17

שביעי של פסח, כי כל רגע ורגע של המועד חייב בברכה, אלא כיון ששביעי של פסח אינו רגל בפני עצמו, לכן, הברכה שבירך בתחילת החג פוטרת גם החיוב שלו.

ויש לומר, שזוהי כוונת הרמב"ם (ועד"ז רבינו הזקן בשולחנו) שאין אומרים שהחיינו בשביעי של פסח לפי ש"כבר בירך על הזמן בתחלת הפסח", היינו כאופן הב' הנ"ל²³, שבעצם יש חיוב לברך שהחיינו גם בשביעי של פסח, אלא שחיוב זה נפטר²⁴ בברכתו שבירך "בתחילת הפסח" (כיון שאינו רגל בפ"ע).

ועפ"ז יש לבאר ג"כ הא שהשמיט אדה"ז (תחילת לשון הרמב"ם) "שאינו רגל בפני עצמו", וכתב רק "כיון שכבר אמרו בב' לילות הראשונים של פסח":

אם הי' כותב ששביעי של פסח אינו רגל בפני עצמו, הי' זה נותן מקום לטעות שכוונתו ע"ד מ"ש לפנ"ז לענין אי אמירת הלל בחוש"מ וי"ט האחרונים של פסח, ש"כולן טפלים לי"ט הראשון ואין שום אחד מהן כמועד בפני עצמו ולא תקנו לקרות ההלל אלא בפרקים דהיינו במועדים שהן באין מזמן לזמן ובהתחלת המועד הוא שתקנו לקרותו" — ועד"ז לענין ברכת שהחיינו בשביעי של פסח, שתיקנו לברכה רק "בהתחלת המועד" (כשמגיע זמן המועד), ואח"כ אין כאן חיוב מעיקרא;

ולכן השמיט אדה"ז הלשון "אינו רגל בפני עצמו", להדגיש יותר את ההבדל בין אי אמירת הלל (בחוש"מ וי"ט האחרונים) ואי אמירת שהחיינו בשביעי ואחרון של פסח, שהם ב' גדרים שונים, וזה שאין אומרים אז שהחיינו הוא מפני שנפטר בברכתו שבירך בלילות הראשונים של חג.

ד. ויש מקום לעיון, דהנה פירוש זה בגדר ברכת שהחיינו (שחיובה חל על כל זמן המועד, אלא שנפטר בברכתו שבירך בתחילת החג) אינו רק בנוגע לשביעי (ואחרון) של פסח, אלא גם בנוגע לחוה"מ. ועפ"ז צע"ק שהרמב"ם (וכן אדה"ז) קמ"ל חידוש זה לענין שביעי (ואחרון) של פסח דוקא.

ואף שקושיא גמורה אינה, שהרי אינו דרך הרמב"ם²⁵ (וכן אדה"ז²⁶) לכתוב דינים מחודשים שלא נמצאו בש"ס