או"ח סימן שכח — דין חולה בשבת

שכח דין חולה בשבת ובו נ"ה סעיפים:

א מי שיש לו מיחוש בעלמא^א שאין בו חשש סכנה כלל והוא מתחזק והולך כבריא אסור לעשות לו שום רפואה בשבת אפילו ע"י נכרי^ב אלא ע"ד שיתבאר^ג ואפילו דבר שאין בו משום סרך מלאכה אפילו מדברי סופרים^ד ואין בו שום איסור כלל לבריא מכל מקום כיון שעושה לרפואה וניכר הדבר שמתכוין לרפואה אסור^ה משום גזרה שמא ישחוק סממנים^ו לרפואה כשיהיה מותר לעסוק ברפואות בשבת^ז ויתחייב משום טוחן^ח:

ב מי שיש לו חולי של סכנה מצוה לחלל עליו את השבת^ט והזריז הרי זה משובח^י והשואל הרי זה שופך דמים^יא והנשאל הרי זה מגונה^יב שהיה לו לדרוש ברבים שמותר^יג ואפילו ספק נפשות דוחה את השבת^יד שנאמר^טו אשר יעשה האדם וחי בהם^טז מה תלמוד לומר וחי בהם כלומר ראה שיהא חי ודאי בעשיית המצות ולא שיבא על ידי כך לידי ספק סכנה^יז ומכל מקום אפילו בודאי סכנה אין מחללין אלא ברפואה שהיא ידועה לכל או על פי מומחה^יח וכשהיא רפואה ידועה אף שאין ידוע אם זה יתרפא בה אם לאו מחללין מספק^יט:

ג כל מכה של חלל^כ דהיינו באיברים הפנימיים^כא מהשינים ולפנים^כב ושינים עצמן בכלל^כג מחללין עליה את השבת והוא שנתקלקלו השינים או אחד משאר איברים הפנימיים מחמת מכה או שיש בהם בועא וכיוצא בזה אבל מיחושים בעלמא אינן נקראים מכה ואין מחללין עליהם^כד אפילו אם כואב לו מאד^כה.

ואם מצטער כל כך עד שחלה ממנו כל גופו אזי מותר לחלל על ידי נכרי אפילו במלאכה גמורה (ואם אינו מצטער כל כך מותר לעשות ע"י נכרי כל דבר האסור משום שבות) כמו שיתבאר^כו ולכן מי שחושש בשינו ומצטער^כז כל כך עד שחלה ממנו כל גופו^כח (אזי מותר לחלל ע"י נכרי) אומר לנכרי להוציאו ואף שהישראל ממציא לו שינו ומסייע^כט קצת^ל בהוצאתו אין בכך כלום שמסייע אין בו ממש^לא לפי שאף אם לא היה הישראל מסייעו סיוע זה אלא שלא היה מעכב על ידו היה הנכרי יכול לעשות דבר זה בלבדו^לב (ולהאומרים^לג מלאכה שאינה צריכה לגופה אינה אסורה אלא מדברי סופרים מותר להוציאו ע"י נכרי אף אם לא חלה ממנו כל גופו^לד כמו שיתבאר^לה):

ד מכה של חלל אינה צריכה אומד^לו אלא אפילו בסתם^לז שאין שם בקיאין שמכירין בה שצריך חילול וגם החולה אינו אומר כלום^לח עושין לו כל מה שרגילין לעשות לו בחול ממאכלים ורפואות שהם יפים לחולה^לט אע"פ שאין סכנה כלל במניעת הדבר ההוא^מ כיון שמכל מקום החולי יש בו סכנה^מא אבל כשיודעים ומכירים באותו חולי שהוא ממתין ואין צריך חילול אסור לחלל עליו אע"פ שהיא מכה של חלל^מב וכל שכן אם החולה או הבקי אומר שאין צריך^מג.

ויש אומרים^מד שאפילו במקום שצריך חילול אין מחללין ע"י ישראל אלא בדבר שיש לחוש בו שאם לא יעשהו לו יסתכן אבל כל שאין במניעת אותו דבר סכנה אע"פ שמכל מקום צריך הוא לו ורגילין לעשותו לו בחול אין עושין אותו בשבת אלא ע"י נכרים כדין צרכי חולה שאין בו סכנה^מה.

(וכן יש לנהוג במדינות אלו שנוהגים להחמיר אפילו בדבר שיש סכנה במניעתו שלא לעשותו ע"י ישראל כל שאפשר לעשותו ע"י נכרי בלא דיחוי ועיכוב כלל כמו שיתבאר^מו א"כ בדבר שאין במניעתו שום סכנה כלל יש לעשותו ע"י נכרי אף אם יש לחוש שיתעצל קצת אבל אם אין שם נכרי כלל יש לסמוך על סברא הראשונה ומכל מקום כל בעל נפש יחוש לעצמו באיסור של תורה^מז):

ה מכה שאינה של חלל נשאלין בבקי ובחולה אם יאמר אחד מהם שצריך לחילול^מח או שיאמר שאם לא יחללו אפשר שיכביד עליו חליו^מט והוא בענין שיש לחוש שאם יכביד עליו חליו אפשר שמסתכן^נ מחללין ואם לאו אין מחללין:

ו מכה שעל גב היד או על גב הרגל^נא אפילו עלתה שם מאליה שלא מחמת הכאת ברזל^נב וכן מי שבלע עלוקה^נג והיא תולעת קטנה ומצויה במים וכשבאה לבשר אדם מוצצת הדם עד שהיא כמו חבית קטנה וכשאדם בולעה בתוך המים הוא מוצצת ליחה שבמעיו ונמצא כריסו צבה^נד וכן מי שנשכו כלב שוטה^נה או אחד מזוחלי עפר הממיתים^נו אפילו ספק אם ממית אם לאו^נז הרי הם כמכה של חלל^נח:

ז וכן מחללין על כל מכה שנעשית מחמת ברזל^נט אפילו על הבשר מבחוץ שלא על גב היד והרגל^ס וכן מחללין על שחין הבא בפי הטבעת^סא ועל סימטא^סב (והוא הנקרא פלונקר"ו בלע"ז^סג) ועל מי שיש בו קדחת חם ביותר^סד או אפילו אינו חם ביותר אלא שהוא עם סימור^סה דהיינו עם קרירות^סו (שקורין שוידרי"ן בל"א^סז) והוא שבפעם אחת בא עליו החמימות והקרירות אבל קדחת המצוי שתחלתו קר וסופו חם אין בו סכנה^סח:

ח מי שאחזו דם (והוא בענין שיש בו חשש סכנה^סט) מקיזין אותו^ע ואפילו הולך על רגליו ואפילו הוא יום הראשון שאחזו הדם^עא (ואם אין בו חשש סכנה מותר לו להצטנן במים^עב מפני שנראה כמיקר ולא כמתכוין לרפואה^עג):

ט החושש בעיניו^עד או בעינו אחת ויש בה ציר או ששותת ממנה דמעות^עה מחמת הכאב^עו או ששותת דם^עז או שיש בה ריר^עח שמגליד תמיד^עט או שהכאב נועץ בה כמו מחט^פ או שהוא שורף וקודח^פא מחללין בתחלת החולי^פב של כל אלו^פג מפני שאז יש סכנה שאם תפקע העין ימות^פד שמאור העין תלוי בלב^פה אבל בסוף החולי^פו של כל אלו דהיינו שכבר הוא קרוב להתרפאות^פז ולא נשאר בה אלא מקצת חולי שקודחת מעט^פח אין עושין אפילו ע"י נכרי אלא דבר שהוא משום שבות כגון לכחול בסמנים השחוקים מאתמול כמו שיתבאר^פט:

י כל חולי שהרופאים אומרים שהוא סכנה אף על פי שהוא על הבשר מבחוץ מחללין עליו את השבת^צ ואם רופא אחד אומר צריך חילול ורופא אחד אומר אין צריך חילול מחללין^צא שכל ספק נפשות להקל^צב.

ואפילו אין שם רופא מומחה אלא שאחד אומר שהוא מכיר בחולי זה^צג ונראה לו שהוא צריך חילול מחללין על פיו כי כל בני אדם חשובין מומחין קצת וספק נפשות להקל^צד (ואפילו אם אומר שיש להסתפק שמא הוא צריך לחילול מחללין^צה והוא שאומר שהוא מכיר חולי זה^צו) ומכל מקום אינו נאמן להכחיש את המומחה האומר שאין צריך חילול אפילו אם זה אומר שבודאי צריך חילול^צז וכל זה בישראל אבל סתם נכרים שאינן רופאים אין מחזיקים אותם כבקיאים^צח לחלל שבת על פיהם^צט כשאין שם ישראל המכיר חולי זה:

יא אם לא רצה החול[ה] לקבל התרופה שאינו רוצה שיחללו עליו שבת כופין אותו^ק שהיא חסידות של שטות^קא:

יב חולה אומר צריך אני לתרופה פלונית ורופא אומר אין צריך שומעין לחולה^קב כי לב יודע מרת נפשו^קג ואם הרופא אומר שאותה התרופה מזיק לו שומעין לרופא^קד:

יג חולה שיש בו סכנה שאמדוהו ביום שבת שצריך לעשות לו רפואה ידועה שיש בה מלאכת חילול שבת ח' ימים אין אומרים נמתין עד הלילה ונמצא שלא נחלל עליו אלא שבת אחת אלא יעשו מיד אע"פ שמחללין עליו ב' שבתות^קה שאף שבודאי לא ימות היום שהרי אמדוהו שיתקיים ח' ימים מכל מקום יש לחוש שמא ימות לאחר הח' ימים אם לא יתחילו לעשות לו הרפואה מיד^קו אבל במקום שאפשר לעשות לו הרפואה מיד בלי חילול שבת אלא שיצטרכו לשהות שעה מועטת לא יחללו כדי לעשותה תיכף ומיד בלי שום שהוי כלל אם הוא בענין שאין חשש סכנה כלל בשהוי מועט זה^קז לפי שהשבת דחויה היא אצל פיקוח נפש ולא הותרה לגמרי^קח וכל שאפשר להצילו בלא חילול שבת אינה נדחית בשבילו^קט.

ומכל מקום^קי אף אם יש לפנינו^קיא נכרים או קטנים שאינן בני מצות אין אומרים הרי אפשר לעשות ע"י אלו ולא יתחלל שבת ע"י ישראלים בני מצות לפי שמכיון שאין דרך להצילו אלא בעשיית מלאכה האסורה בשבת הרי נדחה השבת בשבילו^קיב לגבי ישראלים המחוייבים בהצלתו ואין כאן חילול כלל ולא עוד אלא אפילו אם בא הישראל להחמיר על עצמו לעשות ע"י נכרי או קטן^קיג או מחמת שאינו רוצה לטרוח בעצמו יש איסור בדבר מדברי סופרים^קיד שמא יאמרו הרואים בקושי התירו פיקוח נפש ואין מתירים אותו לכתחלה ע"י המחוייבים במצות ושמא יבא הדבר שכשלא ימצאו נכרים או קטנים לא ירצו לחלל ע"י גדולי ישראל^קטו ואפילו בנשים^קטז שהן מחוייבות במצות ואין בהן חשש זה אעפ"כ אין מוסרין להן לבדן העסק והפיקוח הזה שיעשה על ידן כי שמא יתעצלו או יפשעו בו אבל מצטרפין עם ישראל ומוסרין הדבר לישראל והאשה מתעסקת ע"י הישראל שכיון שהישראל עוסק בו אף היא מזדרזת על ידו^קיז ומכל מקום מצוה מן המובחר^קיח להשתדל לעשות הכל ע"י ישראלים גדולים בחכמה^קיט ולא על ידי הדיוטות^קכ ונשים כדי שלא תהא שבת קלה בעיניהם^קכא ויבאו להקל שלא במקום פיקוח נפש^קכב וגם כדי להורות הלכה למעשה ברבים^קכג.

