שיחת ש"פ ואתחנן, שבת נחמו, י"א מנחם-אב, ה'תשכ"ט

192

בס"ד. שיחת ש"פ ואתחנן, שבת נחמו, י"א מנחם-אב, ה'תשכ"ט.

בלתי מוגה

א. ביום הש"ק זה – "שבת נחמו", ע"ש התחלת ההפטרה "נחמו נחמו עמי" ¹¹⁶³ – קורין לעולם פרשת ואתחנן, ומזה מובן, שפרשת ואתחנן שייכת לענין ד"נחמו", שהרי ההפטרה שייכת לפרשת השבוע (כמבואר בגמרא, מפרשי הגמרא ופוסקים ¹¹⁶⁴ ).

ואע"פ שהתחלת קריאת פרשת ואתחנן היא בשבת חזון, אחר חצות היום, בזמן "רעוא דרעוין" ¹¹⁶⁵ , וכן ביום שני וחמישי – הרי עיקר הקריאה של פרשת ואתחנן היא בשבת נחמו (ואילו הקריאה בשני וחמישי היא מצד תקנת משה שלא ילינו ג' ימים בלא תורה, כדברי הגמרא במסכת ב"ק ¹¹⁶⁶ ).

ולהעיר, שגם הימים שלפני שבת נחמו (החל מיום ראשון, שהי' לפני תשעה באב, וכן תשעה באב עצמו, שבקרוב יהפך לששון ולשמחה) שייכים לשבת נחמו, דכיון שהענין ד"מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת" ¹¹⁶⁷ קאי על כל ימי השבוע, החל מיום ראשון, נמצא, שענינו של "שבת נחמו" נפעל ע"י הטירחא והעבודה במשך כל ימי השבוע.

וזהו גם הטעם שקורין פרשת ואתחנן (ששייכת לשבת נחמו) בימים שלפני שבת נחמו – בהתאם לכלל אצל בנ"י, שכדי שיוכל להיות ענין המעשה, ש"הוא העיקר" ¹¹⁶⁸ , צ"ל תחילה ענין התלמוד, כי "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה" ¹¹⁶⁹ ,

וכפי שמבאר הצ"צ באוה"ת ¹¹⁷⁰ שלכן נאמר תחילה "ודברת בם" ¹¹⁷¹ , ואח"כ נאמר "וקשרתם וגו'" ¹¹⁷² , שכולל כל המצוות, כמארז"ל ¹¹⁷³ "הוקשה כל התורה כולה (מצוות התורה ¹¹⁷⁴ ) לתפילין" – לפי ש"גדול תלמוד שמביא לידי מעשה",

193

וכמשנ"ת בהתוועדות די"ג תמוז ¹¹⁷⁵ , דיוק לשון כ"ק מו"ח אדמו"ר במכתבו לחגיגת י"ב-י"ג תמוז הראשונה ¹¹⁷⁶ : "לקובעו ליום התוועדות והתעוררות לחיזוק התורה והיהדות ", תורה ואח"כ יהדות, אף שלכאורה הסדר הוא שעניני יהדות, מצוות, מתחילים משעה שנולד (לפני ששייך להבנה והשגה), ורק לאח"ז ישנו הענין דלימוד התורה, "כשהתינוק מתחיל לדבר אביו .. מלמדו תורה" ¹¹⁷⁷ – כי דוקא ע"י התורה יודעים כיצד צ"ל ענין היהדות (קיום המצוות).

ויש להוסיף ולהעיר, שגם ענינה של ההפטרה שייך (לא רק לסיום הקריאה, "מפטיר", אלא גם) לכל הפרשה, כמובן מהדין ¹¹⁷⁸ שבהפטרה צ"ל לכל הפחות כ"א פסוקים (אף שלפעמים די במספר פסוקים פחות מזה), כנגד שבעת הקרואים שכל אחד מהם קורא ג' פסוקים, וכיון ששבעת הקרואים הם כנגד שבעת ימי השבוע, נמצא, שג' פסוקים הראשונים של ההפטרה שייכים לקרוא הראשון שהוא כנגד יום ראשון, כך, שגם יום ראשון שייך כבר להפטרה דשבת נחמו.

[אלא שקריאת ההפטרה בפועל ובגילוי היא ביום השבת דוקא, ולא כמו קריאת התורה שקורין גם בימי השבוע שלפני השבת, כי, בספרי הנביאים באים הענינים בגילוי יותר מאשר בתושב"כ, והרי הענין ד"נחמו" בגילוי הוא ביום השבת].

ב. והענין בזה:

"נחמו" – היא התחלת ה"שבע דנחמתא", שזוהי הנחמה על הגלות, ע"י הגאולה העתידה לבוא.

וכיון שנמצאים עדיין בגלות וצריכים לפעול את ענין הגאולה – הרי מובן שיש צורך בתפלה על הענין ד"נחמו", שכן, ענין התפלה שייך רק כאשר הדבר שמבקשים אודותיו לא בא עדיין בפועל, משא"כ לאחרי שכבר בא בפועל, שאז לא שייך על זה ענין התפלה, אלא ענין הברכה וההודאה.

וזוהי גם השייכות לפרשת ואתחנן – כי "ואתחנן" הוא "אחד מעשרה לשונות שנקראת תפלה" ¹¹⁷⁹ .

