שיחת ש"פ במדבר, ה' סיון, ערב חג השבועות, ה'תשל"א

231

בס"ד. שיחת ש"פ במדבר, ה' סיון, ערב חג השבועות, ה'תשל"א.

בלתי מוגה

א-ב. דובר אודות הענין ד"ערב" שבת ויו"ט, שבו מתחילים כבר ¹⁶⁴⁰ עניני השבת והיו"ט ¹⁶⁴¹ , וכמו בערב חג השבועות, חמשה בסיון, שבו התחילו כבר עניני מ"ת (החל מהקדמת נעשה לנשמע ¹⁶⁴² ), ואדרבה: מ"ת קשור עם יום חמישים לעומר ¹⁶⁴³ , שהי' בחמישי בסיון (שהרי מ"ת הי' ביום נ"א לעומר) – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס ¹⁶⁴⁴ בלקו"ש חכ"ח ע' 18 ואילך.

* * *

232

ג. מאמר (כעין שיחה) ד"ה בשעה שהקדימו.

* * *

ד. הביאור בפירוש רש"י על הפסוק ¹⁶⁴⁵ "פקוד את בני לוי .. מבן חודש ומעלה", "משיצא מכלל נפלים הוא נמנה ליקרא שומר משמרת הקדש. א"ר יהודה בר' שלום למוד הוא אותו השבט להיות נמנה מן הבטן, שנאמר ¹⁶⁴⁶ אשר ילדה אותה ללוי במצרים, עם כניסתה בפתח מצרים ילדה אותה, ונמנית בשבעים נפשות, שכשאתה מונה חשבונם לא תמצאם אלא שבעים חסר אחת, והיא השלימה את המנין",

– שגם "בן חודש" שייך "ליקרא שומר משמרת הקודש" ¹⁶⁴⁷ , מצד חניית הלוים סביב למשכן העדות (אף שעדיין אינם שייכים לעבודה דשמירת המשכן). ואף שענין זה אינו פעולה שלו, אלא תלוי באמו , ולאידך, גם כל שאר בנ"י חונים מסביב (ללוים שחונים מסביב) למשכן – הרי "למוד הוא אותו השבט להיות נמנה מן הבטן ", וכבר אז נמנה בתור מציאות בפ"ע.

וביאור דיוק הלשון "עם כניסתה בפתח מצרים ילדה כו'", "שבעים חסר אחת", "והיא השלימה את המנין", והשייכות לספירת המלכות "שמשלמת לכל ספירה וספירה" ¹⁶⁴⁸ –

הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס ¹⁶⁴⁹ בלקו"ש חי"ח ע' 14 ואילך.

* * *

ה. בנוגע לפרקי אבות שנהוג ללמוד בשבתות שבין פסח לעצרת – הנה בפרק האחרון שנקרא בשם "קנין תורה", שלכן שייך ביותר לענין לימוד התורה ¹⁶⁵⁰ (נוסף לכך שבפרקי אבות בכלל מדובר אודות ענין התורה), שנינו ¹⁶⁵¹ : "גדולה תורה יותר מן הכהונה ומן המלכות, שהמלכות נקנית בשלושים מעלות, והכהונה בעשרים וארבע, והתורה נקנית

233

בארבעים ושמונה דברים, ואלו הן, בתלמוד וכו' והאומר דבר בשם אומרו", ואח"כ מוסיף: "הא למדת שכל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם, שנאמר ¹⁶⁵² ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי".

ולכאורה אינו מובן: מדוע דוקא בנוגע ל"האומר דבר בשם אומרו", מסיים "הא למדת וכו'", ולא בנוגע לשאר הענינים שנימנו לפנ"ז, שבכל אחד מהם יש מעלה מיוחדת כו', וכמו: "באימה ביראה", שהיא שורש כל שס"ה מצוות לא תעשה ¹⁶⁵³ , וכן "אוהב את המקום", שזהו שורש לכל רמ"ח מצוות עשה14, ואעפ"כ לא נאמר על זה "הא למדת וכו'", אלא רק על "האומר דבר בשם אומרו"?

וכפי שיתבאר לקמן.

