרה^נב.

והרשב"א^נג פירש הטעם דאין צריך לשואלו אם נתעלף משום דהעילוף הוא דבר שאינו מצוי בבן דעת להכי לא חיישינן ליה כלל אפילו לכתחלה. והטור ושלחן ערוך לא סבירא להו הכי מדהוצרכו ליתן טעם להתיר לכתחלה משום שרוב הרגילים כו'. וכדלקמן בהג"ה^נד.

והרא"ש^נה חולק בזה וסבירא ליה דצריך לשואלו אם נתעלף לכתחלה דחיישינן שמא שכח להודיע לומר שהיא אסורה משום שנתעלף. וטוב לחוש לדבריו בדבר שאין בו הפסד:

[ז] לבררו. דהיינו לבדקו אם הוא מומחה שכיון שאפשר לבדקו קודם שחיטה לא ישחוט על דעת שיבדקנו. אבל אם שחט אין צריך לבדקו לפי סברא זו דסמכינן ארובא בדיעבד אף על גב דיכולין לברר^נו. והעיקר כסברא הראשונה שהיא דעת הגאונים ורוב הפוסקים (שמלה חדשה^נז). ומכל מקום יש לחוש גם לסברא האחרונה שלא ליתן לו לכתחילה [לשחוט] על סמך שיבדקנו אחר כך כשאפשר לבדקו תחילה (ב"ח^נח. ט"ז^נט):

[ח] בקי. ביד לאמן ידיו לכך (רש"י^ס) ושלא יתעלף דאחרים שאינם מכירים אותו יכולין לסמוך ארובא וחזקה שרוב הרגילין לשחוט הם בחזקת מומחין כדלעיל^סא:

[ט] לא ישחוט. בינו לבין עצמו שמא יתעלף ולאו אדעתיה מה שאין כן כששוחט בפני חכם המדקדק עליו ורואה אם לבו עמו (תבואות שור^סב). ואם שחט בינו לבין עצמו שחיטתו כשרה (רמב"ם^סג) דלא חיישינן לעלופי ולאו אדעתיה אלא לכתחלה. ולהרשב"א^סד דס"ל דהעלוף אינו מצוי ולא חיישינן ליה כלל וכן כתב הר"ן^סה סבירא להו דאפילו השוחט עצמו שיודע שאינו מוחזק עדיין מותר לו לשחוט בתחלה אפילו בינו לבין עצמו. ולכן כתב הרשב"א בחדושיו^סו על מה שכתב הרמב"ם (שממנו מקור דברי רמ"א) שלא ישחוט בינו לבין עצמו כי חומרא היא שהחמיר בזה ליראי חטא ונכון לחוש בזה לכתחלה עכ"ל.

הלכך מי שהוא חכם שהגיע להוראה שאין צריך ליטול קבלה ורוצה לשחוט בעצמו בתחלה ואין שם מומחה לשחוט לפניו כדאי הם הרשב"א והר"ן לסמוך עליהם בשעת הדחק:

[י] ג' פעמים. רצופים ואם קלקל שחיטתו פעם אחת צריך לחזור ולשחוט עד שיתחזק בג' פעמים רצופים בשחיטות כשירות (שמלה חדשה^סז):

[יא] ובקי ביד. דהיינו שישחוט לפניו ג' שחיטות כשרות רצופים כדלעיל^סח.

והמנהג שג' שחיטות אלו הן תרנגולים^סט שקשה בהן השחיטה מפני חשש שמוטה וצריך אומנות ביותר^ע ואחד מהן הוא תרנגול^עא מפני שהשחיטה קשה בו יותר מבתרנגול[ת] משום חשש שמוטה^עב.

ואף על פי שהוחזק בתרנגולים ושאר עופות אין נוהגים ליתן לו לשחוט בינו לבין עצמו עופות הקטנים שהן צפרים ויונים הקטנים אלא למי ששחט אותם ואתמחי כבר בהם^עג בפני מומחה (דהיינו ששוחט ג' שחיטות כשרות^עד כדלעיל. עיין שמלה חדשה^עה דלא דק) לפי שהניבול מצוי בהם^עו. ומשום הכי מדקדקים מומחים גדולים מתי שבא לפניהם עוף קטן אין שוחטין אותו לבדו אלא עם עוף אחר כדי להסתלק מחשש ברכה לבטלה (ים של שלמה פ"ט דב"ק סי' כ"ג^עז. עיין שם הטיב^עח דלא כשמלה חדשה^עט שלא עיין שם). ואם מביאים לפניו ב' צפרים או ב' יונים קטנים אין צריך יותר דכולי האי לא חיישינן שיתנבלו שניהם (ש"ך^פ). וזה אינו מעיקר הדין אלא חומרא בעלמא ונכון ליזהר בו (פרי חדש^פא).

ומה שנוהגים שהתרנגולים ששוחט לפני החכם נוטל החכם בשכרו וגם יש לו קצבה ושכר במה שנותן לו אחר כך רשות לשחוט מנהג רע הוא ומחמת זה באו כמה קלקולים שנותנין רשות והסכמה מחמת שכר פרנסתן אפילו למי שאינו ראוי לכך לכן כל ירא שמים יתרחק מן הכיעור והדומה לו^פב ואל יהנה אפילו מן התרנגולים אלא יתן לעניים (רש"ל^פג ש"ך^פד).