ג. ובפרטיות יותר:

194

בתפלה גופא יש כמה סוגים, עד להסוג היותר נעלה – תפלה שנענית מיד ¹¹⁸⁰ , שזהו גם אופן התפלה ד"ואתחנן" ¹¹⁸¹ .

וזוהי גם מעלת תפלת הבעל-תשובה, ש"צועק ונענה מיד" ¹¹⁸² , כמו כללות ענין התשובה שאינו תלוי בגדרי הזמן – "בשעתא חדא וברגעא חדא" ¹¹⁸³ , וכפירוש כ"ק מו"ח אדמו"ר ¹¹⁸⁴ ש"שעתא חדא" הוא מלשון הפנה, "איין קער", שזהו מצד גודל מעלת עבודת התשובה שבאין ערוך לגמרי לגבי עבודת הצדיקים, כמארז"ל ¹¹⁸⁵ "מקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורין יכולין לעמוד בו", להיותה סוג עבודה אחרת לגמרי, שעל ידה "זדונות נעשו לו כזכיות" ¹¹⁸⁶ , ולא רק " כ זכיות" (בכ"ף הדמיון) אלא גם "זכיות" ממש ¹¹⁸⁷ , ולכן הרי זה באין ערוך גם בענין הזמן ¹¹⁸⁸ – "בשעתא חדא וברגעא חדא" (שענין זה אינו שייך בצדיק, ככל שתהי' עבודתו בזריזות יותר).

ועפ"ז מובן גם הקשר עם הענין ד"נחמו נחמו", "נחמה בכפלים" ¹¹⁸⁹ – שזהו ע"ד "כפלים לתושי'" ¹¹⁹⁰ שמצינו לגבי בעל תשובה, שזהו מצד גודל הירידה שהיתה לפנ"ז, שעי"ז נעשה אצלו עילוי שבאין ערוך ¹¹⁹¹ , וכן הוא בנוגע ל"נחמה בכפלים", שכיון שהגלות היתה באופן ד"לקתה בכפלים"27, לכן תהי' גם הגאולה באופן ד"נחמה בכפלים", שפירושו לא רק ב"פ ככה, אלא באופן שבאין ערוך לגמרי ¹¹⁹² .

וכמובן גם מגודל הירידה שבענין הגלות באופן של אין ערוך, עד כדי כך שאמרו רז"ל ¹¹⁹³ בנוגע לגלות האחרון שלא נתגלה קיצו (כיון שלא נתגלה חטאו, ולא כמו בגלות הראשון שנתגלה חטאו, ולכן נתגלה קיצו – שבעים שנה), ולכאורה, ככל שתהי' אריכות זמן הגלות, הרי זה בכל זאת זמן מוגבל?! – אלא שמצד קושי הגלות הרי זה באופן שלא נתגלה קיצו, ועד שאפילו רגע אחד בגלות הוא באופן שלא נתגלה קיצו!

וכיון שכל כך גדלה הירידה שבענין הגלות עד לאופן של אין ערוך

195

– הרי מובן עד כמה תגדל מעלת העלי' של הגאולה, באין ערוך אפילו לגבי האין ערוך שבירידת הגלות, כיון שכל ענין הירידה אינו אלא צורך עלי'. וזהו הענין ד"נחמה בכפלים" – באופן שבאין ערוך לגמרי.

וזהו גם הטעם שמיד לאחרי תשעה באב בא חמשה עשר באב (שלפעמים חל בו שבת נחמו, ובכל אופן ה"ז שייך לשבת נחמו):

אמרו רז"ל ¹¹⁹⁴ "לא היו ימים טובים לישראל (כל הימים טובים, כולל חג הפסח חג השבועות וחג הסוכות) כחמשה עשר באב וכיום הכיפורים".

וטעם הדבר – לא בגלל שבחמשה עשר באב "קיימא סיהרא באשלמותא" ¹¹⁹⁵ , שהרי מעלה זו ישנה גם בחג הסוכות שחל בט"ו בתשרי, ובחג הפסח שחל בט"ו בניסן (ובזה נכלל גם חג השבועות שנקרא "עצרת" של חג הפסח), אלא – כיון שבא לאחרי הירידה הכי גדולה של תשעה באב, לכן גם העלי' היא באופן שבאין ערוך לגמרי ¹¹⁹⁶ .

ד. ויש להוסיף בביאור השייכות דענין התשובה ("כפלים לתושי'", כמו "נחמה בכפלים") עם פרשת ואתחנן:

בפירוש "ואתחנן" – מפרש רש"י: "אין חנון בכל מקום אלא לשון מתנת חנם"17.

והנה, הענין ד"מתנת חנם" שייך אמנם גם אצל צדיקים, כפי שמפרש רש"י מ"ש "ואתחנן אל ה'", "אע"פ שיש להם לצדיקים לתלות במעשיהם הטובים [וכפי שמצינו שצדיקים נקראים "אבירי לב הרחוקים מצדקה" ¹¹⁹⁷ , ש"כל העולם כולו נזונין בצדקה, והם נזונין בזרוע", "בזכות שבידם .. וקרי להו רחוקים מצדקתו של הקב"ה" ¹¹⁹⁸ ], אין מבקשים מאת המקום אלא מתנת חנם"; אבל עיקר הענין ד"מתנת חנם" הוא אצל בעלי תשובה דוקא.