ויש אומרים שכיון שהשבת דחויה היא ולא הותרה כלל מה שאפשר לעשות שלא יהא חילול מן התורה צריך לעשות שלא יהא חילול במלאכה מן התורה^קכד ולכן אם אפשר לעשות בלא דיחוי ובלא איחור ע"י שינוי עושה ע"י שינוי^קכה שאז אין איסור מן התורה ואם אפשר לעשות ע"י נכרי בלא איחור כלל צריך לעשות ע"י נכרי^קכו מן התורה^קכז ולא אסרו לעשות ע"י נכרי אלא במקום שיש לחוש שמא יתעצל הנכרי ויבא לידי דיחוי ועכוב^קכח אבל לא כשישראל עומד עליו ומזרזו בענין שאין לחוש לכלום.

והעיקר כסברא הראשונה^קכט ואעפ"כ המנהג במדינות אלו כסברא האחרונה^קל אבל טוב שלא לנהוג כן כי יש חשש שמא יראו עכשיו שאין עושין רק ע"י נכרי יסברו שיש איסור בזה לעולם על ידי ישראל ולפעמים לא יהיה נכרי מצוי ועל ידי זה יסתכן החולה במה שימתינו על הנכרי ועכ"פ הרוצה לעשות ע"י נכרי יגלה לרבים באותו פעם שיש היתר לישראל עצמו אלא שהנכרי הוא מזומן כאן^קלא:

יד כל הזריז לחלל שבת בדבר שיש בו סכנה הרי זה משובח^קלב אפילו אם מתקן עמו דבר אחר כגון שפירש מצודה להעלות תינוק שנפל לנהר וצד עמו דגים וכן כל כיוצא בזה^קלג:

טו ננעלה דלת בפני תינוק שובר הדלת ומוציאו^קלד שמא יבעת התינוק וימות^קלה:

טז היה חולה שיש בו סכנה צריך בשר שוחטין לו ואין אומרים נאכילנו נבלה שהיא איסור לאו ואל נחלל עליו שבת שהיא איסור סקילה^קלו כי השבת ניתנה לדחות כבר בהבערה ובבישול^קלז ועוד שבנבלה עובר על כל כזית וכזית^קלח ואפילו כשאוכל פחות מכזית יש איסור מן התורה^קלט בכל אכילה ואכילה^קמ משא"כ בשחיטה אינו עושה אלא איסור אחד אע"פ שהוא חמור^קמא ועוד שמא יהיה החולה קץ באכילת איסור ויפרוש ויסתכן^קמב ומכל מקום אם החולה צריך לאכילה לאלתר והנבלה מוכנת מיד והשחוטה מתאחרת לו מאכילין אותו הנבלה^קמג.

אבל אם הוא צריך להרתיח לו יין ימלא ישראל ויחם נכרי^קמד לפי המנהג שנתבאר למעלה^קמה וישגיח עליו (עיין ביו"ד סי' קנ"ג^קמו וקנ"ה^קמז) שלא יגע בו קודם שירתיח ואף אם יגע בו אין בכך כלום כי אעפ"כ לא יהיה בו אלא איסור מדברי סופרים משא"כ כשיחם הישראל יעשה איסור של תורה ואין לחוש כלל שיקוץ החולה בו לפי שאין איסורו חמור כל כך^קמח:

יז אמדוהו הרופאים שצריך גרוגרת אחת ורצו עשרה והביאו לו כל אחד גרוגרת כולן פטורין^קמט ויש להם שכר מאת ה' אפילו הבריא בראשונה^קנ:

יח אמדוהו לב' גרוגרות ולא מצאו אלא ב' גרוגרות מחוברות כל אחת בעוקץ אחד בפני עצמו ועוד ג' גרוגרות מחוברות שלשתן בעוקץ אחד כורת העוקץ שיש בו ג'^קנא שאף שמרבה בגרוגרות מכל מקום ממעט בתלישה^קנב שהיא עיקר המלאכה^קנג אבל אם היו ב' בעוקץ אחד וג' בעוקץ אחד לא יכרתו אלא העוקץ שיש בו ב'^קנד שאסור להרבות בשיעור הדבר שהמלאכה נעשית בו^קנה אע"פ שאינו מרבה בטורח המלאכה שהכל נעשית בבת אחת^קנו ומכל מקום אם הדבר בהול אין מדקדקים בכך שלא יבא לידי דיחוי ועיכוב^קנז:

יט חולה שנפל מחמת חוליו למשכב ואין בו סכנה^קנח או שיש לו מיחוש שמצטער^קנט כל כך עד שנחלש ממנו כל גופו^קס שאז אע"פ שהולך כנפל למשכב הוא דומה^קסא הרי צרכיו נעשין ע"י נכרי^קסב אפילו במלאכות גמורות של תורה^קסג כגון לאפות לו או לבשל לו^קסד אם צריך לכך^קסה ואע"פ שכל מאכלות האסורות אפילו מדברי סופרים לא התירו אותן לחולה שאין בו סכנה^קסו אעפ"כ התירו לו איסור בישולי נכרים בשבת^קסז שאי אפשר בענין אחר כיון שהוא מותר מחמת עצמו אלא שמעשה הנכרי גורם לו האיסור^קסח.

אבל אין מחללין עליו שבת ע"י ישראל באיסור של תורה אפילו יש בו סכנת אבר^קסט כל שאין בו סכנת נפש.

ולחלל עליו ישראל באיסורי דברי סופרים בידים^קע כגון לעשות לו כל רפואה שהיא אסורה משום גזרת שחיקת סמנים^קעא אע"פ שאין בה בעצמה שום סרך מלאכה בעשייתה אפילו מדברי סופרים או אפילו יש גם בה בעצמה איסור מדברי סופרים בעשייתה^קעב מותר לעשותה לו בלא שום שינוי מדרך החול אם יש בו סכנת אבר^קעג אע"פ שלא נפל למשכב וגם לא חלה ממנו כל גופו^קעד.