* * *

ו. חג השבועות הוא ה"יאָרצייט" של דוד המלך, ולכן נוהגים לקרות מגילת רות ¹⁶⁵⁴ (ואף שאין מנהגנו לקרותה ¹⁶⁵⁵ , מ"מ, לומדים אותה, וגם אם לא לומדים אותה, לומדים מ"ש בשו"ע ¹⁶⁵⁶ ש"נוהגין לקרות מגילת רות בשבועות").

ובכן, במגילת רות יש הוראה ברורה בנוגע לענין "מיהו יהודי" (שאודותיו מדברים במשך החדשים האחרונים) ¹⁶⁵⁷ , וכאן רואים איך שכל דבר מרומז בתורה באופן ברור גם לדור יתום כמו דורנו זה:

מסופר שם ¹⁶⁵⁸ אודות שני יהודים שהלכו מא"י לשדי מואב ונשאו נשים מואביות – ערפה ורות, ולאחרי מיתת בעליהן רצו הכלות לחזור לא"י עם חותנתם הזקנה, נעמי, שאמרה להן: "למה תלכנה עמי" ¹⁶⁵⁹ , "לכנה שובנה אשה לבית אמה" ¹⁶⁶⁰ [שהרי אם רצונן ללכת לא"י ולהיות יהודים, עליהן להתגייר כהלכה ולקיים תומ"צ, כיון שלולי זאת אי אפשר להיות יהודים], ואכן, ערפה שבה "אל עמה ואל אלהי'" ¹⁶⁶¹ , אבל רות אמרה לה: "כי אל אשר תלכי אלך ובאשר תליני אלין עמך עמי ואלקיך אלקי" ¹⁶⁶² .

וכתוצאה מזה – הנה רות, "זכתה ויצא ממנה דוד שריוהו

234

להקב"ה בשירות ותשבחות" ¹⁶⁶³ , ואילו ערפה, יצא ממנה גליית הפלשתי, שהי' אויבם של בנ"י, ודוד נלחם עמו, וכיון שהלך "בשם ה' צבאות אלקי מערכות ישראל" ¹⁶⁶⁴ , הצליח להמיתו באבן אחת ¹⁶⁶⁵ בלבד!

ובכן: בסיפור זה מודגש ביותר גודל החסרון בכך שבימינו יש כאלו שרוצים לומר על גוים שלא נתגיירו כהלכה שהם יהודים – שהרי אילו היתה ערפה נשארת בין בנ"י ללא גיור כהלכה, אזי הי' גליית במעמד ומצב של גוי שנולד בין בנ"י, ואז היו סובלים ממנו צרות בתור אויב מבפנים ¹⁶⁶⁶ , שהוא גרוע יותר מאשר אויב מבחוץ!

ולכן, מוכרח להיות גיור כהלכה דוקא, כפי שהי' אצל רות [וכן הי' בזמן מ"ת, כפי שמצינו בגמרא ¹⁶⁶⁷ שלמדים כמה דיני גירות ממ"ת, שאז היו כל בנ"י גרים], ואילו מי שמתגייר שלא כהלכה, לא מקבלים אותו. ואלו שטוענים שצ"ל אהבת הגר ¹⁶⁶⁸ – הרי זה בנוגע לגר שנתגייר כהלכה דוקא ¹⁶⁶⁹ .

* * *

ז. הביאור בפרקי אבות:

הסיבה לכך שבנוגע לכל שאר הדברים שהתורה נקנית בהם (מלבד "האומר דבר בשם אומרו") לא נתפרשה מעלה מיוחדת, "הא למדת כו'", היא, לפי שכאן, בפרק קנין תורה, נוגע רק המעלה שע"י דברים אלו נקנית התורה, ולא נוגע כ"כ מעלתם העצמית; אבל בנוגע ל"האומר דבר בשם אומרו", הנה מלבד זאת שעי"ז נקנית התורה, גם המעלה העצמית שבדבר קשורה עם קנין התורה.

וזהו שאומר "הא למדת שכל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם" – כיון שענין הגאולה נוגע ללימוד התורה:

כדי שלימוד התורה יוכל להיות כדבעי למהוי, יש צורך במעמד ומצב של מנוחה.

