[מב]

[מב] הלכות שחיטה. ויודע לאמן ידיו (הגהות אשר"י^רלב. ש"ך^רלג) שמתוך שאינו בן דעת הוא מועד לקלקל תמיד ורוב מעשיו מקולקלים אף על פי שיודע לעשותו ולכך שחיטתו פטורה מכיסוי הדם משום שהיא נבלה ודאית כדלקמן סי' כ"ח^רלד.

ואף שהוא אומר ששחט כראוי אין נאמנות לקטן (ר"ן^רלה רש"ל^רלו ותבואות שור^רלז בשם אור זרוע^רלח). ואף על פי שבידו לשחוט כראוי שהרי יודע לאמן ידיו מכל מקום כיון ששחיטה היא מדאורייתא אינו נאמן דדוקא נשים ועבדים מהימני בדבר שבידם אפילו בדאורייתא^רלט אבל הקטן אינו נאמן כי אם בדברי סופרים שאין להם סמך מן התורה^רמ כדלקמן סוף סימן קכ"ז^רמא.

ומכל מקום המנהג פשוט לשלוח על ידי קטן או קטנה לשחוט ואין חוששין שמא ישחטו בעצמם לפי שהם בחזקת כשרות מן הסתם וחזקה שאינן עשוין לקלקל ולהכשיל (משמרת הבית^רמב). (ולא אמרו שרוב מעשיהם מקולקלים אלא בדבר שהם עושים בו ונמסר בידיהם לעשות אבל כשאין מוסרין להם לעשות אלא להוליך לאחר שיעשה חזקה שאין עושין מעצמן כדי לקלקל ולהכשיל לפי שהם בחזקת כשרות מן הסתם. וכן אין חוששים שמא מסרו לנכרי או לשאר הפסולים לשחוט ושחט להם לפי שחזקה שאינן עשוין להכשיל הואיל והם בחזקת כשרות^רמג).

אבל קטן המוחזק ברוע מעללים אין לשלוח על ידו שמא ישחוט בעצמו כדי שיקח לו שכר השחיטה ששולחין על ידו וגם צריך שיהיה בר דעת ויודע ליזהר שאם לא כן יש לחוש שנכרי יקח מידו שכר השחיטה וישחוט לו או שאר קלקולים (תבואות שור^רמד). וכן נוהגים לשלוח קטן או קטנה החריפים שיש בהם דעת להזהר לקנות בשר מהמקולין אף על פי שרוב הטבחים נכרים ואין חוששין שמא יקחו מן הנכרי דחזקה שאינן עשוין לקלקל^רמה.

ולא אמרו שאין נאמנות לקטן אלא להעיד על מה שנעשה על ידי אחרים או אפילו על עצמו כשיש לומר שלא עשה או שעשה וקלקל בדבר שהוא מועד לקלקל ורוב מעשיו בזה מקולקלים כשחיטה דלעיל אלא שבאת לסמוך על דבריו שהוא אומר שנעשה או שעשה כהוגן ולא קלקל בזה אמרו שאין הקטן נאמן בדבורו אבל בכאן אין אנו סומכים על דבורו ועדותו אלא חזקה היא שאינו עשוי לעשות מעשה לקלקל ולהכשיל ולא מחמת אמירת הקטן ובזה לא אמרו שאין הקטן נאמן דהא לא שייך הכא נאמנות כלל (עיין פ"מ^רמו).

ומה שנוהגים לשלוח קטן לשאול איסור והיתר מחכם המורה וסומכים על אמירת הקטן היינו משום דמירתת לשקר כיון שחכם המורה יודע שמא ישאלו אותו (בית הילל^רמז).

ודוקא בקטן שהוא בחזקת כשרות סמכינן אהא דמירתת לשקר אפילו בדאורייתא אבל בנכרי או בישראל חשוד לא סמכינן אהא דמירתת לשקר פן ישאלו אחריו מאחרים ויכחישוהו כי אם באיסור דרבנן כמ"ש רמ"א סימן קי"ט סעיף י"ט^רמח. הלכך השולח על ידי נכרי לשחוט צריך השוחט לכתוב לו ששחט לו ולא סמכינן אהא דמירתת הנכרי לשקר. ולא די שיכתוב תיבת כשר לבד לפי שמצויים נכרים שיכולים לזייף ולכתוב תיבה זו. וגם צריך שיכיר השולח את העוף שלו בטביעות עין או בסימן שאם לא כן יש לחוש שמא החליף הנכרי את העוף ששחט השוחט בעוף אחר ששחט בעצמו ואם אין לו בו היכר יפה אסור^רמט (ולא מהני מה שהשוחט עושה בו סימן עד שיעשה בדרך שיתבאר בסי' קי"ח^רנ אבל לא כמו שנוהגים לחתוך איזה אצבע בעוף שהרי גם הנכרי יכול לעשות כן בעוף אחר). והמחמיר שלא לשלוח על ידי נכרי לשחוט אף על פי שמכיר העוף שלו בטביעות עין תבא עליו ברכה דשמא לא יהיה בו היכר יפה (ט"ז^רנא):