ובהקדים ביאור החילוק שבין צדיקים לבעלי תשובה – שצדיקים, "אפילו הוא צדיק גמור עובד ה' ביראה ואהבה בתענוגים, אעפ"כ אינה בטלה (נשמתו) במציאות לגמרי .. רק הוא דבר בפני עצמו ירא ה' ואוהבו" ¹¹⁹⁹ , "יש מי שאוהב" ¹²⁰⁰ , משא"כ בעלי תשובה הם בטלים במציאות לגמרי.

196

וזהו הטעם שאצל בעלי תשובה נעשים זדונות כזכיות, ועד לזכיות ממש – דלכאורה אינו מובן: כיון שחטא ופגם ועבר את הדרך, איך יכול לחזור ולהיות מרוצה לפניו ית', ועד שזדונות יהפכו לו לזכיות?! – אך הענין הוא26, שזהו לפי שנעשה מציאות חדשה לאחרי שמציאותו הקודמת מתבטלת לגמרי ("אני אחר ואיני אותו האיש שעשה אותם המעשים" ¹²⁰¹ ) – "בטל רצונך" (שלמעלה מ"עשה רצונו") ¹²⁰² , שזהו אמיתית ענין התשובה.

אמנם עדיין אינו מובן: כיון שנתבטל ממציאותו לגמרי – איך נעשה לאח"ז מציאות חדשה, ואיך יוכל להיות אצלו הענין ד"בטל רצונך ", בה בשעה שענין הרצון מושלל אצלו, להיותו בביטול המציאות לגמרי?!

אך הענין הוא – שע"י עבודת התשובה שלמעלה מסדר השתלשלות, הנה "הקב"ה עוזרו" ¹²⁰³ ומסייע לו להיות מציאות חדשה; ועזר וסיוע זה הוא באופן של "מתנת חנם".

ה. ויה"ר שהקב"ה יתן לכאו"א מישראל (גם לצדיקים) "מתנת חנם", וכפסק ההלכה ש"כל הנותן בעין יפה הוא נותן" ¹²⁰⁴ , וכפי שמפרש רש"י במשנה במסכת בבא בתרא ¹²⁰⁵ ש"נותן יותר מדאי".

ובפשטות – שתומשך לכאו"א הצלחה בכל עניניו, החל מעניניו הרוחניים בעבודת ה', ומזה תומשך הרחבה גם בענינים הגשמיים – שהרי הגשמיות של בנ"י ("אידישע גשמיות") נמשכת מהרוחניות שלהם ("אידישע רוחניות") – "מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה" ¹²⁰⁶ , ובאופן ד"הריקותי לכם ברכה עד בלי די" ¹²⁰⁷ .

ועד לברכה העיקרית – הקשורה גם עם ענין התשובה, שהרי משיח אתא לאתבא צדיקייא בתיובתא ¹²⁰⁸ – ביאת משיח צדקנו בקרוב ממש.

* * *

ו. בפרשת השבוע מדובר אודות ענין התפילין: הן אודות התפילין

197

של בנ"י למטה – פרשת שמע ¹²⁰⁹ , והן אודות תפילין דמארי עלמא – "כי מי גוי גדול גו' ומי גוי גדול ¹²¹⁰ .. או ¹²¹¹ הנסה אלקים" ¹²¹² .

וזוהי המעלה שבפרשתנו לגבי פרשת בא ¹²¹³ ופרשת עקב ¹²¹⁴ שגם בהם מדובר אודות ענין התפילין – כיון שבפרשתנו מדובר (לא רק אודות התפילין של ישראל, אלא) גם אודות תפילין דמארי עלמא ¹²¹⁵ .

ז. והנה, בנוגע למצות תפילין אמרו רז"ל11 "הוקשה כל התורה כולה (מצוות התורה) לתפילין".

[ואף שבכל מצוה כלולים כל המצוות, שלכן "העוסק ¹²¹⁶ במצוה פטור מן המצוה" ¹²¹⁷ – הרי בכל המצוות הרי זה בהעלם, משא"כ במצות תפילין, שממנה למדים עניני הלכה בנוגע לשאר המצוות ¹²¹⁸ ].

ומבואר בזה ¹²¹⁹ , שענין התפילין הוא שלוקחים דבר גשמי, קלף גשמי ודיו גשמי, ועושים ממנו חפצא של קדושה. ומזה למדים גם בנוגע לכל המצוות ("הוקשה כל התורה כולה לתפילין") – שעושים מהדבר הגשמי ענין רוחני.

וממשיך לבאר, שאע"פ שכן הוא גם בכל המצוות, כמו אתרוג, שלוקחים פרי גשמי ועושים ממנו ענין רוחני של מצוה, מ"מ, במצות תפילין הרי זה ענינה הפרטי של המצוה ¹²²⁰ , והוא בגלוי יותר מאשר בשאר המצוות19.

וזהו גם מה שתפילין הוא מלשון תופל ¹²²¹ , שהו"ע של חיבור ¹²²² – החיבור של בנ"י עם הקב"ה19.

ח. ולהעיר ¹²²³ :

גם בנוגע למצות ציצית מצינו ששקולה כנגד כל המצוות ¹²²⁴ , כמ"ש ¹²²⁵

198

"וזכרתם את כל מצות ה'", "שמנין גימטריא של ציצית שש מאות, ושמונה חוטין וחמשה קשרים, הרי תרי"ג".

