125

הצלה מחי' רעה או לסטים כרוכה רק בחשש סכנה עבור המציל (ולא סכנה ודאית), ועוד זאת, ש"אתה יכול (בודאי) להצילו", מ"מ במקרים אלו, אין חיוב (לפרש"י עה"ת) להעמיד את עצמו בחשש סכנה בשביל הצלת חבירו.

והטעם — ע"פ משנת"ל, שמציאות של "לסטים באים עליו או חי' רעה באה עליו" ע"ד הרגיל (ב"הווה"), היא באדם ההולך בדרך יחידי; ונמצא, שאדם זה העמיד את עצמו במקום סכנה, כי לא הי' לו לילך יחידי אלא להצטרף לשיירה כו'.

ובמילא יש מקום לומר, שאין חייבים להשתדל בהצלתו בכל האופנים. דאף שפשיטא שאם ביכולתו של מישהו להצילו בודאי ("אתה יכול להצילו") מבלי להעמיד עצמו בסכנה, הוא חייב בזה — מ"מ, אם פעולת ההצלה כרוכה בחשש סכנה להמציל, מסתבר לומר, שאינו חייב להעמיד את עצמו בחשש סכנה עבור חבירו שהעמיד את עצמו במקום סכנה³¹.

ו. מ"יינה של תורה" שבפירוש רש"י:

ידוע פתגם הבעש"ט³², שכל מה שיהודי רואה או שומע צריך ללמוד מזה הוראה בעבודתו לקונו. ולכאורה הדברים מוכרחים ממאמר חז"ל³³ "כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא ברא דבר אחד לבטלה", ו"כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא בראו אלא לכבודו"³⁴. שמזה מובן, דכשאדם רואה או שומע איזה דבר, עכצ"ל ששמיעה או ראי' זו אינה "לבטלה", ועוד זאת, שהיא לכבודו ית'. וזהו תוכן דברי הבעש"ט, שהאדם צריך לנצל שמיעה או ראי' זו לעבודתו ית', תכלית בריאתו, "נבראתי לשמש את קוני".

ויש לומר שזהו הרמז בלשון רש"י "לראות במיתתו ואתה יכול להצילו" — דהא בהא תליא, דזה גופא שאתה רואה את חבירך בסכנת מיתה ("לראות במיתתו"), הרי זו הוכחה ש"אתה יכול להצילו", שניתן לך הכח להצילו, דאל"כ, מדוע הראו לך זאת? והרי לא ברא הקב"ה דבר אחד — כולל גם ראי' זו — לבטלה!

ומזה גם הוראה ברורה לדורנו זה במיוחד, שהרבה מאחבנ"י נמצאים בעוה"ר במצב של סכנת טביעה רוחנית בפועל ממש (והרי זה נכלל ב"דם רעך"³⁵) — שהזהירה תורה "לא תעמוד על דם רעך", ומוטל על כאו"א החיוב לעשות ככל מה שביכלתו להצילם ולהחיות את נפשם.

ואם יבא היצר בטענה — מי אני ומה אני שאוכל להחיות את נפשו של השני? הנה ע"ז אומר רש"י "לראות במיתתו ואתה יכול להצילו", וכנ"ל בפירוש הדברים, דזה גופא שאתה רואה במיתתו — שהגיעה להכרתך וידיעתך אשר פלו