שיחת ש"פ נשא, ט' סיון, ה'תשל"ג

335

בס"ד. שיחת ש"פ נשא, ט' סיון, ה'תשל"ג.

בלתי מוגה

כ"ק אדמו"ר שליט"א קידש על היין.

א. עומדים אנו ביום השבת שלאחרי חג השבועות, שלהיותו נעלה יותר (לא רק מימות החול, אלא) גם מימים טובים (כדמוכח מזה שמלאכת אוכל נפש מותרת ביו"ט ואסורה בשבת), נעשית בו עלי' ושלימות בכל עניני חג השבועות, באופן ד"ויכולו גו'" ²⁴¹¹ , מלשון עלי' וכליון עד לבחי' התענוג ²⁴¹² , שזהו כללות ענינו של יום השבת (במשך כל פרטי הזמנים שבו שנחלקים לג' הסעודות עד לסעודה השלישית), כמ"ש ²⁴¹³ "וקראת לשבת עונג".

ולכל לראש – מתבטאת העלי' בנוגע לענין העיקרי דחג השבועות, שהוא "זמן מתן תורתנו" (אף שבזמן שהיו מקדשים ע"פ הראי' היתה יכולה להיות הקביעות דחג השבועות לא ביום מ"ת, ששה בסיון ²⁴¹⁴ ), כמובן גם מדברי הר"ן בסוף מסכת פסחים: "בהגדה .. אמרו, בשעה שאמר להם משה (בנוגע ליצי"מ) תעבדון את האלקים על ההר הזה ²⁴¹⁵ , אמרו לו ישראל, משה רבינו, אימתי עבודה זו, אמר להם, לסוף חמישים יום, והיו מונין כל אחד ואחד לעצמו, מכאן קבעו חכמים לספירת העומר .. מחשבין נ' יום לשמחת התורה, כמו שמנו ישראל באותו זמן" (שאז לא היתה הספירה לעומר, כי אם) מצד גודל תשוקתם למ"ת כו'.

ב. והענין בזה:

מלבד "זמן מתן תורתנו" – יש לחג השבועות עוד כמה שמות ²⁴¹⁶ : "חג הביכורים" ²⁴¹⁷ ו"חג הקציר" ²⁴¹⁸ , שכל אחד מהם הוא ענין עיקרי לעצמו (ולא כמו שם אחד שיש בו כמה פרטים כו'); וע"פ תורת הבעש"ט הידועה בנוגע לענינו של השם שהוא מחי' את הדבר הנקרא בשם זה ²⁴¹⁹ ,

336

מובן, שכל אחד משמות אלו מורה על עוד ענין עיקרי בפ"ע שיש ביו"ט זה.

אבל אעפ"כ, הענין הפנימי של כל עניני חג השבועות הוא הענין של מ"ת, שלכן קבעו לומר בנוסח התפלה "זמן מתן תורתנו" (כמו בחג הפסח, שיש לו כמה שמות ²⁴²⁰ , אבל ענינו העיקרי הוא כפי שנקרא בנוסח התפלה: "זמן חרותנו"), ואין כאן המקום להאריך בזה.

ג. ובפרטיות יותר – ג' השמות של חג השבועות הם כנגד ג' הענינים שעליהם העולם עומד, כדברי המשנה בריש מסכת אבות ²⁴²¹ (וכפי שמביא רבינו הזקן בסידורו שיש נוהגין לומר פרקי אבות בכל שבתות הקיץ): "על שלשה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים" (בדוגמת ב"ד שצ"ל בו ג' דיינים ²⁴²² ):

חג הביכורים – שביכורים הם החלק היפה והשמן והמובחר מכל הפירות ²⁴²³ שצריך להביא לביהמ"ק – הוא כנגד קו הימין, חסד, שהו"ע הגדולה, "חד אריך" ²⁴²⁴ .