אבל אם אין בו סכנת אבר אלא שנפל למשכב^קעה או שמצטער כל כך עד שחלה ממנו כל גופו^קעו אין עושין לו דבר האסור מדברי סופרים ע"י ישראל^קעז אלא בשינוי מדרך החול^קעח וע"י שינוי מותר לעשות אפילו מלאכה גמורה כגון הגונח [שמותר לינק] בפיו^קעט כמו שיתבאר^קפ שכיון שמשנה בעשייתה אינה אסורה אלא מדברי סופרים ואם צריך לו לאכול מאכלים הניכרים שהם לרפואה אע"פ שיש בזה איסור מדברי סופרים משום גזרת שחיקת סמנים כמו שיתבאר^קפא מכל מקום כיון שהוא (דבר שאי אפשר לעולם לעשותו ע"י נכרי^קפב והוא) חולה בכל גופו התירו לו^קפג ויש אוסרין^קפד ולענין הלכה בדברי סופרים הלך אחר המיקל^קפה:

כ ואם לא נפל למשכב וגם אינו מצטער כל כך עד שנחלש כל גופו (אבל על כל פנים יש לו צער גדול^קפו) מותר לעשות לו על ידי ישראל כל שבות הנעשה בשינוי^קפז אפילו הוא מלאכה^קפח אבל אסור לו לאכול מאכלים הניכרים שהם לרפואה^קפט וכל שכן שאר שבותים שלא בשינוי אע"פ שאין בהם סרך מלאכה וכן לעשות מלאכה גמורה ע"י נכרי^קצ שזהו שבות גמור שלא בשינוי^קצא.

ואם אין לו צער גדול ולא חולי הכולל כל הגוף^קצב אלא מקצת חולי אזי מותר לו לעשות כל שבות מדברי סופרים ע"י נכרי^קצג אפילו שלא בשינוי^קצד כמ"ש בסי' ש"ז^קצה אבל לא ע"י ישראל אפילו בשינוי^קצו ולכן מותר לעשות לו רפואה מבחוץ ע"י נכרי שיניחנה שם עליו^קצז כיון שהוא אינו עושה מעשה בזה ואף שמסייע לו קצת אין בכך כלום^קצח כמו שנתבאר למעלה^קצט (אבל אסור לאכול מאכלים הניכרים שהם לרפואה ע"ד שיתבאר^ר).

אבל אם אין לו אפילו מקצת חולי אלא מיחוש בעלמא אסור לעשות לו אפילו ע"י נכרי שום דבר הניכר שהוא לרפואה^רא כמו שנתבאר למעלה^רב:

כא כל שאסור לעשות ע"י ישראל אסור אפילו ע"י החולה בעצמו^רג אבל כשעושה לו הנכרי מותר לחולה לסייעו קצת^רד כגון נכרי הכוחל לעין ישראל^רה בסוף החולי^רו שהיא קודחת מעט^רז מותר לו לפתוח ולסגור העין שיכנס בה הכחול יפה^רח שמסייע אין בו ממש^רט כל שהיה יכול הנכרי לעשותו בלבדו בלא סיוע הישראל^רי אלא שלא היה הישראל מעכב על ידו כמו שנתבאר למעלה^ריא ואפילו כשהנכרי עושה לו מלאכה גמורה במקום שמותר מותר לחולה לסייעו^ריב בענין זה שנתבאר.

(ואע"פ שהמסייע למלאכה גמורה הוא שבות גמור מדברי סופרים^ריג כמ"ש בסי' שמ"ו^ריד ואף כשמסייע לשבות עכ"פ הוא שבות דשבות מכל מקום כאן כיון שהתירו שבות אמירה לנכרי לצורך החולה הוא הדין שיש להתיר שבות הסיוע^רטו כיון שיש בו ג"כ צורך החולה שעל ידי כך נעשית הרפואה יותר בטוב ממה שהיתה נעשית ע"י הנכרי לבדו כגון סגירת העין שיכנס בו הכחול יפה וכן פתיחת העין להכניס בו הכחול או לפתיחת הפה להוציא השן^רטז אף שהיה הנכרי יכול לעשותה בלבדו מכל מקום לא הצריכו חכמים לכך להטיל זה על הנכרי ושלא יעשהו מי שהדבר שייך לו לעשותו דהיינו החולה בעצמו אבל כשהנכרי עושה שאר דבר האסור אפילו מדברי סופרים אין לישראל (אחר) לסייעו בעשייתו^ריז כיון שאין צורך כלל בסיועו שהרי הנכרי יכול לעשותו בלבדו אבל אם יש איזה צורך בסיועו שעל ידי כך נעשית הרפואה יותר בטוב ממה שהיה עושה הנכרי בלבדו מותר אף לישראל אחר לסייעו קצת^ריח).

ואם אי אפשר להעשות כלל בלתי סיוע הישראל אסור אף לחולה עצמו לסייעו^ריט:

כב מותר לומר לנכרי לעשות תבשיל לקטן שאין לו מה לאכול^רכ שסתם צרכי קטן דינם כצרכי חולה שאין בו סכנה^רכא ומותר להאכילו מוקצה אפילו בידים אם אי אפשר בענין אחר^רכב:

כג לא התירו אמירה לנכרי בשביל חולה אלא כשצריך לה בשבת אבל לא לצורך מוצאי שבת^רכג:

כד הקיז דם ונצטנן^רכד סכנה היא^רכה ועושין לו מדורה בשבת אפילו בתקופת תמוז^רכו אבל לחולה אחר אע"פ שיש בו סכנה מכל מקום אין בצינה סכנה לו שאפשר לחממו בבגדים^רכז לכן אין עושין לו מדורה אלא ע"י נכרים^רכח אלא אם כן אין שם בגדים לחממו בהם ולהאומרים^רכט שכל חולה שיש בו סכנה עושין לו ע"י ישראל כל מה שרגילין לעשות לו בחול אע"פ שאין במניעת הדבר ההוא סכנה (מכל מקום) מותר לעשות לו גם כן מדורה ע"י ישראל כדרכו בחול (וכבר נתבאר למעלה היאך יש לנהוג במדינות אלו):