וגם בנוגע לתפילין מצינו מספר תרי"ג – כדאיתא בזהר ¹²²⁶ שמנין ב' השי"ן שבתש"ר עולה ת"ר, וב' השי"ן כשהם בסמיכות זל"ז הם "שש", ויחד עם ג' הראשין וד' הראשין, הרי תרי"ג.

ועד"ז מצינו בנוגע לפירוש הפסוק ¹²²⁷ "ננתקה את מוסרותימו ונשליכה ממנו עבותימו" – שיש מדרש שקאי על ציצית ותפילין ¹²²⁸ , ויש מדרש שקאי על תפילין – תש"י ותש"ר ¹²²⁹ .

וא"כ, נשאלת השאלה: מדוע הענין ד"הוקשה כל התורה כולה" (שנוגע גם ללימוד עניני הלכה) הוא "לתפילין" דוקא, ולא לציצית?

והביאור בזה – כפי שמבאר הצ"צ ¹²³⁰ – שציצית הו"ע של מקיף, "פריסו דמלכא" ¹²³¹ , שהרי הטלית רק מקיף על הגוף, ואינו פועל בהאדם עצמו, משא"כ ענין התפילין הוא באופן שנמשך ופועל בפנימיות, שהרי ענין התפילין הוא ש"ישעבד להקב"ה הנשמה שהיא במוח וגם תאוות ומחשבות לבו לעבודתו ית'" ¹²³² , וכדאיתא בזהר ¹²³³ שע"י תש"ר ותש"י קושרים ומשעבדים את היצה"ר כו', ועד שנמשך גם בעולם, כמרומז בכך שרצועות התש"ר נמשכים ויורדים למטה מן הטבור ¹²³⁴ ; ואילו בציצית לא מצינו ענין ההמשכה בעולם.

וזוהי גם מעלת התפילין לגבי מזוזה, שקובעים אותה על פתח הבית, וענינה להגן על הבית (ובמילא גם על בעל הבית), וזהו גם הר"ת של השם שכותבים מבחוץ למזוזה: " ש ומר ד לתות י שראל" (כדאיתא בספרים ¹²³⁵ ) – שכל זה הו"ע של מקיף, ורק תפילין הו"ע פנימי.

ט. בהמשך השיחה נתבאר שמעלת מצות תפילין היא באין ערוך לגבי שאר המצוות, וענין זה קשור עם העילוי שבאין ערוך שבמעלת בעלי תשובה, שזהו תוכן הענין דשבת נחמו. וסיים: ומשבת נחמו באים לכל השבע דנחמתא, ועד לערב ר"ה, להתברך בשנה טובה כו'.

199

ויה"ר שתומשך הצלחה לכאו"א מישראל בכל עניניו, ולכל לראש – בנוגע לבירור כל הניצוצות, והיינו, שהענין ד"לקחת לו גוי מקרב גוי"49 נעשה באופן שבנ"י לוקחים עמהם את כל ניצוצות הקדושה, כמ"ש ¹²³⁶ "ונצלתם את מצרים", ש"עשאוה כמצודה שאין בה דגן .. (ו)כמצולה שאין בה דגים" ¹²³⁷ , ויוצאים משם "בנערינו ובזקנינו גו' בבנינו ובבנותינו" ¹²³⁸ , "לא תשאר פרסה" ¹²³⁹ , ו"כספם וזהבם אתם" ¹²⁴⁰ , בקרוב ממש ובעגלא דידן.

* * *

י. מאמר (כעין שיחה) ד"ה בונה ירושלים הוי'.

* * *

יא. בקשר למנהג לבאר פירוש רש"י בפרשת השבוע – יתבאר פירוש רש"י שבו מדובר אודות ענין התפילין, ובזה גופא – תפילין של בנ"י.

הביאור בפירוש רש"י על הפסוק10 "וקשרתם לאות על ידך", "אלו תפילין שבזרוע", "והיו לטטפת בין עיניך", "אלו תפילין שבראש, ועל שם מנין פרשיותיהם נקראו טטפת, טט בכתפי שתים פת באפריקי שתים",

– החילוק בין הפירוש "על שם מנין פרשיותיהם נקראו טטפת", להפירוש בפ' בא51 "על שם שהם ארבעה בתים ¹²⁴¹ קרויין טטפת", כי, בפ'

200

בא יש רק ב' פרשיות (קדש והי' כי יביאך), ועכצ"ל שמספר ארבעה (טטפת) קאי על ה"בתים" (ב' בתים – עם פרשיות, וב' בתים – ללא פרשיות). אך גם בפרשתנו שיש כבר ד' פרשיות ¹²⁴² , נחלקים הם לב' סוגים ("טטפת", "טט בכתפי שתים פת באפריקי שתים"): ב' פרשיות לפני מ"ת (ובהם נכלל גם הענין דיצי"מ), וב' פרשיות לאחרי מ"ת;

והחילוק בין מ"ש בפ' בא51 שתיבת " והי' " קאי הן על "לאות על ידך גו' ולטטפת בין עיניך", שתש"י ותש"ר הם הוי' ומציאות אחת , למ"ש בפרשתנו10 "וקשרתם גו' והיו לטטפת גו'", שתש"י ותש"ר הם ב' ענינים – בהתאם לב' האופנים בהסגולה דמצות תפילין: (א) כפי שהי' בשעת יצי"מ (בפ' בא), שמשה הי' אמור להכניס את בנ"י לארץ, באופן שלמעלה מהטבע ¹²⁴³ – "וראו כל עמי הארץ גו' ויראו ממך" ¹²⁴⁴ , "אלו תפילין שבראש" ¹²⁴⁵ , ותש"י הם רק תוספת כח בתש"ר ¹²⁴⁶ , משום "כל זמן שבין עיניך יהו שתים" ¹²⁴⁷ , (ב) כפי שהי' בשנת הארבעים (בפרשתנו),

