בס"ד. שיחת* ש"פ ויצא, ט' כסלו, ה'תשכ"ה

310

א. על הפסוק ¹⁴⁵¹ "ויצא יעקב", מפרש רש"י: "על ידי שבשביל שרעות בנות כנען בעיני יצחק אביו הלך עשו אל ישמעאל, הפסיק הענין בפרשתו של יעקב, וכתיב ¹⁴⁵² וירא עשו כי ברך וגו', ומשגמר חזר לענין הראשון".

הפירוש בדברי רש"י הוא: רש"י רוצה להבהיר – לשם מה מספרת התורה כאן פעם נוספת, שיעקב יצא מבאר שבע והלך לחרן; הרי בסדרה הקודמת נאמר כבר ¹⁴⁵³ "וילך פדנה ארם"? – ועל זה אומר רש"י, שהתורה חוזרת זאת כאן, בגלל שהפסיקה את הענין ב"וירא עשו וגו'", ולכן – "משגמר, חזר לענין הראשון".

ואח"כ אומר רש"י: "ויצא, לא הי' צריך לכתוב אלא וילך יעקב חרנה, ולמה הזכיר יציאתו",

– קושיא זו באה בהמשך לפירוש רש"י הקודם ¹⁴⁵⁴ : אם הפסוק הי' מספר כאן את הסיפור שיעקב הלך לחרן, הי' מובן מה שאומר "ויצא יעקב מבאר שבע", כיון שהפסוק מספר את הסיפור בשלימות: יעקב לא רק הלך לחרן, אלא גם יצא מבאר שבע. אך כיון שהפסוק חוזר על מה שכבר סיפר כדי לקשר עם ענין הראשון, הרי בשביל זה מספיק לומר רק "וילך חרנה" –

ומתרץ רש"י: "אלא מגיד שיציאת צדיק מן המקום עושה רושם, שבזמן שהצדיק בעיר הוא הודה הוא זיוה הוא הדרה, יצא משם פנה הודה פנה זיוה פנה הדרה".

ואינו מובן ¹⁴⁵⁵ :

מה פשר ג' הלשונות, הודה זיוה והדרה? – הרי רש"י אינו כותב סתם מליצות, אלא, כדברי השל"ה ¹⁴⁵⁶ , שבפירש"י הכל הוא בדיוק,

311

ויש בו ענינים מופלאים. "מליצה" היא דבר יפה, אבל אי אפשר לומר על זה " ענינים מופלאים "!

ב) לפי הנ"ל, שהפסוק רק חוזר על מש"נ לעיל בפרשת תולדות, אינו מובן: מדוע בפרשת תולדות – מקומו העיקרי של הסיפור – מסופר רק "וילך פדנה ארם", ולא נאמר שיעקב יצא מבאר שבע ¹⁴⁵⁷ ?

ג) במדרש ¹⁴⁵⁸ על פסוק זה איתא: "ויצא, וכי לא יצא משם אלא הוא, והרי כמה חמרים וכמה גמלים יצאו, ואת אמר ויצא יעקב", ומתרץ: "בזמן שהצדיק בעיר הוא זיוה הוא הדרה וכו'". אך אין לומר שכוונת רש"י היא לתוכן דברי המדרש, כי: (א) רש"י אינו מביא כלל את לשון המדרש "וכי לא יצא כו'" (כשם שצריך לדייק בדברים שרש"י אומר , כך צריך לדייק גם מזה שאינו אומר), (ב) הדיוק (והראי') של רש"י הוא: " לא הי' צריך לכתוב אלא וילך יעקב חרנה"; דיוק המדרש הוא: "וכי לא יצא משם אלא הוא וכו' ואת אמר ויצא יעקב". דיוק המדרש הוא מכך ששתי התיבות "ויצא יעקב" אינן נכונות , ואילו דיוק רש"י הוא מזה שכל הענין ד"ויצא יעקב מבאר שבע" מיותר ¹⁴⁵⁹ . וצריך להבין, מדוע לומד רש"י באופן אחר מפירוש המדרש?