כה אין נותנין יין לתוך העין^רל מפני שניכר הדבר שמתכוין לרפואה^רלא אבל מותר ליתנו על גבי העין^רלב מפני שאינו נראה אלא כרוחץ^רלג ולא כמתכוין לרפואה והוא שאינו פותח וסוגר העין אבל אם פותחה וסוגרה שיכנס בה היין^רלד ניכר הדבר שמתכוין לרפואה^רלה ואסור ועכשיו שאין דרך לרחוץ ביין^רלו אסור בכל ענין^רלז כשמתכוין לרפואה^רלח:

כו רוק תפל^רלט דהיינו כל שלא טעם כלום משניעור משינתו^רמ והוא חזק ומרפא^רמא אסור ליתנו אפילו על גבי העין שאינו נראה כרוחץ שאין דרך לרחוץ ברוק מפני מאיסותו^רמב אבל אם רוחץ פיו במים ואח"כ מעבירם על עיניו אע"פ שרוק תפל מעורב בהם מותר מפני שאינן מאוסין לרחוץ בהם^רמג ואם אינו יכול לפתוח עיניו מותר ללחלחם אפילו ברוק תפל לבדו שלא אסרו אלא במתכוין לרפואה אבל זו אינה רפואה^רמד:

כז שורה אדם קילורין^רמה רכין וצלולין^רמו מערב שבת ונותן על גבי העין בשבת לרפואה ואין גוזרים משום שחיקת סמנים שכיון שהצריכוהו לשרותן מערב שבת יש לו היכר בזה^רמז שאסור לעסוק ברפואות בשבת^רמח ואין לחוש למראית העין מפני שאינו נראה אלא כרוחץ^רמט שכיון שהוא רך וצלול^רנ סבור הרואה שהוא יין^רנא ובלבד שלא יפתח ויסגור העין^רנב שאז מוכח שמתכוין לרפואה^רנג אבל קילור עב אסור ליתנו על גבי עין בשבת^רנד מפני שניכר שהוא לרפואה^רנה ואם הניחו עליה מבעוד יום מותר כמ"ש בסי' רנ"ב^רנו:

כח מעבירין גלדי מכה וסכין בשמן^רנז במקומות שדרכן לסוך אף שלא לרפואה כמ"ש בסי' שכ"ז^רנח אבל לא יסוך בחלב מפני שנימוח^רנט ואסור מטעם שנתבאר בסי' שכ"ו^רס ואפילו בגמר מכה^רסא דהיינו שכבר נתרפאה^רסב ואין לו צער ממנה^רסג מותר להעביר גלדיה ולסוכה לתענוג בעלמא^רסד.

אבל אין נותנין שמן וחמין^רסה מעורבים יחד^רסו על גבי מכה ולא על גבי מוך ליתנו עליה^רסז מפני שניכר שמתכוין לרפואה^רסח אבל נותנן על בשרו חוץ למכה^רסט שאז אינו מוכח שמתכוין לרפואה^ער והם שותתים ויורדים למכה אבל מותר לתת עליה שמן לבדו^רעא במקומות שדרכן לסוך שלא לרפואה^ערב וכן מותר לתת עליה חמין לבדן^רעג אם הוחמו מערב שבת^עדר וכן (מותר ליתן שמן לבדו) על גבי מוך ליתנו עליה^ערה (אבל לא חמין אפילו לבדן^רעו (אם אין המוך (עיין סי' ש"א^רעז) מיוחד לכך^רעח) משום גזרה שמא יסחוט^רעט אבל בשמן אין גוזרים שמא יסחוט^רפ כמ"ש בסי' ש"כ^רפא):

כט מותר ליתן על גבי המכה ספוג וחתיכות בגדים יבשים^רפב אם הם חדשים^רפג מפני שאינן לרפואה אלא כדי שלא יסרטו בגדיו את המכה^רפד אבל לא חתיכות בגדים ישנים שהן מרפאות^רפה במה דברים אמורים כשלא היו מעולם על המכה אבל אם היו כבר על המכה שוב אינן מרפאות אע"פ שהן ישנות^רפו ומותר ליתנו על גבי מכה בשבת:

ל נותנין עלה על גבי המכה בשבת^רפז שאינו אלא כמשמרה חוץ מעלי גפנים שהם לרפואה^רפח והוא הדין כל עלין שהן מרפאין^רפט ואם נתנם עליה מבעוד יום והסירם מעליה משחשכה אפילו במזיד מותר להחזירה מפני שלא אסרו כל רפואה משום גזרת שחיקת סמנים אלא כשמתחילה בשבת אבל לא כשכבר עשאה לו מבעוד יום ומחזירה לו בשבת^רצ.

אבל רטייה שהסירה מעל גבי המכה במזיד^רצא אפילו עודה בידו אסור להחזירה גזרה שמא ימרח ויחליק הגומות שבה ויתחייב משום ממחק^רצב כמ"ש בסי' שי"ד^רצג אבל אם הוחלקה מעל גבי המכה מאליה^רצד משחשכה לא גזרו בזה^רצה ומותר להחזירה ואפילו אם נפלה ממנו לגמרי דינה כהוחלקה^רצו במה דברים אמורים כשנפלה על גבי כלי^רצז אבל אם נפלה על גבי קרקע^חצר אם בא להחזירה הרי זה כמניחה בתחלה בשבת^רצט ואסור גזרה שמא ימרח^ש ומשום גזרת שחיקת סמנים^שא.

וע"י נכרי מותר להניחה על המכה אפילו בתחלה^שב אם יש לו ממנה צער ומקצת חולי^שג כמ"ש למעלה^דש אבל אסור לומר לנכרי לעשות הרטייה בשבת שמירוח הרטיה הוא מלאכה גמורה וע"י נכרי הוא שבות גמור ולא התירוהו אלא אם כן חלה כל גופו או שיש סכנת אבר^שה כמ"ש למעלה^שו.