201

שידעו כבר שהכניסה לארץ תהי' ע"י יהושע, שיהי' צורך במלחמה ¹²⁴⁸ , אלא שינצחו במלחמה באופן ד"טרף זרוע אף קדקד" ¹²⁴⁹ , ע"י תש"י (בפ"ע) ותש"ר ¹²⁵⁰ –

הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש ח"ט ע' 49 ואילך.

יב. בהאמור לעיל בפירוש "טטפת", "טט בכתפי שתים פת באפריקי שתים" – עדיין צריך להבין:

כיון ש"טט" בכתפי אינו אלא שתים , וכן "פת" באפריקי אינו אלא שתים – א"כ, מהי ההוכחה ש"טטפת" הם ארבע ?!

וכאן רואים איך ש"דברי תורה עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר" ¹²⁵¹ :

איתא בגמרא במסכת סנהדרין ¹²⁵² : "לטטפת לטטפת לטוטפות (בפרשת שמע ובפרשת כי יביאך כתיב לטטפת חסר וי"ו, אבל בפרשת והי' אם שמוע כתיב לטוטפות מלא), הרי כאן ארבעה (בתים לתפילין של ראש), דברי ר' ישמעאל. ר"ע אומר, אינו צריך, טט בכתפי שתים פת באפריקי שתים", ומפרש רש"י: "כתפי – שם מקום, כשרוצים לומר שתים, אומר טט, ואפריקי נמי מקום, וקורין לשתים פת".

אבל בתוס' ¹²⁵³ מבואר ("הא דלא דרשינן בתים טובא", "תרי סרי בתי" (ג"פ ארבעה)), "דלר"ע דל חד (לטטפת) לגופי', ומשני טטפת דריש ד' בתים לכל לשון, שני טט ושני פת", ולא כמשמעות פירוש רש"י ש" בתיבה אחת רמז הכתוב ארבע בתים בין שתי הלשונות כתפי ואפריקי".

ויש לבאר אופן הלימוד מתיבה אחת – ע"פ דברי השל"ה ¹²⁵⁴ שמביא הצ"צ באוה"ת ¹²⁵⁵ : "אל יעלה בדעתך שהתורה כתבה אלו הלשונות שאינם לה"ק, אלא הכי פירושו, כשברא הקב"ה עולמו לא הי' רק לה"ק .. וכשבלל הקב"ה את הלשונות בדור הפלגה ¹²⁵⁶ , בלל לה"ק ג"כ בשאר הלשונות, והתיבות הנ"ל הם לה"ק, ונכללו בלשון יוני או בכתפי או באפריקי".

202

ומסיים הצ"צ: "וצ"ע א"כ ט"ט הוא שתים בלה"ק, וכן פת, וגם שתים הוא שתים, וא"כ יש שמות טובא על לשון שתים, ללא צורך".

ובכל אופן, רואים מכאן ש"טט" ו"פת" אינם תיבות מב' לשונות אחרים, אלא הם תיבות בלשון הקודש שמשמעותם שתים, ועפ"ז אתי שפיר שבתיבה אחת רמז הכתוב ארבע בתים: טט – שתים, ופת – שתים.

*

יג. בנוגע לאגרת התשובה – נתעכב על ענין הדורש ביאור שהוא ע"ד ובדוגמת הענין ד"טטפת", "טט בכתפי שתים פת באפריקי שתים":

בפרק ט' כותב רבינו הזקן: "וז"ש בתנא דבי אליהו אדם עבר עבירה ונתחייב .. מה יעשה ויחי', אם הי' רגיל לקרות דף אחד יקרא ב' דפים, לשנות פרק א' ישנה ב' פרקים וכו', והיינו, כמשל חבל הנפסק וחוזר וקושרו שבמקום הקשר הוא כפול ומכופל".

וכבר דובר פעם בארוכה ¹²⁵⁷ אודות הפירוש ד"כפול ומכופל" [ועד"ז מצינו בחלק א' בתניא: "שמחה כפולה ומכופלת" ¹²⁵⁸ , "יגיעה רבה ועצומה כפולה ומכופלת" ¹²⁵⁹ ] – שאין זה רק ב' פעמים, אלא ב' פעמים ב', דהיינו ד' פעמים ¹²⁶⁰ .

וענין זה הוא ע"ד "טטפת", "טט בכתפי שתים פת באפריקי שתים" – שבמקום לכתוב תיבה אחת שפירושה ארבע, כותבים שתי תיבות שפירושם שתים. ועד"ז בנדו"ד: במקום לכתוב ד' פעמים, כותבים "כפול ומכופל", ב' פעמים כפל, שכל א' הוא ב"פ.

וכשם שב"טטפת" נתבאר הטעם שהלימוד דארבעה בתים הוא באופן שנחלק לב' סוגים (כנ"ל סי"א) – כמו"כ צריך לבאר טעם דיוק הלשון "כפול ומכופל", במקום לכתוב בפירוש ד' פעמים.