ד) מדוע צריך חצי פסוק מיותר כדי להשמיענו – "מגיד" – שיציאת צדיק מן המקום עושה רושם: (א) זהו דבר המובן מעצמו. (ב) כבר נאמר בפירוש בסדרה שלפנ"ז ¹⁴⁶⁰ : "אם אמצא גו' צדיקים בתוך העיר" – אזי "ונשאתי לכל המקום בעבורם". ועד שמצינו בגמרא ¹⁴⁶¹ , שמי שאומר על צדיק שאינו פועל במקום שנמצא בו, הרי זה אפיקורס וכופר במה שכתוב בתורה. וא"כ, בודאי שבשביל זה אין צורך בדיוק ולימוד מלשון מיותר?

ה) קושיא חזקה יותר: לפי הנ"ל – "ונשאתי לכל המקום" – הימצאותו של צדיק בעיר נוגעת לכללות קיום העיר; ובדוגמת מ"ש ¹⁴⁶² "וצדיק יסוד עולם", שצדיק הוא היסוד , שמעמיד את כל העולם – שזהו

312

אפילו בנוגע למקום בעולם שאינו נמצא בו, ומכש"כ שהוא היסוד של העיר והסביבה שבה הוא נמצא. וא"כ, מדוע אומר רש"י שיציאת צדיק מן המקום עושה רושם בלבד, ופנה הודה זיוה והדרה – הרי ע"י יציאת צדיק חסר בכל קיום העיר (ובדוגמת בנין: אם נוטלים ממנו את היסוד, לא יכול להתקיים כל הבנין), ולא רק "עושה רושם", או שחסר "הודה זיוה והדרה"?

ב. לכאורה אפשר לתרץ, שיציאת יעקב עשתה בבאר שבע רק רושם, כיון שגם כאשר יעקב יצא מבאר שבע נשארו שם צדיקים – יצחק ורבקה, ובמילא, לא נגע הדבר בקיומה של באר שבע; אבל אעפ"כ עשה רושם, שפנה הודה זיוה והדרה, כיון ש"לא דומה זכותו של צדיק אחד לזכותו של שני צדיקים" ¹⁴⁶³ .

– ובזה יתורץ גם החידוש בפסוק זה על הפסוק "ונשאתי גו'" – כי ענין זה (שיציאת צדיק עושה רושם גם כאשר נשארו צדיקים ואין זה נוגע בקיום העיר), לא יודעים ממקום אחר. –

אבל – רש"י בעצמו שולל פירוש זה: בסיום דבריו אומר רש"י: "וכן ותצא מן המקום האמור בנעמי ורות". ולכאורה, לשם מה מביא זאת רש"י, מהו התוספת ביאור בזה בפסוק דידן ¹⁴⁶⁴ ? אלא שבזה נשלל התירוץ הנ"ל: אין לחשוב שיציאת יעקב פעלה רושם בבאר שבע רק בגלל ש"לא דומה זכותו וכו'", אלא " וכן " – כמו כאן כך גם ב"ותצא מן המקום האמור בנעמי ורות", שלאחרי ש"ותצא", לא נשארו צדיקים בשדה מואב.

ג. נוסף לכל הנ"ל – הרי זה גופא תמי':

כיצד באמת משוה רש"י "ויצא יעקב" ל"ותצא מן המקום האמור בנעמי ורות"? ומה גם שרש"י מדייק " וכן ותצא", ש כן הוא לגבי "ותצא כו'" (לא ע"ד לשון המדרש " ודכוותי' " – ודומה לזה) – הרי שם לא נשארו צדיקים אחרים, משא"כ כאשר יעקב יצא מבאר שבע, שנשארו שם יצחק ורבקה ¹⁴⁶⁵ ?

והקושיא היא חזקה יותר: אברהם יצחק ויעקב, כל אחד בדורו הי'

313

הנשיא וצדיק הדור ¹⁴⁶⁶ . ולכן (אף שהעבודות של אברהם יצחק ויעקב היו בקוים שונים ¹⁴⁶⁷ , מ"מ) במשך ט"ו השנים שהיו אברהם יצחק ויעקב ביחד (כמדובר פעם בזה באריכות ¹⁴⁶⁸ ), שאז הי' אברהם נשיא הדור, מסתבר בשכל לומר, שההנהגה בעולם, אפילו הנהגת יצחק ויעקב בעולם , היתה בקו של עבודת אברהם.