ולכן מצינו במדרשי חז"ל ¹⁶⁷⁰ ש"לא ניתנה התורה כו' אלא לאוכלי המן" – דלכאורה אינו מובן הפירוש בזה ¹⁶⁷¹ , הרי נתינת התורה היא עבור כל זמן וזמן? אלא הכוונה בזה – שכדי שלימוד התורה יהי' כדבעי

235

למהוי, צריכים להיות במעמד ומצב של "אוכלי המן", שלא היו להם דאגות מעניני העולם, כיון שהי' להם "לחם מן השמים" ¹⁶⁷² , מים מבארה של מרים, וענני הכבוד היו מגהצים את בגדיהם כו' ¹⁶⁷³ , ולכן היו יכולים להתמסר לגמרי ללימוד התורה; משא"כ עתה, הנה מצד הדאגות מעניני העולם, לא יכול להיות לימוד התורה כדבעי למהוי.

ועפ"ז מובן שענין הגאולה (ע"י "האומר דבר בשם אומרו" ש"מביא גאולה לעולם") נוגע ללימוד התורה – כי, ענין הגאולה הוא שנפטרים מכל ההעלמות וההסתרים של העולם, ודוקא אז יכול להיות אמיתית הענין של "קנין תורה".

* * *

ח. המשך הביאור בפירוש רש"י – השייכות לבעל המימרא: ר' יהודה ב"ר שלום, שס"ל שנענש דוד על מעשה יואב ¹⁶⁷⁴ , כיון שנעשה ע"פ ציוויו, ועד"ז נמשכת פעולת האם על בנה – נכלל בשיחה הנ"ל (ס"ד) שהוגהה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א.

ט. ובהמשך להמדובר אודות ר' יהודה ב"ר שלום – ישנו ענין נוסף בנוגע ל"מיהו יהודי":

איתא במדרש ¹⁶⁷⁵ : "א"ר יהודה בר שלום, אתה מוצא ארבעים ושמונה פעמים הזהיר הקב"ה בתורה על הגרים, וכנגדן הזהיר על ע"ז, אמר הקב"ה, דיו שהניח ע"ז ובא אצלכם, אני מזהירך שתאהבהו וכו'".

וענין זה הוא לא רק בנוגע לע"ז, אלא בנוגע לכל התורה כולה – כמ"ש במדרש לעיל מיני' ¹⁶⁷⁶ : "גר שקבל עליו כל התורה כולה חוץ מדבר אחד, אין מקבלין אותו, ולא עוד אלא אפילו דקדוק אחד מן התורה או מדברי סופרים"!

* * *

י. בנוגע למנהג ללמוד ענין בהערות אאמו"ר על הזהר – נתעכב על מ"ש ¹⁶⁷⁷ בנוגע למאמר הזהר ¹⁶⁷⁸ "עאל לבי כנישתא מעטר בטוטפי אתכסי בכיסוי דציצית": "עיין מה שנרשם בס"ד לעיל בפ' קדושים דפ"א ע"א".

236

ושם ¹⁶⁷⁹ , בביאור מאמר הזהר ¹⁶⁸⁰ "כד ב"נ אנח תפילין ואתחפי בכסויי דמצוה" – דלכאורה אין זה כפי הסדר, שתחילה מתעטפים בטלית ואח"כ מניחים תפילין: "ואתחפי בכיסויי דמצוה, אין הכוונה על הנחת הטלית (כי באמת הנחת הטלית צ"ל קודם הנחת תפילין), אלא מה שמכסה את התפילין אחר שהניחם בהטלית".

אך עפ"ז צריך להבין: כיון שיש ענין להניח הטלית תחילה ואח"כ להניח התפילין – מדוע נזכר בזהר רק אודות הכיסוי בהטלית שלאחרי הנחת תפילין, ולא אודות הנחת הטלית שלפני הנחת התפילין?

ויש לומר, שזהו לפי שבימיהם הי' המנהג ¹⁶⁸¹ להניח הטלית והתפילין בבית קודם ההליכה לבית-הכנסת, וכיון שזהו רק הכנה להליכה לביהכנ"ס, לכן לא נזכר ענין זה בזהר, אלא מתחיל מהכניסה לביהכנ"ס: "עאל לבי כנישתא מעטר בטוטפי אתכסי בכיסוייא דציצית" – כיסוי התפילין בהטלית.

יא. כ"ק אדמו"ר שליט"א דיבר אודות הבעה"ב שישנים בעת ההתוועדות ואינם שומעים את השיחות כו' ¹⁶⁸² . ובין הדברים אמר:

מישהו כתב לי שהסיבה לכך היא בגלל שקרוב למנורה שורר חושך ("אונטערן לאָמפּ איז פינצטער") ¹⁶⁸³ !... עכשיו – לאחרי שנפלה לו "המצאה" ו"חידוש" הנ"ל – יכול לומר "שישו בני מעי"...

ובכל אופן, אם שורר חושך, צריך להמתין עד שיאיר אור!...

ואולי צריך להמתין עד שיבוא מישהו שיש לו יותר יראת שמים, שהרי "כל אדם שיש בו יראת שמים דבריו נשמעין" ¹⁶⁸⁴ .

אבל בינתיים, איך לוקחים אחריות לאסוף ריבוי יהודים ביום השבת ולבטל אותם מלימוד התורה, כיון שבפועל הם יושבים בהתוועדות וישנים?!...

* * *

יב. ביאור ¹⁶⁸⁵ החילוק בין מנין שבט לוי שבו נאמר ¹⁶⁸⁶ "ויפקוד אותם משה על פי ה'", למנין הבכורים שבו נאמר ¹⁶⁸⁷ "ויפקוד משה" (ולא נאמר

237

"על פי ה'"), והחילוק בפירוש רש"י בטעם המנין "מבן חודש ומעלה", שגבי שבט לוי כותב "משיצא מכלל נפלים", וגבי הבכורים כותב ¹⁶⁸⁸ "משיצא מכלל ספק נפלים" – כי, הספק הוא רק אצל משה, אבל כלפי שמיא ("על פי ה'") לא שייך ספק; אבל הצורך במנין "על פי ה'" הוא רק במנין שבט לוי, דכיון שנמנה כל זכר מבן חודש ומעלה, "אמר משה לפני הקב"ה היאך אני נכנס לתוך אהליהם ( לכל אוהל) לדעת מנין יונקיהם" ¹⁶⁸⁹ , משא"כ בבכורות, שלא הוצרך ליכנס לכל אוהל ¹⁶⁹⁰ , כי אם רק לאוהל שנולד בו: (א) בכור, (ב) שעדיין הי' יונק ¹⁶⁹¹ – נכלל בשיחה הנ"ל (ס"ד) שהוגהה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א (ע' 6 ואילך).

*

יג. בהמשך להאמור לעיל (סי"א) אודות האחריות על כך שאוספים רבים מישראל ביום השבת ומבטלים אותם מלימוד התורה – הנה: בדרך כלל שייך לבוא בדרישה ותביעה – רק בשעה שהכל הוא ע"פ הסדר הנכון, וכל אחד עושה מה שהוא צריך וכו'; אבל בשעה שלא כל אחד עושה מה שהוא צריך לעשות, לא שייך לדרוש ולתבוע.

ובענין זה יש הוראה מפרשת השבוע שבה מסופר אודות סדר הענינים במשכן:

לכל לראש – הי' "נשיא נשיאי הלוי", שהי' "ממונה על כולם,

238

ועל מה היא נשיאותו – פקודת שומרי משמרת הקודש, על ידו היא פקודת כולם" ¹⁶⁹² .

ולאח"ז היו נשיאי בתי אבות ¹⁶⁹³ : "נשיא בית אב לגרשוני", שהי' ממונה על "משמרת בני גרשון": "המשכן והאוהל גו' וקלעי החצר וגו'"; "נשיא בית אב למשפחות הקהתי", שהי' ממונה על משמרת בני קהת: "הארון והשולחן וגו'"; ו"נשיא בית אב למשפחות מררי", שהי' ממונה על משמרת בני מררי: "קרשי המשכן ובריחיו וגו'".

ולאחרי הנשיאים – היו הלוים עצמם, שהיו צריכים לעבוד עבודתם במשמרת המשכן, "איש איש על עבודתו ואל משאו" ¹⁶⁹⁴ .

ונוסף לזה היו המשכן וכליו, שבהם נעשתה העבודה.

והסדר בזה – שכל אחד יש לו ענינו ותפקידו המיוחד: נשיא נשיאי הלוי – צריך להורות לנשיאים את כללות העבודה, ולאח"ז צריך כל נשיא בית להתמסר לעבודה המיוחדת שניתנה למשפחתו, להתבונן בשכלו כיצד לנהל ולחלק את העבודה בין כל הלוים השייכים לבית אב זה, ולדקדק בכל פרט ופרט כו', באופן שכל אחד ימלא את תפקידו, ועי"ז תושלם כל העבודה מתחילתה עד סופה.