וגם צריך להבין ¹²⁶¹ : איך מתאים המשל מ"חבל הנפסק וחוזר וקושרו שבמקום הקשר הוא כפול ומכופל ", ד' פעמים, למ"ש בהנמשל ע"ד לימוד ב' דפים או ב' פרקים במקום דף אחד או פרק א'?

וכפי שיתבאר לקמן.

*

203

יד. בהמשך להמדובר אודות הדיוקים הנ"ל, שזהו מצד גודל הדיוק בכל ענין שבתורה (ובנדו"ד, בפירוש רש"י, וכן באגרת התשובה) – יש להוסיף, שמדיוק בתורה יכולים ללמוד (לא רק בנוגע לעניני התורה עצמם, אלא) גם בנוגע לעניני העולם, כיון שגם הם נלקחים מהתורה.

וכפי שדובר בהתוועדות הקודמת ¹²⁶² , שרבי יהושע בן חנני' למד זמן עיבורו של נחש מק"ו בתורה, ואילו סבי דבי אתונא, שידעו זאת מחכמת הטבע, טעו בדבר ¹²⁶³ .

אלא שבשביל זה יש צורך להתייגע בתורה, וע"י היגיעה בתורה כדבעי, יכולים למצוא כל הענינים מהתורה גופא, וכדברי הירושלמי ¹²⁶⁴ על הפסוק ¹²⁶⁵ "כי לא דבר ריק הוא מכם", "ואם הוא ריק, מכם הוא, למה, שאין אתם יגיעין בתורה".

ולהעיר, שענין היגיעה – "יגעתי ומצאתי" ¹²⁶⁶ – צריך להיות גם בשאר חכמות, כמו חכמת הרפואה. ונפק"מ גם להלכה – שהתורה סומכת על רופא (אפילו אינו יהודי) בנוגע להלכות שבת ויוהכ"פ ¹²⁶⁷ כו', רק אם למד והתייגע בחכמת הרפואה כדבעי.

– שמעתי פעם אודות חובש ("אַ פעלדשער") שהי' בליובאַוויטש, שבשמעו שהצ"צ מרפא חולים עי"ז שנותן להם "שמורה" או יין של קידוש והבדלה וכיו"ב, התחיל גם הוא לעשות כן... ושלח הצ"צ לומר לו, שלא יתערב בבעל-הבית'שקייט שלו... וימשיך לרפא עם "סממני רפואה" ("פּאָראָשקעס"), שכן, ענינו של רופא הוא לרפא ע"י סממני הרפואה ע"פ חכמת הרפואה. –

ולפעמים ¹²⁶⁸ , הנה גם ע"פ התורה צריכים להגיע לעניני העולם (אע"פ שכל הענינים ישנם בתורה גופא), וכפי שמצינו שר"ש בן חלפתא "עסקן בדברים הי'" ¹²⁶⁹ , שהתעסק לברר עניני הטבע של חיות ובהמות כדי לידע דיני טריפות, ורב אמר "שמונה עשר חדשים גדלתי אצל רועה בהמה לידע איזה מום קבוע ואיזה מום עובר" ¹²⁷⁰ .

טו. אך יש גם ענינים פשוטים (שמובנים גם ללא יגיעה) – כמו

204

הענין שאודותיו נתעורר "רעש" ("עס טומלט זיך") לאחרונה, שטסו ונחתו על הירח וחזרו משם ¹²⁷¹ .

ובכן, לכל לראש יש להתייחס להוראה מזה, שמובנת בפשטות – כפי שאמר אפילו הגוי ¹²⁷² ,

– והרי ידוע מאמר הבעש"ט ¹²⁷³ , שבכל דבר שרואים או שומעים, אפילו מגוי, יש הוראה בעבודת ה'. ובאמת כן הוא גם ע"פ נגלה, כי, בסוף מסכת קידושין איתא ¹²⁷⁴ : "אני לא נבראתי אלא לשמש את קוני". ובמסכת שבת ¹²⁷⁵ איתא: "כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא ברא דבר אחד לבטלה". והקישור ביניהם, שכיון ש"לא ברא אפילו דבר אחד לבטלה", לכן, בכל דבר ישנו הענין ד"לשמש את קוני" ¹²⁷⁶ –

שבכל ענינים אלו רואים את גדלות ה' , ובלשון הכתוב ¹²⁷⁷ : "כי אראה שמיך גו' ירח וכוכבים אשר כוננתה "!

והגע עצמך:

לאחרי שהאדם הגיע להישגים כאלו, עלול להתעורר אצלו רגש של גאוה, מצד הסברא ש"כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה" ¹²⁷⁸ .

אך האמת היא – שלא זו בלבד שאין זה גורם ענין של ישות, אלא אדרבה: הוא רואה בזה גדלות הבורא, ובא לידי מסקנא שצריך להתבונן בשפלות האדם, כהמשך הכתוב ¹²⁷⁹ : "מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו", שכן, כל הכחות שיש לו, עד כדי כך ש"ותחסרהו (רק) מעט מאלקים", "וכבוד והדר תעטרהו" (לאדם), עי"ז ש"תמשילהו במעשי ידיך כל שתה תחת רגליו", וכפי שהולך ומפרט: "צונה ואלפים גו' וגם בהמות שדי צפור שמים וגו'" – הנה כל זה הוא רק כדי שהאדם יכיר את גדולת ה': "מה אדיר שמך בכל הארץ"!