ואם לא קצבו לו הקהל דבר מועט בשכרו אלא מעלה בדמים כפי רצונו יש בו גם כן משום גזל שהרי השוחט מוכרח ליתן לו שאם כן לא יניחהו לשחוט בעירו (שמלה חדשה^פה) (ז):

[יב] ולא בסוף. שלא שכיח כלל ששום אדם ישחוט בלא קבלה (דרכי משה^פו):

[יג] לפרקים. הפרקים הם הכל לפי מה שהוא אדם אם יש לו זכרון טוב (שמלה חדשה^פז):

[יד] שגורים בפיו כו'. אף על פי שבשאר הוראות אין צריך שידע המורה בעל פה כל הוראות^פח בשחיטה שהיא מסורה לכל החמירו ורבים מתפרצים ואינם נותנים על לב תמיד לחזור על הלכות שחיטה על כן נהגו גדולים לחקור אחר השוחטים אף על פי שנטלו קבלה (ט"ז^פט). ועיין סעיף ב'^צ מה הן הלכות שחיטה שצריך לחזור עליהן ולידע אותן בעל פה:

[טו] ודינם ומנהגם שוה. פירוש שמן הדין הוא צריך לבדקו אם יודע הלכות בדיקה משום דמיעוט שאינם מומחין שכיח כמ"ש לעיל^צא בשם הר"ן^צב. ולכן נהגו ליטול קבלה ולכן נהגו שאין בודקים עוד אותו. אבל לפי מ"ש לעיל^צג בשם הרמב"ן^צד אינו צריך ליטול קבלה לבדיקות הריאה:

[טז] חלוקי הדינים. כגון שהייה וחלדה במיעוט סימנים^צה דלקמן סי' כ"ג סעיף ד' ה' וסי' כ"ד סעיף י"א וכיוצא בהם דהא חכמים נמי מספקא להו כמה מילי בהלכות שחיטה^צו הלכך אם אומר אילו בא דין זה לפני הייתי מסתפק ושואל^צז כו' (ב"י בשם המרדכי והגהות מיימוניות):

[יז] יודע כו'. אך שידע לתת לב בשנוי שחיטה ולשאול על ספיקם (מרדכי^צח). דהיינו שיודע עיקר[י] הלכות שחיטה (רמב"ם^צט) כדלקמן בהג"ה. דמדקאמר רב יהודה כל טבח שאינו יודע הלכות שחיטה אסור לאכול משחיטתו ואלו הן הלכות שחיטה שהייה כו' כדלעיל^ק כיון שאינו מזכיר אלא שהייה כו' משמע דאפילו אינו יודע אלא אלו שרגילים לבוא לידו אין צריך יותר^קא שהרי אם יסתפק בהם יודע לשאול ואם לא ימצא לשאול משום אדם יחמיר דבזה בקי אפילו עם הארץ דספק דאורייתא לחומרא^קב. אך צריך לידע הא דמספקא לן בגמרא^קג אי שהיות מצטרפות^קד וסלקא בתיקו^קה דרגילות לבא לידי השוחט^קו וגם צריך לידע בדיקות הסכין אבישרא ואטופרא^קז שלא ישחוט בסכין פגומה עכ"ל הגהות אשר"י^קח. והרמ"א הוסיף בדיקת הסימנים לאחר שחיטה, ונכלל בזה שיעור השחיטה דלקמן סי' כ"[א]^קט.

והרמב"ם כלל כל אלו במה שכתב ה' דברים אלו שהם שהייה כו' וכיוצא בהם שהם עיקר הלכות שחיטה עיין שם בפרק ד' הלכות א' ב' ו' שכיון שיודע עיקרי הלכות שחיטה יודע סדר השחיטה כיצד שוחטין וכל שאר הלכות שחיטה אינם אלא לבאר משפט השנוים אם שינה מסדר השחיטה ואם יארע לו איזה שנוי ישאל על ספיקו בוודאי אבל אם אינו יודע עיקרי הלכות שחיטה דלקמן בהג"ה אינו יודע לשאול כלל והלכך לא מהני מה שאומר על דבר זה הייתי מסתפק ושואל אלא בחלוקי הדינים אבל לא בעיקר הלכות שחיטה דלקמן בהג"ה:

[יח] האסור מותר כו'. אז מיקרי אינו יודע ואפילו בדיעבד אסור לאכול משחיטתו^קי דחיישינן שמא בא לידו איזה ספק^קיא והוא אינו יודע והתירו (פרישה^קיב וכ"מ מלשון הטור^קיג). והיינו אפילו בדבר שאינו רגיל לבוא לידי השוחט כגון שהייה וחלדה במיעוט סימנים וכיוצא בהם דבדבר הרגיל לבא אפילו אמר איני יודע לא מהני כדלעיל^קיד:

[יט] רס"י כ"ג כו'. שהן שהייה דרסה חלדה הגרמה ועיקור שנתבאר שם ובסי' כ"ד^קטו:

[כ] הסכין. שיתבאר בסי' י"ח^קטז:

[כא] בדקינן כו'. אבל אי איתא קמן ובדקוהו ונמצא מומחה אין צריך לבדוק הסימנים דכיון שהוא מומחה בודאי בדק בסימנים וכן אי ליתא קמן ואי אפשר לבדוק בסימנים כגון שנחתך הראש סמכינן ארוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן ובודאי בדק בסימנים (דרכי משה^קיז הרא"ש^קיח ור"ן^קיט):

[כב] כלל וכו'. מלשון זה משמע דאין צריך לבדוק אחריו לעולם אפילו יש זמן רב שנטל קבלה. ומשום הכי כפל רמ"א דבר זה שכבר כתבו בסעיף א' לאשמועינן דאין נוהגים לבדוק אחריו כלל בשום אופן בעולם אפילו אחר זמן מרובה ולא חיישינן דלמא שכח לימודו (וכ"מ בהדיא בדרכי משה^קכ בשם פסקי מהרי"א^קכא עיין שם במהרי"א ובראייתו מפרק אין [מעמידין]^קכב).

