58

קבעה המעשה של "דרך חירות" דלילה זה באופן, דנוסף לזה שהחיוב ד"חירות" (לעשות פעולות המורות ("להראות") על "דרך חירות") הוא ענין כללי בפ"ע, הרי כלל זה נעשה גם תנאי ופרט בפרטי מצות החג (שמצ"ע אינם באים להראות חירות)

— וכהדין ד"צלי" שהוא תנאי באכילת הפסח, דעצם המעשה דאכילת בשר הפסח אין בו משום מעשה ד"דרך חירות" [דהקרבן הוא רק זכר לגאולת מצרים באופן ד"פסח ה'"⁴³, אבל אין מעשה אכילת הבשר פעולה המורה על "דרך חירות" (ע"ד הנ"ל ס"ד בנוגע לאכילת מצה)] — וחידשה התורה, שגם אכילה זו צ"ל באופן של "דרך חירות ושררות", צלי.

ומזה למד הרמב"ם גם לענין דין "דרך חירות" דרבנן — חיוב הסיבה — דעם היותה חיוב כללי בפ"ע, קבעוה חכמים באופן שתיעשה תנאי במעשה המצות דלילה זה, כנ"ל בארוכה.

ו. ע"פ כהנ"ל יש לבאר גם שיטת הרמב"ם בחגיגת ארבעה עשר:

אכילה "על השובע" היא אכילה חשובה, "כדרך שהמלכים אוכלין"⁴⁴; ונמצא שדין אכילת הפסח "על השובע" הוא חלק מזה שאכילתו צ"ל באופן ד"דרך חירות ושררות".

ועפ"ז מובנת גם הסברא לחלק בין דין צלי לשאר תנאי הפסח (ולומר דהא דאיתקש חגיגה לפסח הוא רק לגבי דין צלי): מכיון שכל עיקר הבאת החגיגה שייך לענין זה שבאכילת הפסח, מה שצ"ל ("על השובע" —) "דרך חירות ושררות", לכן חל עלי' גם דין "צלי" שבאכילת פסח, שגם טעמו הוא "כדרך שהמלכים אוכלין"⁴⁵. משא"כ שאר פרטי הדינים שבפסח, שאינם שייכים לענין החירות שבו, אינם שייכים לענין החגיגה.

ומכיון ששיטת הרמב"ם בדין "דרך חירות" דלילה זה היא, שאינו רק חיוב כללי בפ"ע, אלא שהתורה קבעה "דרך חירות" גם בשאר מעשי הלילה (שמצ"ע אינם פעולות של "דרך חירות"), ס"ל דגם לרבנן חל על החגיגה — הבאה בלילה זה בשביל הפסח — החיוב ד"דרך חירות" (צלי), ומהאי טעמא קראה התורה את החגיגה בשם "פסח" ("וזבחת פסח").

[ופלוגתת בן תימא ורבנן היא: לדעת בן תימא אא"פ לחול על קרבן שאין עליו שם פסח גדר של "חירות", ולכן ס"ל דכי אקשי' רחמנא חגיגה לפסח