טז. ועד"ז בנוגע לבלבול שנגרם כתוצאה מזה ¹²⁸⁰ – שהיו כאלו

205

שהעזו לשנות את נוסח התפלה בקידוש לבנה: " ואיני יכול לנגוע בך".

ובהקדמה:

נוסח התפלה בכללותו נקבע ע"י ברי-סמכא, ובפרט בנדו"ד, שהנוסח דקידוש לבנה הובא בטור ¹²⁸¹ ממסכת סופרים ¹²⁸² , ושם (בשינוי מהנוסח שלפנינו): "ורוקד ג"פ כנגדה, ואומר בכל פעם, כשם שאני רוקד כנגדך ואיני יכול ליגע בך, כך אם ירקדו אחרים כנגדי להזיקני לא יגעו בי".

ולהעיר, שענין הריקוד כנגד הלבנה הוא (לא ע"פ קבלה ונסתר דוקא, אלא) גם ע"פ נגלה – ע"ד המובא בדרשות הר"ן (ובכמה ספרים) ¹²⁸³ שענין הנבואה הי' צריך להיות באופן של אחיזה בדבר גשמי, כדי להמשיך את קיום הנבואה למטה באופן ד"עד מהרה ירוץ דברו" ¹²⁸⁴ , ועד"ז בנדו"ד, שכאשר רוצים לפעול ש"לא יוכלו כל אויבי לנגוע בי לרעה", מקשרים זאת עם ענין גשמי של ריקוד.

והלבוש119 מוסיף לבאר הטעם לענין הריקוד דוקא – דלכאורה די בכך שיושיט אצבעו ויאמר כשם שאני מושיט אצבעי ואיני יכול לנגוע בך כך כו' – "שהוא סימן שמחה", וכפי שרואים במוחש שיש כמה דרגות בשמחה: שמחה רגילה – מתבטאת בדיבור בלבד; שמחה גדולה יותר – מתבטאת גם בסיפוק בידים; ושמחה גדולה ביותר – מתבטאת גם בריקוד ברגלים, והיינו, ששמחת הנפש חודרת את כל הגוף, עד למקום שבו מאיר השכל בתכלית המיעוט.

ולכן יש להזהר שלא לשנות את הנוסח דקידוש לבנה, אפילו לא שינוי שאינו בעצם הענין, שכן, גם מנין התיבות בנוסח התפלה הוא בדיוק, וכמ"ש הטור ¹²⁸⁵ : "לשון אחי ה"ר יחיאל ז"ל, דורשי רשומות .. היו שוקלין וסופרין מספר מנין תיבות התפלות והברכות כו'" (ואף ששם מדובר אודות תפלת שמו"ע, הרי כן הוא גם בכל התפלות).

ובכל אופן, עניני נוסח התפלה שייכים ל"דורשי רשומות", ובודאי לא למי שאינו יודע אפילו פירוש הפשוט.

ובנוגע לעניננו:

206

כאשר ישאלו בן חמש למקרא מהו הפירוש בנוסח התפלה "כשם שאני רוקד כנגדך ואיני יכול לנגוע בך" – יאמר בפשטות שהכוונה היא שבשעה שיהודי זקן מדלג ורוקד כנגד הלבנה למטה בארץ, אינו יכול לנגוע בה!...

ואעפ"כ, הנה דוקא מי שלא יודע אפילו את הפירוש הפשוט, הוא זה ש"קופץ בראש" (כדברי הגמרא ¹²⁸⁶ ), ורוצה לשנות את נוסח התפלה.

וכל זה – למרות שהוא בעצמו נמצא במקום ובזמן שבו זקוקים ביותר לתפלה ש"לא יוכלו כל אויבי לנגוע בי לרעה"!

ובנוגע לפועל: יש להקפיד על נוסח התפלה – שלא להוסיף תפלות חדשות, ולא לשנות את נוסח התפלות שנתקנו ע"י זקני ישראל.

ואז יכולים להיות בטוחים ב"כחו של זקן" ¹²⁸⁷ , שאכן תקויים הבקשה ש"לא יוכלו כל אויבי לנגוע בי לרעה", כולל ובמיוחד בארץ ישראל, "ארץ אשר גו' עיני ה' אלקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה" ¹²⁸⁸ ,

ויקויים היעוד ¹²⁸⁹ "ונתתי שלום בארץ .. וחרב לא תעבור בארצכם", "אפילו חרב של שלום" ¹²⁹⁰ , כיון שזהו סותר ומבלבל לענין השמחה,

ועד שזוכים לביאת משיח צדקנו.

[כ"ק אדמו"ר שליט"א הורה להתלמידים שניכוו בשריפה (בקרותו להם: השרופים) ¹²⁹¹ שיאמרו "לחיים" ¹²⁹² , באמרו: "באש הצתה ובאש אתה עתיד לבנותה" ¹²⁹³ .

ואח"כ אמר:

כאשר כ"ק מו"ח אדמו"ר הי' חולה בחום גבוה, אמר הגאון הרגצ'ובי, שלפני שנעשה נשיא, שזוהי מציאות חדשה, צריכה להיות "טבילותא בנורא" ¹²⁹⁴ (ואמר, שיש לו ראי' לדבר מירושלמי).