וטעמא דמילתא לאו משום דאוקי גברא אחזקתיה חדא דהיא חזקה העשויה [להשתנות] מעצמה אם לא יחזור על למודו ישכח מאליו ואינה מוציאו מחזקת איסור^קכג ועוד דהא רובא עדיף מחזקה^קכד ואנן לא סמכינן ארוב מצוין אצל שחיטה מומחין הן היכא דאיתא קמן ואפשר לברר^קכה והיכא סמכינן אחזקה כשיש לחוש לשכחה^קכו. אלא היינו טעמא משום דלא חיישינן לשכחה כלל משום [דמלתא] דלא שכיחא היא שישכח עיקר הלכות שחיטה^קכז הרגילין לבוא מאחר שהוא עוסק תדיר בשחיטה דהא דמצרכינן בדיקה בתחלה ולא סמכינן ארוב מצוין אצל שחיטה מומחין הן הוא משום דמיעוט שאינן מומחים שכיח כמ"ש לעיל^קכח בשם הר"ן וכ"כ רמ"א מדהשוה דין בדיקת הריאה לשחיטה כדלעיל^קכט. אבל אחר שנבדק ונמצא שהוא מן הרוב שהן מומחין תו ליכא למיחש למידי דשכחה מלתא דלא שכיחא היא במי שהוא עוסק בשחיטה.

אבל אם הניח ועזב עסק השחיטה זמן רב בענין שיש לחוש שמא שכח עיקרי הלכות שחיטה כיון שמלתא דשכיחא היא שישכח בזמן רב כזה חיישינן וצריך לבודקו^קל כאילו בא לשחוט בתחלה דלא סמכינן ארוב מצוין אצל שחיטה מומחין הן דלא מוקמינן אחזקתיה היכא דאפשר לברר כדלעיל סעיף א' בהג"ה^קלא:

[כג] שחיטתו פסולה. והרי זו קרובה לספק נבלה (רמב"ם^קלב) לפי שספק נבלה^קלג הוא כשנולד בה דבר מה ואין אנו יודעים אם הדבר ההוא פוסל בה אם לאו^קלד אבל כאן לא נולד בה דבר^קלה אלא שאנו חוששין דלמא שהה או דרס ולא ידע כדלקמן^קלו (כסף משנה^קלז). ואפילו אם אינו יודע איסור פגימת הסכין מבואר ברמב"ם^קלח דאינה נבלה בוודאי אלא קרובה לספק נבלה.

אבל במשמרת הבית כתב^קלט (חסר):

[כד] יפה כו'. פירוש לאחר שלמדוהו הלכות שחיטה אומר כך (ב"ח^קמ ט"ז^קמא) או שאומר ברי לי שעשיתי כל מה שאתם שואלים לי (ש"ך^קמב). וטעמא דמילתא דכיון דבשעת שחיטה לא ידע הלכות שחיטה זמנין דשהה ודרס ולא ידע (גמרא^קמג) פירוש ואינו מרגיש אם נזדמנו לו דכל מלתא דלא רמיא עליה דאינש עביד ולאו אדעתיה^קמד ולא מדכר כלל הלכך לא מהימן לומר לא שהיתי ולא דרסתי (רשב"א בחידושיו^קמה רא"ש^קמו):

[כה] הלכות שחיטה כו'. דודאי אילו שהה ודרס לא היה מאכילה לנו (ב"י^קמז). ולפי זה הוא הדין אי^קמח שתק ואינו אומר כלום דמאחר שיודע הלכות שחיטה ודאי אלו שהה או דרס לא היה שותק ולא היה מאכילה לנו והיה אומר ששהה ודרס (ש"ך^קמט. וכן דעת הש"ע^קנ).

ולפי דעת הרא"ש דלעיל^קנא דחיישינן שמא שכח להודיע הכא ברגיל להתעלף אסור אפילו בדיעבד אי ליתיה קמן דנשייליה. וטוב לחוש לדבריו ולהחמיר בשל תורה (תבואות שור^קנב). ומכל מקום אם הניחה במקום שאין אדם עשוי להטיל נבלתו אין לנו להחמיר עיין סעיף ד'^קנג:

[כו] סופה. אבל אם לא ראה אלא ששחט סימן אחד יפה והלך לו ולא ראהו עוד לא אמרינן מדהאי שחט שפיר אידך נמי שחט שפיר אלא האי אתרמויי אתרמי ליה אידך שמא שהה שמא דרס (גמרא^קנד):

[כז] הלכות שחיטה. חיישינן שמא ישהה וידרוס ולאו אדעתיה דהאי דעומד על גביו כי היכי דחיישינן בחרש שוטה וקטן דלקמן סעיף ה'^קנה. והשלחן ערוך סבירא ליה דלא דמי לחרש שוטה וקטן דרוב מעשיהם מקולקלים ומועדים לקלקל תמיד משום הכי חיישינן בהו להכי^קנו מה שאין כן בגדול בן דעת שאף על פי שאינו יודע הלכות שחיטה רוב מעשיו מתוקנים הם^קנז (רשב"א בחדושיו^קנח).