– שאלתי פעם את כ"ק מו"ח אדמו"ר ¹⁴⁶⁹ , כיצד נהג הצ"צ בענין מסוים בחיי אדמו"ר האמצעי (כידוע שאדמו"ר האמצעי והצ"צ היו להם סגנונות שונים בחסידות ודרכים שונות בעבודה), והרבי ענה לי: מה אתה סח?! הרי אז הי' אדמו"ר האמצעי הנשיא, ונשיא הוא אחד! –

וענין זה (ככל הענינים בפנימיות התורה ¹⁴⁷⁰ ) מרומז גם בנגלה ועד להלכה למעשה: "המורה הלכה בפני רבו" חייב ענין היפך החיות ¹⁴⁷¹ .

ועפ"ז מתורץ מה שלא מצינו בתורה אודות עבודת יצחק בחפירת בארות בעולם, עד לאחרי מיתת אברהם – דלכאורה, כיון שעבודת יצחק היתה בחפירת בארות ¹⁴⁷² , מדוע ממתינה התורה לספר אודות עבודה זו עד שיצחק הי' יותר מגיל 75 שנה, עד לאחרי מיתת אברהם? והקושיא היא חזקה יותר: הרי התורה מספרת ¹⁴⁷³ "ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב" – תפלת מנחה ¹⁴⁷⁴ , שבתפלות היום, החילוק בין שחרית ומנחה – חסד וגבורה ¹⁴⁷⁵ – הוא בדוגמת החילוק דהכנסת אורחים וחפירת בארות.

אלא, לפי שבחיי אברהם ובמקומו – שהרי יצחק הי' "האוהלה שרה אמו" ¹⁴⁷⁶ , ביחד עם אברהם – הוראת ההלכה (הליכות עולם – הנהגה) בעולם היתה ע"פ אברהם ¹⁴⁷⁷ .

314

וכן הוא גם בנוגע ליעקב ויצחק: בחיי יצחק, ההנהגה בעולם , כולל עבודת יעקב בזה , היתה ע"פ יצחק. – מ"ש עוד בחיי יצחק "ויעקב איש תם יושב אוהלים" ¹⁴⁷⁸ (העבודה בקו התפארת ¹⁴⁷⁹ ), הי' זה בנוגע לעצמו, אבל לא בנוגע לעולם. ואפילו את"ל ¹⁴⁸⁰ , שלאחר יציאתו לחרן היתה עבודתו שם ¹⁴⁸¹ בקו התפארת (גם בנוגע לעולם), מ"מ, בבאר שבע עכ"פ, מקומו של יצחק ¹⁴⁸² , היתה העבודה ע"פ יצחק.

ועפ"ז מתחזקת יותר הקושיא: כיצד פעלה יציאת יעקב רושם בבאר שבע כמו "ותצא האמור בנעמי", מאחר שבאר שבע היא מקומו (והעבודה היא) של יצחק?

ד. והביאור בזה, ע"פ הידוע, שהמגיד הי' פי שנים ברוחו של הבעש"ט ¹⁴⁸³ . ולכן היו לו 120 תלמידים ¹⁴⁸⁴ – פי שנים מהבעש"ט. ואע"פ שהענין דפי שנים ברוחו לא מתבטא בתלמידים, כיון שבהם יש רק ענין של השפעה והתפשטות, מ"מ, פי שנים תלמידים מהוה הוראה על פי שנים ברוחו.

בדוגמא זו, מצינו גם ב"פי שנים ברוחך" אצל אלישע ¹⁴⁸⁵ , שהתבטא בכך שהראה מופתים פי שנים מאלי' ¹⁴⁸⁶ (או בכך שאלי' החי' מתים פעם אחת, ואלישע ב' פעמים ¹⁴⁸⁷ ). ואע"פ שמופתים הם רק ענין חיצוני (כידוע ¹⁴⁸⁸ השקפת החסידות על ענין המופתים. ומיוסד על מ"ש הרמב"ם ¹⁴⁸⁹ , שהאמונה שבנ"י האמינו במשה רבינו לא באה ע"י המופתים שהראה, ואדרבה, "המאמין ע"פ האותות יש בלבו דופי", אלא האמונה היתה לפי

315

ש"עינינו ראו ולא זר וכו'"), ואילו ה"פי שנים ברוחך" דאלישע, הי' לא רק בנוגע להתפשטות שלו, אלא גם במעלת עצמו ומהותו,

– (ולכן אמר לו אלי' על זה, שלמרות ש"הקשית לשאול" ¹⁴⁹⁰ , כי איך יוכל לתת לו יותר ממה שיש לו בעצמו, מ"מ, אם אלישע יהי' במעלה ודרגא כזו ש"תראה אותי לוקח מאתך"40, מעלתו היא ¹⁴⁹¹ שרואה את אלי' כפי שהוא למעלה מ"ברוחך" הקודם, "יהי לך כן"40) –

אעפ"כ, התבטא בפי שנים במופתים הפי שנים במעלת עצמו ומהותו.