חג הקציר – שענינו קצירת התבואה ממקום יניקת חיותה – הוא כנגד קו השמאל, גבורה, אלא שענין הגבורה הוא רק בגלוי, אבל בפנימיות, הרי אדרבה: דוקא ע"י קצירת התבואה יכולים לעשות ממנה "לחם לבב אנוש יסעד" ²⁴²⁵ , שנעשה דם ובשר כבשרו. וע"ד שמצינו ש"עיקר ומקור כל הברכות לעולם ("מטל השמים ומשמני הארץ גו'" ²⁴²⁶ , ובאופן ד"יתן ויחזור ויתן" ²⁴²⁷ ) המשיך יצחק דוקא", "לפי שעיקר ההשפעה בריבוי אור וחיות ביותר אינו אלא ע"י בחי' הגבורות דוקא, לפי שיש בהם תגבורת אור וחיות בכח עצום יותר מכח החסדים .. כמו הגשמים שיורדים בגבורה" ²⁴²⁸ – "גבורות גשמים" ²⁴²⁹ .

ונוסף לזה יש בו גם קו האמצעי, שנקרא בשם תפארת, לפי שהיא כלולה מב' גוונים לובן ואודם המרמזים לחו"ג (כמבואר באגה"ק ²⁴³⁰ ) – שזהו ענינו של חג השבועות, ע"ש "שבעה שבועות גו'" ²⁴³¹ , ובספירות הם

337

כל פרטי הספירות מחסד שבחסד עד מלכות שבמלכות, כפי שנכללים כולם ביום אחד, שזהו ענינה של ספירת התפארת שכוללת את כל הספירות, ולכן עולה עד הכתר ²⁴³² ; ופנימיות ענינו של חג השבועות הוא "זמן מתן תורתנו", שהרי גם התורה היא בקו האמצעי, ומצינו בה הענין דתפארת ²⁴³³ כו'.

ד. וכיון שהתורה היא בקו האמצעי – הרי היא כוללת ב' הקצוות:

מחד גיסא – צריך להיות לימוד התורה באופן המביא לידי מעשה ²⁴³⁴ , והיינו, שהיסוד לכל ענין הלימוד הוא (כמודגש בלימוד השו"ע) בכדי לידע "את המעשה אשר יעשון" ²⁴³⁵ , ובאופן שיהי' המעשה כדבעי, ועד למ"ש בגמרא ²⁴³⁶ שהלומד שלא על מנת לעשות הרי זה ענין של היפך החיים.

וכדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר במענה לשאלה מדוע אי אפשר ללמוד ולפסוק הלכות בתורה ללא קיום המצוות בפועל – שזהו כמשל אדם רעב וצמא, שלא יוכל להבין היטב ענין שכלי ²⁴³⁷ , ועד"ז ברוחניות הענינים, שקיום המצוות בפועל הו"ע של אכילה ושתי' שהיא חיות לנשמה, ודוקא עי"ז יוכל להיות לימוד התורה כדבעי.

ולכן מצינו שעיקר הלימוד בזמן הזה הוא רק בארבעה סדרים, כלשון הגמרא ²⁴³⁸ : "בארבעה לא מצינא (בגירסא דארבעה סדרין, כגון מועד ישועות (נזיקין ²⁴³⁹ ) נשים, שהן נוהגות בזמן הזה כבזמן הבית, וקדשים נמי, כדכתיב ²⁴⁴⁰ ובכל מקום מוקטר מוגש לשמי, ואמרינן ²⁴⁴¹ אלו תלמידי חכמים העוסקין בהלכות עבודה בכל מקום מעלה עליהן הכתוב כאילו מקריבין אותן בביהמ"ק), בשיתא מצינא" (בתמיהה, זרעים אינו נוהג בחוצה לארץ, וכן טהרות), שזוהי גם הסיבה שב' הסדרים זרעים וטהרות אין עליהם גמרא ²⁴⁴² .