מגלה אדם קצת רטייה ומקנח פי המכה^שז ומחזירה עליה וחוזר ומגלה קצתה השני ומקנח פי המכה ומחזירה עליה שכיון שאינו מסירה כולה בבת אחת מותר להחזירה אבל לא יקנח את הרטייה מפני שהוא ממרח^שח:

לא מכה שנתרפאה מותר ליתן עליה רטייה בתחלה בשבת מפני שאינו אלא כמשמרה^שט שלא יסרטוה בגדיו^שי ואין לחוש שמא ימרח או ישחוק סמנים שכיון שכבר נתרפאה אינו בהול עליה כל כך שיבא לידי מירוח ושחיקת סמנים^שיא:

לב המפיס מורסא בשבת אם כדי לעשות לה פה^שיב בשביל שיכנס בה האויר^שיג לרפואה^שיד הרי זה חייב משום מכה בפטיש^שטו מפני שהוא מתקן לה פתח^שטז וכל המתקן פתח לשום דבר תלוש חייב משום תיקון כלי שהוא תולדת מכה בפטיש כמ"ש בסי' שי"[ד]^שיז ומה לי תיקון כלי ומה לי תיקון מכה^שיח לכן גם בתיקון פתח למכה יש בו משום מכה בפטיש ואע"פ שאין חייבין אלא על פתח העשוי להכניס ולהוציא כמ"ש שם הרי אף פתח זה עשוי להכניס אויר ולהוציא ליחה^שיט תמיד^שכ.

ואם הפיסה כדי להוציא ממנה הליחה^שכא המצערתו^שכב בלבד ולא כדי להכניס בו אויר לרפואה מותר^שכג ואע"פ שממילא נעשה פתח הראוי להכניס ולהוציא^שכד מכל מקום כיון שאינו צריך לכך^שכה הרי זו מלאכה שאינה צריכה לגופה^שכו ואף להאומרים שמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה^שכז מכל מקום כאן כיון שחיובו הוא משום תיקון המכה אם כן כשאינו צריך לתיקון זה ואינו מתכוין לו אף שנעשה מאליו אין זה חשוב תיקון כלל^שכח והרי זה כאילו לא עשה ולא כלום^שכט אלא שיש לגזור שמא יתכוין לפתח^של ומשום צערו לא גזרו^שלא.

ויש מי שאומר^שלב שלא התירו אלא כשמפיסה לצורך הליחה של עכשיו בלבד ואינו חושש אם תחזור ותסתום אבל אם חפץ שתשאר כך פתוחה להוציא ליחה תמיד^שלג אע"פ שאינו מתכוין להכניס לה אויר אסור וטוב לחוש לדבריו לעשות ע"י נכרי^שלד:

לג אבל אסור לחוך שחין שמוציא דם^שלה ויש בו משום חובל^שלו ואינו דומה להוצאת ליחה^שלז שהליחה אינה מחוברת ומובלעת בבשר אלא כמופקדת^שלח ונתונה בתוך כלי^שלט וכשמפיס השחין להוציאה אינו אלא כפותח כלי להוציא מה שבתוכו^שמ מה שאין כן בדם שהוא מחובר ומובלע בבשר^שמא:

לד נקב שבמכה שכבר נפתח ובא להרחיבו בשבת^שמב אפילו כל שהוא^שמג אסור אבל אם חזר ונסתם יש להסתפק^שדמ אם מותר לחזור ולפתחו בשבת כבתחלה כמו שמותר לפתוח נקב שנסתם בכלי כמ"ש בסי' שי"ד^שמה וכן אותם שיש להם נקב בזרוע שקורין אפטור"א ונסתם הנקב קצת יש להסתפק אם מותר ליתן בתוכו קטנית שיפתח ורטייה מותר ליתן על האפטור"א^שמו שהרי היא כמכה שנתרפאה שמותר ליתן עליה רטייה כמ"ש (בסי' זה^שמז) ויש מי שאוסר^שמח ליתן על האפטור"א (ויש לחוש לדבריו).

ואם יודע שמוציא דם כשמקנחה לא יקנחה בשבת דפסיק רישיה הוא^שמט אבל מותר להחליף בגד אחר שאם לא יחליף יסריח וגדול כבוד הבריות וגם יש לו צער מזה^שנ במה דברים אמורים במכה זו שיש בה נקב אבל במכה שאין בה נקב אסור להחליף הבגד או הנייר (לפי) שמושך ליחה מהמכה^שנא (בנטילתו אותם מעליה) ואסור משום מפרק כמו שיתבאר^שנב וכל שכן שלא יניח צוק"ר זל"ב על המכה שאין בה נקב^שנג:

לה מי שנגפה ידו או רגלו^שנד שלא מחמת ברזל^שנה צומתה ביין כדי להעמיד הדם^שנו אבל לא בחומץ^שנז מפני שהוא חזק ויש בו משום רפואה^שנח ואם הוא מעונג אף היין מועיל לו^שנט כמו החומץ^שס ואסור כשאין המכה על גב היד או על גב הרגל שאז מותר לחלל עליה^שסא אפילו במלאכה גמורה וכן אם היא מחמת הכאת ברזל כמ"ש למעלה^שסב:

לו מי שנשמט פרק ידו או רגלו^שסג דהיינו שיצא העצם ממקומו^שסד לא ישפשפנו הרבה בצונן שזהו רפואתו^שסה אלא רוחץ כדרכו ואם נתרפא נתרפא^שסו:

לז צפורן שפירשה וציצין^שסז שהם כמין רצועות דקות שפירשו מעור האצבע סביב הצפורן^שסח אם פירשו רובן כיון שהם קרובים להנתק^שסט אין בהם משום גוזז מן התורה אפילו כשחותכן בכלי אלא שאסור מדברי סופרים^שע אבל להסיר ביד שאין זו דרך גזיזה^שעא מותר אפילו לכתחלה^שעב אם הן מצערות אותו^שעג והוא שפירשו כלפי מעלה^שעד דהיינו שהתחילו לפרוש [ל]צד הצפורן^שעה ויש אומרים^שעו שכלפי מעלה הוא כלפי הגוף ולא כלפי הצפורן וצריך לחוש לשני הפירושים^שעז ואם לא פירשו רובן ונטלן ביד פטור אבל אסור חתכן בכלי חייב^שעח משום גוזז^שעט ואף להאומרים שמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור ויש^שפ אומרים^שפא שבגוזז חייב לדברי הכל מטעם שיתבאר בסי' ש"מ^שפב:

לח החושש בשיניו לא יגמע בהן חומץ^שפג ויפלוט^שפד שניכר הוא שהוא לרפואה^שפה אבל מגמע ובולע^שפו או מטבל בו פתו ויאכלנו כדרכו^שפז בחול.