וכן הי' גם אצל המגיד, שהפי שנים ברוחו התבטא בפי שנים תלמידים. ומזה מובן, שאף ש(ריבוי) תלמידים הוא רק ענין של השפעה והתפשטות, מתבטא בזה גם ענינו של המשפיע, ועד שזה מוסיף בהמשפיע, וכמאמר רז"ל ¹⁴⁹² "ומתלמידי יותר מכולן".

ולא זו בלבד שהתלמיד מוסיף בשכל הרב, אלא גם בחיות הרב. ולכן, בנוגע לערי מקלט, שעליהם נאמר ¹⁴⁹³ " וחי " – הנה "הרב שגלה מגלין ישיבתו עמו" ¹⁴⁹⁴ .

אבל מובן, שההוספה שהתלמיד מוסיף ברב, אינה בעיקר מהותו, אלא בענין האור והגילוי של הרב ¹⁴⁹⁵ .

ה. עפ"ז יובן תיווך ב' הענינים שבפירש"י – מחד גיסא, יציאת יעקב מבאר שבע משתווית ל"ותצא האמור בנעמי", כאילו לא נותרו צדיקים בבאר שבע, ולאידך גיסא, ע"י יציאת יעקב נחסר בבאר שבע רק הודה זיוה והדרה:

כאמור, בחיי יצחק, ובפרט בבאר שבע, היתה עבודת יעקב בעולם אותה העבודה כמו של יצחק. וכיון שיעקב הי' תלמידו (שעשה עבודתו

316

של יצחק), הנה ע"י יציאתו מבאר שבע, נחסר כביכול ביצחק השלימות שהיתה לו לפנ"ז ע"י תלמידו, יעקב.

ולכן משוה זאת רש"י עם "ותצא מן המקום האמור בנעמי ורות" – ששם לא נשארו צדיקים אחרים – כיון שגם ע"י יציאת יעקב נחסר בבאר שבע לא רק מה שיעקב עצמו פעל בה, אלא גם בהשלימות שפעל שם יצחק.

אבל ענין זה רק עשה רושם בבאר שבע, פנה הודה זיוה והדרה, כי, בנוגע למציאות וקיום העיר – הרי הי' שם יצחק ¹⁴⁹⁶ . ולא עוד – אלא שבזה לא הי' אפילו שינוי, כיון שיציאת יעקב לא פעלה חסרון במהותו של יצחק, אלא רק בהתפשטותו.

ו. בנוגע לקושיא, שבפרשת תולדות נאמר רק "וילך פדנה ארם", ולא "ויצא מבאר שבע" – יש לתרץ:

בפ' תולדות מסופר שיצחק שלח את יעקב ויעקב עשה כדבריו. וכיון שכוונת יצחק לא היתה שיעקב יעזבהו – אדרבה, ליצחק הי' יותר ניחא שיעקב ישאר עמו, לכן, בפרשת תולדות – שבה מספרת התורה אודות הליכת יעקב מצד פקודת יצחק – נאמר רק "וילך פדנה ארם", ולא "ויצא מבאר שבע".

אבל תירוץ זה אינו מספיק: כיון שבשביל הליכתו לחרן, הי' מוכרח לצאת מבאר שבע – הרי זה "פסיק רישי'" ¹⁴⁹⁷ , וא"כ, גם בפרשת תולדות הי' צריך לכתוב "ויצא מבאר שבע"?

ז. ויובן זה בהקדם סיפור הגמרא ¹⁴⁹⁸ : רב מצא פעם את רב שמואל בר שילת – שהי' מלמד תינוקות – עומד בגינתו. וטען אליו רב, כיצד הולך לראות את גינתו ועוזב את התלמידים? וענה לו, שזה כבר י"ג שנה שלא ראה את גינתו, וגם עתה, בהיותו בגינה, "דעתאי עלויהו", שאינו מסיח דעת מהם (מהתלמידים).

מובן, שגם התלמידים קיבלו מזה שרב שמואל בר שילת חשב אודותם ¹⁴⁹⁹ . שהרי הטענה אליו מדוע עזב את התלמידים, היתה (לא רק בגלל שאינו עושה עבודתו, אלא) בעיקר מפני שבגלל זה נחסר אצל

317

התלמידים. ובהכרח לומר, שהמענה "דעתאי עלויהו" פירושו, שע"י מחשבתו עליהם ניתוסף גם אצל התלמידים ¹⁵⁰⁰ .

[מאמר המוסגר: זוהי הוראה למלמדים, ראשי ישיבות ומתיבתות, משגיחים ומשפיעים – עד כמה צריכה להיות ההתמסרות ("איבערגעגעבנקייט") לתלמידים. הטענה, שהוא עובד כמ"פ יותר ממה שמחוייב עבור התשלום שמקבל; זהו כבר לאחרי שעות שכירותו; לא משלמים לו השכירות בזמן, וכו' וכו' – אין זה תירוץ. כיון שזוהי עבודתו – הנה אפילו אם יוצא ממנה אחת ל-13 שנה, וגם יציאה זו קשורה עם ענינים רוחניים (ובמכ"ש מרב שמואל בר שילת ¹⁵⁰¹ , שהי' מהאמוראים, ופשוט שב"קאי בגינתא" שלו הי' ה"דעהו" (ד"בכל דרכיך") ¹⁵⁰² בשלימותו, וענין השייך לעבודת הבירורים שלו ), אעפ"כ, אם אין דעתי' עלויהו, באופן שגם התלמידים מקבלים מזה, תובעים ממנו: "שבקתי' להימנותך"].

ועפ"ז מובן, שהליכת יעקב לחרן אינה מכריחה שיהי' " ויצא יעקב – בפנימיותו ¹⁵⁰³ – מבאר שבע", כי יציאתו היתה יכולה להיות באופן ש"דעתי' עלויהו". ולא זו בלבד שאין הכרח ש"פנה הודה זיוה והדרה", אלא גם בנוגע ליעקב עצמו, לא מוכרח ה" ויצא ": כיון שדעתי' עלויהו, הרי זה כמאמר הבעש"ט ¹⁵⁰⁴ (על הפסוק ¹⁵⁰⁵ "שרפים עומדים ממעל לו") – במקום שרצונו של אדם שם הוא נמצא כולו.

ח. זוהי הסברה על כך שבפ' תולדות לא נאמר "ויצא גו'". אבל עפ"ז מתעוררת הקושיא: מדוע נאמר בפרשתנו "ויצא גו' שבע"?

ויובן זה בהקדם שינוי לשון הכתוב: בפ' תולדות נאמר "וילך פדנה

318

ארם ", ובהתחלת פרשתנו נאמר "וילך חרנה " (ואח"כ נאמר "וילך ארצה בני קדם " ¹⁵⁰⁶ ).

החילוק בין פדן ארם לחרן הוא:

אודות פדן ארם אומר רש"י ¹⁵⁰⁷ , שזהו השטח שבו היו ב' המקומות ארם נהריים וארם צובה. או כמו שדה ארם; ואילו חרן היתה העיר שבה הי' נמצא לבן.

הליכת יעקב היתה בשביל: (א) עבודת הבירורים בצאן לבן, ו"רכושו אשר רכש גו' בפדן ארם" ¹⁵⁰⁸ – ענין זה עשה בשטח גדול, בשדה ארם; (ב) להעמיד בית רחל ולאה, שבטים, "מטתו שלימה" ¹⁵⁰⁹ – ענין זה עשה בחרן, בעיר, ולא בשדה, ששם אסור להיות ענין היחוד, מצד צניעות ¹⁵¹⁰ .

(וכמו"כ ברוחניות: תפלה, שענינה יחוד ישראל והקב"ה – אינה בשדה ובמקום פרוץ, אלא בבית ¹⁵¹¹ ).

ועפ"ז יובן הטעם שבפרשתנו – שבה התורה מספרת אודות הליכת יעקב לחרן להעמיד השבטים, "מטתו שלימה" – אומרת התורה "ויצא יעקב מבאר שבע":

בענין היחוד ("אין קישוי אלא לדעת" ¹⁵¹² ) – לא שייך לומר, ואסור, שתהי' דעתו של יעקב במקום אחר, אפילו לא בבאר שבע ¹⁵¹³ . בכדי לפעול ענין פנימי, מוכרחים להיות בו בכל פנימיותו ¹⁵¹⁴ .

בשביל עבודת הבירורים בלבד – אין הכרח להיות מונח בזה, ובפרט עד ש"יקשר דעתו" – ואדרבה. וכידוע ¹⁵¹⁵ דיוק לשון הכתוב ¹⁵¹⁶ "יגיע כפיך כי תאכל" – יגיע כפיך , ולא יגיע ראשך. ולמרות שגם בזה צריך להשתמש בשכל, הרי זה רק חיצוניות השכל, ולא להיות מונח בזה

319

בפנימיותו, ובמילא, יכולה (ומוכרחת) הדעת להיות בענינים אחרים; משא"כ בשביל להעמיד "מטתו שלימה", להמשיך כח האין-סוף ¹⁵¹⁷ – הרי "אין קישוי אלא לדעת", שהדעת הוא בקו האמצעי שעולה עד (פנימיות) הכתר שלמעלה מהשתלשלות ¹⁵¹⁸ , וממשיך משם כח הא"ס.

ולכן הי' יעקב מוכרח לצאת מבאר שבע, ללכת ולהיות בחרן (למרות שענינה הוא "חרון אף של מקום בעולם" ¹⁵¹⁹ ) בכל פנימיותו, בכדי להעמיד י"ב שבטים, שתהא "מטתו שלימה"; אבל כשמדובר אודות עבודת הבירורים, "פדן ארם" – לא מוכרח להיות ה" ויצא יעקב מבאר שבע".

ט. אך עדיין נשארת השאלה, מדוע בפרשת תולדות נאמר "וילך פדנה ארם", ובפרשת ויצא נאמר "וילך חרנה"?

והביאור בזה:

בפרשת תולדות מסופר ענין הליכת יעקב בעיקר – מה שעשו ראה, ועשו ראה רק את החיצוניות – "וילך פדנה ארם".

וגם לפנ"ז (בפרשת תולדות) כשמסופר שיצחק שלח את יעקב, "וישלח יצחק וגו'" ¹⁵²⁰ – הרי "אין אדם יודע מה בלבו של חבירו" ¹⁵²¹ , כך, שיצחק לא הי' יכול להיות בטוח כיצד היא הליכת יעקב – בפנימיותו או רק בחיצוניות. שם לא יכולה התורה לומר בפירוש (בגילוי) "וילך חרנה " ו"ויצא יעקב" ¹⁵²² .

משא"כ בפרשת ויצא, שבה מדובר אודות יעקב גופא: הוא בעצמו ידע, שאופן הליכתו היא בפנימיותו – חרנה , ובשביל זה מוכרח להיות – "ויצא יעקב".

[ויומתק יותר: תוכן פרשת תולדות הוא כשמה, וכפרש"י ¹⁵²³ – "תולדות יצחק, יעקב ועשו האמורים בפרשה", ותוכן פרשת ויצא הוא – ענינו של יעקב . מצד תולדותיו של יצחק – יעקב ועשו – עדיין לא נרגשת פנימיות הכוונה ¹⁵²⁴ . אבל מצד יעקב (פ' ויצא) – שעל ידו נשלם

320

ה"וארבה את זרעו" ¹⁵²⁵ , כי, למרות שבפסוק נאמר "וארבה גו' ואתן לו את יצחק", מ"מ, נשלם הדבר רק ע"י יעקב (ביצחק, ולא כל יצחק, יקרא לך זרע ¹⁵²⁶ ) שהוא העמיד י"ב השבטים – נרגשת פנימיות הכוונה].

ולאחרי כן, כשמסופר אודות בקשת יעקב "ונתן לי לחם לאכול גו' והי' הוי' לי לאלקים" ¹⁵²⁷ , "שלא ימצא פסול בזרעי" (כפרש"י) – שזה כולל כל עניני יעקב, הן עבודת הבירורים והן "מטתו שלימה" – אומרת התורה: "וילך ארצה בני קדם " – שכולל הן פדן ארם והן חרן.

יו"ד. עפ"ז יובן עוד דיוק בפירש"י:

המדרש ¹⁵²⁸ מדייק מ"ש "וילך חרנה" תיכף לאחרי "ויצא יעקב מבאר שבע" – דלכאורה, הי' צריך לקחת זמן מיציאת יעקב מבאר שבע עד שהגיע לחרן – ומתרץ על זה ב' פירושים: (א) "בן יומו", שבאותו היום שיצא מבאר שבע, הגיע לחרן, כי היתה לו קפיצת הדרך. והיינו, ש"וילך חרנה" פירושו שהגיע לחרן ¹⁵²⁹ . (ב) "וילך חרנה" פירושו ש הלך לחרן, לכיוון חרן.

רש"י מפרש "וילך חרנה – יצא ללכת לחרן", כדעה הב' במדרש. והטעם שרש"י מתחיל בדעה הב' ¹⁵³⁰ : לאחרי "וילך חרנה" נאמר "ויפגע במקום", "וילך ארצה בני קדם". [ובפרט – "במקום" קאי על הר המורי' ¹⁵³¹ ]. ולכן אי אפשר לפרש "וילך חרנה" שהגיע לחרן, שהרי הר המורי' נמצא על הדרך בין באר שבע לחרן, וא"כ, לא יכול להיות "ויפגע במקום" לאחרי הגעתו לחרן.

[הגמרא79 מספרת, שלאחרי שהגיע לחרן, חזר והלך להר המורי'. אבל הפשט של כללות סיפור הפרשה לא משמע כן, ורש"י מפרש לכל לראש פשוטו של מקרא ¹⁵³² ].

321

מפרשים מבארים בזה, מדוע מפרש רש"י "יצא ללכת כו'" על "וילך חרנה", ולא על "וילך פדנה ארם" שבסוף פרשת תולדות – כיון ששם אפשר לפרש שהפסוק מדבר אודות ביאתו לפדן ארם, שהרי אין שם ההכרח ממ"ש "ויפגע במקום", "וילך ארצה בני קדם".

אבל עדיין אין זה מספיק: הרי רש"י מפרש לכל לראש פשוטו של מקרא; בפסוק הדורש ביאור – מפרש רש"י את הפשט. וכיון שבפסוק "וילך פדנה ארם" נדרש ג"כ ביאור – איך שייך שמיד הגיע לפדן ארם – הי' רש"י צריך לפרש ¹⁵³³ אחד מב' הפירושים: הפסוק הוא ככתבו – הגיע לפדן ארם (ולא צריך לומר: וילך – ללכת, או: פדנה – לפדן), אלא שהיתה לו קפיצת הדרך, כדעה הא' במדרש; או ש"וילך" פירושו – ללכת כו', ש הלך לעבר פדן ארם, כהדעה הב' במדרש, וכפי שרש"י מפרש "וילך חרנה"?

וע"פ הנ"ל מובן: הסיפור "וילך פדנה ארם" שבפ' תולדות, עיקרו – בכדי להדגיש הפעולה על עשו, ובמילא לא נוגע פרטי הדברים, כי אם רק לידע ש"וישלח יצחק", ויעקב עשה כן בפועל ¹⁵³⁴ . משא"כ בפרשת ויצא, שבה מסופר הדבר בפרטיות .

יא. ע"פ הנ"ל ש"ויצא גו' – פנה הודה זיוה והדרה" הי' בשביל הליכתו להעמיד "מטתו שלימה", יובן דיוק ג' הלשונות, הודה זיוה והדרה:

על הפסוק ¹⁵³⁵ "הוד והדר", אומר הצ"צ ¹⁵³⁶ (לפי פירוש אחד), ש"הוד" הוא ספירת הנצח, ו"הדר" הוא ספירת ההוד. ואודות "זיו", איתא במאורי אור ¹⁵³⁷ , שזהו יסוד ¹⁵³⁸ (ואין סתירה לכך מהמשמעות בתניא ¹⁵³⁹ שזיו הוא מלכות – כי, הטעם שיסוד נקרא זיו הוא "כי ממנו זיו יוצא למלכות"87).

