סימן ל

סימן ל

מהדורה נוספת מהנ"ל ¹⁰⁷⁷

א) הנה בתשובות מהר"י ווייל סי' ע"ט כתב להיתר אשה שהלך בעלה ונאבד בדרך ונתעלם מן העין ולא נודע ואחר כך מצאו הרוג באותו הדרך, דתלינן שאותו היהודי שהלך על הדרך נהרג. ונסתייע מתשובות הרא"ש ¹⁰⁷⁸ שכתב לפרש האי עובדא ¹⁰⁷⁹ דאבא יודן בן ציידן בישראל וגוי שהלכו בדרך ובא הנכרי ואמר חבל על היהודי שהיה עמי בדרך שמת והשיאו את אשתו, דלא צוו לחקור מן הגוי אם היה זה אותו היהודי שידענו שנתלוה עמו, כי שמא אותו היהודי הלך לדרכו ושוב נתלוה עמו אחר, אלא מכיון שידענו אותו היהודי שנתלוה עמו תלינן בודאי שאותו היה שמת, הכי נמי תלינן שאותו היהודי שהלך על הדרך נהרג.

ולכאורה אין הנידון דומה לראי', שהרי התם היתה על כל פנים אמירת הנכרי על אותו היהודי שנתלוה עמו. אלא דיש לומר דסמיך אסיפא שברא"ש שם, שכתב דלא מיבעי' אדם יחידי אלא אפילו חבורת אנשים כו', מכיון שידענו שאותו פלוני ופלוני הלכו על אותו הדרך כו', ומשמע שאינו מעיד כלל שנתלוו עמו אלא שהיו בדרך זה ומתו ואפילו הכי התירו את נשותיהם, והכי נמי לא תהא שמיעה גדולה מראי', כיון שמצאו הרוג באותו הדרך הרי ראו שמת האיש שהלך בדרך, ותלינן שהוא הוא האיש שידענו בו שהלך בדרך זה (והא דלא הביא מהר"י ווייל ראי' מסיפא, היינו טעמא משום שיש לומר שידענו שלא הלכו בדרך זה אלא פלוני ופלוני, וכמ"ש שם דלולי דברי הרא"ש הי' מפרש גם ברישא שידענו שלא נתלוה עם הגוי אלא זה, אלא הרא"ש הוא דמפרש ברישא שלא ידענו אם נתלוה עמו אחר, הוא הדין דמפרש כן בסיפא ודו"ק).

אך רבינו הג' אחמו"ר זצללה"ה ביאר בתשובתו ¹⁰⁸⁰ דברי הרא"ש אלו דדוקא בשאין שיירות מצויות (דמעשה דאנטוכיא דומיא דמעשה דכרכום ביתר שהיתה במצור ושעת חירום לכל ישראל, כדפי' הרמב"ן במלחמות ¹⁰⁸¹ שאז אין יוצא ואין בא) דלא שכיחי אחרינא דאזלי בדרך זה, אבל במקום שהשיירות מצויות, אפילו לא נודע שהלכו עוד אחרים בזה הדרך, חיישינן דלמא אחרים הוו. ואהני לן רבינו בזה דלא תקשי על הרא"ש כל מה שהקשה עליו הט"ז ¹⁰⁸² במעשה הראשון. וגם דבזה יש לומר דאף הרמב"ם ¹⁰⁸³ מודה דלא מיירי אלא בשיירות מצויות. ומ"ש הט"ז איך לא צוה לחקור לכתחלה, המעיין ברא"ש יראה דמיירי שאמרו עדים ששמעו מן הגוי, ובעד מפי עד אין צריך חקירה ¹⁰⁸⁴ .

ב) וגם דעת מהר"י ווייל יש לומר כן דמיירי נמי בכה"ג, וכמ"ש שם לעיל דהמעשה הי' שני ימים אחר יום הכפורים, דלא שכיח כלל שיהא אחר מעלמא והי' ביום הכפורים בלא מנין, דמשום הכי עלה על דעת השואל להתיר מהאי טעמא לחוד, אלא דמהר"י ווייל חשש דילמא אינש אחרינא הוה ואזיל בגמלא פרחא (דהיכא דהוחזקו ב' יוסף בן שמעון חייש רבא ¹⁰⁸⁵ לגמלי פרחא, והכא נמי כמו שהוחזקו דמי מאחר דלא נודע כלל מי הוא), והיינו קודם שעלה על דעתו דברי הרא"ש אלו. אבל כשנתן אל לבו דברי הרא"ש אלו חזר בו, דלא חיישינן לגמלא פרחא אלא כשלא נודע כלל אם זה הלך בדרך זה, אלא שלזה קרוב יותר ולהשני רחוק, אבל אם נודע שזה הקרוב בוודאי הלך בדרך זה ולהשני רחוק ולא נודע ממנו כלל תלינן בודאי באותו שנודע. וכה"ג מצאתי בתשובות ושב הכהן סי' ל"א שכתב כן לפרש דברי התוס' דיבמות דקט"ו ע"ב ד"ה יצחק ע"ש (ובלאו הכי הרי הרבה פוסקים ¹⁰⁸⁶ סבירא להו, דהא דאמר רבא חיישינן לגמלא פרחא לסניף בעלמא אמר כן ¹⁰⁸⁷ . וגם לפירוש ר"ת ¹⁰⁸⁸ שפירש הטעם דמתכוין לקלקלה, זה הטעם לא שייך אלא גבי גט ולא גבי מיתה. ואפילו לפירוש ה"ר מנחם ¹⁰⁸⁹ , דכוותי' סתמו התוס' לעיל דקט"ו ע"ב ד"ה יצחק, דרבא חייש לגמלא פרחא בהוחזקו אפילו גבי מיתה, יש לומר משום דרבא משוי מיתה לגט (וסבירא ליה כרבה אפילו גבי גט), אבל הפוסקים דסבירא להו לחלק בין גט למיתה, כמ"ש הרא"ש ¹⁰⁹⁰ לדעת הרי"ף, דבגט סבירא ליה כרבי זירא דבעינן תרתי לטיבותא לא הוחזקו ולא שכיחא שיירות ובמיתה בחדא לטיבותא סגיא, יש לומר נמי דמחלקינן בהא דחיישינן לגמלא פרחי, דגבי גט דוקא יש לחוש להכי ולא גבי מיתה), והיינו דוקא בשאין השיירות מצויות אלא דחיישינן לגמלא פרחי, אבל כשהשיירות מצויות, אפילו נודע שזה הקרוב הלך בודאי על זה הדרך והשני הרחוק לא נודע ממנו, רק שיש זמן רב שגם הרחוק היה יכול לילך, בודאי חיישינן דלמא אחרינא הוה.

וכן משמע בהדיא בתשובות משאת בנימין סי' מ"ו, במה שהשיג על מהר"מ איש חי שבתשובות שם סי' מ"ה, שרצה להתיר אשה שנודע שבעלה נסע לגאליץ ועמו קרזיא"ה א' ושפתי בגדים שקורין בענדו"ר וב' ברילן יי"ש, והי' רוצה לקנות לקרי"ץ, והגלח העיד שנתאכסן אצלו בגאליץ יהודי אחד והיה עמו כל פרטי הדברים, ושהיה רוצה לקנות לקרי"ץ, ואותו יהודי הכיר בעלותו מן המים וקברוהו, דדמי למ"ש בתשובות הרא"ש הנ"ל, שאם אמר הגוי שיהודי שנתלוה עמו מת אין חוששין שמא נתלוה עמו אחר. ועל זה השיב המשאת בנימין בסי' מ"ו, דלא דמי כלל, דהתם ראינו וידענו שזה האיש נתלוה עם הגוי כו', משא"כ בנידון דידן דאיכא למימר שמא אותו יהודי לא נתארח אצל הגלח כו'. ואי איתא דל עדות הגלח מהכא, כיון שידענו שאותו היהודי נסע לגאליץ ולא נודע מיהודי אחר שנסע לשם הוה לן למיתלי באותו יהודי שידענו שנסע לשם. אלא ודאי כיון דבגאליץ שכיחי הרבה יהודים מאן מפיס שזהו אותו היהודי שנסע מכאן, והוא הדין לשיירות מצויות כיון דשכיחי הרבה עוברים ושבים חיישינן לאינש אחרינא.

וכן משמע ממהרי"ט בס"ב חאה"ע סי' ל' והצמח צדק סי' נ"ח והחלקת מחוקק ¹⁰⁹¹ , דמפרשי לההיא תשובות הרא"ש במכלוף בן מלול שהי' נודע להאשה שהלך לפאס או סביבותיה, ואפילו הכי לא התיר אלא מטעם הגדת שמו שלא הוחזק מכלוף בן מלול אחר בעיר, ומשום דקיי"ל כרבא דלא חיישינן לתרי יצחק היכא דלא הוחזקו אפילו שכיחי שיירות, אבל בלא הגדת שמו לא הוה שרי אפילו נודע שהלך לפאס, משום שהשיירות מצויות ושכיחי עוברים ושבים הרבה, אע"ג דלא נודע שנתעלם מן העין איש אחר לא תלינן בזה שנודע לנו שנאבד ונתעלם מן העין. וכל שכן לפי מ"ש הב"י בתשובות בדין מסל"ת סוס"י א' דהרא"ש מיירי דוקא בידוע העיר שיצא משם דומיא דיצחק ריש גלותא שיצא מקורטבא, שידוע שאותו יצחק הי' בקורטבא ויצא משם. וכן ההוא גיטא דאשתכח בנהרדעא [וכתוב] בו בצד קלוניא, היה ידוע שהאנדורנילאי היה במקום שנכתב הגט בקולניא אבל בענין אחר חיישינן לאחר כיון שהשיירות מצויות.

איברא שמהרא"י בפסקיו סי' רכ"ד כתב להתיר באשה שהלך בעלה והרחיק ממנה נדוד כמו י"ב שנה ולא נודע מקומו איה, ושוב בא גביית עדות שזה כמו שלש שנים, שהוא תשע שנים אחרי הפרדו, מת אחד ששמו כשם הבעל בארץ אחרת רחוקה, וכתב מהרא"י דדמי להא דתשובות הרא"ש במכלוף בן מלול, כיון שלא נודע ממשה בן יונתן אחר שנתעלם מן העין, ואע"פ שהעדים לא הגידו שם עירו שיצא משם, ומה שאמרו שהיה אשכנזי ושאשתו נקראת צפורה אין זה מוציאנו מידי ספק, והוה לן למימר תבדוק ארץ אשכנז בכללה, אלא על כרחך צריך לומר דפירש דברי הרא"ש כפשטן, שאע"פ שלא היה ידוע להעדים מקום שיצא ממנו הבעל, אפילו הכי כיון דלא הוחזקו תרי יצחק שנאבדו ונתעלמו מן העין אע"ג דכמה יצחק שכיחי בעלמא, מכל מקום מכיון שלא ידענו שנאבד אחד מהם, הרי זה כאילו לא הוחזקו בעיר אחד, ותולין אותו בזה יצחק הנודע לנו שנאבד, ואין חוששין שמא הי' יצחק אחר ממקום רחוק שלא נודע לנו. וכן משמע קצת בקונטרס עגונות סי' כ"ב בשם מהריב"ל. וכ"כ בתשובות ושב הכהן סי' ל"א בפשיטות, והשיג על החלקת מחוקק במה שכתב במ"ש איך יעלה על הדעת כו'. וצ"ע שלא זכר גדולי הפוסקים שהבאתי הרי הם הב"י ומהרי"ט והצמח צדק שהם עמודי ההוראה, גם לא נסתייע מדברי מהרא"י הנ"ל.

ואמנם גם מדבריהם לא נשמע חידוש דין זה, שבאם שידענו שנאבד אחד על הדרך הידוע לנו שלא לחוש לאיש אחר, ולומר דעל כרחך לא הצריכו הגדת שמו אלא בשאינו ידוע לנו כלל מקום הליכתו, אבל בידוע לנו מקום הליכתו אפילו אינו ידוע שמו שרי. דלדבריהם פשיטא דנודע ולא נודע שוין, דאם לא כן מנין להם קולא זו דבהגדת שמו אפילו בלא נודע מקום הליכתו לא חיישינן לאחר, דהא בגמרא משמע שהיה ידוע יצחק דאזיל מקורטבא, וכן ההוא גיטא מסתמא היה ידוע שאנדורנילאי נהרדעא היה בקלוניא מקום כתיבת הגט, אלא על כרחך צריך לומר דסבירא ליה, דמכיון דשכיחי שיירות אפילו היה ידוע יצחק בקורטבא הוה חיישינן לאחר, וכמ"ש הרא"ש וכי סגרו שערי קורטבא כו', אלא הא דלא חיישינן בלא הוחזקו היינו בהצטרפות האבידה שנאבד ונתעלם מן העין, וכן בגט, ואם כן נודע ולא נודע שוין, ואם כן כיון דאפילו לקולא אמרינן נודע ולא נודע שוין כל שכן לחומרא, ואין להתיר אלא בשאין השיירות מצויות, כדפירש רבינו ז"ל דברי הרא"ש כנ"ל.

אמנם כן נלפע"ד, דבהוכחה כל דהיא באיזה הבדל והפרש שיש בין שיירא לשיירא סגי, דאזי אין נקרא עליה שם שיירות מצויות אלא שיירות שאינן מצויות, מאחר שאינן מצויות באופן זה. ובהכי אתי שפיר לפע"ד דעת הרמב"ם גבי קולר ועשרה אנשים נושאים גמלים שהלכו ממקום למקום, אף לפי דעת הט"ז ¹⁰⁹² דאמרו כן לסימן, מכל מקום כיון דודאי סימנים גרועים הם לפי דבריו, וכ"ה הוא האמת כמ"ש רבינו ז"ל נ"ע (דלא כמשאת בנימין ¹⁰⁹³ ), ובסימנים גרועים כתבו הפוסקים דאפילו סימנים טובא לא מצטרפי ¹⁰⁹⁴ , אם כן איך מוכח שעל האנשים האלה אמר. אלא ודאי הא דמהני הכא סימנים גרועים, היינו משום דלענין זה דלא הוה שיירות מצויות בענין שהאנשים הללו הלכו שהיו בקולר או נשאו גמלים שבענין זה אינה מצויה שיירה אחרת, שפיר מהני איזה הבדל והפרש כל שהוא והוכחה כל דהיא, דבזה יצאה מכלל שיירות מצויות ונכנסה לגדר שאין שיירות מצויות, וכיון שלא נודעו שלא הלכו אנשים בענין זה בקולר או נושאים גמלים אלא אנשים הללו, תלינן שהם הם שנהרגו, וכמ"ש מהר"י ווייל סי' ע"ט הנ"ל בשאין שיירות מצויות, שמכיון דידעינן שהיהודי הלך על הדרך כו', ומוכח כן ברא"ש כמ"ש רבינו ז"ל.

ג) עוד כתב מהר"י ווייל שם דמצרפים סימני כליו לשאר אומדנות והוכחות, ונסתייע ממהר"ן מאיג"ר שמצא בספר מתי"ת. ומהרא"י בפסקיו סי' קס"א השיג על זה, דאם כן מאי פריך בגמרא ¹⁰⁹⁵ ממצאו קשור בכיס או ארנקי או טבעת, נימא דהתם היינו טעמא משום דאיכא אומדנא אחריתי שזה הגט של זה השליח, כיון שזה האיש שואל הגט ויודע שאבד הגט כו', והכי מחלקים התוס' בפ"ק דב"מ ¹⁰⁹⁶ ובפ"ג דגיטין ¹⁰⁹⁷ אליבא דאביי כו'. ואיברא שכן כתבו התוס' שם, אבל ביבמות דקט"ו ע"ב חזרו בהו התוס' ¹⁰⁹⁸ וכתבו דאביי ורבא פליגי בפלוגתא דרבה ורבי זירא, וכוותייהו פסק הרא"ש בתשובות כלל נ"א. והכי מוכח התם להדיא בגמרא, דהא רבא מייתי ראי' מחבו בר ננאי וננאי בר חבו כו', ומאי קשי' לי' הא התם נקט שטרא בידי', ואביי גופי' לא מייתי ראי' אלא מההוא גיטא דאשתכח בנהרדעא כו', משמע דשוין הן. דאין לומר דמייתי ראי' מכל שכן מההוא גיטא, דאם כן מאי משני לי' רבא דמשום כבודו דאבוה דשמואל כו', הא אכתי יש לחלק בין גט למיתה. אלא ודאי דגבי מיתה נמי, כיון דידעינן שיצחק שהי' בקורטבא נאבד ואין אנו יודעין מיצחק אחר דמי ממש לגט. ובהכי אתי שפיר לשון הרא"ש, דמעיקרא אייתי ראי' לעובדא דילי' מההוא גיטא דאשתכח בשוירי מתא כו' שבספ"ק דב"מ ¹⁰⁹⁹ ופ"ג דגיטין ¹¹⁰⁰ , ודחה כמו שתירצו התוס' שם, ואחר כך חזר ואייתי ראי' מיצחק ריש גלותא, וכתב דעל כרחך פליגי אביי ורבא בפלוגתא דרבה ורבי זירא, ומנא ליה הא, אלא ודאי כיון דאביי אייתי ראי' מההוא גיטא על כרחך [... ¹¹⁰¹ ].

ד) גם מ"ש עוד מהרא"י שם הטעם להחמיר משום דכל הסימנים להכיר שזה הנמצא הוא בעל האשה הוי תחלת עדות דאחמור בהו רבנן ¹¹⁰² כו', צריך להבין, כי הנה לכאורה דבריו תמוהין, דהא בגמרא שלהי יבמות ובפ"ב דב"מ ¹¹⁰³ מוכח ממתניתין ¹¹⁰⁴ דאין מעידין אע"פ שיש סימנים כו', דסימנים לאו דאורייתא, ואי סלקא דעתך דהוה תחלת עדות, לימא דסימנים דאורייתא ואפילו הכי אחמור רבנן. אלא שיש לומר דנהי למאי דבעי בגמרא למימר, וכן ללישנא קמא דרבא דסימנים דאורייתא באבידה, דהכרה דסימנים הויא הכרה יפה, וגם דלא חיישינן לאתרמי, לא אחמור רבנן בהא מילתא כלל, כמו דלא אחמרו בתרי יצחק לרבא היכא דלא הוחזקו אע"פ שהשיירות מצויות ¹¹⁰⁵ .

ואין לומר דשאני התם שידוע שם עירו שהי' יצחק בקורטבא, או מקום הליכתו, דהא מהרא"י בעצמו בפסקיו בסי' רכ"ד פסק כהרא"ש אפילו לא היה ידוע כלל בעיר של משה בן יונתן ולא מקום הליכתו, שלא ידעה האשה כלל אנה הלך וכדלעיל. משום דכה"ג לא הוה כתחלת עדות דאחמור בה רבנן, דלא אחמור אלא בהכרת העדים שיכירו יפה ולא שיאמרו מאומדנות והוכחות שלהם, אבל באומדנות והוכחות הנראה לחכמים על פי שיקול דעתם דעת תורה ודעת נוטה לא החמירו, וכמו שהוכיח הרא"ש מכמה סוגיות (ומה שלפעמים החמירו ופעמים הקילו, אין די באר והדברים ארוכים ועתיקים, וכבר ראיתי בזה אחד מגדולי הספרדים וחבר על זה ספר שלם נקרא שמו עיגונא דאיתתא ¹¹⁰⁶ [)]. מכל מקום אין זה אלא ללישנא קמא דרבא, אבל אנן קי"ל כלישנא בתרא דרבא דסימנים דרבנן, והרי פירש הטור בדעת הרמב"ם ¹¹⁰⁷ שכתב ישראל שאמר מת יהודי עמנו כך וכך סימנין כו' אין אומרים מאומד הדעת שזה הוא כו', דהטעם הוא משום דסימנים דרבנן, אלמא דלמאי דקיי"ל סימנים דרבנן כל הסימנים הם רק אומד הדעת שלנו, ואין זה מאודמנות והוכחות של חכמים על פי התורה, לפי שאין הכרה זו של הסימנים הכרה יפה. ואף לפי מ"ש הרמב"ם בהל' נחלות פ"ז ¹¹⁰⁸ ובהל' גזילה פי"ח שבממון הולכים אחר הסימנים מדברי תורה, אלא דלגבי אשת איש חומר הוא שהחמירו חכמים, על כרחך צריך לומר דהוה כתחלת עדות שהחמירו בו חכמים, דהא בסופה אקילו. מיהו כל זה אינו אלא לגבי סימנים בינונים, אבל לגבי סימן מובהק דהכרה טובה ומעולה היא בודאי, אלא דחיישינן לשאלה, אף דחששו חכמים לכך והחמירו יותר מבתרי יצחק, מכל מקום כיון דהיא חששת חכמים בלבד ולא מגופה של עדות, דהא לא שייכא כללא בהכרת העדים.