ואפילו על ידי נכרי אסור לעשות לו שום דבר^שפח אף על פי שאין באותו דבר שום סרך מלאכה אפילו מדברי סופרים^שפט אלא שניכר שהיא לרפואה^שצ.

במה דברים אמורים במיחוש בעלמא אבל אם יש לו צער כל כך עד שנחלש כל גופו ממנו^שצא מותר לעשות על ידי נכרי^שצב כל דבר שאין איסורו אלא מדברי סופרים כמו שנתבאר למעלה^שצג:

לט החושש בגרונו לא יערענו בשמן^שצד דהיינו להשהות שמן בפיו טרם שיבלענו שניכר שמכוין לרפואה^שצה אבל בולע הוא שמן ואם נתרפא נתרפא^שצו ויש אוסרים^שצז אפילו לבלוע מפני שהשמן הוא מזיק לגוף^שצח ואין דרך לשתותו אלא לרפואה^שצט והכל לפי המקום והזמן שאם אין דרך בריאים לבלוע אסור^ת אבל מותר ליתן שמן הרבה לתוך אניגרון^תא ולבלוע^תב שאז אינו מזיק לגוף^תג ואינו ניכר שמתכוין לרפואה^תד אלא לשתיה ובלבד שיבלענו מיד ולא ישהנו בפיו^תה ואין צריך לומר שלא יפלטנו^תו שאז ניכר שמתכוין לרפואה^תז:

מ הגונח^תח מכאב לב^תט שרפואתו לינק בפיו מן הבהמה^תי מותר לינק בשבת מפני שמפרק כלאחד יד הוא^תיא שאין דרך לינק בפיו אלא לחלוב^תיב לתוך כלי^תיג ולשתות ממנו לפיכך אין ביניקה איסור מן התורה אלא מדברי סופרים ומשום צערו לא גזרו^תיד במה דברים אמורים בצער של הגונח אבל אם אין לו אלא צער של רעב אסור לינק מהבהמה בשבת^תטו אבל ביו"ט מותר לינק^תטז (אם אי אפשר לו לחלוב ע"י נכרי^תיז וגם אין לו מאכל לחלוב לתוכו^תיח):

מא לא תקיל אשה חלב מדדיה לתוך הכוס או לתוך הקדרה להניק את בנה^תיט מפני שהחולב לתוך כלי מפרק גמור הוא וחייב משום דש^תכ ולא התירו מלאכה גמורה אלא במקום סכנה^תכא אבל מותר לאשה לקלח מהחלב בכדי שיאחוז התינוק את הדד וינוק^תכב שכיון שהחלב הזה הולך לאיבוד אין בו משום מפרק מן התורה אלא מדברי סופרים^תכג כמ"ש בסי' ש"כ^תכד ולצורך התינוק לא גזרו אבל אסור להתיז מחלבה על מי שנשף בו רוח רעה מפני שאין בו סכנה וגם לא צער גדול^תכה כדי שנתיר לו איסור מדברי סופרים ע"י ישראל כמו שהתירו בגונח^תכו ודומיו עיין סוף סי' ש"ל^תכז:

מב אין לועסין^תכח מין שרף^תכט הנקרא מצטכי^תל ולא שפין את השינים בסם^תלא אימתי בזמן שמתכוין לרפואה אבל אם אינו מתכוין אלא משום ריח הפה מותר^תלב:

מג כל אוכלין ומשקין שהם מאכל בריאים מותר לאכלן ולשתותן לרפואה^תלג אע"פ שהם קשים לקצת דברים^תלד וניכר קצת שמתכוין לרפואה^תלה כגון טחול שקשה לבני מעיים אלא שיפה ומועיל לשינים או כרשינין שקשין לשינים אלא שיפין ומרפאין לבני מעים^תלו אעפ"כ כיון שדרך הבריאים לאכלן לפעמים גם שלא לרפואה מותר לאכלן גם לרפואה^תלז.

וכל שאינו מאכל ומשקה בריאים אסור לאכלו ולשתותו לרפואה^תלח גזרה משום שחיקת סמנים^תלט והוא שיש לו מיחוש בעלמא ומתחזק והולך כבריא אע"פ שכואב לו מאד^תמ אבל אם חלה ממנו כל גופו^תמא אע"פ שמתחזק והולך ואין צריך לומר אם נפל למשכב^תמב כבר נתבאר למעלה^תמג שיש מתירין.