ולאידך גיסא – מצינו שהשלימות של לימוד התורה היא "לשמה" דוקא, לשם התורה עצמה ²⁴⁴³ , היינו, אפילו לא בשביל לידע את

338

ההלכה למעשה [שכן, לאחרי כל העילויים שבלימוד התורה בשביל לידע את המעשה, שאז מתייגע בעומק יותר כו' כדי לכוין לאמיתתה של תורה ²⁴⁴⁴ , הרי לימוד זה אינו לשם התורה עצמה], כדאיתא בגמרא במסכת חולין ²⁴⁴⁵ שישנו אופן בלימוד התורה שאינו נוגע כלל למעשה בפועל, כי אם באופן ד"יגדיל תורה ויאדיר" ²⁴⁴⁶ .

וב' קצוות אלו מצינו גם בהכנה למ"ת ע"י הקדמת נעשה לנשמע ²⁴⁴⁷ – שמחד גיסא, מודגש ענין המעשה, שזוהי הדרגא היותר תחתונה, ולאידך גיסא, מודגש ענין הביטול לבעל הרצון ²⁴⁴⁸ , שזהו תכלית העילוי.

ועד"ז ישנם ב' קצוות בעשרת הדברות שנאמרו במ"ת – שמחד גיסא, מדובר אודות ענינים הכי נעלים, כמו אנכי ולא יהי' לך, ולאידך גיסא, מדובר אודות ענינים הכי פשוטים, כמו לא תגנוב ולא תרצח ²⁴⁴⁹ .

וכללות הענין בזה – שהחידוש של מ"ת הוא חיבור ב' הקצוות של עליון ותחתון, ובלשון חז"ל ²⁴⁵⁰ (שהובא ברמב"ם ²⁴⁵¹ ) "כל התורה לא ניתנה אלא לעשות שלום בעולם", שענין השלום הוא חיבור הפכים ²⁴⁵² , שזהו לפי שהתורה היא למעלה משניהם, ולכן בכחה ויכלתה לחבר את שניהם.

ה. וההוראה מזה:

מחד גיסא – תובעים מיהודי ללמוד תורה באופן שלמעלה ממדידה והגבלה, שדוקא באופן כזה יכול לקבל את התורה כפי שהיא "ארוכה מארץ מדה גו'" ²⁴⁵³ ; ולאידך גיסא – תובעים ממנו שבה בשעה שלומד באופן שלמעלה ממדידה והגבלה, עליו לדייק בקיום כל מצוה בכל פרטי' ודקדוקי' כפי שנתבארו בשו"ע.

וכאשר טוען: איך יכולים לדרוש ממנו שתי קצוות בבת אחת, לעמוד בתנועה שלמעלה ממדידה והגבלה, וביחד עם זה לדייק בפרטי המדידות וההגבלות שבקיום כל מצוה? – אומרים לו, שכיון שהוא עושה זאת ע"פ תורה, נותנת לו התורה כח על זה, כאמור, שכל ענין התורה הוא חיבור הפכים כו'.

339

ובכללות הרי זה החיבור של ב' התנועות דרצוא ושוב, כהסיפור הידוע ²⁴⁵⁴ אודות רבינו הזקן ור' אברהם המלאך, שלאחרי שעמדו בתנועה של התלהבות ודביקות כו', עמד רבינו הזקן ולקח "בייגל" כו', וכאשר שאלו אותו: מאי האי?! השיב, שהוכרח להתקשר עם דבר גשמי, כדי שלא יהי' ענין של כלות הנפש, שהרי הכוונה היא שלא להשאר במעמד ומצב של רצוא, אלא לבוא לבחי' שוב כו', והיינו, שמחד גיסא צ"ל תנועה של רצוא, אבל ביחד עם זה צריך להזהר שלא יהי' ענין של כלות הנפש, אלא לבוא לבחי' שוב דוקא.

וזהו גם הביאור בדברי הגמרא ²⁴⁵⁵ בענין ארבעה שנכנסו לפרדס, ומכולם הנה רק רבי עקיבא "נכנס בשלום ויצא בשלום" – דלכאורה, החילוק ביניהם הי' רק בענין היציאה בשלום, ולמה נזכר גם ענין הכניסה בשלום? אך הענין הוא ²⁴⁵⁶ , שכדי שתהי' היציאה בשלום, צ"ל גם הכניסה בשלום, וזהו החילוק שבין ר"ע לכל השאר, שאצל כל השאר הי' ענין הרצוא ללא הגבלות, ואילו אצל ר"ע הי' ענין הרצוא מלכתחילה באופן שאח"כ יוכל לבוא לידי שוב.

אמנם, עדיין אינו מובן, איך יכול להיות ענין הרצוא באופן ד"נכנס בשלום" – דלכאורה, הרי כל ענין הרצוא הוא באופן של יציאה ממדידה והגבלה, וא"כ, איך יכולים לדרוש ממנו שבאותה שעה יחשוב על התכלית שבענין השוב, וממה-נפשך: אם הוא חושב אודות ענין השוב, אזי אינו עומד בתנועה של רצוא שלמעלה ממדידה והגבלה; ואם הוא עומד בתנועה של רצוא שלמעלה ממדידה והגבלה, אזי בטלים כל החשבונות וההחלטות להגביל את עצמו כו'?!

אך הענין הוא – שכאשר כל זה נעשה ע"פ התורה, אזי התורה עצמה נותנת כח שיוכלו לעמוד בשתי קצוות בבת אחת, מחד גיסא, לעמוד בתנועה של רצוא שלמעלה ממדידה והגבלה, ומאידך גיסא, שהרצוא יהי' באופן שאח"כ יוכל לבוא למעמד ומצב של שוב, במדידה והגבלה דוקא.

ו. ואע"פ שהעמידה בשתי קצוות עבודה גדולה היא – יש על זה הוראה מפרשת בהעלותך שמתחילים לקרוא בתפלת מנחה:

340

על הפסוק ²⁴⁵⁷ "ויעש כן אהרן אל מול פני המנורה העלה נרותי' כאשר צוה ה' את משה", מפרש רש"י: "להגיד שבחו של אהרן שלא שינה".

ולכאורה אינו מובן כלל: מאי קמ"ל ומהו גודל השבח של אהרן שלא שינה – בה בשעה ששמע בעצמו ממשה רבינו ציווי הקב"ה?!

וידוע הביאור בזה ²⁴⁵⁸ , שבשעה שאהרן הדליק את המנורה, הי' צריך לכוון את כל הכוונות שבהדלקת המנורה ברוחניות הענינים – להעלות את שבעת הנרות שרומזים לשבעת הסוגים שבנש"י כו' ²⁴⁵⁹ ; וזהו החידוש בשבחו של אהרן, שלמרות גודל ההפלאה שברוחניות הענינים, "לא שינה" בכל מה שקשור להדלקת המנורה בפועל ממש – למלא שמן בכל נר במילואו מבלי לשפוך טיפה אחת, וכיו"ב בכל הענינים הגשמיים הקשורים עם הדלקת המנורה בפשטות!

וכיון שאהרן הוא א' משבעת הרועים של בנ"י ²⁴⁶⁰ , שושבינא דמטרוניתא ²⁴⁶¹ – הרי גם הענין ד"ויעש כן אהרן", "שלא שינה", שייך לכל אחד מישראל (ע"ד המבואר בנוגע לענינו של משה שישנו בכל אחד מישראל ²⁴⁶² ), כך, שיכולים לדרוש ממנו שתי קצוות הנ"ל: לעמוד בתנועה שלמעלה ממדידה והגבלה, וביחד עם זה, לעשות כל הענינים בפועל ממש בתכלית הדיוק.

וע"י אהרן, שהוא איש החסד, נמשכת ברכת ה' בכל המצטרך, בבני חיי ומזוני רויחי, וכמ"ש ²⁴⁶³ "יברכך ה' וישמרך וגו'", ככל פרטי הענינים שבפירוש רש"י, וללא מניעות ועיכובים – "עד מהרה ירוץ דברו" ²⁴⁶⁴ , ובאופן שנמשך על כל הדורות.

* * *

ז. המשך הביאור בענין הנצחיות דבנ"י (צבור לא מת) מצד הבחירה במ"ת (בתור השתתפות בכינוס תורה) – נכלל בשיחת יום ב' דחג השבועות סכ"ד ואילך ²⁴⁶⁵ .

(וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:)

341

ומזה מובן חומר הענין של "מיהו יהודי" – שכאשר רוצים לרשום גוי בתור יהודי, הנה נוסף על הפגיעה בעניני תומ"צ, גורמים בכך בלבול ("אַ טומל'ניש") בעניני העולם, שהרי החידוש של מ"ת הוא לא רק בנוגע לענינים רוחניים, עניני הנשמה, אלא גם בענינים הגשמיים שבעולם, כיון שמ"ת פעל ש"עליונים ירדו לתחתונים" ²⁴⁶⁶ , שעי"ז נעשה שינוי בדבר גשמי, כמו בנתינת צדקה ע"י היד הגשמית כו'.

וברור הדבר שסוכ"ס "דבר אלקינו – "דבר הוי' זו הלכה" ²⁴⁶⁷ – יקום לעולם" ²⁴⁶⁸ , ו"אמת מארץ תצמח" ²⁴⁶⁹ , ועד שיפעל גם על אלו שבשביל כבוד המדומה כו' (בה בשעה שאלו ש"מכבדים" אותם – בזים להם, ע"ד ש"סהדי שקרי אאוגרייהו זילי" ²⁴⁷⁰ ) לוחמים נגד התורה – שגם הם ישובו להיות במעמד ומצב ד"אתם הדבקים בה' אלקיכם גו'" ²⁴⁷¹ , ובאופן ד"ברכנו אבינו – בכל הברכות, בבני חיי מזוני רויחי – כולנו כאחד" ²⁴⁷² , ע"י התורה שפועלת שלום בעולם ²⁴⁷³ .

* * *

ח. מאמר (כעין שיחה) ד"ה כה תברכו את בני ישראל.

* * *

ט. הביאור בענין שלא נתפרש בפירוש רש"י – בנוגע לנדבת הנשיאים, שהביאו רק "שש עגלות צב גו' עגלה על שני הנשיאים" ²⁴⁷⁴ , אף שהוצרכו לשאת משא כבד של ריבוי קרשים וכו' ²⁴⁷⁵ , כיון שצריך לנצל כל

342

עגלה בתכלית השלימות, שלא ישאר מקום מיותר ללא צורך הקרשים. וההוראה לכל אחד מישראל שצריך לנצל כל פרטי עניניו בשלימות – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס ²⁴⁷⁶ בלקו"ש חכ"ח ע' 40 ואילך.

י. בהערות על הזהר דפרשת השבוע מתעכב אאמו"ר ²⁴⁷⁷ על מאמר הזהר ²⁴⁷⁸ "כה תברכו את בני ישראל ²⁴⁷⁹ , ולא לשאר עמין .. למלך דבעי לאזדווגא במטרוניתא .. מאן מטרוניתא דא כנסת ישראל, מאן כ"י כנסת ישראל סתם", ש"לכאורה מהו השאלה מאן מטרוניתא, הכי אינו ידוע שמטרוניתא הוא מל', ומה מוסיף בזה מה שאמר דא כנס"י. גם מהו השאלה מאן כ"י, הרי ידוע שכ"י הוא מל'. ומהו התשובה כנסת ישראל סתם, מה נתפרש בזה יותר על מה שאמר מקודם דא כנסת ישראל".

ומבאר ע"פ קבלה, ש"מה שמל' נקראת מטרוניתא .. הוא מצד שמל' שם אד' מקבלת משם הוי' דמ"ה דז"א .. והוא היחוד דהוי' אד', שזהו למטה מן החזה. כנסת ישראל, ישראל הוא בחי' ז"א שלמעלה מהחזה .. וכנסת ישראל הוא לאה המקבלת מבחי' ז"א שלמעלה מהחזה. והוא היחוד דהוי' אלקים .. כנסת ישראל סתם הוא בינה. והוא היחוד דהוי' אהי', ששם אהי' הוא בבינה .. והיינו שיש כל הג' יחודים וכו'".

אך עדיין צריך להבין מ"ש בזהר "ולא לשאר עמין" – דלכאורה, מהו הקס"ד ש"שאר עמין" יהיו שייכים לברכה שניתנת מלכתחילה לישראל דוקא, כמ"ש "כה תברכו את בני ישראל"?

יא. ויובן בהקדם הביאור בנוגע לכללות הענין דברכת כהנים – שנוסף על הברכה כשלעצמה, יש צורך להדגיש ולפעול את המשכת הברכה למטה באופן הראוי:

בברכת כהנים כתיב53 "יברכך ה' וישמרך", ומפרש רש"י: "יברכך, שיתברכו נכסיך, וישמרך, שלא יבואו עליך שודדים ליטול ממונך".

ולכאורה אינו מובן: מהו הצורך לשלול מציאות של שודדים כו' בנוגע לברכתו של הקב"ה?!

אך הענין הוא, שגם כאשר ישנה המשכת ברכתו של הקב"ה, יש מקום למניעת ועיכוב המשכת הברכה מצד ב"ד של מעלה, בגלל התערבות ענינים צדדיים, כמו ענין של חטא וכיו"ב – ע"ד שמצינו

343

ביעקב אבינו שאמר ²⁴⁸⁰ "קטנתי מכל החסדים וגו'", "אני ירא שמא משהבטחתני נתלכלכתי בחטא כו'" ²⁴⁸¹ . ומזה מובן בנדו"ד, שגם לאחרי "שיתברכו נכסיך", יכולה להתערב סיבה צדדית שבגללה "יבואו עליך שודדים ליטול ממונך" (שאין זה אלא מפני שכך נגזר עליו מלמעלה, ובלשון רבינו הזקן בתניא ²⁴⁸² : "על הניזק כבר נגזר מן השמים, והרבה שלוחים למקום").

ועז"נ "וישמרך" – שהשמירה נמשכת ממקום נעלה ביותר, למעלה גם ממקור הברכה ²⁴⁸³ , שמשם נמשכת שמירת הברכה, שאפילו במקום של חטא וכיו"ב, תומשך ותתקיים הברכה למטה בפועל ממש. וע"ד שמצינו ביעקב, שכאשר התיירא שמא יגרום החטא כו', התפלל להקב"ה וביקש "הצילני נא וגו'" ²⁴⁸⁴ – כי, ע"י התפלה פועלים המשכה ממקום נעלה ביותר, למעלה גם ממקור הברכה ²⁴⁸⁵ , שאפילו במקום שיש חשש לגרימת החטא, יומשך קיום הבטחת הברכה למטה בפועל ממש.

וזהו גם מש"נ בברכת כהנים "ישא ה' פניו אליך"53, שכללות הענין דנשיאת פנים הוא לפנים משורת הדין ²⁴⁸⁶ , היינו, שאפילו כאשר יש מקום לדין כו', תהי' ההמשכה לפנים משורת הדין – כיון שהמשכת הברכה היא ממקום נעלה ביותר, למעלה מסדר ההשתלשלות ²⁴⁸⁷ .

יב. ועוד ענין בזה – "וישם לך שלום"53:

שלום – הו"ע הכי עיקרי, כמארז"ל ²⁴⁸⁸ "השלום שקול כנגד הכל". ועפ"ז צריך להבין, למה נזכר ענין השלום רק בסיום הברכה, ולא בתחלתה?

אך הענין הוא, שכאשר ההמשכה היא ממקום נעלה ביותר שלמעלה גם ממקור הברכה [שלכן נמשך משם שמירת הברכה, והענין דנשיאת פנים (כנ"ל סי"א)] – יש צורך להבטיח שהמשכה זו תבוא למטה באופן שיהיו יכולים לקבל הברכה.

והענין בזה – שריבוי הברכה יכול לגרום למטה ענין בלתי-רצוי. וכפי שמצינו ²⁴⁸⁹ בחוני המעגל שביקשוהו שיתפלל שירדו גשמים, "עג עוגה וכו'", וירדו גשמים בריבוי גדול ביותר, עד שהוצרך להתפלל שיפסקו

344

הגשמים, באמרו, "השפעת להם [רוב] טובה אינן יכולים לעמוד" – דלכאורה אינו מובן דיוק הלשון "השפעת להם [רוב] טובה " (ולא "השפעת להם גשמים "), בה בשעה שמדובר אודות גשמי זעף שיורדין לאבד את העולם?! – כי, גם כאשר ישנו (לא רק ריבוי גשמים, אלא) ריבוי בענין של "טובה", היינו, שגם ביחס לעולם ה"ז ענין של טובה, מ"מ, מצד ריבוי הטובה, יכולה להיות התוצאה באופן הפכי.

והמשל לזה – מאור המאיר במקום החושך, שכאשר מדליקים נר, או שנכנס אור הלבנה, או אור השמש, אזי יכולים לראות. אבל כאשר יכנס ריבוי אור גדול וחזק ביותר, ה"ז מסנוור את עיני האדם שלא יוכל לראות באותה שעה, וגם איזה משך זמן לאח"ז. והיינו, שאף שפעולת האור היא שיהי' אפשר לראות, מ"מ, כשישנו ריבוי אור גדול ביותר, ה"ז גורם פעולה הפכית.

ועד"ז בנוגע לגילוי אור רוחני – כפי שמצינו במתן-תורה ש"על כל דיבור ודיבור פרחה נשמתן" ²⁴⁹⁰ , "מפני גילוי רצונו ית' .. (באופן ש)אין שם הסתר פנים כלל" ²⁴⁹¹ . ולכאורה אינו מובן: כיון שכללות החידוש דמ"ת הוא בענין ההמשכה והגילוי למטה בגוף גשמי דוקא – הי' הגילוי דעשה"ד צריך לפעול חיזוק הגוף? אלא, שכאשר מתגלה אור גדול ביותר, ה"ז פועל ענין הפכי – "פרחה נשמתן" ²⁴⁹² .

וזהו מש"נ בסיום ברכת כהנים "וישם לך שלום" – דכיון שברכה זו נמשכת ממקום נעלה ביותר, יש צורך להבטיח שההמשכה תהי' באופן שתוכל להתקבל למטה, וענין זה נפעל ע"י ה"שלום", שבכחו להגביל את האור, שלכן ה"ה "כלי מחזיק ברכה" ²⁴⁹³ .

יג. ועפ"ז יש לבאר גם הצורך בשלילת שייכותה של הברכה לשאר עמין – "ולא לשאר עמין":

כאשר המשכת הברכה היא ע"פ סדר השתלשלות – אזי ההמשכה היא לישראל, ואין צורך אפילו לשלול שייכותה לשאר עמין.

אבל כאשר מדובר אודות ברכה שלמעלה מסדר השתלשלות, כברכת כהנים, שהיא באופן ד"ישא ה' פניו גו'" (כנ"ל סי"א) – יש צורך לפעול שברכה זו תומשך לישראל דוקא, "ולא לשאר עמין", שהרי ידוע ²⁴⁹⁴ שמבחי' שלמעלה מסדר השתלשלות יכולים גם הם לקבל יניקה.

345

[ומזה באים גם לענין של מיהו יהודי (הנ"ל ס"ז) – שגוי מצד עצמו אין לו שייכות ליהודים, אא"כ כאשר יהודי דוחף ומכניס אותו כו'].

ושלילת היניקה דשאר עמין ("ולא לשאר עמין") – נפעלת גם היא (כמו פעולת ההמשכה באופן שתוכל להתקבל למטה) ע"י ענין השלום.

יד. ויש לקשר כהנ"ל עם תוכן הביאור בהערות אאמו"ר – שבברכת כהנים ישנם כל ג' היחודים, הוי' אהי' (בבינה), הוי' אלקים (בז"א), הוי' אד' (במלכות):

ידוע שההמשכה מבחי' שלמעלה מהשתלשלות נעשית בדרך כלל ע"י ענין היחוד, שבו נמשך ונתגלה כח האין-סוף. ובזה גופא ישנם כל ג' היחודים, בבינה בז"א ובמלכות, היינו, שההמשכה שלמעלה מסדר השתלשלות נמשכת בכל פרטי הדרגות עד למטה.

ונמצא, שבג' היחודים מודגשים ב' הקצוות הנ"ל – שההמשכה היא ממקום נעלה ביותר, למעלה מסדר השתלשלות; וביחד עם זה, נמשכת ובאה למטה בהכלים של המקבל הראוי דוקא.

ועד כדי כך נוגעת ההמשכה למטה דוקא – שעם היות שסדר היחודים הוא שתחילה הוא היחוד בבינה, אח"כ בז"א ואח"כ במלכות, מ"מ, העיקר הוא (כמ"ש אאמו"ר) היחוד במלכות (הוי' אד'), אלא שבזה נמשך גם היחוד שבז"א ובבינה (הוי' אלקים והוי' אהי'), כיון שהעיקר הוא ההמשכה למטה דוקא.

ולהעיר גם מהמבואר בדרושי חנוכה ²⁴⁹⁵ בענין בתי אחותי אמי ("לא זז מחבבה עד שקראה בתי כו' עד שקראה אחותי כו' עד שקראה אמי" ²⁴⁹⁶ ), היחוד במלכות (בתי), בז"א (אחותי) ובבינה (אמי) – ש"הכל נרמז בנר חנוכה (שיש בו) ג' יחודים, הוי' אהי' (בבינה), הוי' אלקים (בז"א) הוי' אדנ-י, גימ' נר" ²⁴⁹⁷ – שתכלית השלימות הו"ע ד"בת ציון" ²⁴⁹⁸ (מלכות) דוקא, ו"אשת חיל עטרת בעלה" ²⁴⁹⁹ , כיון שהעיקר הוא ההמשכה למטה דוקא. וכמודגש גם בנר חנוכה כפשוטו, ש"מצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ" ²⁵⁰⁰ , להאיר בחוץ דוקא. וכמו שבכללות העבודה העיקר הוא ענין העשי' דוקא, כמודגש גם במתן-תורה שהקדימו נעשה לנשמע37.

*

346

טו. כיון שמפקחין על צרכי ציבור בשבת ²⁵⁰¹ , הנה כאן המקום לעורר עוה"פ ²⁵⁰² בנוגע לימי החופש הבאים לקראתנו, שצריך לנצל אותם בנוגע לחינוך ילדי ישראל במלוא המדה, שהרי כאן לא שייך ענין של רחמנות שלא ליתן יותר מדי... אלא אדרבה כו'.

ובענין זה צריכים לעסוק לא רק כל אלו ששייכים לענין החינוך, אלא גם בעלי עסק שאינם שייכים לענין החינוך, צריכים לעורר את המחנכים שיעסקו בזה מיד לאחרי השבת כו'.

ובנוגע לצורך באמצעים כספיים כו' – אין מה לדאוג, כיון שברור הדבר שנמשכת ברכה מלמעלה, אלא שצריך לפעול בזה בדרך הטבע, ואז יקיים הקב"ה הבטחתו: "וצויתי את ברכתי וגו'" ²⁵⁰³ , וכפי שרואים בפועל בכל הענינים, ש"אדם מקדש עצמו מעט למטה מקדשין אותו הרבה מלמעלה" ²⁵⁰⁴ .

ועד שנעשה הענין ד"בהעלותך את הנרות", להדליק את ה"נר" שבכל אחד מישראל שיאיר "אל מול פני המנורה", באופן "שתהא השלהבת עולה מאלי'" ²⁵⁰⁵ , ועד להדלקת הנרות כפשוטם ע"י אהרן הכהן, כש"משה ²⁵⁰⁶ ואהרן יהיו עמהם"63.

[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן הניגון "יפרח בימיו צדיק". ולאחרי מנחה התחיל לנגן הניגון "ניעט ניעט ניקאַוואָ"].

______ l ______