– לא שמעתי זאת מכ"ק מו"ח אדמו"ר, אבל כך סיפרו בפטרבורג ¹²⁹⁵ . –

ובכן: גם הם צריכים להיות מציאות חדשה – "לומדים", הן

207

בנגלה והן בחסידות (וכידוע גם הפתגם129 שלאחרי שריפה מתעשרים), בטוב הנראה והנגלה.

וכאמור: "באש אתה עתיד לבנותה, שנאמר ¹²⁹⁶ ואני אהי' לה גו' חומת אש גו'".

וכיון שבסמיכות לפסוק זה נאמר "פרזות תשב ירושלים" ¹²⁹⁷ – ינגנו עתה הניגון "פרזות תשב ירושלים"].

* * *

יז. הביאור באגרת התשובה – בדיוק הלשון "שבמקום הקשר הוא כפול ומכופל ":

מצינו בהלכות שבת, ש"קשר של קיימא" הוא קשר כפול דוקא ¹²⁹⁸ .

וכיון שבתשובה יש ב' ענינים: חרטה על העבר, וקבלה גמורה על להבא, הנה גם ענין הקשר שבתשובה ("כמשל חבל הנפסק וחוזר וקושרו") – שכדי שיהי' קשר של קיימא צ"ל קשר כפול (כנ"ל) – הרי זה באופן ד"כפול ומכופל", כנגד ב' הענינים שעל ידם היא שלימות התשובה.

וכללות הענין בזה – ש"כפל" אינו רק שני ענינים, ובנדו"ד, שני קשרים, או ארבע קשרים, שכל אחד מהם הוא קשר בפני עצמו, אלא באופן שכל אחד מהם מוסיף על זולתו, ורק בצירוף שניהם יחד נעשה "קשר של קיימא", והיינו, שהקשר הראשון הוא קשר של קיימא בגלל שיש על גביו קשר שני, והקשר השני הוא קשר של קיימא בגלל שיש תחתיו קשר ראשון.

וכן הוא בנוגע לענין הכפל שבתשובה – שעבודת התשובה אינה כפלים עבודת הצדיק, אלא זוהי עבודה מסוג אחר לגמרי, ולדוגמא – שהבעל תשובה צריך זהירות מיוחדת, דכיון ש"עבר ושנה", הנה כדי שלא יהי' באופן ש"נעשית לו כהיתר"24, זקוק הוא לגדרים וסייגים נוספים, וכידוע תורת המגיד ¹²⁹⁹ "שאע"פ שארז"ל ¹³⁰⁰ אל יאמר אדם אי אפשי בבשר כו' אלא אפשי ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי, היינו במי שלא חטא מעולם, אבל הבע"ת צ"ל כל מיני רע ואיסורים מאוסים אצלו ושיאמר אי אפשי כו', בכדי שלא יפול ח"ו".

208

וכן הוא בנוגע למ"ש בתנא דבי אליהו "אם הי' רגיל לקרות דף אחד יקרא ב' דפים, לשנות פרק א' ישנה ב' פרקים" – שאין זו רק הוספה בכמות, ב"פ ככה, אלא גם הוספה באיכות, כי, ע"י לימוד דף הב' ניתוסף הבנה עמוקה יותר גם בדף הא', וכן לאידך, שדף הא' מוסיף הבנה עמוקה יותר בדף הב'. וכפי שרואים במוחש בלימוד ב' מסכתות, שע"י לימוד מסכת הא' נעשה אצלו תוספת הבנה בלימוד מסכת הב', וע"י לימוד מסכת הב', הנה לא זו בלבד שניתוסף אצלו בכמות, שיש לו ב' מסכתות, אלא שעי"ז ניתוסף הבנה יתירה גם במסכת הא' שכבר למדה.

וכן הוא בנוגע להמבואר בחלק א' בתניא: "יגיעה רבה ועצומה כפולה ומכופלת .. יגיעת בשר .. (ו)יגיעת הנפש"97 – שכל אחת מוסיפה בחברתה; וכן "שמחה כפולה ומכופלת .. שמחת הנפש המשכלת בקרבת ה' .. (ו)שמחת ה' וגודל נחת רוח לפניו ית'"96 – שכל אחת מוסיפה בחברתה, והיינו, שכאשר הקב"ה רואה שיהודי שמח, הרי זה מוסיף כביכול בשמחתו של הקב"ה, וכן כאשר יהודי יודע אודות שמחתו של הקב"ה, הרי זה מוסיף בשמחתו, כך, שזהו באין ערוך יותר מאשר שמחה כפולה.

יח. ועד"ז מצינו גם בנוגע לענין התפילין – תש"י ותש"ר:

תש"י ותש"ר – "כל אחת מצוה בפני עצמה, ואין מעכבות זו את זו" (ולכן, מי ש"אינו יכול להניח רק אחת מהן, מניח אותה שיכול ומברך עלי'") ¹³⁰¹ . ואעפ"כ, מלבד ענינו של כל א' מהם בפני עצמו, ישנו גם הענין שכל א' מוסיף בזולתו (כנ"ל סי"א).

(המשך השיחה בנוגע להביאור בפירוש רש"י – נכלל שם).

[לאחר אמירת ברכה אחרונה, נתן כ"ק אדמו"ר שליט"א את המזונות עבור ה"מלוה מלכה".

טרם צאתו התחיל לנגן הניגון "אנא עבדא", ולאחר תפלת מנחה התחיל לנגן הניגון "ניעט ניעט ניקאַוואָ"].

______ l ______