אבל אם אין לו מיחוש כלל ואינו מתכוין כלל לרפואה^תמד אלא לצורך אחר^תמה כגון האוכל שרפים מתוקים^תמו וגומע ביצה חיה כדי להנעים הקול מותר^תמז אבל כשמתכוין לרפואה אסור אע"פ שהוא בריא גמור ואין לו שום מיחוש^תמח:

מד אין עושים אפיקטוזין^תמט דהיינו גרמת קיא שלא לצורך רפואה^תנ אפילו בחול משום הפסד אוכלין^תנא שבמעיו שמתוך כך הוא רעב וחוזר ואוכל^תנב ואם מצטער מרוב המאכל בחול מותר^תנג אפילו בסם^תנד ובשבת אסור בסם^תנה מפני שדומה לרפואה^תנו אבל מותר להכניס ידו לתוך גרונו עד שיקיא^תנז:

מה החושש במעיו מותר לכפות עליהם כוס^תנח שעירו ממנו חמין אע"פ שעדיין יש בו הבל^תנט וכן מותר להעלות אזנים^תס דהיינו גידי האוזן שיורדין לפעמים ומתפרקין הלחיים^תסא מעלין אותם בין ביד בין בכלי^תסב וכן להעלות אונקלי^תסג דהיינו תנוך שכנגד הלב שנכפף לצד פנים^תסד מפני שכל אחד מאלו אין עושין אותו בסממנים כדי שנחוש לשחיקה ויש לו צער מהם^תסה:

מו וכן מי שנשתכר שרפואתו לסוך כפות ידיו ורגליו בשמן ומלח מותר לסוכם בשבת^תסו מטעם זה^תסז ואין ללמוד מזה היתר לאותם שנוהגים בקצת מדינות להשים תוך החוטם אפר מעשב כתוש להפיג השכרות כי אותו אפר פעולתו כרפואה לשאר דברים ג"כ ושייך בו גזרת שחיקת סמנים^תסח:

מז אסור לשפשף על הגוף בכח אפילו לתענוג בעלמא כמ"ש בסי' שכ"ז^תסט ואין צריך לומר כדי שייגע ויזיע וכן אסור לייגע עצמו בשאר דבר כדי שיזיע^תע לרפואה^תעא גזרה שמא ישחק וישתה סמנים המביאים זיעה^תעב ואסור לדחוק כריסו של תינוק כדי להוציא הרעי שמא יבא להשקותו סמנים המשלשלים^תעג:

מח רוחצין^תעד לרפואה^תעה במי גרר ובמי חמתן ובמי טבריא^תעו ובמים היפים שבים הגדול^תעז אע"פ שהם מלוחים^תעח לפי שכן דרך לרחוץ בהם אף שלא לרפואה ואינו ניכר שמכוון לרפואה^תעט אבל לא במים הרעים שבים הגדול^תפ ולא במי משרה^תפא שהם מאוסים ואין דרך לרחוץ בהם שלא לרפואה^תפב במה דברים אמורים כששוהה בהם אבל אם אינו שוהה מותר^תפג שאינו נראה אלא כמיקר^תפד ובמקום שאין דרך לרחוץ בחמי טבריא אלא לרפואה אסור לרחוץ בהם בשבת^תפה לרפואה אפילו אינו שוהה בהם^תפו:

מט אין רוחצין במים המשלשלים ולא בטיט שטובעין בו^תפז ואין שותין משקה המשלשל^תפח אפילו הוא מאכל בריאים ואינו שותהו לרפואה כלל^תפט מפני שכל אלו צער הם וכתוב^תצ וקראת לשבת עונג^תצא:

נ לוחשין על נחשים ועקרבים^תצב בשביל שלא יזיקו^תצג אע"פ שאינן רצין אחריו^תצד ואין בכך משום צידה^תצה אפילו להמחייבים במלאכה שאינה צריכה לגופה^תצו:

נא נותנין כלי על גבי העין^תצז להקר^תצח והוא שיהא כלי המותר בטלטול^תצט והוא הדין מה שעושין לאדם שחש בעיניו שמקיפין אותו בטבעת^תק כדי שלא יתפשט הנפח^תקא:

נב עצם שיצא ממקומו אסור להחזירו מפני שדומה לבונה^תקב (ועוד שכל רפואה אסורה^תקג) ואפילו לשפשפו הרבה בצונן אסור כמ"ש למעלה^תקד אבל עצם שנשבר מחזירים אותו למקומו^תקה שאם לא יחזירוהו בשבת יש בזה סכנה לאותו אבר ובמקום סכנת אבר לא גזרו^תקו:

נג אסור להניח בגד על מכה שיוצא ממנה דם מפני שהדם יצבע אותו^תקז ואף על פי שמקלקל הוא מכל מקום אסור מדברי סופרים^תקח וכל שכן בבגד אדום שמתקנו^תקט ואי אפשר לו להוציא תחלה את הדם מהמכה^תקי משום חובל^תקיא כמ"ש למעלה^תקיב אלא כיצד יעשה כורך עליה קורי עכביש ומכסה בהם כל הדם וכל החבורה ואח"כ כורך עליה סמרטוט^תקיג ויש מפקפקים לאסור כריכת קורי עכביש מפני שמרפאים^תקיד אלא ירחוץ במים או ביין תחלה להעביר הדם שבמכה ואח"כ יכרוך עליה הסמרטוט^תקטו וטוב לחוש לדבריהם^תקטז אבל העיקר כסברא הראשונה^תקיז:

נד אסור למצוץ בפיו דם מהמכה משום חובל^תקיח ובמילה לא התירו אלא מפני הסכנה^תקיט ולכן אסור למצוץ דם שבין השנים^תקכ (ואע"פ שהוא מפרק^תקכא כלאחר יד^תקכב מכל מקום אסור מדברי סופרים^תקכג) ואסור להניח על המכה דבר המושך דם וליחה משום מפרק^תקכד ואף על פי שמושך מעצמו מכל מקום כיון שהוא מניחו שם כדי למשוך הרי זה כחובל ומפרק בידיו^תקכה:

נה אסור לשום פתילה בפי הטבעת כדרך שנוהגים לעשות למי שהוא עצור אלא אם כן ישים אותה בשינוי שיאחזנה בשתי אצבעותיו ויניחנה בנחת משום השרת נימין^תקכו כמו שנתבאר בסי' שי"ב^תקכז אבל אסור לעשות קריסטי"ר אפילו ע"י שינוי אפילו הכינה מאתמול (משום גזרת שחיקת סמנים) אם לא בחולה וגם בחולה צריך ליזהר שלא יבא לידי מלאכה גמורה של תורה (וכן) אם אפשר לעשות ע"י נכרי יעשה ע"י נכרי^תקכח: