161

עד היום הזה" — משא"כ אותם שנולדו בשנים שלפני מ"ת כבר "עמדו על דעת רבם" (הרבה) זמן לפנ"ז¹².

ונוסף על הדוחק בעצם הפירוש — שהרי (א) מסתימת הלשון "ולא נתן ה' לכם גו'" משמע שלכל ישראל מדבר¹³, (ב) למה לא הוכיח את אלה שהיו יותר מבני ארבעים שנה — כשהגיעו הם לגיל ארבעים (וכפרש"י¹⁴ ד"לפיכך לא הקפיד עליכם המקום עד היום הזה. . (ורק) מכאן ואילך יקפיד" — ולמה לא הקפיד לפנ"ז על אותם שהגיעו לפנ"ז לגיל ארבעים שנה),

ועוד — ה"ז היפך פרש"י עצמו במס' ע"ז שם⁴, שכ' "אף משה רבינו לא נזכר לתת על לבו דבר זה עד מ' שנה", הרי מפורש דדברי הכתוב "ולא נתן ה' לכם לב לדעת גו'" נאמרו גם בנוגע למשה רבינו¹⁵ (שהי' אז בן מאה ועשרים שנה). ועכצ"ל שגם רש"י מפרש הלשון "עד ארבעין שנין" במחז"ל זה, דהיינו מ' שנה משהתחיל ללמוד¹⁶.

ג. ויש לומר בפשטות, דשני מחז"ל הנ"ל — "בן ארבעים לבינה" ו"לא קאי איניש אדעתי' דרבי' עד ארבעין שנין", אינם סותרים זא"ז בשיעור שלימות בינת האדם (אם הוי ארבעים שנה משנולד או ארבעים שנה משהתחיל ללמוד) — כי מדברים בשני ענינים שונים:

המשנה "בן ארבעים לבינה", מדברת ב"גידול" הטבעי של כחות הנפש, דכמו שהגוף גודל מקטנות לגדלות, כך יש "גידול" של כחות הנפש, שזהו דבר טבעי (ואינו תלוי במעשה האדם), שכחותיו הולכים ומשתכללים (מאליהם). וזהו "בן ארבעים לבינה", היינו שכח הבינה שבנפש האדם הולך ומשתכלל¹⁷ עד שמגיע לשלימותו בגיל ארבעים, שאז יש בכחו של האדם "להבין דבר מתוך דבר" וכו' (וכמו בשאר הענינים שנמנו במשנה שם, שאין הכוונה שבגיל מסויים ישנו הענין עצמו (מקרא משנה וכו') אלא שאז מסוגל האדם לעסוק בדברים אלה).

משא"כ הא ד"לא קאי איניש אדעתי' דרבי' עד ארבעין שנין" מדבר בהבנת דברי הרב עצמה, היינו לא שאז יש לו הכח והאפשרות להבין דברי רבו, אלא שע"י מ' שנה של לימוד בפועל, ה"ה מבין ומשיג ויודע בפועל דעת רבו לאשורה ולעומקה, "לדעת סוף דעתו ותבונתו"¹⁸.

ולפי זה י"ל דבהא פליגי רש"י ותוס' בדין "הראוי להוראה" שאינו אלא לאחרי ארבעים שנה, מהו גדרו של תנאי זה:

א' מתנאי ההוראה (גם בזמן הזה) הוא — הקבלה מרבו, שלמד הדינים ממנו¹⁹ (וכן צריך להיות נסמך מרבו להוראה²⁰).