אבל מן הסתם שאין ידוע אם יודע הלכות שחיטה אם לאו לכולי עלמא מותר לשחוט כשאחרים עומדים על גביו (ש"ך^קנט). פירוש שאז אין צריך לבודקו כלל כיון שראה ששחט יפה ולא חיישינן שמא שהה ודרס ולאו אדעתייהו דעומדין על גביו כיון דרוב מצוין אצל שחיטה מומחין הן ואף על גב דלא נטל קבלה אין בכך כלום כיון שמומחה עומד על גביו כדלעיל^קס:

[כח] גדייו ותרנגוליו. פירוש שמכירם בטביעות עין או בסימן שהם שלו דאין בהם משום בשר שנתעלם מן העין דלקמן סימן ס"ג^קסא עיין שם (ט"ז^קסב). ולסברא האחרונה דלקמן שם סעיף ב'^קסג וכן מנהגנו כמ"ש רמ"א שם^קסד דלית לן איסור בשר שנתעלם מן העין אף המוצא גדיים ותרנגולים שחוטים שאינן שלו^קסה מותרים אם רוב העיר ישראל ורוב טבחים ישראל כדלקמן שם^קסו:

[כט] שנגנבו. שאף על פי שחשוד על הגניבה אינו חשוד על הנבילה^קסז ושוחט או נותן לאחר לשחוט אם אינו יודע לשחוט או שאינו רוצה לטרוח בבדיקת הסכין עיין סי' ב' סעיף ו'^קסח (ש"ך שם^קסט):

[ל] מצויים. אפילו רוב העיר והשוק נכרים אלא שבמקום שנמצא בו רוב ישראל מצויים בו במקום זה תלינן בישראל^קע. וכן אם רוב נכרים מצויים בו אפילו רוב העיר והשוק ישראל אסור דהכל תלוי במצויים במקום שנמצא בו. ואם ישראל ונכרים מצויים שוים במקום שנמצא בו אזלינן בתר רוב השוק ואם שוים בשוק אזלינן בתר רוב העיר ואם שוים בעיר אסור. כן כתב הש"ך^קעא.

ופירש התבואות שור סי' ס"ג^קעב דהאי מצויין שוין היינו שוין למראית העין ואם אינו יודע מי מצוי יותר במקום המציאה אז אם נתברר לנו שבכלל השוק מצויים רוב ישראל אמרינן מסתמא גם כאן הוא כן. וכן אם לא נתברר בשוק מי הם רוב המצויים שם אזלינן בתר רוב העיר. אבל אם ידוע לנו שבמקום המציאה ישראל ונכרים מצויים שוים אסור ולא מהני רוב העיר והשוק דהכל תלוי ברוב מצויין במקום שנמצא בו כמו שכתב הש"ך (י).

וכתב הש"ך^קעג דהוא הדין אם רוב נכרים מצויים שם אלא שרוב הטבחים שבעיר הם ישראל מותר (ואפילו בעיר שרובה נכרים אלא שאין דרך הנכרים לשחוט כלל בבתיהם אלא ליקח ממקולין וכל בהמותיהן העומדים לאכילה הם מוכרין למקולין ואינם שוחטים בעצמן ובמקולין הם רוב טבחים ישראל אזלינן בתר רוב הטבחים שהם ישראל ותלינן שאחד מהם מצאן ושחטן אף על פי שנמצאו במקום שמצויין רוב נכרים וגם רוב העיר [נכרים כיון שרוב המצויין שם ורוב העיר^קעד] אינן שוחטין כלל בעצמן אלא הטבחים לבדן ודמי לרוב טבחים דלעיל^קעה).

ומיהו דוקא בבהמות מהני רוב טבחים ולא בעופות שדרכן לשחטן בבית עכ"ל. וכן הוא בב"י^קעו דלא כתבואות שור^קעז בשם הב"י:

[לא] ישראלים. אנגנבו דוקא קאי^קעח. אבל בנאבדו לא חיישינן שמא נגנבו אלא תלינן שברחו מביתו ומצאם ישראל שהיה סבור שנתייאשו הבעלים (מרדכי^קעט) ואחר כך נמלך להחזירם^קפ או שנפלו ממנו^קפא.

ובנגנבו לא בעינן אלא שיהיה רוב גנבי העיר ישראלים ואף על פי שאין רוב ישראל מצויים במקום שנמצאו ואפילו רוב העיר נכרים כן כתב הש"ך^קפב. ומה שכתב רמ"א וגם^קפג כו' רוצה לומר דאז מותר בין בנגנבו בין בנאבדו. ואף אם לא נתכוין לזה^קפד העיקר בזה כהש"ך שכן פסק הפרי חדש^קפה ותבואות שור^קפו.

אבל אם רוב גנבי העיר נכרים אף שרוב טבחי העיר ישראל אסור דלא תלינן שאחד מהטבחים גנבם כיון שאינן מוחזקים בגנבים וגם אין לתלות שהגנב מכרם להם כי הוא מתיירא למכור בעירו^קפז:

[לב] מותרים. דרוב מצויים אצל שחיטה מומחין הן. ומכל מקום היכא דאפשר יבדוק בסימנים לכתחלה לראות אם נשחטו כראוי כדלעיל סעיף ב' בהג"ה (דרכי משה^קפח שמלה חדשה^קפט).

וכתב השמלה [חדשה]^קצ דעכשיו שממנים אנשים ידועים על השחיטה יש לחקור אצל השוחטים שמא יתברר שלא נשחטו על ידם ואם אי אפשר להתברר יש להחמיר בנגנב אפילו ברוב גנבי ישראל דיש לחוש שנתירא לילך להשוחט שלא תגלה רעתו בקהל ולהתיר בנאבד והמחמיר גם בנאבד תבא עליו ברכה דכל עניינים אלו של תורה ובקל יוכל להכשיל באיסור נבלות עכ"ל:

[לג] שבבית. בין שמצאן בדרך (גמרא ב"מ כ"ד) שאין אדם עשוי להטיל נבלתו באשפה שבבית ולא בשוק ולא בדרך אלא באשפה שבשוק (גמרא^קצא). והלכך אף על גב דאיכא הכא ריעותא שמצאן שחוטים ומושלכים וזו הוכחה שנתנבלו בשחיטתן ומפני כך השליכן שהרי אין דרך בני אדם כל כך לאבד ולא להחזיר הגניבה^קצב אפילו הכי תלינן בהכי ולא שהשליכן בכוונה מפני שנתנבלו כיון שאין אדם עשוי להטיל נבלתו אלא באשפה שבשוק^קצג. אבל בלא הוכחה לא חיישינן כלל שמא נתנבלו בשחיטה^קצד דחזקה על בן דעת שאין קילקולי שחיטה יוצאים מתחת ידו במקרה שלא ברצונו כדלקמן סי' ב'^קצה (ובתבואות שור^קצו). ובמקומות שרגילין להטיל נבלות שלא באשפה אסור (תבואות שור^קצז) (יא):