ולכן אומר רש"י, שע"י יציאת יעקב נחסר בבאר שבע הודה זיוה

322

והדרה – בחי' נה"י, דכיון ש" ויצא יעקב" הי' בשביל להעמיד "מטתו שלימה", וכללות ענין ההשפעה (גם השפעת בנים) היא מבחי' נה"י, שהם לבר מגופא ¹⁵⁴⁰ , הנה מצד זה שנה"י דיעקב היו טרודים בענין "מטתו שלימה", לכן הם בפרט – "הודה זיוה והדרה" – נחסרו בבאר שבע.

יב. טעם הסדר בדברי רש"י "הודה זיוה והדרה", ולא "הודה הדרה וזיוה", כסדר הספירות: נצח הוד יסוד – הוא:

ג' המדות הם בג' הקוין: נצח – קו הימין, הוד – קו השמאל ויסוד – קו האמצעי.

[וענינם בהשפעה: נצח – ה"סבר פנים יפות" של הרב לתלמיד, הוד – ה"זרוק מרה בתלמידים" ¹⁵⁴¹ ו"כל תלמיד שאין שפתותיו נוטפות מר כו'" ¹⁵⁴² , יסוד – התקשרות המשפיע למקבל ¹⁵⁴³ ].

וכיון שיעקב הלך מימין לשמאל (מארץ הימין, לחרן שהיא בצפונה של א"י ¹⁵⁴⁴ ), לכן, תחילה "פנה הודה" – נצח שבקו הימין, אח"כ "זיוה" – יסוד שבקו האמצעי, ואז "הדרה" – הוד שמקו השמאל.

*

יג. מובא בחסידות ¹⁵⁴⁵ ש"ויצא יעקב גו' חרנה" קאי גם על ירידת הנשמה בגוף. ירידת הנשמה למטה, ל"חרן – חרון אף של מקום בעולם"69, היא בשביל להעמיד "מטתו שלימה", לעשות דירה לו יתברך בתחתונים ¹⁵⁴⁶ .

וגם ענין זה מרמז רש"י בפירושו: למרות שבשביל התלבשותה בגוף, שצריכה לפעול בו בפנימיותו, צריך להיות " ויצא יעקב" – ולכן אינה דומה הנשמה כפי שבאה למטה לכמו שהיא למעלה ¹⁵⁴⁷ – אעפ"כ, "פנה" רק "הודה זיוה והדרה", ואדרבה: דוקא בירידת הנשמה למטה, "נפחתה בי", ניתוסף ה"ואתה משמרה בקרבי", שזהו למעלה יותר מה"טהורה היא" ¹⁵⁴⁸ (אלא שה"משמרה" אינו באופן של גילוי אור –

323

הודה כו'), וכאשר ניתוסף בהנשמה שבחרן, ניתוסף בכל דרגותי' – בבאר שבע, וגבוה מעל גבוה, תחתיים שניים .. חמשיים כו' ¹⁵⁴⁹ .

וע"ד שע"י יציאת יעקב מבאר שבע (א"י) והליכתו לחרן (חרון אף של מקום בעולם), ששם העמיד "מטתו שלימה", המשכת כח הא"ס – ניתוסף גם במהותו של יצחק בבאר שבע (שמזה מובן שתיכף ביציאתו דיעקב – היתה ההתחלה בזה). וכמדובר כמ"פ20 צריך להיות נמשך עד בהלכה: כאשר נולד ראובן בחרן , אזי ניתוסף אצל יצחק בבאר שבע – ע"פ דין – בקיומו מצות פרי' ורבי', שדורשת שיהיו בנים לבנו ¹⁵⁵⁰ .

[וזהו ביאור נוסף לכך שפנה (רק) הודה זיוה והדרה – כי אדרבה, עי"ז היתה המשכת העצם].

ודוקא לאחרי ש"ויצא גו' מבאר שבע וילך חרנה", קיבל את הברכה "ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה" ¹⁵⁵¹ – בלי גבול ¹⁵⁵² , שמתבטאת ב"ונברכו בך כל משפחות האדמה ובזרעך"101 – לא רק "בך", אלא גם – "ובזרעך".

* * *

יד. מאמר (כעין שיחה) ד"ה ויחלום והנה סולם מוצב ארצה גו'.

______  ______