כלומר: נשיא נשיאי הלוי הוא הממוצע להורות את כללות העבודה, אבל אין ענינו להורות פרטי הענינים, תחילה אל"ף ואח"כ בי"ת וכו'; זהו תפקידם של נשיאי בתי אבות, להתבונן בפרטי עניני העבודה, ולהבטיח את קיומם בשלימות.

ואילו הלוים – ענינם לעשות בפועל מה שמצווים עליהם; לא להתחיל לחשוב ולהתבונן ולרצות להבין כל דבר – לא זה ענינם, כי אם המעשה בפועל ממש.

אמנם, הלוים עצמם הם נושאי המשכן וכליו, והיינו, שהם נעלים יותר מכלי המשכן – שהרי הכלים הם מסוג הדומם שאין בו חיות, ואילו בן לוי הוא אדם חי.

כלומר: מחד גיסא – יש מעלה בכלי המשכן, שאין להם מציאות ורצון מצד עצמם, אלא כל ענינם הוא כמו "מרכבה" (כמבואר בתניא ¹⁶⁹⁵ ), שאינה מציאות לעצמה כלל אלא בטלה לגמרי לרוכב, אבל לאידך גיסא, ישנו החסרון שאין בהם חיות. ובענין זה גדלה מעלת הלוים, שהם אנשים חיים.

239

וכיון שכן, צריכים הלוים לעבוד עבודתם מתוך חיות כו', ולא להמתין עד שיבוא מישהו שידחוף אותם ויכניס בהם חיות כו', אלא מיד בשמעם את הציווי, עליהם לקיימו מתוך חיות כו'.

ובסגנון אחר – בהתאם לדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר בהמשך ההילולא ¹⁶⁹⁶ אודות המלך שמבזבז את האוצרות לצורך נצחון המלחמה, שנותן אותם ע"י שרי הפקידים שהם פקידי החיל, בשביל אנשי החיל שהם המביאים את הנצחון בפועל:

ישנו המלך שהוא בחיר העם וגדול מהם, שענינו לצוות על כללות היציאה למלחמה כו'.

ואח"כ ישנם שרי הפקידים שהם פקידי החיל, שתפקידם להתבונן בשכלם ולתכנן את פרטי מהלך המלחמה באופן שתביא לידי נצחון.

ואח"כ ישנם אנשי החיל שהם אלו שלוחמים ומביאים את הנצחון בפועל. – פקידי החיל אסור להם להתעסק עם הבפועל ממש, אלא עם עריכת התכניות וכו', ואילו הפועל ממש נעשה ע"י אנשי החיל דוקא.

ונוסף לזה ישנם גם כלי הנשק, שאין להם מציאות בפני עצמם, וכל מציאותם היא – שבהם משתמשים אנשי החיל בשעת המלחמה בפועל ממש.

וההוראה היא – שכל אחד צריך למלא את תפקידו:

מי ששייך לפקידי החיל – אינו יכול להסתפק בכך שישב בחדרו ויערוך כמה שיחות טלפון, או יכתוב כמה מכתבים בשפה רהוטה, אלא עליו להתמסר ולהתייגע במוחו כו' כיצד לנהל את המערכה באופן הטוב ביותר שיביא לידי נצחון; ולאידך גיסא, אין לו לטעון שרצונו לעסוק רק בפועל ממש, במקום להתבונן ולהתייגע במוחו על עריכת התכניות וכו'.

ומי ששייך לאנשי החיל – אין לו לטעון שהוא כמו כלי נשק שאינו עושה מאומה אא"כ מפעילים אותו, כך, שצריך להורות לו כל פרט מה לעשות ואיך לעשות, ובלאה"כ לא יעשה מאומה, אלא עליו לעבוד בכח עצמו ("אַליין טאָן") מתוך חיות כו'.

ובכן: כשכל אחד עושה את שלו, אזי יש מה לתבוע כו'; אבל כשאין לא פקידי חיל, לא אנשי חיל, ולא כלי נשק, אלא רק נשיא נשיאי הלוי – מהי התועלת שבזה?!...30

______ l ______