[לד] שבשוק. אפילו אינו גבוה ג' טפחים (ט"ז^קצח ש"ך^קצט):

[לה] מדבר. דינו כשוטה^ר לפי שאין בו דעת נכונה^רא וצלולה^רב:

[לו] שנותנים. אף על פי שאינו משליך בידו לאיבוד אלא שאינו יודע לשמור מפני שטותו כגון שמניחו במקום שיפול לאיבוד וקעביד דרך שטות (תבואות שור^רג). והני ד' דברים אלו לאו דוקא אלא הוא הדין לעושה דבר מן הדברים דרך טרוף ושבוש הדעת בכלל שוטים יחשב (ב"י^רד בשם הרמב"ם^רה).

ובחושן משפט סי' ל"ה למד הב"י^רו מדברי הרמב"ם^רז דלא מיקרי שוטה בפעם אחת שיעשה אחת מאלו אלא כשדרכו בכך. והתבואות שור^רח למד מדברי התוס'^רט דבפעם אחת מיקרי שוטה כיון דקעביד דרך שטות ומה שאינו עושה עוד כן יש לומר שהבריא ונתפקח אם ידענו שמניעותו מלעשות עוד כן הוא מחמת פקחות.

[וכתב^רי] בדרכי משה^ריא עיין בחושן משפט סימן ל"ה כל דיני שוטה עכ"ל משמע דסבירא ליה שאף הפתאים ביותר והמשתגעים ביותר והמבוהלים ונחפזים בדעתם בכלל שוטים הם לענין שחיטה כמו לענין עדות כמבואר בחושן משפט שם^ריב (תבואות שור^ריג). ועיין שם^ריד בחושן משפט כל דיני שוטה:

[לז] דרך שטות. פירוש שנודע בבירור שאין סבה לעשייה זו כי אם מחמת שטותו ואפילו איכא למיתלי במילתא דלא שכיחא כגון הלן בבית הקברות דאיכא למיתלי שמתכוין כדי שתשרה עליו רוח הטומאה לא תלינן (גמרא^רטו. תבואות שור^רטז). ואי לא עביד דרך שטות אפילו עביד כולהו לא מחזקינן ליה בשוטה (גמרא^ריז):

[לח] אפילו אחרים עומדים על גביהם. לפי שכיון שמועדים לקלקל^ריח מתוך שאין בהם דעת ורוב מעשיהם מקולקלים^ריט חיישינן שמא יקלקלו שחיטתן בשהייה או דרסה ולאו אדעתייהו דעומדים על גביהם^רכ (רש"י ורשב"א):

[לט] אם אחרים עומדים על גביהם. וראו ששחטו יפה מתחילת שחיטה ועד סופה כדלעיל סעיף ג'^רכא דבדיעבד לא חיישינן דלמא לאו אדעתייהו דעומדין על גביהם:

[מ] לכלבים. ושוחטין כדי להתלמד (רשב"א^רכב). וטעמא משום חשש הרואים שמוסרים להם לשחוט שלא יטעו לומר שחיטתו כשרה היא ואתו למיכל משחיטתו (תוס'^רכג). והוא הדין והוא הטעם בגדול בן דעת שאינו יודע הלכות שחיטה ואין מומחה עומד על גביו^רכד. וכשמומחה עומד על גביו מותר למסור אפילו לחרש שוטה וקטן אם רוצים להאכיל לכלבים דליכא למיחש דלמא אתו למיכל משחיטתן כיון שהיא כשרה בדיעבד בעומד על גביו (ש"ך^רכה). ומהאי טעמא מותר למסור לשחוט להאכיל לכלבים למומחה שיודעים בו שאינו מוחזק לשחוט שלא יתעלף אף על פי שאין מומחה עומד על גביו כיון ששחיטתו כשרה בדיעבד כדלעיל^רכו. ומי שאינו מומחה וצריך לו לשחוט להאכיל לכלבים או לנכרים ינחור או יעקר הסימנים כדי שיהא נראה לכל שנבילה היא ולא ישחוט אפילו בסכין פגום או שאר פסולי שחיטה שאינן ניכרים לכל משום חשש תקלה שלא יבואו לאכול ממנה. אך אם אפשר לו לשחוט בכשרות על ידי מומחה אין לו לנבל בעל חי בידים שלא לצורך כמ"ש לקמן סוף סימן כ"ג^רכז ע"ש (תבואות שור^רכח):

[מא] לכתחלה. והוא שיודע הלכות שחיטה לפי דעת רמ"א סוף סעיף ג' בהג"ה (פרי חדש^רכט). ובדיעבד שחיטתו כשירה באחרים עומדין על גביו אפילו אינו יודע הלכות שחיטה ואין יודע לאמן ידיו. כן דעת הש"ע ע"פ שטת הרא"ש^רל ור"ן^רלא (יב):

[מב] הלכות שחיטה. ויודע לאמן ידיו (הגהות אשר"י^רלב. ש"ך^רלג) שמתוך שאינו בן דעת הוא מועד לקלקל תמיד ורוב מעשיו מקולקלים אף על פי שיודע לעשותו ולכך שחיטתו פטורה מכיסוי הדם משום שהיא נבלה ודאית כדלקמן סי' כ"ח^רלד.

ואף שהוא אומר ששחט כראוי אין נאמנות לקטן (ר"ן^רלה רש"ל^רלו ותבואות שור^רלז בשם אור זרוע^רלח). ואף על פי שבידו לשחוט כראוי שהרי יודע לאמן ידיו מכל מקום כיון ששחיטה היא מדאורייתא אינו נאמן דדוקא נשים ועבדים מהימני בדבר שבידם אפילו בדאורייתא^רלט אבל הקטן אינו נאמן כי אם בדברי סופרים שאין להם סמך מן התורה^רמ כדלקמן סוף סימן קכ"ז^רמא.

ומכל מקום המנהג פשוט לשלוח על ידי קטן או קטנה לשחוט ואין חוששין שמא ישחטו בעצמם לפי שהם בחזקת כשרות מן הסתם וחזקה שאינן עשוין לקלקל ולהכשיל (משמרת הבית^רמב). (ולא אמרו שרוב מעשיהם מקולקלים אלא בדבר שהם עושים בו ונמסר בידיהם לעשות אבל כשאין מוסרין להם לעשות אלא להוליך לאחר שיעשה חזקה שאין עושין מעצמן כדי לקלקל ולהכשיל לפי שהם בחזקת כשרות מן הסתם. וכן אין חוששים שמא מסרו לנכרי או לשאר הפסולים לשחוט ושחט להם לפי שחזקה שאינן עשוין להכשיל הואיל והם בחזקת כשרות^רמג).

אבל קטן המוחזק ברוע מעללים אין לשלוח על ידו שמא ישחוט בעצמו כדי שיקח לו שכר השחיטה ששולחין על ידו וגם צריך שיהיה בר דעת ויודע ליזהר שאם לא כן יש לחוש שנכרי יקח מידו שכר השחיטה וישחוט לו או שאר קלקולים (תבואות שור^רמד). וכן נוהגים לשלוח קטן או קטנה החריפים שיש בהם דעת להזהר לקנות בשר מהמקולין אף על פי שרוב הטבחים נכרים ואין חוששין שמא יקחו מן הנכרי דחזקה שאינן עשוין לקלקל^רמה.

ולא אמרו שאין נאמנות לקטן אלא להעיד על מה שנעשה על ידי אחרים או אפילו על עצמו כשיש לומר שלא עשה או שעשה וקלקל בדבר שהוא מועד לקלקל ורוב מעשיו בזה מקולקלים כשחיטה דלעיל אלא שבאת לסמוך על דבריו שהוא אומר שנעשה או שעשה כהוגן ולא קלקל בזה אמרו שאין הקטן נאמן בדבורו אבל בכאן אין אנו סומכים על דבורו ועדותו אלא חזקה היא שאינו עשוי לעשות מעשה לקלקל ולהכשיל ולא מחמת אמירת הקטן ובזה לא אמרו שאין הקטן נאמן דהא לא שייך הכא נאמנות כלל (עיין פ"מ^רמו).

ומה שנוהגים לשלוח קטן לשאול איסור והיתר מחכם המורה וסומכים על אמירת הקטן היינו משום דמירתת לשקר כיון שחכם המורה יודע שמא ישאלו אותו (בית הילל^רמז).

ודוקא בקטן שהוא בחזקת כשרות סמכינן אהא דמירתת לשקר אפילו בדאורייתא אבל בנכרי או בישראל חשוד לא סמכינן אהא דמירתת לשקר פן ישאלו אחריו מאחרים ויכחישוהו כי אם באיסור דרבנן כמ"ש רמ"א סימן קי"ט סעיף י"ט^רמח. הלכך השולח על ידי נכרי לשחוט צריך השוחט לכתוב לו ששחט לו ולא סמכינן אהא דמירתת הנכרי לשקר. ולא די שיכתוב תיבת כשר לבד לפי שמצויים נכרים שיכולים לזייף ולכתוב תיבה זו. וגם צריך שיכיר השולח את העוף שלו בטביעות עין או בסימן שאם לא כן יש לחוש שמא החליף הנכרי את העוף ששחט השוחט בעוף אחר ששחט בעצמו ואם אין לו בו היכר יפה אסור^רמט (ולא מהני מה שהשוחט עושה בו סימן עד שיעשה בדרך שיתבאר בסי' קי"ח^רנ אבל לא כמו שנוהגים לחתוך איזה אצבע בעוף שהרי גם הנכרי יכול לעשות כן בעוף אחר). והמחמיר שלא לשלוח על ידי נכרי לשחוט אף על פי שמכיר העוף שלו בטביעות עין תבא עליו ברכה דשמא לא יהיה בו היכר יפה (ט"ז^רנא):

[מג] ליזהר. מאחר שצריך ישוב הדעת ויראת ה' בשחיטה^רנב. וסמך לי"ח שנה מיאשיהו שכל דין שדן עד בן י"ח שנה החזיר לבעליו^רנג (רש"ל^רנד). ואף על גב דמדינא אין לחוש לזה מכל מקום בקעה מצאו וגדרו בה גדר (שלטי גיבורים^רנה). ומכל מקום הכל לפי מה שהוא נער כי לפעמים ימצא הנער בעל תורה וחרד ביראת ה' רגילין להרשות אותו ולהחזיקו במומחה מי"ג שנה ואילך (רש"ל^רנו ט"ז^רנז):

[מד] הברכה. וכל הברכות צריך שישמיע לאזניו לכתחלה כמו שנתבאר באו"ח סי' ר"ו^רנח:

[מה] כשרה. דאין הברכה מעכבת בדיעבד כדלקמן סי' י"ט^רנט (ש"ך^רס). וגם אם היתה מעכבת הרי יצא ידי חובה בדיעבד אף שלא השמיע לאזניו^רסא כמו שנתבאר באו"ח שם:

[מו] מברך. ומכוין להוציא[ו] ידי חובה והוא מתכוין לצאת^רסב ודוקא שהאחר שוחט גם כן ומברך לעצמו אבל אם אינו שוחט אינו יכול לברך להוציא את האלם לפי שברכת השחיטה אינה דומה לברכות המצות שהן חובה^רסג אלא לברכות הנהנין שמי שאינו נהנה אינו יכול לברך להוציא את הנהנה משום דלא לתהני ולא לברוך כמו שנתבאר באו"ח סי' קס"ז^רסד והכא נמי לא ליכול ולא לשחוט (אור זרוע^רסה ב"ח^רסו ש"ך^רסז פרי חדש^רסח):

[מז] של לוט. דהיינו שעושה ואינו יודע מהו עושה (רמב"ם^רסט. ש"ע חו"מ סי' רל"ה^ער):

[מח] דרסה. על ידי שידיו כבדות. וכן ראוי לנהוג. דאף על גב דקיימא לן^רעא דשכור הוא כפקח לכל דבריו היינו במידי דתלוי בדעת האדם אבל לא בזה שתלוי בכבדות אבריו דודאי אינו כפקח (ט"ז^ערב). ואם רגיל להשתכר יש להעבירו עד שיקבל עליו בחרמות ועונשים שלא ישתכר (בית הילל^רעג) שהמשתכרים אף שלא בשעת שכרותם ידיהם כבדים ואינם יכולים להרגיש גם כן פגימה דקה (שמלה חדשה סי' י"ח^עדר).

וכן זקן מופלג ידיו כבדות. ומכל מקום הכל לפי מה שהוא אדם (שמלה חדשה^ערה).

וכל מי שידיו רותתות בין מחמת חלישתו בין מחמת טבעו שידיו כבדות שחיטתו רובן דרסות (בית לחם יהודה^רעו):

[מט] לכתחלה. להרשב"א^רעז שמא ישהה וידרוס ולא ירגיש ולרש"י^רעח שמא לא ישחוט רוב הסימנים כדלקמן סי' י"א^רעט:

[נ] אותו. וריא"ז^רפ כתב דאפילו אחרים רואין אותו לא ישחוט לכתחלה (ש"ך^רפא). וטוב לחוש לדבר[יו] שלא בשעת הדחק (תבואות שור^רפב):

[נא] שחיטתו כשרה. ובלבד שיבדקו אחריו בסימנים אם נשחטו רובן^רפג. ואם הסומא עצמו בדק במשמוש ידיו יש לסמוך עליו אם אי אפשר לבדוק אחריו כגון שנחתך הראש^רפד אבל כשאפשר [לבדוק] לא סמכינן אמשמוש ידיו ומהאי טעמא אסור לשחוט לכתחלה לרש"י^רפה (עיין כנסת הגדולה^רפו):

[נב] לברך. עד שיכסה ערותו^רפז דכתיב^רפח ולא יראה בך ערות דבר. וגם אם אחר שוחט גם כן ומהפך פניו מכנגד ערותו של זה^רפט ומברך אינו יכול להוציאו ידי חובה לכתחלה לפי שאסור לו לשמוע ולהתכוין לצאת ידי חובה מפני ששומע כעונה^רצ והרי זה כמוציא מפיו^רצא. ואף על פי שהערום מותר להרהר בדברי תורה כמ"ש באו"ח סי' ע"ה^רצב והשומע אינו אלא מהרהר^רצג מכל מקום כיון שהוא מתכוין לצאת ידי חובה בשמיעה זו מפני ששומע כעונה הרי זה כמוציא מפיו ואסור (ש"ך^רצד. ט"ז^רצה. עיין תבואות שור^רצו).

והוא הדין אם הוא לבוש אלא שאינו חגור ולבו רואה את הערוה (שמלה חדשה^רצז):

[נג] אסורה. כי ראוי לדמותו למומר לאותו דבר דלקמן סי' ב'^חצר כיון שעבר על החרם כדי לשחוט ואף על פי שאינו חשוד לאכול דבר איסור מכל מקום מכוער הדבר וראוי לקנסו שלא יאכלו משחיטתו עכ"ל הרא"ש בתשובה^רצט. ומבואר מלשונו דמדינא ליכא איסורא אלא משום קנסא^ש דלא הוי באמת כמומר לאותו דבר משום דחרם קיל לאינשי טובא לגבי נבילה ואף על פי שחשוד לעבור על החרם אינו חשוד על הנבילה^שא ולפיכך בהפסד מרובה יש להתיר (פרי חדש^שב). ואם שגג בדבר שלא ידע מהחרם אין לאסור כלל דלא הוי כמומר לאותו דבר אלא כשעובר במזיד (ט"ז^שג). ולפי מה שכתב הפרי חדש שאינו אלא קנס אפילו אם השוחט הוא מזיד אלא ששחט אצל אחרים שלא ידעו מהחרם אין לקנסם כלל^דש.

ואם הקהל פסלו בפירוש^שה שחיטת כל השוחטים זולתי טבח הידוע אסור לכולי עלמא^שו מדינא ואפילו לא הטילו חרם כי יש רשות ביד הצבור לאסור את המותר למיגדר מילתא^שז (רא"ש שם). אבל אם לא פירשו כן בפירוש אין במשמע דבריהם שתהא השחיטה נפסלת רק שהעובר ענוש יענש כדין עובר על תקנת הקהל או עובר על החרם ולא לאסור הבשר (פרי חדש^שח ותבואות שור^שט):

[נד] כמו בראשונה. אף על גב דמאוד מכוער הדבר ויש עונש בדבר שרבים נמנים ומסכימים לדבר מצוה לעשות גדר וסייג למצות ה' וחוזרים ומבטלים על ידי אהבה ושלום או על ידי תגר וקנאת איש מרעהו (פסקי מהרא"י^שי דרכי משה^שיא):

[נה] אינו נאמן. ואפילו לא ראו העדים ששחט כהוגן דאית ליה מיגו דאי בעי אמר נתקלקלה השחיטה על ידי שהייה או פגימה וכהאי גוונא מכל מקום כיון שמה שאומר לא שחטתי הוא מוכחש מעדים שראו ששחטו ומיגו במקום עדים לא אמרינן^שיב. ודווקא כשעומד בדבורו כששואלין אותו אם לא שחטה בקלקול ואומר שלא שחטה כלל אבל אם לא אמר אלא לא שחטתיה וליתיה קמן דנשייליה יש לתרץ (ל)דבריו ולומר ששהה או דרס שכל שנפסלה השחיטה אינה קרויה שחיטה כלל. וכל שכן אם הוא עצמו מתרץ כן דבריו דנאמן (תבואות שור^שיג לדעת הש"ך^שיד ופרי חדש^שטו בשם הרשב"א^שטז):

[נו] נאמן. ודוקא כשהכבש שלו ועשה בו סימן טרפה כדי שלא יקפצו עליו הקונים ויפצרו בו או שהכבש של נכרי ואחר שנשאר לו ליקח ממנו בשר אומר להנכרי טעיתי במה שהטרפתיו כדי שלא יהיה חלול ה' בעיני הנכרי (כנסת הגדולה^שיז). אבל אם הוא של ישראל אין זו אמתלא טובה כי עכ"פ לא טוב עשה בעמו לגרום צער וגם הפסד לישראל שלא יהיו הקונים מעלים לו בדמים ואמתלא כזאת אינה ראויה לבר ישראל הלכך לא מהימן שאין אמתלא מועלת אלא כשהיא הגונה וראויה כן כתב רש"ל^שיח.

והט"ז^שיט כתב שאין להקל [כ]פסק הש"ע בכאן מאחר שרמ"א בדרכי משה^שכ הניחו בצ"ע מהא דלקמן סי' קפ"ה^שכא דאם הוחזקה נדה בשכנותיה כגון שלבשה בגדי נדותה ואחר כך אמרה טהורה אני לא מהני אמתלא המבוארת שם^שכב דהיינו שעשתה כן מחמת בושת אמו או אחותו או משום אונס שלא היה בה כח אף על גב דאמתלא זו מהני באומרת לבעלה טמאה אני לך לא מהני בלובשת בגדי נדה דמשום בושת או אונס מיקרי ואמרה אבל לעשות מעשה כולי האי ללבוש בגדי נדה אינה לובשת^שכג והכא נמי במעשה זה שעשה בראש הכבש שהוא טרפה לא מהני אמתלא.

והב"ח שם^שכד והש"ך שם^שכה תירצו דשאני התם דדי היה לה שתאמר לבעלה טמאה אני ולמה היה לה ללבוש בגדי נדה אבל הכא לא היה אפשר לו בענין אחר. פירוש דהכבש היה של קצב נכרי דלא סגי באמירתו לנכרי שהיא טרפה [דאין נאמנות לנכרי] וצריך לעשות בו סימן שיכירו וידעו כל באי לקנות ממנו שהיא טרפה וכך היה מנהגם שהיה עושה השוחט סימן בראש הבהמה והולך לו אבל אם הכבש שלו לא שייך האי טעמא כי כל הבא לקנות ממנו יאמר לו שהיא טרפה ואף שמנהגו תמיד לעשות סימן לא הוי ליה למיעבד הכי בכשרה (עיין פרי חדש^שכו) דלא כמ"ש לעיל בשם רש"ל^שכז (ועיין ש"ך שם שכן דעת רמ"א בתשובה^שכח דלא כט"ז^שכט):

[נז] ולהבא. דלא שייך למימר דשוי אנפשיה חתיכה דאיסורא במכאן ולהבא דדוקא גבי יין נסך וכהאי גוונא דאם נתנסך היין כדברי העד שוב אין לו תקנה אמרינן לקמן סי קכ"ז^של דשוי אנפשיה חתיכה דאיסורא אבל הכא לא שייך לומר הכי דהא אפילו אם יהיה כדברי העד מכל מקום אינו מוחלט לפסול עולמית בשביל כך שאם יעשה תשובה המוטלת עליו חוזר לכשרותו ונמצא דלא שוי אנפשיה חתיכה דאיסורא כלל בעדותו כיון שהדבר תלוי במחשבת השוחט אם להרע אם להיטיב במכאן ולהבא עכ"ל מהרי"ק^שלא.

והפרי חדש^שלב חלק עליו. וכן משנה למלך^שלג תמה עליו דלמה לא נימא דשוי אנפשיה חתיכה דאיסורא דסוף סוף אילו אתו ב' עדים והעידו כך לא היינו יכולים לאכול משחיטתו עוד הכא נמי לגבי דידיה כב' עדים דמו ושפיר שויה [אנפשיה] חתיכה דאיסורא שלא לאכול משחיטתו מכאן ולהבא עד שישוב כדינו (טז):

[נח] אדם. שאם אותו שוחט נכשל כבר פעם אחת אפילו ע"פ עד אחד יש להעבירו כיון שיש רגלים לדבר (מהרי"ק^שלד רש"ל^שלה).

ועכ"פ אין להעניש העד אף על פי שאינו נאמן כיון שמתכוין לאפרושי מאיסורא (ואדרבה מצוה עליו שיעיד דכל מי דמהימן ליה כבי תרי ישמע אליו כדאיתא בקידושין דף ס"ו) (מהרי"ק שם בשם סמ"ג^שלו):